The post מבקרים את סבא וסבתא appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
מבקרים את סבא וסבתא
↧
בין טרנסקריפצייה לטרנסליטרציה: התעתיק מעברית לאותיות לטיניות
The post בין טרנסקריפצייה לטרנסליטרציה: התעתיק מעברית לאותיות לטיניות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
↧
משלפוחיתן ארסי לתג שוטר חדרי
בישיבה האחרונה של האקדמיה אושרה רשימה חדשה של כמאתיים שמות של כוכבי־ים, קיפודי־ים ומלפפוני־ים. את הרשימה הכינה הוועדה לזואולוגיה של האקדמיה.
המשך קריאה >>
The post משלפוחיתן ארסי לתג שוטר חדרי appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
חדש בחנות הספרים
שלושה פרסומים חדשים מבית ההוצאה לאור מוצעים כעת לרכישה:
מארמית לעברית: שיטת התרגום בהלכות ראו
מאת יוחנן ברויאר
העברית והארמית בימי הביניים: עיונים בלשון ובחוכמת הלשון
עורכים: אליצור בר־אשר סיגל ודורון יעקב
גיליון חדש של כתב העת לשוננו
הרבעון המדעי בחקר הלשון העברית והלשונות הסמוכות לה
המשך קריאה >>
The post חדש בחנות הספרים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
חלופי, חליפי, חילופי
השורש חל"ף מעמיד לרשותנו שפע מילים – מקצתן מן העברית הקדומה ואחרות מחודשות. נמנה כאן מקצת מן השפע הזה: חִלּוּף (מלשון חז"ל), חֲלוּפָה (מילה חדשה); מילים על דרך הרבים (מלשון חז"ל): חֲלִיפִין (כמו בצירוף 'סחר חליפין' – החלפה של דבר בשווה ערך לו), חִלּוּפִים או חִלּוּפִין (בלי ניקוד חילופים/ן, כיום מוכר למשל בצירוף 'זרם חילופים' – התחלפות לסירוגין). אליהן מצטרף צירוף היחס המחודש לַחֲלוּפִין (על משקל לַחֲלוּטִין; לציון אפשרות אחרת, שוות ערך או בעדיפות שנייה). נוסיף לרשימה את המילה חָלִיף שנקבעה בין היתר לציון ממלא מקום, כגון 'מורה חליף'.
מן השמות האלה נוצרה סדרת שמות תואר – חֲלופי, חילופי, חֲליפי; ההבחנות ביניהם אינן חדות, ורב הבלבול בשימוש בהם.
ננסה להציע כאן הבחנות בין שלושת שמות התואר:
חֲלוּפִי – 'אלטרנטיבי'; לדוגמה: 'רפואה חלופית' (רפואה שאינה הרפואה הרגילה, רפואה אלטרנטיבית), 'אנרגייה חלופית' (אנרגייה שאינה מדלק מאובנים אלא למשל ישירות מן השמש), 'הליך חלופי להליך הפלילי', 'מקורות מים חלופיים'. אם כן 'חלופי' הוא שם תואר המציין דבר שבא במקום דבר שנפסל או שאינו בר מימוש וכדומה.
חִלּוּפִי – בר חילוף, שאפשר להחליפו. במתמטיקה שם התואר הזה מציין 'שאפשר להחליף את הסדר בין שני איברים בלי לשנות את התוצאה' (בלועזית: קומוּטטיבי).
חֲלִיפִי – שמשמש ממלא מקום. כך למשל נהוג לומר 'רכב חליפי' – רכב שמקבלים מן המוסך במקום הרכב הפרטי שנכנס לתיקון.
לפי זה המלצתנו היא לנקוט ראש ממשלה חליפי – כלומר ראש ממשלה ממלא מקום.
The post חלופי, חליפי, חילופי appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
↧
הצטרפו אלינו לסדנת פיסוק מרחוק
האקדמיה ללשון העברית תקיים לראשונה סדנאות פיסוק מקוונות.
במסגרת הסדנה נתנסה בפיסוק טקסט קצר על פי כללי הפיסוק.
בתחילת הסדנה נבקש מהמשתתפים לפסק את הטקסט, ולאחר מכן נבדוק את הפיסוק על פי האפשרויות העולות מן הכללים, שכידוע הם גמישים יותר מכללי התקן האחרים.
המשתתפים יוזמנו להשתתף השתתפות פעילה ולשאול שאלות.
מועדי הסדנאות:
- ביום שני, ט' בסיוון תש"ף (1 ביוני 2020), בשעה 19:00 (הכרטיסים אזלו).
- ביום שלישי, י"ז בסיוון תש"ף (9 ביוני 2020), בשעה 18:00 (רכישת כרטיסים כאן).
מנחת הסדנאות: ד"ר אורלי אלבק.
משך כל סדנה: שעה וחצי.
המחיר: אנו מזמינים את המשתתפים החלוצים להירשם לסדנאות במחיר מיוחד של 25 ש"ח.
רכישת כרטיסים לסדנה השנייה (י"ז בסיוון, 9 ביוני, בשעה 18:00) – כאן.
ביום הסדנה יישלח קישור לנרשמים.
The post הצטרפו אלינו לסדנת פיסוק מרחוק appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
ספרי התורה באתר מאגרים
בימים אלה הולכת ונשלמת התקנת ספרי המקרא בבסיס הנתונים העצום של המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית. ההתקנה איננה על פי איזו מהדורה מדעית מוסמכת ומוסכמת ככל שתהיה אלא מתוך עיון והתבוננות בתצלומים הטובים ביותר של כתבי היד המהימנים ביותר של המקרא. ובאמת לא מלאכים כתבו את כתבי היד אלא בני אדם, ומטבע הדברים נפלו בהם טעויות, ומשום כך הסופר והמגיה סברו שצריך לתקן את הטקסט. לכן יש בכתבי היד תיקונים, מחיקות והגהות שלא באו לידי ביטוי במהדורות המוכרות והנפוצות.
דוגמה מעניינת עולה מנוסח סיפור העקדה. על פי הנוסח המקובל לאחר שהמלאך מנע ברגע האחרון מאברהם לשחוט את בנו יצחק, הופיע במקום איל שנועד להחליף את יצחק על המזבח: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" (בראשית כב, יג). המילה 'אחר' תמוהה: אם היא קשורה לאיל, מדוע לא נוקדה כרגיל 'אַחֵר'? אם היא קשורה להמשך הפסוק יש קושי תחבירי במשפט. מפרשי המקרא הציעו פתרונות מגוונים, אבל יש להודות שפשוטה יותר וברורה יותר הגרסה "והנה אייל אחד נאחז בסבך". הגרסה הזאת קיימת בנוסחים אחרים של המקרא. עתה מתברר שהיא מתועדת באחד משני כתבי היד החשובים ביותר של התורה – כתב יד לנינגרד.
חוקרי האקדמיה ללשון העברית שניתחו את כתב יד לנינגרד גילו בבדיקה מקרוב של תצלומי כתב היד מאות תיקונים שהוכנסו בו כדי להתאים אותו לנוסח המסורה המוכר לנו כיום. התיקונים נעשו על ידי מחיקה, שינוי או הוספה של אותיות וסימני ניקוד. השינויים חושפים את העובדה שבזמן כתיבת כתב היד, לפני כאלף שנה, היו בארון הספרים היהודי כמה גרסאות לטקסט מקראי.
כתב יד לנינגרד נכתב בקהיר בראשית האלף הקודם (שנת 1008 או 1009). לאורך רוב ההיסטוריה שלו הוא נשמר במצרים, אך מאז המאה ה־19 נמצא ברוסיה, וכיום הוא שמור בספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג. כתב יד לנינגרד נחשב לכתב היד השלם העתיק ביותר של המקרא, ובשל כך הוא שימש להוצאת מהדורות מדעיות ועממיות של התנ"ך, ובהן גם ספר התנ"ך שצה"ל מחלק לחיילים. מבחינת חשיבותו ודיוקו הוא שני רק לכתר ארם צובא, אך לצערנו כתר ארם צובא אינו שלם, וחסר בו כשליש מן המקרא ובתוכו כמעט כל ספרי התורה.
במסגרת מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מנותחים כל הטקסטים בעברית מלפני שנת 1050, וכן טקסטים רבים נבחרים שנכתבו אחר כך. כל מילה מוכנסת למאגר מילים עצום בגודלו שלמעשה ממפה את השפה העברית. כאשר החלו חוקרי האקדמיה להתקין את כתב יד לנינגרד, הם הבחינו במחיקות ובשינויים שהוכנסו במקצת המילים. השינויים מלמדים לא מעט על כתב היד ועל הגלגולים של הטקסט המקראי לאורך הדורות עד להתגבשות המסורה (הנוסח המוסכם והמקובל של הטקסט).
הדוגמה של האיל מסיפור עקדת יצחק היא אחת מני רבות. ואולם היא מעניינת במיוחד, משום שהנוסח "איל אחד" מוכר לחוקרים במקורות קדומים אחרים, ובהם תרגום השבעים ונוסח התורה של השומרונים. כלומר ייתכן שלא מדובר בשגיאת כתיב של הכותב, אלא בגרסה שונה לטקסט שעמדה לפניו, ותוקנה לאחר שנכתבה. "ההנחה שלנו היא שהסופר כתב את האותיות, מישהו אחר ניקד את הטקסט ולאחר מכן נוספו סימני הטעמים והמסורה, וכתב היד תוקן לפי המסורה", אומר ד"ר אלכסיי יודיצקי, ראש מדור הספרות העתיקה במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה. "בעל המסורה תיקן, אך לא תמיד הצליח. יש עדיין אי־התאמות בין המסורה לנוסח הטקסט. אבל מה שחשוב הוא שבתחילת המאה ה־11 נוסח המקרא עדיין לא התגבש סופית".
דוגמה בולטת אחרת להתערבות מגיה היא במילה "ערומים" בפסוק "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, כה). הטקסט המקורי נכתב בכתיב חסר ערמים, אבל המגיה הבחין שלפי המסורה הכתיב צריך להיות מלא וי"ו, ולכן הוא דחק את הווי"ו בין הרי"ש למ"ם, והוסיף הערה בצד, המציינת שבשני המקומות שבהם המילה כתובה במקרא היא נכתבה בכתיב מלא. במקרה אחר שונתה המלה "אמך" ל"עִמָּךְ", בפסוק: "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לו). במקרה הזה מעריך פרופ' יוסף עופר, מהמחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן וחבר האקדמיה ללשון העברית, כי מדובר בשגיאת כתיב, שכן המשפט אינו הגיוני עם המילה "אמך". אך שמא שגיאת הכתיב הזאת יצאה ללמד שהסופר בלבל בין העיצורים הגרוניים בהגייתו?
ברוב המקומות התיקונים נעשו על ידי קילוף עדין של הקלף והוספת אותיות או סימנים. "99% מהאנשים חושבים שמה שכתוב בתנ"ך המודפס זה הנוסח הידוע והמקובל, שהגיע אלינו מלפני 1,500 או 3,000 שנה", מוסיף ד"ר אלכסיי יודיצקי. "אבל האמת היא שמאחורי הנוסח המודפס עומדים כתבי יד, כלומר שהיו סופרים שכתבו אותם ונקדנים שניקדו אותם, וטבעי שלפעמים הם טעו. אני לא נכנס לשאלה למה הם טעו, מה שמעניין הוא מהם התיקונים ומה טיבם".
במאגר הממוחשב של המילון ההיסטורי יופיעו המילים ולצידן התיקונים שנעשו בהן, בתקווה שאלו יוכלו לשמש חוקרים בעתיד. "באקדמיה רוצים לשקף את כתב היד הזה בדיוק", אומר פרופ' עופר. "אנחנו מנסים לרשום את זה ולתעד את זה. בין שהנוסח המקורי משקף נוסח עתיק ובין שמדובר בטעות של הסופר".
התיקונים בכתב יד לנינגרד מעידים על שלב נוסף בגיבוש המסורה, תהליך שנמשך מאות שנים. בהתחלה, במאות הראשונות לספירה, עדיין יש שינויים ברמת המשפט, אחר כך הצטמצמו השינויים לרמת המילים ולבסוף לניקודים ולטעמים.
ראו גם בכתבתו של ניר חסון מעיתון 'הארץ', 12/05/2020:
פה מחיקה, שם סימן חדש: השינויים שנעשו בנוסחים של המקרא מגלים משמעויות חדשות
The post ספרי התורה באתר מאגרים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
קול קורא מירושלים עיר השלום
מצאנו בארכיון שלנו מסמך יפה ומרגש: "קול קורא מירושלים עיר השלום לקהלות ישראל, בתי כנסיות, רבנים, ראשי־עם ולכל אחינו בני ישראל בארץ הקודש ובתפוצות הגולה".
הקול הקורא פורסם בט"ו בשבט תרצ"ה (19 בינואר 1935) בעברית ובאנגלית. הכותב מפציר ביהודי העולם "לשוב ולהזכיר בכל ברכותינו את המושג אשר היה יקר מכל יקר בעמנו בכל הדורות – הוא מושג השלום", וממליץ "להנהיג מילה זו בתור ברכה בפגוש יהודי את רעהו ובהיפרדו ממנו".
מחבר הקריאה סבור כי "על פי אמרת שלום זו יכירו וידעו זה את זה כל שבעה עשר מיליון היהודים שבעולם". לדעתו, באמצעות ברכת השלום יהפוך השלום "לערך מוסרי־דתי קיים, חיוני ומפעיל בהווי האנושי בכלל."
המחבר הוא נפתלי אברהמיהו (1889–1973). עוד לפני עלייתו ארצה בשנת 1906 או 1907, הוא דיבר עברית והקפיד על הברה ספרדית. אברהמיהו פרסם שתי חוברות לקידום העברית: "הנחלת השפה לעם" (1927) ו"קריאה עברית נכונה" (1929).
הקול הקורא פורסם בכתב העת "ההד", ירחון בעל אופי דתי־חרדי לאומי (ראה אור בירושלים בשנים 1953-1925). בשבועון "העולם" מיום ג' בתמוז תרצ"ה (4 ביולי 1935) פרסם המחבר שוב את הקול הקורא ש"נערך ע"י הד"ר דוד ילין, והוגה ע"י הרב הראשי לא"י הגרא"י קוק".
The post קול קורא מירושלים עיר השלום appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
להוציא את המיץ – פועלי סחיטה בעברית
סְחִיטָה
הפועל סָחַט הוא הרווח בימינו לתיאור הוצאת נוזל מדבר מה שהוא אצור בתוכו. בלשון המקרא הוא מופיע פעם אחת – בשורש שׂח"ט (כלומר בשי"ן שמאלית): "וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה" (בראשית מ, יא). כדרכם של שורשים מקראיים רבים גם במקרה זה נתחלפה השׂי"ן בסמ"ך במעבר ללשון חכמים, ומכאן ואילך רגיל השורש סח"ט: "הסוחט זיתים על בשרו פטור" (מעשרות ד, א), "אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין" (שבת כב, א).
פעולת הסחיטה אינה ייחודית לפירות. היא עשויה לשמש בהקשרים אחרים של אוכל: "דג שסחטו – אם לגופו הרי זה פטור, אם להוציא ציר חייב" (ירושלמי שבת ז, ב [י ע"א]), ואף בהקשר כללי: "הסוחט את כסותו" (מקוואות ג, ג), "המכבס את כסותו והסוחט את שערו" (תוספתא טהרות ה, טז), "הצבּעים שבירושלים היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה" (ירושלמי שבת ז, ב [י, ע"ג]).
בימינו מקובל השימוש בפועל סָחַט לציון הפקת מיץ מפירות (בדרך כלל פירות הדר); הוצאת נוזל מבד לח כמו בגד או מטלית ('סחיטה' היא אחת מפעולות מכונת הכביסה); ואף כינוי לשאיבת חֲלַב רֵאשִׁית (=קולסטרום) סמוך ללידה. בלשון הדיבור רווח השימוש בתואר סָחוּט במשמעות מושאלת, במובן 'עייף', 'תשוש', כמי ש"נסחטו" ממנו כוחותיו: "חזרתי ממשמרת לילה סחוט לגמרי", וסְחִיטָה באיומים היא עבירה פלילית קבועה בחוק שעניינה איום לפגוע באדם אחר כדי להניעו לעשות מעשה שאינו מעוניין לעשותו.
פועל מקראי אחר בהוראת סחיטה נגזר מן השורש הנדיר זו"ר: "וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה", (שופטים ו, לח), ואולי היא מילה כללית למעיכה ולחיצה דוגמת "וַתִּשְׁכַּח כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְדוּשֶׁהָ" (איוב לט, טו). הפועל זָר לא נשתגר בעברית שלאחר המקרא.
מִצּוּי וחבריו
לצד השורשים הנדירים שֹח"ט וזו"ר ישנם במקרא פעלים בשורש מצ"י במשמעות דומה, אלא שהם מוסבים על הנוזל עצמו ולא על מה שממנו הוא מופק. כך למשל בפסוק בספר שופטים בסיפור גדעון וגיזת הצמר: "וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם" (ו, לח) – גדעון זָר את הגיזה ומָצָה ממנה טל. כמו כן רגיל השורש מצ"י בתיאור עבודת הקורבנות: "וְנִמְצָה דָמוֹ [של הקורבן] עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא א, טו). בלשון המקרא הוא בא בבניינים קל ונפעל, ואילו בלשון חכמים – באותה משמעות – בבניינים פיעל והתפעל: "כל ששינה בה מאחר שמיצה דמה" (זבחים ו, ו); "קיר שהשיירין שלו מתמצין ליסוד" (בבלי זבחים סד ע"ב).
כיום נוהגת המילה מִצּוּי לציון הפקה של נוזל מצמחים לצרכים שונים – שתייה, קוסמטיקה, תוספי מזון ועוד. עם זאת ברבים מן המקרים אין המיצוי תוצר של סחיטה, אלא של פעולות אחרות כמו בישול או חליטה, ואף זיקוק ואמצעי הפרדה מתקדמים יותר.
מן השורש מצ"י נגזר גם שם העצם תַּמְצִית, שמשמעותו 'נוזל שנמצה', והוא רווח בלשון המשנה בצירוף 'דם התמצית', היינו 'דם שנמצה מן הקורבן'. בימינו מוכרים מונחים מעולם המטבח כגון 'תמצית תה' או 'תמצית וניל'.
מָצָה, מָצַץ, מִיץ
מפסוקים אחדים בתנ"ך נראה כי מָצָה מציין לא רק את הוצאת הנוזל, אלא גם את הורקתו המלאה, במובן 'מָצַץ': "וְשָׁתִית אוֹתָהּ [את הכוס] וּמָצִית, וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי" (יחזקאל כג, לד). ובעברית החדשה מוכר הפועל במשמעות זו משיר הילדים של חיים נחמן ביאליק 'הפרח לפרפר': "פַּרְפַּר, פַּרְפַּר, פֶּרַח חָי, רֶד נָא מַהֵר, שֵׁב עָלַי. רֵד נָא מַהֵר, מְצֵה וּמְצֵה, וּמִכּוֹסִי טַל שְׁתֵה".
הפועל מָצַץ נזכר במקרא פעם אחת בלבד, בסמוך לפועל יָנַק הקרוב לו במשמע: "לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ, לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ" (ישעיהו סו, יא). אך הוא רגיל למדי בארמית ובלשון חכמים. ותינתן הדעת שבלשון המקרא וגם לאחריה הפועל נוטה על דרך גזרת הכפולים, ואילו כיום הצורות הרגילות הן על דרך השלמים (אמצוץ, תמצוץ וכדומה).
נזכיר כאן גם את המילה מִיץ – המופיעה במקרא שלוש פעמים בלבד בפסוק אחד, אך שלא כמשמעה בלשון חכמים ובימינו לציון הנוזל שמוצה, נראה שבפסוק היא משמשת לציון פעולת המיצוי: "כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה, וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם, וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב" (משלי ל, לג).
נראה כי כל שלושת השורשים מצ"י, מצ"ץ ומי"ץ אינם אלא הֶגוונים (=וריאציות) של השורש הדו־עיצורי מ"ץ. בלשון חכמים ישנו גם השורש מצמ"ץ בהוראת מצ"ץ.
מיצה ותמצית בשימוש מושאל
בימינו רווח השימוש בפועל מִצָּה בבניין פיעל (ובהוראה סבילה בבניין פוּעל) דווקא במשמעות המושאלת – 'מֵפיק כל מה שאפשר', 'מנַצֵל עד תום', למשל "הדיון מוצה מכל הבחינות".
גם השימוש במילה תמצית נפוץ בעיקר במשמעות המושאלת, במובן 'החלק העיקרי': "תמצית טענתי מובאת בראש המסמך". מן המילה תמצית נגזר הפועל המרובע תִּמְצֵת לציון 'מסר את תמצית העניין', והתואר תַּמְצִיתִי לציון 'דבר שמכיל רק את תמצית העניין'.
עֲצִירָה
בתרגומי המקרא ובתלמודים אנו פוגשים במילים ארמיות ששורשן עצ"ר במובן לחיצה וסחיטה. כך בתרגום אונקלוס לפסוק בבראשית (כנגד "וָאֶשְׂחַט"): "וַעֲצַרִית יָתְהוֹן לְכָסָא דְּפַרְעֹה", וכך בתרגום יונתן לפסוק בשופטים (כנגד "וַיִּמֶץ"): "וַעֲצַר יַת גִזְתָא". כמו כן מעצרתא (או מעצרא) היא המילה הארמית לגת, משטח דריכת הענבים והזיתים.
העברית הבתר־תלמודית אימצה את השורש הארמי ואת משמעותו: "בשר ודם בשעה שעוצר בספוג המים יורדין" (תנחומא [בובר] ויצא, טז); "וכל מיני תבלין או מיני עשבים מותר לשוחקן ביום טוב ולעצור מימיהם לצורך האכילה" (הלכות קצובות יו"ט, צ); "קפיפות [=סלים] שעוצרין בהן הזתים" (ערוך השלם, ערך 'קטב'). בקרב סופרי ההשכלה היו שבחרו בשורש עצ"ר ולא בסח"ט הנפוץ ממנו: "ענבי הגפן יֵעצרו בגת להוציא מיץ לשדם" (משה סטודנצקי, ארחות חיים, עמ' 94); "מזרעו יעצרו מין שמן בלסמי" (יוסף שיינהאק, תולדות הארץ ב, עמ' עז).
ממקורות העברית עולה כי הפועל עָצַר שימש במשמעות כללית של סחיטה, ואולם נראה שבעברית בת ימינו עצירה מזוהה עם תהליך הפקת שמן זית דווקא.
דְּרִיכָה
דריכת ענבים ברגליים להוצאת המיץ היא אחת השיטות העתיקות לייצור יין. על דריכת ענבים אנו למדים מכמה מקומות בתנ"ך, למשל: "וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע" (עמוס ט, יג); "יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ" (ישעיהו טז, י). במקום אחד בתנ"ך נזכרת גם דריכת זיתים: "אַתָּה תִדְרֹךְ זַיִת וְלֹא תָסוּךְ שֶׁמֶן וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה יָּיִן" (מיכה ו, טו). ואומנם במחקר החקלאות של ימי המקרא והמשנה מקובל כי גת ויקב שימשו הן להפקת יין הן להפקת שמן, ואולי מלמדים על כך פסוקים דוגמת "וְהֵשִׁיקוּ [= שָׁפְעוּ] הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (יואל ב, כד). אף במקורות מתקופת חז"ל וימי הביניים נזכרת דריכה בעיקר בהקשר של ענבים, ואילו דריכת זיתים רק לעיתים רחוקות: "דבר תורה אינו חייב אלא דריכת זיתים וענבים בלבד" (בבלי שבת קמה ע"א); "ביומי תשרי דריכת הגִתות והבדים" (רש"י, בבלי ברכות לה ע"ב); "המוסק זיתיו לדרוך בבית הבד" (משנה תורה, טומאת אוכלין יא, יב).[1]
כיום דריכה ברגליים כבר איננה חלק מתהליך הפקת היין והשמן, ואולם יש שבפסטיבלים (בעברית: תְחיגות) ברחבי העולם נערכים אירועי דריכת ענבים מסורתיים.
__________________________________________
[1] דריכה היא אף אחת משיטות הדיש – תהליך הפרדת הגרגרים מן המוץ – באמצעות רגלי בהמה.
The post להוציא את המיץ – פועלי סחיטה בעברית appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
↧
שישו את ירושלים
אתם מוזמנים לבקר במדור החגיגי ובו מאמרים ותשובות לכבוד יום ירושלים.
המשך קריאה >>
The post שישו את ירושלים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
Article 1
↧
מילון ספרדי –עברי מאת יצחק ספיבקוב
אנו מתכבדים להביא כאן לעיון קהל החוקרים והמתעניינים מילון ספרדי–עברי רחב היקף, פרי עמלו של הסופר והמשורר יצחק סְפּיבָקוב (1874–1968), יליד אודסה, אשר מצא מקלט מן הרדיפות והפוגרומים בעיר מנדוסה שבארגנטינה, אליה היגר ב־1923.
במילון העשיר ישנו אוצר של מילים נרדפות, ערוך על פי אוצר המילים של מילון האקדמיה המלכותית ללשון הספרדית. המילון נועד להראות את עושרה של העברית ולהוכיח שכל מה שאפשר לומר בלשון זרה אפשר לומר גם בעברית. יצוין לזכותו שאינו מתייחד בחידושי מילים דווקא אלא באיסוף מייגע של כל מקורות הלשון העברית לדורותיה.
המילון הוא חלק מעיזבון יצחק ספיבקוב, אשר הועבר על ידי בני משפחתו בתיווכו של מרדכי מישור, חבר האקדמיה ללשון העברית.
לעיון ב־25 הכרכים של מילונו של יצחק ספיבקוב:
Diccionario 02 – מילון 02
Diccionario 07 – מילון 07
The post מילון ספרדי – עברי מאת יצחק ספיבקוב appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
פרטיות
האקדמיה ללשון העברית אינה אוספת ואינה אוגרת מידע על הגולשים ונתונים אישיים שלהם.
The post פרטיות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
↧
חידון לחג השבועות
↧
אל"ף מַקדימה
ובמילים עבריות ולועזיות אחדות מופיעה בראש המילה אל"ף שאינה חלק מן המילה. למשל: לצד המילה תְּמוֹל יש אֶתְמוֹל, והפילוסוף היווני הנודע Πλάτων (באותיות לטיניות: Platon) היה בעברית לאפלטון. מה ההסבר להופעת האל"ף הזאת?
אל"ף זו מכונה בלועזית אל"ף פרוסתטית (prosthetic aleph), והמונח העברי שנקבע לה הוא אל"ף מַקדימה.[1] מדובר באל"ף (ואולי רק בתנועה) שנוספת למילה בתחילתה מטעמי הגייה. תוספת אל"ף כזאת ידועה גם משפות שמיות אחרות, דוגמת ארמית וערבית,[2] ותוספת של תנועה מקדימה – גם משפות אירופיות. התופעה בולטת לפני עיצורים מסוימים, ובראשם העיצורים השורקים (ז/ס/צ/ש), ובמרבית המקרים היא קשורה בחוסר תנועה בעיצור הפותח (כלומר בצרור עיצורים בתחילת המילה).
כך לדוגמה המילה זְרוֹעַ מופיעה במקרא גם בצורה אֶזְרוֹעַ: ״וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל" (ירמיהו לב, כא), ומוכּר במיוחד הצמד שכבר נזכר לעיל תְּמוֹל–אֶתְמוֹל. כך מוסברת גם האל"ף בתכשיט אֶצְעָדָה (במדבר לא, נ; שמואל ב א, י) – בהשוואה לצורת הרבים צְעָדוֹת (בישעיהו ג, כ).
על פי רוב כוללים באל"ף מקדימה גם אל"ף שנצטרפה לתחילתן של מילים שאינן פותחות בצרור עיצורים.[3] או אז נמצא באל"ף חטף, כמו במילה אֲבַטִּיחַ (במדבר יא, ה; בהשוואה ל־בִּטִּיח' בערבית או בַּטִּיח בארמית) או אֲבַעְבּוּעוֹת (שמות ט, ט–י). לצד צורת הרבים זִקִּים 'כבלים' (תהלים קמט, ח ועוד) מן השורש זק"ק במובן 'קשר' עולה במקרא אל"ף מן הכתיב הָאזִקִּים/בָּאזִקִּים (ירמיהו מ א, ד).[4] מן הארמית נשאלו ללשון חכמים מילים כגון אֲגַף (בהשוואה אל גַּף).
דוגמאות לאל"ף מקדימה לפני צרור עיצורים מצויות בלשון חכמים בעיקר במילים שאולות, כגון אסטרטג[5] (ביוונית strategos), אסכולה (ביוונית schole), אספקלריה (מלטינית specularia), אִצטדיון (ביוונית stadion), ומילים אחרות הפותחות בעברית ברצף 'אסכ', 'אספּ', 'אִצט', דוגמת אסכלה, אִצטבה, אִצטלה, אִצטרובל.[6]
המילה העברית שְׁתַּיִם (ונגזרותיה) חריגה עד מאוד בעברית הקלסית: התי"ו דגושה כאילו היה השווא שלפניה – בתחילת המילה! – נח. ואומנם עדויות שונות על הגיית המילה מעלות הגייה באל"ף מקדימה (אֶשְׁתַּיִם או אִשְׁתַּיִם).[7]
בתקופה מאוחרת יותר אפלטון הוא שם הפילוסוף היווני Platon –כך ביצירות מספרד של ימי הביניים ובהשפעת הערבית.[8]
לא נתמה אפוא שגם בתחילת ימיה של העברית החדשה היו שביקשו להחיל את תופעת האל"ף המקדימה על מילים ושמות חדשים שנשאלו משפות אירופה ושנפתחו במקורם בצרור העיצורים sp או st. כך היה ההיסטוריון והגאוגרף היווני הנודע Strabon בכתבי חוקרים עבריים לאסטרבון; ובשנת 1913 כשתרגם זאב ז'בוטינסקי לעברית את הרומן ההיסטורי "סְפּרטקוס" – יצירתו של הסופר האיטלקי רפאל ג'ובַניולי (Raffaello Giovagnoli) – הוא קְראוֹ אֶספרתקוס; גם העיר סְפּרטה נקראת באותו החיבור אספרתה; ומן המפורסמות שבמקום סְפּורט היו שנקטו את הצורה אספורט.[9]
___________________________
[1] המונח אושר באקדמיה בשנת תשע"ה (2014). לפני כן נקבע אל"ף קְדימה. חנוך ילון קראהּ אל"ף קלה.
[2] כך למשל מוסברת האל"ף בציווי של בניין קל בערבית, דוגמת אִפתח 'פְּתַח' או אֻכּתֻבּ 'כְּתֹב', ובכמה מילים דוגמת אִבּן 'בֵּן', אִסם 'שֵׁם'.
[3] דוד טלשיר מבחין בין אל"ף מבקעת (לפני צרור עיצורים, כבדוגמאות לעיל) לאל"ף מרחיבה (כבדוגמאות להלן): ד' טלשיר, "אל"ף קלה", לשוננו נו (תשנ"ב), עמ' 286.
[4] השוו למילה הָסוּרִים במקום הָאֲסוּרִים (קהלת ד, יד) ולמילה הָרַמִּים במקום הָאֲרַמִּים (דברי הימים ב כב, ה). אלמלא היידוע הייתה הצורה אֲזִקִּים, וצורה זו היא העומדת בבסיס המילה אָזִיק בעברית ימינו והשורש המשני אז"ק.
[5] תנועת האל"ף יכולה להיות כאן פתח, סגול או חיריק.
[6] גם במילים לטיניות שנפתחו בצרור sp, st או sc ונשאלו לספרדית ולצרפתית לפני המאה ה־15 רגילה תנועה מקדימה (התנועה e), כמו במילה espérer בצרפתית 'לקַוות' (מ־sperare בלטינית) או estado בספרדית 'מדינה' (מ־status בלטינית). מצרפתית התגלגלו גם לאנגלית מילים בתנועה מקדימה והיו ל־especially (בהשוואה ל־special) או estate (בהשוואה ל־state).
[7] כך למשל במסורת בן־אשר. על העדויות השונות – בכתב ובעל פה – ראו במאמרו של ישי נוימן, "הצורה שְׁתַּיִם בעברית המקראית", צָפְנַת פַּעְנֵחַ – מחקרי לשון מוגשים לאלישע קימרון במלאות לו שישים וחמש שנה, עורכים ד' סיון, ד' טלשיר וח' כהן, באר־שבע תשס"ט, עמ' 289–318.
[8] כך למשל בתרגום יהודה אבן תיבון לספר הכוזרי לר' יהודה הלוי. בערבית שמו אפלאטון.
[9] כמו הבעיה במילה הוותיקה שתיים, היו שראו גם בצרור כגון סְפּ בתחילת המילה בעיה מיוחדת משום שאם השווא נע, לא ייתכן אחריו לפי הדקדוק העברי דגש קל. יצחק אבינרי יצא נגד תוספת האל"ף וראה בה חומרה יתרה. האם גם שפינוזה ייקרא מעתה אשפינוזה? ומה על המילים ספירט או ספונטני? (י' אבינרי, יד הלשון, עמ' 431). מאז כבר נקבע באקדמיה ללשון העברית הכלל שלפיו כל שווא במילה לועזית הוא שווא נח (אפילו הוא בא בראש המילה).
The post אל"ף מַקדימה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
ל"ג בעומר או ל"ג לעומר?
נשאלנו: האם יום י"ח באייר – היום השלושים ושלושה לספירת העומר – הוא ל"ג לעומר או ל"ג בעומר?
שני האופנים לכינויו של היום מתועדים בספרות פוסקי ההלכה כבר בימי הביניים (למן המאה הי"ג ואילך). במסורת קהילות המזרח היום מכונה לָ"ג לעומר, ובקהילות יוצאי אשכנז הוא נקרא ל"ג בעומר.
מסתבר ששמו של היום תלוי בנוסח ספירת העומר בקהילות ישראל. בנוסח קהילות המזרח ומקצת קהילות האשכנזים נוהגים לספור 'היום כך וכך לעומר', ואילו בנוסח רוב יהודי אירופה 'היום כך וכך בעומר'. ההבדל בין הנוסחים נובע מהבדל בתפיסת המושג עומר: האם מונים ליום ה'עומר', הוא יום ט"ז בניסן שבו הוקרב קורבן העומר בבית המקדש ובו מתחילה הספירה, או שמא המניין הוא בתקופת ה'עומר', כלומר ארבעים ותשעה הימים שסופרים בהם ספירת העומר.
בדורות האחרונים הפך השם ל"ג בעומר מקובל יותר ויותר, וכיום כמעט שאין שומעים כינוי אחר ליום הזה.
The post ל"ג בעומר או ל"ג לעומר? appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
מהמורה
"היזהר! הכביש מלא מַהֲמוֹרוֹת!"
שימו לב – מַהֲמוֹרָה ומַהֲמוֹרוֹת בחולם (מלא), ולא "מַהֲמוּרָה" ו"מַהֲמוּרוֹת" בשורוק.
מהמורה היא מילה יחידאית בתנ"ך ובאה רק בצורת הרבים: "יִמּוֹטוּ (ימיטו) עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים בָּאֵשׁ יַפִּלֵם בְּמַהֲמֹרוֹת בַּל יָקוּמוּ" (תהלים קמ, יא). מפרשי המקרא פירשו על פי ההקשר – "שׁוּחוֹת עמוקות", וחלקם אף ציינו את היקרותה בתלמוד הירושלמי במובן 'בור בקרקע המשמש קבר': "בראשונה היו קוברין אותן במהמורות, נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ברזים [=בארזים]" (מועד קטן א, ה; פ ע"ג, ועוד). הוראה זו נתאששה על פי האוגריתית: בספרות שהתגלתה בעיר אוגרית נקרית המילה 'מהמרת' במובן 'קבר בור'. בספר בן סירא, מן הנודעים שבספרים החיצוניים שלא נכנסו לקנון המקראי, באה מילה זו פעם אחת במשמעות מושאלת, במובן 'תחבולות, מזימות': "בשפתיו יתמהמה צר ובלבו יחשוב מהמרות עמוקות" (יב, טז).
במקורות העברית הקלסית המילה באה אפוא רק בצורת הרבים. יש מן המילונים ומספרי הדקדוק שגזרו ממנה את צורת היחיד מַהֲמֹרֶת (כמו מַחְלֹקֶת–מַחְלוֹקוֹת), וכאלה שאף העדיפו מַהֲמוֹר (כמו מִקְצוֹעַ–מִקְצוֹעוֹת). אבל צורת היחיד שהתקבעה בלשוננו היא הצורה בסיומת ־ָה.
מדוע רוב הדוברים הוגים את המילה בשורוק "מַהֲמוּרָה" ולא בחולם כבניקוד המקראי?
מַהֲמוֹרָה שייכת לקבוצת שמות עצם מצומצמת, רובם המוחלט נדירים או ארכאיים, בתחילית מַ־ ובסיומת ־ָה: מיעוטם באים בחולם (בתנועה o) כמו המילה המחודשת מַטְמוֹרָה (מקום מסתור או אחסון, על פי מַטְמוֹרָא הארמית) ומַשְׁכּוֹנָה (צורת־משנה של משכון מימי הביניים), ורובם באים בשורוק (בתנועה u) כמו מַשּׂוּאָה מלשון המשנה ומַאֲגוּרָה המחודשת (בור לאגירת מי גשמים). עם אלו נמנים גם מַהֲלוּמָה המקראית ומַהֲדוּרָה, אף היא מחודשת על פי הארמית, שמזכירים בצלילם את מהמורה – ומכאן להגייה "מַהֲמוּרָה". לצד זה, אפשר שגרמה גם נטיית הדוברים להגות תנועת u בסמוך לעיצור השפתי m (כמו הגיית וי"ו החיבור לפני אותיות בומ"ף – אהרון וּמשה).
מבחר מקורות
- שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה, סדר מועד (ה), עמ' 1234–1235
The post מהמורה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
↧
למד עברית למבוגר על פי דרכו
בארכיון האקדמיה מצאנו מכתב משנת 1940 אל ועד הלשון המעיד על התשוקה שבערה ביישוב העברי בארץ ישראל המנדטורית לשפה העברית.
הפונה הוא ד"ר קורט רוזנטל מתל אביב, עולה חדש מגרמניה, שמבקש להביע את תמיכתו במאבק של ועד הלשון נגד "העלונות בשפה הגרמנית" (העלונים).
ד"ר רוזנטל מציג את עצמו: "גם אני עולה מגרמניה ובאתי ארצה לפני עשרה חודשים. אני ציוני שלושים שנה ויודע היטב מאד, שלשפה העברית ורק לשפה העברית יכולה להיות רשות להישמע בארצנו ואין פה המקום להצדיק את האנשים האלה, שקונים וקוראים את העלונות הגרמניות [העלונים הגרמניים]"
ד"ר רוזנטל אינו מסתפק בכך אלא מציע דרכים מעשיות לשיפור הוראת העברית למבוגרים שכן "יותר טוב הוא מלגנות, לעזור להם בכל אופן האפשרי ללמוד את שפתנו".
בהמשך דבריו עומד ד"ר רוזנטל על בעיה הניצבת לפני המבקשים ללמוד עברית: יש שיטות לימוד שונות וספרי לימוד שונים, "אולם מה הוא מתאים לאחד, אינו מתאים לאחר". אלא שלא תמיד אדם יכול לבחור בנחת רוח את השיטה שמתאימה דווקא לו, וכך הלומד בוחר בעקבות ידידיו ומכריו ספר או מרצה ורק אז מגלה שאינם מתאימים לו. וכאן מציג רוזנטל את עיקר הבעיה לדעתו: "חסר לנו מקום שאפשר בו מה שנחוץ לאחד, ובלי כל דחק שהוא. אם יבואו אל בית מסחר לספרים, הסוחר רוצה למכור, זה עסק שלו – ויתביישו לדפדף זמן רב בספרים שונים ולעזוב את החנות בלי לקנות משהו".
רוזנטל מציע פתרון: "עורכים תערוכה קיימת מכל ספרי הלימוד בחדר "מגדל" מספיק לשבת בו ולדפדף בספרים בלי הפרעה. ויהיו שם גם פרוזפקטים מכל המורים ומכל הקורסים שבתל אביב עם כל הפרטים. התערוכה לא תהיה מקום מכירה והתחרות לסוחרים, כי אם לאינפורמציה, כדי שהמבקר יוכל לבחור ולראות הכול בלי דחק".
לאחר הצגת הפתרון הכותב מצהיר: "אני משתדל ללמוד עברית ומאז ומעולם חפשתי ההזדמנות הנ"ל. ואם יש כבר הזדמנות כזו, אז צריכים לפרסם אותה בלי הפוגות בעתונים העבריים ואפילו בעלונות הגרמניות". הכותב מסיים את מכתבו בהתנצלותו על שגיאותיו בעברית.
מכתבו של ד"ר רוזנטל מוען אל מרדכי אזרחי, מן החברים הפעילים בוועד הלשון ומעורכי המדור "לשוננו לעם" בעיתון הארץ. אזרחי נמנה עם חלוצי הספרות הפדגוגית בעברית וכתב ספרי לימוד רבים, בהם "ספרנו" ו"כרמנו", וכן נמנה עם מניחי היסודות לספרות ילדים במקור ובתרגום וכן לספרות מדעית פופולרית.
The post למד עברית למבוגר על פי דרכו appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
"בערך כ־"
- "בבית הספר יש בערך כאלף תלמידים".
- "תקציב המדינה לשנה זו הוא בערך כארבע מאות מיליארד שקלים".
ניסוחים דוגמת אלו רווחים בציבור ואפילו נקרים פה ושם בכלי התקשורת, ואולם הם אינם תקינים.
המילה בערך והמילית כ־ שוות במשמען בהקשר זה לציון קירוב או אומדן, אך הבאתן זו לצד זו היא כפילות שאין לה יסוד.
לפי זה הניסוח התקין הוא –
- בבית הספר יש כאלף תלמידים. / בבית הספר יש בערך אלף תלמידים.
- תקציב המדינה לשנה זו הוא כארבע מאות מיליארד שקלים. / תקציב המדינה לשנה זו הוא בערך ארבע מאות מיליארד שקלים.
כְּ־
המילית כְּ־ היא הוותיקה שבהן והיא באה כבר בתנ"ך בהוראה זו: "אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵנָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה" (יהושע ג, ד), "וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים" (רות א, ד). בלשון חכמים היא מומרת לעיתים ב'כדי' או 'קרוב': "הולכין מיל וחוזרין מיל ושוהין כדי מיל" (יומא ו, ח); "אמר להו ההוא סבא: אנא תנינא לה קרוב לאלפַּים" (בבלי קידושין יב ע"א).
בְּעֵרֵֶךְ
המילה בְּעֵרֵֶךְ אף היא מקראית ואולם הוראתה בתנ"ך כהוראת רכיביה – בְּ + עֵרֶךְ – היינו 'בשווי', 'בשיעור': "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'" (ויקרא כז, ב), היינו "כמה ששווה נפש".[1]
רק בשלב מאוחר יותר בתולדות העברית הפכה 'בערך' להורות 'כ־', 'בקירוב' כמו שמקובל בימינו. נראה כי ניצנים לתמורה זו בספרות השו"ת בארצות אשכנז: "והועמדו כמה ספנים לאורך הנהר רחוקים זה מזה בערך חמשה מאות אמה" (שו"ת חתם סופר ג, צא), ובמקביל בספרות ההשכלה. עיון בספרות ובעיתונות היהודית של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים מלמד כי בראשית דרכה של העברית החדשה 'בערך' הורתה גם 'בהשוואה ל־', 'ביחס ל־'. כך למשל בחיבור 'תולדות הטבע' שתרגם שלום יעקב אברמוביץ (הוא "מנדלי מוכר ספרים") באמצע המאה התשע עשרה:
- במובן כ־, בקירוב: "משקל כל עצמות איש מְגֻדָּל הוא בערך שתים עשרה ליטרא" (א, עמ' 5)
- במובן ביחס ל־, בהשוואה ל־: "מוח האדם רב מאד בערך גדלו [=ביחס לגודלו], ממוח כל בעלי חיים היונקים" (א, עמ' 14).
קשה לקבוע בדיוק מה גרם למִפנה, אם השפעת לשון זרה אם התפתחות פנימית, אך אין חולק כי כלל ההוראות שייכות לעולם האומדן והשיעור, אם מדויק אם מקורב.
__________________________
[1] המילה כתובה בתנ"ך לעולם "בערכך" (וגם "ערכך" לבד), כלומר בכ"ף כפולה בסופה, וניתנו לצורה משונה זו כמה הסברים. ראו בקישור למטה.
The post "בערך כ־" appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
↧
Article 1
↧