מוזמנים להאזין לתוכנית חדשה בהסכת "מאחורי הקלעים" – רותי קרן אירחה את רות אלמגור־רמון, יועצת הלשון ברדיו ובטלוויזיה כמעט יובל שנים.

המשך קריאה >>

The post מאחורי הדקדוק בשידור appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

‍שפן, ארנבת וארנבון הם מיני יונקים שלעיתים מזומנות דוברי העברית נוטים לבלבל ביניהם.

שָׁפָן או שְׁפַן סֶלַע[1] (השם המדעי Procavia capensis) ממשפחת השפניים – צבעו חום־אפרפר ואוזניו קצרות ועגולות. משכנו בנקיקי סלעים, וכך הוא מתואר גם בתנ"ך: "סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים" (תהלים קד, יח), "שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם" (משלי ל, כו).

אַרְנֶבֶת (השם המדעי Lepus ובאנגלית hare) ואַרְנָבוֹן (השם המדעי Oryctolagus ובאנגלית rabbit) שניהם ממשפחת הארנביים. הם נבדלים זה מזה בגודל, באורך האוזניים ובאורח החיים – הארנבת גדולה מן הארנבון, אוזניה ארוכות משלו והיא איננה חופרת מחילות.

השפן והארנבת נזכרים בתורה ברשימת החיות הטמאות: "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ… אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן" (דברים יד, ז; וכן בויקרא יא, ה–ו).[2] שניהם מינים המצויים בארץ ישראל, ואילו הארנבון מוצאו במערב אירופה.

הארנבון, ולא השפן או הארנבת, הוא חיית המחמד המוכרת שפוגשים בפינות חי, ודמותו היא המשמשת השראה לבובות צעצוע ולדמויות מונפּשות. ואולם מסורת אירופית בת מאות שנים זיהתה את השפן המקראי עם הארנבון.[3] ברבות הימים טעות זו נשתרשה בשמות דמויות בספרות העברית החדשה ובשירי ילדים כגון "השפן הקטן", ובצירופי לשון כגון 'שפן ניסיונות', 'שלף שפן מן הכובע', 'אוכלי שפנים', ואף בפועל מלשון העגה "הִשְׁתַּפֵן" הגזור מן הכינוי 'שפן' לאדם פחדן (כמקובל בכמה מלשונות אירופה כמו רוסית וגרמנית ביחס לארנבון).

שפן כשם פרטי

השם שָׁפָן הוא גם שם פרטי במקרא: מספר מלכים מוכר שפן הסופר, מגיבורי סיפור מציאת ספר התורה הקדום בימי המלך יאשיהו, וסבו של גדליה בן אחיקם, מושל יהודה האחרון. השם הפרטי שפן מתועד גם בכתובות פניקיות ופוניות. בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת נחשפה בעיר דוד חותמת על שם "גמריהו [ב]ן שפן", ויש חוקרים המזהים אותו עם גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן הַסֹּפֵר שנזכר בספר ירמיה (לו, י–יב; כה).

ארנבת כשם פרטי

בסיפור תרגום המקרא ליוונית בתלמוד הבבלי נמנית המילה "ארנבת" עם המילים ששבעים ושניים הזקנים שהוטלה עליהם המלאכה בחרו לסטות בהן מן התרגום המילולי:

וכתבו לו "את צעירת הרגלים"[4] ולא כתבו לו "ואת הארנבת", מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה. (מגילה ט ע"ב)

השם היווני לארנבת – λαγώϛ (=לָאגוֹס)[5] כשם אשת תלמי – נקרה בספרות חז"ל בצורה 'לגא' במדרש שמתחקה אחר זהות החומר שממנו הוכנו כותנות העור של אדם וחווה.[6]

ארנבות או ארנבים?

צורת הרבים של ארנבת מופיעה בספרות חז"ל בסיומת ־ִים – אַרְנָבִים, והיו שגזרו מכאן (במה שמכונה 'גזירה לאחור') את הצורה הזכרית 'ארנב' (וכך אף במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון). ואולם הדעת נותנת כי 'ארנבים' היא צורת הרבים של המין 'ארנבת', כשם שצורת הרבים של מיני בעלי חיים בלשון נקבה עשויה לבוא בסיומת ־ִים: נמלה–נמלים, דבורה–דבורים, יונה–יונים, תולעת–תולעים.[7]

מכל מקום בימינו אין פסול בשימוש הצורה 'ארנב' לציון ארנבת ממין זכר, כמו שנוצרה צורת הנקבה 'שְׁפַנָּה' לציון שפן ממין נקבה.

________________________

[1] ברשימת שמות בעלי חיים שקבעה האקדמיה בשנת תשכ"ג (1963) נקבע השם 'שפן' לעצמו ורק בסוגריים נזכר השם "המלא" שְׁפַן סְלָעִים. ראו באתר מונחי האקדמיה כאן.

[2] לשם ארנבת מקבילות בלשונות שמיות: באכדית – arnabu/annabu, בערבית – أَرْنَبٌ, ובלהגי הארמית – ארנבא. לשם שפן יש מקבילה בלשונות דרום־ערביות – ת'פן (בערבית הקלסית שמו הוא وَبْر, וכן תרגם רב סעדיה גאון – אל־ובר).

[3] מסורת מעניינת (אך מסופקת למדי) מייחסת את הבלבול בין השפן לארנבון לפניקים כובשי הארצות שלחופי הים התיכון. הפניקים כינו את חצי האי האיברי בלשונם השמית 'אי השפנים' על שום מין הארנבון הנפוץ בו שהזכיר להם את שפן הסלע מארץ מוצאם. השם התגלגל ל־Hispānia הלטינית (ומאוחר יותר גם ל־ Spainבאנגלית). ואומנם גם בוולגטה תורגמה המילה 'שפנים' בתהלים ובמשלי לשמות בעלי חיים ממשפחת הארנביים.

[4] בנוסח תרגום השבעים שבידינו ארנבת היא δασύπους, היינו "שעירת הרגליים".

[5] השם היווני 'לגוס' התגלגל לשם המדעי של הסדרה כולה –Lagomorpha  (בעברית: ארנבאים).

[6] ראו בראשית רבה (מהדורת תיאודור־אלבק) כ, יב.

[7] ואומנם נקיטת לשון נקבה בצורה 'ארנבת' הטרידה את פרשני המקרא בימי הביניים. היו שטענו כי במין זה רבות הנקבות מן הזכרים (אבן עזרא), והיו שסברו כי כל פרט שייך פיזיולוגית לשני המינים (רבנו בחיי). בולט בהם הרמב"ן שבחר בתיאור מצב הלשון: "ואת הארנבת – מין הוא שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה, אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר: גמל, שפן, חזיר, 'דוב אורב' (איכה ג, י), 'פרה ודוב תרעינה' (ישעיה יא, ז), וכן תור בעופות".

The post שפן, ארנבת וארנבון appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

• לאן הלכת? להיכן נסעת? לאיפה נעלמת?
• מניין באת? מהיכן הגעת? מאיפה צצת?

נשאלנו מה המעמד התקני של שלוש החלופות הללו בניסוח שאלה על מְקום יעד (ל) או מְקום מוצא (מן).

האקדמיה ללשון העברית לא עסקה בסוגיה זו וממילא לא פסקה בה בהיותה עניין סגנוני. נציג כאן מה מקובל בקרב מתקני לשון ומה עולה מן המקורות.

איפה והיכן

המילה איפה מופיעה במקרא עשר פעמים, ושואלת על מקום ולא על כיוונים. למשל: "וַיֹּאמֶר: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ, הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים" (בראשית לז, טז). היא אינה באה בצירופים 'לאיפה' ו'מאיפה', ולכן בלשון מוקפדת נוהגים להימנע משימושים אלו.

מילת השאלה המקבילה למילה 'איפה' בלשון חז"ל היא היכן. מילה זו משמשת בספרות חז"ל גם בצירופים להיכן (מקום יעד) ומהיכן (מקום מוצא), למשל: "ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו" (משנה מגילה ב, ג), "להיכן גולין? לערי מקלט" (משנה מכות ב, ד). לכן מתקני הלשון אינם פוסלים צירופים אלו.

נעיר כי מילות השאלה איפה והיכן (ובכתבי יד גם איכן) מקבילות לחלוטין במבנה שלהן: הרכבה של מילת השאלה הכללית 'אֵי' (ובגרסה של לשון חז"ל: הֵי) ותואר הפועל לציון מקום 'פה' או 'כאן'. נראה אפוא שאך יד המקרה היא שהצירופים 'מאיפה' ו'לאיפה' לא שימשו. אבל כאמור המקפידים יעדיפו לנקוט רק מה שמתועד בספרות העברית הקלסית – המקרא וספרות חז"ל.

לאן, מאין, מניין

מילות השאלה המומלצות בימינו למקום יעד ולמקום מוצא מבוססות על מילת השאלה למקום אָן (ראו פירוט בהמשך): למקום יעד לאן ולמקום מוצא מאין או מניין – כאמור במימרה הידועה בפרקי אבות: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון…" (ג, א).

הרחבה: מילות השאלה למקום במקרא ובלשון חז"ל

מילות השאלה למקום מבוססות על שתי מילות יסוד: אֵי ואָן. מהן נגזרות מילות השאלה אַיֵּה, אֵיפֹה, הֵיכָן, אָנָה, לְאָן, מֵאַיִן, מִנַּיִן.

אֵי היא מילת שאלה כללית העומדת גם ביסוד מילות שאלה רבות: איפה, אימתי, איך, כיצד,[1] איזה. בלשון המקרא אֵי לעצמה או בצירוף אי זה משמשת לשאלה על מקום, ובצירוף אי מזה לשאלה על מקום מוצא. למשל:

• "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד, ט)
• "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה" (איוב כח, יב)
• "וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד: אֵי מִזֶּה תָּבוֹא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי" (שמואל ב א, ג)

מילת שאלה מקראית נוספת היא אַיֵּה – הרחבה של אֵי.[2] היא משמשת רק עם כינוי חבור או לפני שם עצם, ולא לפני פועל:

• "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט)
• "וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (בראשית כב, ז)

מילת השאלה אָן כשהיא לעצמה נדירה מאוד, לדוגמה: "וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל נַעֲרוֹ: אָן הֲלַכְתֶּם" (שמואל א י, יד). מקובל שהיא נוצרה מכיווץ של הצורה אַיִן.[3] מן אָן נגזרו מילות השאלה לכיוונים:

למקום מוצא: מֵאַיִן במקרא, ומניין[4] בלשון חז"ל. למשל:

• "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" (תהלים קכא, א)
• "זו מנחת העומר – מנין היא באה? מן השעורים" (ספרא יד, א)

­למקום יעד: אָנָה (בתוספת ה' המגמה) במקרא, ולְאָן (וגם לְאַיִן) בלשון חז"ל. למשל:

• "אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי" (בראשית טז, ח)
• "כשהגיע לאותו משמר אמרו לו: לאן אתה הולך" (תוספתא תעניות ג, ז)

הערות

1. הגייתה התקנית של המילה אֵיפֹה היא במלרע, בדיוק כמקבילתה הֵיכָן. ההגייה הרווחת במלעיל מוכרת גם במילת השאלה אֵיזֶה.
2. איפה תפסה את מקומה כמילה הרגילה בלשון המדוברת היום־יומית, ואילו היכן היא המילה הרגילה בלשון הכתובה. בדיקה במאגרים של מפעל המילון ההיסטורי ובאתר עיתונות יהודית היסטורית מלמדת שהמילה 'היכן' נפוצה הרבה יותר מ'איפה' בכתיבה העברית שלמן ספרות חז"ל ועד ימינו.
3. שאר מילות השאלה המקראיות משמשות רק או בעיקר בלשון הספרותית (כגון "איה פלוטו", "אנה אני בא", וביתר תדירות "מאין").

* * *

אם נחזור לשאלה מה מילות השאלה למקום יעד ולמקום מוצא, הינה הרשימה – מן המליצית והספרותית ביותר דרך הלשון התקנית ועד ללשון הדיבור הנחשבת לא תקנית:

_________________________

[1] מקובל להסביר שהמילה כֵּיצַד בנויה מן הרכיבים כְּ+אֵי+צַד.

[2] המילה אֵי מקורה במילה אַי (בכיווץ הדו־תנועה ay לצירי מלא).

[3] ייתכן שגם אַיִן ואָן קשורות למילת השאלה הכללית אֵי.

[4] המילה מניין מוסברת כצירוף של מִן + אַיִן. בצורה זו מבוטאת הנו"ן של מילת היחס והאל"ף נבלעת. כיום אנחנו רגילים לניקודה בחיריק ובדגש מִנַּיִן, אבל בכתבי היד ספרות חז"ל וגם בחיבורים מאוחרים יותר הניקוד הוא מְנַיִן בשווא, וגם מסורות העדות מעידות על הגייה בשווא. רק בשלב מאוחר למדי "תוקן" ניקוד המילה לחיריק ודגש על פי ההיגיון הדקדוקי (שימור החיריק). (ראו: שמעון שרביט, לשונה וסגנונה של מסכת אבות לדורותיה, עמ' 220–221.)
בכתיב המלא נכתבת המילה בשתי יו"דים: מניין.

The post איפה והיכן, לאן ומניין appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

הדוברים בני ימינו רגילים לומר את המספר המעורב (שלם ושבר) ברצף ורק בסופו לציין את הדבר הנמנה: 'שלושה וחצי חדרים', 'שניים ורבע אחוזים' וכדומה. ואולם בוגרי בתי הספר מכירים את התיקון שלפיו יש לומר את הדבר הנמנה לפני השבר: 'שלושה חדרים וחצי', 'שני אחוזים ורבע'.

האקדמיה ללשון העברית נדרשה לסוגיה זו, והחליטה שאומנם הדרך המועדפת היא הדרך השנייה 'שלושה חדרים וחצי', ואולם אין מניעה להשתמש גם בדרך הראשונה 'שלושה וחצי חדרים' (ראו את הדיון בישיבה שיד).

מה הבסיס להעדפה זו?

עיון במקרא מעלה דרך הבעה שונה משתי הדרכים הנזכרות: ברוב המקרים השם הנמנה נזכר גם לאחר השלם וגם לאחר השבר, כגון "שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה" (במדבר לד, טו); "לְתִשְׁעַת הַשְּׁבָטִים וַחֲצִי הַשֵּׁבֶט הַמְנַשֶּׁה" (יהושע יג, ז); "וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה" (שמות כו, טז).

בלשון חז"ל השם הנמנה מוזכר בדרך כלל רק לאחר השלם, כגון 'עשר אמות ומחצה' (תוספתא כלאים ב, ו), 'שבעת קבין ומחצה' (תוספתא בבא בתרא ו, כה); אך גם: 'טפח ושליש טפח' (תוספתא כלים [ב"מ] ז, ב), 'אמה ושני שלישי אמה' (בבלי עירובין יט ע"א). נראה אפוא שהמבנה שבו השם הנמנה מופיע רק אחרי השלם הוא קיצורו של המבנה שבו השם הנמנה מופיע הן אחרי השלם הן אחרי השבר.

ואולם קשה להתעלם מן ההיגיון של המבנה שנוצר בעברית החדשה – שלפיו הדבר הנמנה בא אחרי השבר. מבנה זה משקף את התפיסה הרואה במספר על שני רכיביו – השלם והשבר – יחידת משמעות אחת. כך גם מוצגים השלם והשבר ברצף בכתיבת המספר בספרוֹת, כגון ½3 חדרים. בוועדת הדקדוק אף נטען שאין הבדל עקרוני בין המבנה 'מאה ואחד שקלים' – שבו השם הנמנה בא בצורת ריבוי 'שקלים' לאחר המספר 'אחד' – ובין המבנה 'שניים וחצי חדרים'. ההצדקה לשני המבנים היא כאמור התפיסה הרואה במספר על כל רכיביו ישות אחת.

מכל האמור לעיל הגיעה ועדת הדקדוק למסקנה שאין סיבה שלא להתיר את המבנה 'שלושה וחצי חדרים' וכדומה, אף שהיתר זה אינו עולה בקנה אחד עם התקן המקובל בקרב עורכי לשון, מורים וכותבים.[1]

בדיון שהיה במליאת האקדמיה הוחלט לציין במפורש את עדיפותה של הדרך שנלמדה מלשון חז"ל ובספרי הלימוד, כלומר הדרך שבה השם הנמנה בא אחרי השלם.

המספר המעורב משלם ומשבר עשרוני

שמות מספר המורכבים משלם ומשבר עשרוני העמידו לפני האקדמיה אתגר קשה, והסוגיה – אף שהצביעו עליה במליאת האקדמיה – הוחזרה לוועדת הדקדוק ולא הוכרעה עד היום.

דרך אחת להביע את המספר המעורב שבו שבר עשרוני היא בשיטה הנהוגה בשידורי הרדיו המוקפדים: כך למשל אם המדד עלה ב־3.21% אומרים: 'שלושה אחוזים ועשרים ואחת מאיות', ואם הוא ירד ב־0.2% אומרים 'שתי עשיריות האחוז'. בדרך זו עוקפים את המבנה העשרוני של המספר. ואולם צורת הבעה זו אינה יפה למי שעוסק במספרים ביום יום.

השאלה הסבוכה כאן היא הפיצול במין הדקדוקי בין המספר השלם, שאמור להתאים לשם הנמנה, ובין השבר העשרוני שהוא למעשה מספר סתמי, כלומר בנקבה. לפי ההיגיון הלשוני מתבקש לומר למשל 'שלושה אחוזים נקודה עשרים ואחת' – השלם 'שלושה' בזכר מותאם לשם 'אחוזים' והשבר 'עשרים ואחת' בנקבה כמספר סתמי. ואולם אם מציינים את השם הנמנה בסוף, המבנה המתקבל קשה אף יותר: 'שלושה נקודה עשרים ואחת אחוזים'.

היו שסברו שפיצול זה במין הדקדוקי הוא מעמסה שאי אפשר להטיל על הדוברים. בעלי הדעה הזאת הציעו להחיל את המין הדקדוקי של השם הנספר גם על השבר: 'שלושה נקודה עשרים ואחד אחוזים'.[2]

הצעה מרחיקת לכת נוספת הייתה לראות במספר כולו מספר סתמי ולהשתמש תמיד בנקבה: 'שלוש נקודה עשרים ואחת אחוז(ים)'.

כיום המזכירות המדעית של האקדמיה מציעה לשואלים את האפשרויות האלה:

• שלושה אחוזים נקודה עשרים ואחת
• שלושה נקודה עשרים ואחת אחוזים
• שלושה נקודה עשרים ואחד אחוזים
• שלושה אחוזים ועשרים ואחת מאיות (האחוז).

כמובן כאשר המספר בא לעצמו ואינו מונה דבר־מה, הוא ייאמר בלשון הסתמית, כלומר בנקבה, למשל: 'שלוש נקודה עשרים ואחת', ואף 'שלוש נקודה שתיים אחת'.

______________________

[1] למשל יצחק אבינרי, יד הלשון, עמ' 357–358, אבא בנדויד, מדריך לשון לרדיו ולטלויזיה, עמ' 115; ספרי לימוד ובחינות הבגרות; עם זאת לא נמצאו הנחיות להבעת המספר המעורב בספרי הדקדוק של משה גושן־גוטשטיין, יהושע בלאו, צבי הר־זהב ודוד ילין.

[2] כאשר השם הנמנה הוא בנקבה, כמובן ייאמר המספר כולו בנקבה, כגון 'שלוש נקודה עשרים ואחת מעלות'.

The post על הבעת המספר המעורב appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

למורות ולמורים ולכל המעוניינים –

אתם מוזמנים לרכוש ערכה חגיגית לקראת יום העברית תש"ף ובה תמצאו שמונה כרזות מלוות בהסברים מילוליים קצרים מהפרסומים שלנו ברשתות החברתיות וכרזה חגיגית גדולה בסימן "עברית – שפה שאוהבים". עוד בערכה עותקים צבעוניים לפעילות כיתתית מאתגרת.

אתם מוזמנים לרכוש את הערכה ולקשט בכרזות את הכיתה, את המשרד או את הבית לקראת חג העברית.

המלאי מוגבל: לרכישה במחיר עלות – 35 ₪

The post ערכה חגיגית ליום העברית appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לקריאת המאמרים

בחודש מרחשוון תש"ף (נובמבר 2019) הלך לעולמו בן־ציון פישלר שבע ימים ומעשים.

עד לפרישתו לגמלאות עסק ב"צ פישלר בהנחלת הלשון העברית בתפוצות במגוון תפקידים: הוא ניהל את האגף להנחלת הלשון בסוכנות היהודית ובהסתדרות הציונית, היה מתאם הלשכה לקתדראות ללימודי העברית באוניברסיטאות בחו"ל וריכז את המועצה להנחלת הלשון. הוא היה שליח הסוכנות היהודית בתפוצות, לימד באולפנים ובאוניברסיטאות בישראל ובתפוצות, הדריך מורים ומדריכי מורים וערך ספרי הדרה למורים.

בן־ציון פישלר שלח ידו גם במחקר העברית, ועיקר מעייניו בתחום זה היה חקר הניבים והפתגמים. מאמריו התפרסמו בכתב העת לשוננו לעם שבהוצאת האקדמיה ובבמות אחרות ובהן 'ידע־עם' ועיתון הארץ. בייחוד חביבים היו עליו ״פתגמי חז״ל שחז״ל לא אמרום״.

לזכרו המבורך אנחנו מביאים כאן שניים ממאמריו הרבים:

• העוגה וחבית היין, לשוננו לעם מב (תשנ"א), עמ' 149–150
• הגונב מגנב, לשוננו לעם מד (תשנ"ג), עמ' 80

The post פתגמי חז״ל שחז״ל לא אמרום – לזכרו של בן־ציון פישלר appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

ביום ראשון ט"ו בטבת תש"ף (12 בינואר 2020) תיפתח באקדמיה ללשון העברית בירושלים השתלמות לשיפור הניסוח המשפטי.

ההשתלמות בת ארבעים שעות בעשרה מפגשים, והיא מוכרת לגמול השתלמות.

ההשתלמות תימשך עד יום ראשון כ"ו באדר תש"ף (22 במארס 2020).

שעות הלימוד: 16:30 עד 19:45

המחיר: 880 ש"ח

לרישום

שימו נא לב:

כל המשתתפים בהשתלמות גמול צריכים למלא את הוראות ועדת הגמול (למשל חתימות בדפי הנוכחות, אישורי היעדרות) גם אם אינם צריכים את הגמול.

The post השתלמות לשיפור הניסוח של הטקסט המשפטי appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

הצורה בִּן־ היא צורת נסמך חריגה למילה בֵּן. צורת הנסמך הרגילה היא בֶּן־, אך החיריק – המצוי גם בצורות בִּנְךָ, בִּנְכֶם, בִּנְכֶן – נחשב קדום יותר.[1]

הצורה החריגה מוכרת מן המקרא בעיקר בשם יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן, והיא משמשת בשם נוסף בספר משלי: אָגוּר בִּן־יָקֶה (ל, א).[2] עוד נמצא אותה בספר דברים ואצל יונה:

בתחילת ספר דברים פרק כה נאמר כך:"כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם, וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע, וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר" (כה, א–ב). נראה כי מדובר באיש שהורשע במשפט ונידון למלקות. פירוש "אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" הוא או 'אם הרשע ראוי למלקות' או 'אם הוא חייב במלקות', בדומה לשימוש במילה בן בצירופים בֶּן־מָוֶת (שמואל א כ, לא), בְּנֵי תְמוּתָה (תהלים קב, כא), בְּנֵי חֲלוֹף (משלי לא, ח).

הצורה בִּן מזדמנת עוד בסיפור על יונה והקיקיון: במצוות אלוהים יבש הקיקיון שאלוהים זימן להָצֵל על ראש יונה. יונה, ששמח בקיקיון, שאל נפשו למוּת, וה' הוכיחו: "וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה, וּבִן־לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה" וגו' (ד, י–יא). נראה כי השימוש במילה בן בצירוף בִּן־לַיְלָה קרוב לשימושהּ לציון גיל, כמו בֶּן שנה או בצירוף תינוק בן יומו, ואם כך הקיקיון היה בן־לילה. אולם אנו נוטים להבין את הצירוף כתואר הפועל (כלומר כמתייחס לפועל היה או אבד), כאילו כתוב 'שבלילה היה ובלילה אבד' במובן 'שתוך לילה היה ותוך לילה אבד'. בעקבות הבנה זו נוצרו גם הצירופים בִּן־יום ובִן־רגע במשמעות 'תוך יום', 'תוך רגע', 'בזמן קצר', וכך יש הבדל בימינו בין בֶּן יום 'שגילו יום אחד' ובין בִּן יום 'תוך יום אחד'.

__________________________

[1] החיריק השתמר גם בנטיית צורת הנקבה בַּת – בִּתִּי, בִּתְּךָ (הנו"ן מיוצגת בדגש), והשוו גם לערבית bint (בַּת).

[2] לא ברור למה נשתמר החיריק דווקא בצירופים אלו ובשניים הנזכרים בהמשך ולא באחרים: האם קשור הדבר בעיצור הפותח את הסומך (שלושה מארבעת העיצורים הם הצוללים י, ל, נ) או מפני שלפחות לפני נ, י בוטאה הנו"ן של בִּן בהכפלה?

The post בִּן־לַיְלָה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

הודו

שם הארץ הודו נזכר פעמיים במקרא – בתיאור גבולות ממלכתו של המלך אחשוורוש: "מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ" (אסתר א, א; ח, ט).

השם העברי הֹדּוּ התגלגל מן השם הפרסי Hindush שנגזר מן המילה הסנסקריטית sindhu 'נהר'. השם הפרסי מתייחס לחלקו הצפוני־מערבי של חצי האי שכבשה השושלת האח'מנית של האימפריה הפרסית במאה השישית לפנה"ס, והתקבע כשם חצי האי כולו בעקבות כיבוש המוסלמים במאה השמינית (בערבית: اَلْهِنْد – אַלְהִנְד).

בלשון המקרא השם הֹדּוּ מופיע בהיבלעות הנו"ן (ובדגש חזק בדל"ת), בשונה מרוב הלשונות שבהן הוא נקלט: למשל Indū בבבלית, Hendū בסורית ו־Ἰνδός (=אִינְדוֹס) ביוונית (מה שהתגלגל דרך הלטינית אל המילה India באנגלית).[1] אף בלשון חכמים הוא מופיע בנו"ן – בצורות כגון הנדי, הנדווי והנדקי.[2]

נראה שהצורה המקראית 'הודו' חזרה לשמש בעברית כשם הארץ הודות למתרגם רבי יהודה אבן תיבון בן המאה השתים עשרה. אבן תיבון תרגם לעברית את החיבורים "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה ו"ספר הכוזרי" לרבי יהודה הלוי, שנכתבו בערבית, ובהם כנגד 'אלהִנְד' ו'הִנדי' כתב 'הודו' ו'הודי'.

מני אז, בספרות הרבנית ובספרות ההשכלה, משמשת המילה 'הודו' לצד תעתיקים מלשונות זרות ("אינדי" ודומותיה). בעברית בת ימינו אנחנו משתמשים בשם הודו ובשם הייחוס הודי, ואילו לשפה המדוברת ביותר בהודו איננו קוראים "הודית" כי אם הִינְדִּי.

סִין

סין הוא שמם של כמה מקומות שונים במקרא –

• מקום מושבו של עם צפוני, מצאצאי כנען (רק בשם הייחוס 'סיני'): "וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי" (בראשית י, יז).
• אחת מתחנות בני ישראל בימי נדודיהם במדבר (רק בצירוף 'מדבר סין'): "וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין" (שמות טז, א).
• עיר במצרים: "וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עַל סִין מָעוֹז מִצְרָיִם" (יחזקאל ל, טו).[3]

לכל המקומות הללו אין דבר עם אותה ארץ מרובת אוכלוסין במזרח אסיה.

ארץ זו נזכרת ככל הנראה לראשונה בעברית בתרגום ספר הכוזרי. כנגד שם הארץ "אלצין" (اَلصِّين) בערבית כתב אבן תיבון "הצין" (בה"א הידיעה כנגד תווית היידוע בערבית אַלְ־): "היתכן שיִשוו בזה אנשי הצין עם איי המערב" (א, נז).

ואיך נקראה הארץ בספרות ההשכלה? הצורה הרווחת היא חינא[4] (גם בכתיב: חינה, כינא, כינה), והיא אינה אלא בבואה של הגיית China בגרמנית וביידיש (ההגה ch בגרמנית נכתב בדרך כלל בעברית באותיות ח או כ). הצורה השנייה הרווחת הרבה פחות היא סינא[5] (גם בכתיב: סינה, סינע). סביר שהכתיב 'סינא' משקף את שם הארץ בלטינית –Sinae .[6]

ומהיכן הצורה "סין" בעברית?
השם המקראי סין חדל לשמש בעברית שמם של אותם מקומות קדמונים. לא מן הנמנע כי בהשפעת נוהגם של סופרי העברית בימי הביניים להעניק שמות מקראיים לארצות ואזורים (כמו ספרד, צרפת ואשכנז) גבר השם 'סין' על התעתיקים השונים שקדמו לו.[7] שם זה החל משמש כבר במאה התשע עשרה, ולצידו מוצאים פה ושם אף את הכינוי המליצי "ארץ סינים".

_____________________________

[1] התנועה o בראש המילה איננה מחוורת שכן במילה המקורית התנועה היא i (ועל כן היינו מצפים לצורה דוגמת 'הֵדּוּ').

[2] בספרות חז"ל בדרך כלל מופיע כמקום מוצאן של סחורות: "משל למה הדבר דומה? לברזל הנידוי (=הודי) שהוא עובר ממקום למקום וכוחו תש עליו" (אבות דרבי נתן נוסח ב, לב).

[3] בתנ"ך נזכרת גם העיר המצרית סְוֵנֵה (שמזוהה בימינו עם אַסְוַאן) ובישעיה מט, יב היא מכונה "אֶרֶץ סִינִים".

[4] למשל בחיבור "אגרות החכמה" משנת 1789 של מנחם מנדל לפין.

[5] למשל בחיבור "ראשית לימודים" משנת 1788 של ברוך לינדא.

[6] מצורה זו נגזרה התחילית Sino- באנגלית, כמו במילים Sinology (חקר סין) ו־ Sinophile('אוהב סין').

[7] שמה של סין בלשונות העולם מגוון למדי. בניב הרשמי בסין שם הארץ נשמע מעין "פִּיניִין", אבל בניבים אחרים יש שמות אחרים. ביפנית שמה הוא מעין "טוּקוֹקוּ", וברוסית Китай (קִיטַאי). ברוב לשונות אירופה ובלשונות אזורנו שם הארץ נגזר מאותו מקור (ככל הנראה על שם שושלות המלוכה המפורסמת שושלת האן): בגרמניתChina  (כִינָה), בצרפתית Chine (שִׁין) ובאנגלית China (צַ'יְנָה). ההגייה 'סִין' נובעת מאותו מקור אבל קרובה יותר להגייה בטורקית ובערבית – צין (הצד"י נחצית), ואולם ייתכן כי היא הושפעה גם מן הלטינית.

The post מהודו ועד סין appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

במילה אִכְפַּת האל"ף מנוקדת בחיריק, והגייתה בתנועת i (ולא אֶכְפַּת בתנועת e). בכתיב המלא התקני כותבים אכפת בלי יו"ד.

המילה אכפת נשאלה כצורתה מן הארמית אל לשון חז"ל.[1] היא משמשת בספרות זו במשמעות 'חשוב (ל־)', 'נוגע (ל־)', והיא באה במבנה על דרך השלילה –  לרוב בשאלה רטורית שהתשובה עליה שלילית ובנדיר גם בשלילה מפורשת. למשל:

• "מה אכפת לך" (משנה בבא מציעא ט, ד).
• "מה אכפת לו לעיוור בין אפלה לאורה" (בבלי מגילה כד ע"ב).
• "…אם יחסר העולם פלפלין ואצטרובלין לא איכפת להם, שאיפשר לעולם בלא הם. אבל אם חסר הוא חטים אין לו חיים" (שמות רבה לט, א).

לרוב אין השלמה נוספת למשפט,[2] אך במקרים ספורים באה השלמה במילת היחס ב־:

• "התחיל המלך צועק ואומר: אִילו אותן ח' מרגליות שנתתי לה על ידי אחר איבדת, לא הוה איכפת לי בהם, אלא אותם שתים שנתתי לה מידי לידה איבדת" (דברים רבה [מהדורת ליברמן] פרשת דברים).

דרך הבעה זו נעלמה בעברית החדשה.

גם כיום המילה משמשת לרוב בשאלות רטוריות 'מה אכפת לי?', 'אכפת לך?', ובמבני שלילה 'לא אכפת לי', 'אם לא אכפת לך…'

לעיתים נוספת פסוקית נושא למשפט: 'לא אכפת לי שתאכל בשיעור', וגם פסוקית מצומצמת 'אכפת לך לתת לי לעבור?'

בעברית החדשה התפתח שימוש נוסף במילה 'אכפת' – להבעת דאגה או יחס אמפתי כלפי הזולת. בשימוש זה מושא הדאגה מוצג באמצעות מילות היחס 'מן' או 'על':

• אכפת לי ממך.
• אכפת לי עליך.

יש המסתייגים מן המבנים האלה ורואים בהם השפעה של לשונות זרות (אם כי לא השפעה ישירה).[3] ואולם למבנה עם 'על' אפשר למצוא בעברית הקלסית מקבילות: 'צר לי עליך' (בלשון המקרא), 'חבל על פלוני' (בלשון חז"ל).

השימוש במילה 'אכפת' בהקשר של דאגה ויחס אמפתי הוליד את שם התואר אִכְפַּתִּי 'מגלה אהדה כלפי־' ואת השם המופשט אִכְפַּתִּיּוּת. הגייתן של שתי המילים האלה במלעיל ובמלעיל דמלעיל מעידה על העממיות שבגזירה זו.

_______________________

[1] גיזרון המילה 'אכפת' אינו מחוור כל עיקר. אפשרות אחת היא שמדובר בצורת עבר נסתרת בארמית מן השורש אכ"ף בבניין פְּעַל – המקביל לבניין קל בעברית – כמו למשל אכלַת מן השורש אכ"ל, שפירושה אָכְלָה (אם כי הגיית אכפת בחיריק משקפת כנראה נטיית עבר נסתרת בדיאלקט ארמי שאינו בבלי). בארמית בדרך כלל משמשת בתפקיד הסתמי צורת הנקבה, מה שעשוי להסביר את כניסת המילה לעברית כצורה קפואה ללא נטיות. אפשרות אחרת היא שהמילה גזורה מן השורש כפ"י או כפ"ת (כך גם נקבע במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית). מסייעת לאפשרות זו מסורת ההגייה התימנית של המילה בקריאת המשנה והתלמוד הבבלי: אִכְּפַת – הדגש מעיד על פועל בבניין אִתְפְּעֵל (התי"ו של הבניין נבלעה בפ' הפועל). סיוע נוסף לאפשרות זו בהיקרות יחידה בתלמוד הבבלי, בסמוך לצורת המקור המוחלט: "מיכפת לא איכפת ליה" (גיטין סב ע"א), ומכאן שהאל"ף איננה  מן השורש.

[2] מבחינה תחבירית המילה 'אכפת' היא נשוא המשפט, והנושא הוא 'מה' או שאין נושא מפורש כלל. תמיד בא גם מושא הפותח במילת היחס ל־.

[3] בנוסחים של מדרשים מאוחרים מצאנו היקרויות יחידות שבהן יש שימוש במילות היחס הללו:
"אמר אבימלך: רבונו של עולם, הרי אתה מתפייס שלא נגעתי בה; מי מפייס את בעלה שלא נגעתי בה? אמר לו הקב'ה: אי איכפת לך מפיוס" (תנחומא [מהדורת בובר], פרשת וירא).
"אי איכפת לי על הרשעים שהן מתים, אלא על הצדיקים שלא יהו מתרעמין עלי" (תנחומא [מהדורת בובר] פרשת בראשית).

The post אכפת appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

המרוץ למיליון

משחק תחנות בסגנון "מצא את המטמון", שפיתחה אשת החינוך תמי קליימן בר ומבוסס על תוכנית הטלוויזיה "המרוץ למיליון".

התלמידים מוזנקים כיחידים למרוץ משימות מאתגר בהבנה והבעה עברית והופכים לצוותים במהלך המשימה הראשונה. יחד עליהם לפתור את המשימות לאורך המרוץ ולחפש בכל משימה את הרמז ליעד הבא במטרה להתקדם לקו הסיום בזמן המהיר ביותר כדי לזכות בתואר "מנצחי המרוץ". כל משתתפי המרוץ זוכים גם בנקודות לפי זמן ההגעה שלהם לקו הסיום.

The post המרוץ ביום העברית appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

האקדמיה ללשון העברית
מחפשת
עובד או עובדת – סְדָר: סידור ועימוד לדפוס

תיאור עיקרי התפקיד:

• עבודת סְדָר (סידור ועימוד טקסט לספרים)

דרישות התפקיד:

• שליטה מלאה בתוכנת אינדיזיין
• יכולת למידה עצמאית ותפיסה מהירה
• נכונות לעבודה מורכבת הדורשת דיוק והקפדה על פרטים
• רקע בגרפיקה, בהפקות דפוס ובעקרונות הטיפוגרפיה
• ניסיון בסידור טקסט לדפוס – יתרון
• ידע בשפות נוספות – יתרון

פרטים נוספים:

• מקום העבודה בירושלים
• היקף משרה: חצי משרה ומעלה

קורות חיים מפורטים יש לשלוח עד ליום 12 בינואר 2020 לכתובת

Darush2@hebrew-academy.org.il

The post סְדָר: סידור ועימוד לדפוס appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לקריאת מאמר

The post מחזר של השפה העברית appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

בימינו צורת הרבים של אוֹר היא אוֹרוֹת, אבל לא כך היה תמיד. במקרא צורת הרבים מתועדת פעם אחת בלבד, בתהלים – במזמור קלו הידוע: "לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (פסוק ז). גם במגילות שנמצאו בקומראן משמשת לא פעם הצורה אורים, כמו במגילת הסרכים – שם נזכר שר האורים לצד מלאך חושך. צורת רבים זו שימשה לא מעט בפיוטים ואף במאה התשע עשרה אצל סופרי ההשכלה ובמאה העשרים בחיבוריהם של סופרים דוגמת ביאליק וברנר.

במקרא אוֹרוֹת (מלכים ב ד, לט) הוא עשב מאכל, אבל נחלקו הדעות על פירוש אוֹרוֹת בישעיהו כו, יט: "כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ".[1] שמא אוֹרוֹת הוא אותו העשב או צורת הרבים של אוֹר או אוֹרָה? אפשר אפוא שהצורה אורות כבר משמשת במקרא, אבל עיקר השימוש בה בתקופה מאוחרת יותר – למן ימי הפיוטים ואילך.

בלשון ימינו נזנחה כמעט לחלוטין הצורה אוֹרים ופינתה מקומה לאורות, אך במאה התשע עשרה עוד שימשה אוֹרים, ובתקופה זו גם זרח אורו של הכינוי חג האורים לחנוכה. כיום נהוג לכנותו חג האוּרים, כלומר 'חג האש' שהרי אוּר פירושו 'אש',[2] אולם נראה שבתחילה הוא נקרא חג האוֹרים, כלומר 'חג האורות'. מקור השם הוא בשם לחנוכה שנזכר בכתבי ההיסטוריון היהודי הנודע יוסף בן־מתתיהו (הידוע גם כיוספוס פלוויוס): בחיבורו "קדמוניות היהודים", החיבור המקיף שכתב ביוונית על תולדות עם ישראל, הוא מתאר את חידוש העבודה בבית המקדש בידי יהודה (המכבי). לפי תיאורו נמשכה החגיגה על חידוש הקורבנות שמונה ימים, ובעקבותיה קבעו בחוק (כלומר בהלכה) חג של שמונה ימים גם לדורות הבאים. מאז ועד היום, הוא כותב, אנו חוגגים חג זה וקוראים לו φῶτα (באותיות לטיניות fota, צורת הרבים של φάος או φῶς 'אור') – כלומר 'אוֹרים' או 'אורות'.[3]

בתרגום הראשון של קדמוניות היהודים לעברית משנת 1864 נקט המתרגם קלמן שולמאן תמורת φῶτα את הצירוף חג המאורות, וגם כינוי זה לחנוכה שימש מעט בעשורים הבאים. אולם השם שפשט מסוף המאה התשע עשרה היה חג האורים. כך למשל אנו מוצאים בספרו של מאיר רבינוביץ "המחנים" משנת 1888: "ובן מתתיהו העיד שנקרא חג האורים מפני שהיתה אור ליהודים".

אך טבעי שלימים, עם שקיעת צורת הרבים אוֹרים ובגלל הקֶשר הברור בין אוֹר לאוּר 'אש' ובין אש לנרות החנוכה, היה חג האוֹרים לחג האוּרים, ואולי עזרה אף הקרבה היתרה בצליל לחג אחר שבו חוגגים את ניצחון היהודים על אויביהם – חג הפורים.

מתוך "קַדמֹניוֹת היְהוּדִים", תרגומו של קלמן שולמאן משנת 1864, עמ' 102 (ספר שני, פרק שביעי):

וכה גדולה התשועה ההיא בעיניהם עד כי צִוה יהודה ואחיו וכל קְהַל ישראל לָחֹג את חֲנֻכַּת המזבח ביום החמשה ועשרים לחדש כסליו שמנת ימים מִדֵי שנה בשנה לדורות עולם ולהלל את ה' בשירי הללויה בכל מקומות מושבותיהם. ומאז ועד היום הזה נָחֹג את החג ההוא ונקרא לו בשם "חג המאורות" יען כי פִּתְאֹם האיר ה' אור חדש על זרע יעקב, ויתן להם עֹז ועָצְמָה לֵאור באור התורה וללכת בה כבימי עולם וכשנים קדמוניות. [ההדגשות אינן במקור]

מתוך "המחנים" מאת מאיר רבינוביץ, נויארק 1888 (שנת תרחם), עמ' 312

_______________________________

[1] הצירוף טל אורות בצורת הרבים טללי אורות מוכר מ"שיר הכבוד", המושר בבתי הכנסת בחלק מקהילות ישראל בשבתות ובחגים ומתוארך למאה השתים עשרה: "טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא, קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה".

[2] כך למשל בתיאור האירוני של ישעיהו הנביא להכנת הפסילים: "חֶצְיוֹ [של העץ לפסל] שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ, עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר" (מד, טז). צורת הרבים אוּרִים מוכרת במיוחד מן האוּרִים והתומים – אותם גורלות קודש שהיו בחושן הכוהן הגדול.

[3] קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק 7, פסקה 7.

The post אורים ואורות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

שלום רב,

אנו מתכבדים להזמינך לארוחת ערב חגיגית לכבוד פרופ' משה בר־אשר בהגיעו לגבורות.

האירוע יתקיים במוזיאון ארצות המקרא, ביום רביעי, י"ז בשבט, 12 בפברואר, בשעה 19:30.

נא אשרו השתתפותכם:

[contact-form-7]​

The post אישור השתתפות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לכבוד החג – מדור חגיגי באתר ובו תוכלו למצוא קטעי מידע, ענייני לשון וחידודים ברוח החנוכה.
המשך קריאה >>

The post חג חנוכה שמח appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

בדומה לפרצופונים שכבשו את כולנו, הלהיט העכשווי ביישומון ואטסאפ הוא המדבקות (סטיקרים).

המדבקות מעבירות מסרים קצרים בדרך חזותית, מצחיקה ומעניינת.

עדכנו את חבילת מדבקות לוואטסאפ, והיא כבר מחכה לכם בחנות היישומונים. במדבקות תוכלו למצוא תיקוני לשון, ברכות מליציות, חידושי מילים וכמובן ברכות חגיגיות.

מה צריך לעשות כדי להוסיף את המדבקות החדשות ליישומון ואטסאפ?

1. לחצו על הקישור והורידו את היישומון שלנו לנייד.

2. היכנסו ליישומון ולחצו על כפתור ההורדה.
(אם כבר הורדתם את היישומון, זכרו לעדכן אותו.) 

3. פתחו את היישומון ולחצו על האפשרות להוסיף את המדבקות לוואטסאפ.

4. בשלב זה המדבקות כבר יהיו מוכנות לשימוש בוואטסאפ שלכם.

כדי להשתמש בהן בשיחה לחצו על הפרצופון בצד תיבת הטקסט.

בחרו בסמליל המדבקה בסרגל התחתון.

וחפשו את סמליל האקדמיה בסרגל העליון.

כעת תוכלו לנהל שיחות בעברית צחה ומליצית עם אהוביכם, לברך אותם לחג, להודות להם במקוריות וכמובן לתקן אותם בעדינות ובחן אם שגו בעברית.

אם הדבקנו אתכם באהבה לעברית, עכשיו אתם יכולים להדביק את זה הלאה.

הורידו את היישומון והתחילו להדביק!

* היישומון והמדבקות מותאמים למערכת ההפעלה אנדרואיד בלבד.

The post אהבה מדבקת לעברית appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

המילה מִטְרִיָּה היא מחידושיו של אליעזר בן־יהודה. חיים נחמן ביאליק – שלא חיבב את החידושים בסיומת ־ִיָּה (הללו דמו באוזניו לנעירת חמור[1]) – הציע במקומה את השם סוֹכֵךְ מן השורש סכ"ך (כמו סֻכָּה וסְכָךְ). גורלה של הצעה זו לא שפר, ואולם אפשר למצוא אותה פה ושם בספרות העברית. כך למשל אימץ אותה הסופר ש"י עגנון: "כל מימי הגשמים התכנסו לתוך נעליו. הסוכך נשמט מידו ונפל והגשמים ליחלחו אותו ואת בגדיו" (סיפור פשוט, עמ' קפז).

בטרם נודע האביזר הזה כאביזר חורפי הוא נועד להגן דווקא מפני השמש, ועדויות לכך מוצאים כבר בתרבויות עתיקות יומין. שימוש זה אומנם הלך ונדחה בהדרגה מפני תפקידו החדש – הגנה מפני גשם, ואולם בלשונות רבות שמו של אביזר זה קשור דווקא ל'שמש' ולהגנה מפניה.

במילון מאויר בנושא "הלבשה והנעלה" בהוצאת "האגוד להשלטת העברית בהשתתפות ועד הלשון העברית" מופיעות זו לצד זו המילים "מִטְרִיָּה" ו"שִׁמְשִׁיָּה" תחת אותו האיור.

בערבית המדוברת בארץ (וממנה גם בטורקית) המילה המקובלת היא שַׁמְסִיַּה הגזורה מן שַׁמְס 'שמש'. מן הסתם בהשראתה חודשה בעברית המילה שִׁמְשִיָּה, וסביר להניח שבעקבותיה חודשה המִטְרִיַָּה, ולא להפך.[2]

בחלופות מטרייה ושמשייה מחד גיסא וסוכך מאידך גיסא משתקפות שתי גישות בבחירת השם לאביזר הנחוץ: התמקדות בתפקידו – להגן, לתת מחסה, להצל, להאהיל, או בדבר שמפניו הוא מגן – גשם או שמש.

בלשונות העולם אפשר למצוא מזה ומזה וגם שילוב של השניים:

המילה umbrella באנגלית נשאלה מאיטלקית שבה משמשת המילה ombrella הגזורה מן ombra 'צל'. בדומה לכך בערבית מטרייה היא مِظَلَّة (מִטַ'לַּה) מן השורש ט'ל"ל המקביל לשורש צל"ל בעברית.[3] בפרסית ובכמה להגים ערביים משמשות מילים הקרובות במשמען ל'אוהל'. גם דוברי האמהרית לא יתקשו לזהות את המילה ጥላ (טְלַ) 'צל' בתוך המילה ጃንጥላ (זִ'נְטְלַ) 'מטרייה'. ברוסית מטרייה היא зонтик (זוֹנְטִיק) – גלגול של מילה הולנדית מעולם הספּנות zonnedek, שרכיביה הם 'שמש' ו'כיסוי'.

לעומת זאת בגרמנית נוטלים בימות הגשמים Regenschirm המורכב מ־Regen 'גשם' ו־Schirm 'מגן' (יש הנוקטים רק Schirm, וכך ביידיש: רעגנשירם או שירם). וגם במילה הצרפתית parapluie משמשים שני רכיבים אלו (מילה זו – בצורה paraply – נשאלה להולנדית וללשונות הנורדיות).

בטרם נקלטה המטרייה של בן־יהודה בלשוננו הוצעו מגוון חלופות ובכולן הרכיבים שמצאנו בלשונות האחרות: גּוֹנֵן, אָהִיל, מַחֲסוֹן, מִטְרוֹן, מִטְרִית, מַחֲסֵה זֶרֶם, מַחֲסֶה מִמָּטָר, חָסוּת מִמָּטָר, מָגֵן לַמָּטָר ועוד.

תוספות

א. ביאליק ניסה שוב את כוחו בהצעת סוֹכֵךְ תמורת "פרשוט" (parachute), וסוֹכְכָן לציון מי שמשתמש בו. ואולם גם במקרה זה נדחתה הצעתו ונתקבלה זו של הסופר אהרון ראובני – מַצְנֵחַ וצַנְחָן. ראובני הטעים כי יש לקשור את שם המכשיר לא לצורתו כי אם לתפקידו, שמא – כדרכם של מכשירים – צורתו תשתנה (המדור לשוננו לעם בעיתון הארץ, 7 ביוני 1940; שפה קמה, ירושלים תשס"ט, קטע 344).

ב. הסופר ש"י עגנון לועג בסאטירה המושחזת 'שלום עולמים' לסדרי הממשל למינם; בין היתר גם לדרכם של מחדשי המילים וברמיזה על החידוש 'מטרייה': "יש שהציעו לקרות לאותו מכשיר [שאמור למנוע את ירידת הגשמים על הארץ] מעצריה, שהרי כל עיקרו הוא לעצור את הגשמים, ויש שהציעו לקרותו סוככיה על שם שעשוי כסוכך, ויש שהציעו לקרותו פרוטסטיה. נתקבל השם פרוטסטיה, הואיל והוא מורה על מחאה" (עמ' 101). מעט לפני כן הוא מתאר את המטריות בלשון הזאת: "והיו נוהגים לפרוס על ראשם כמין אוהל בימות החמה מפני החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים" (מתוך 'פרקים של ספר המדינה' בכרך 'סמוך ונראה', עמ' 100).

_________________________

[1] כה העיד אחד ממכריו: "נשאר בזיכרוני כיצד שפך ביאליק רוגזו על מלה שנתחדשה זה מקרוב בסיומת 'יה' כאופנת הימים ההם […] 'יה, יה, יה, יה' – היה מצעק בפעירת פה והקשת שיניים – 'בקרוב יישמעו בעברית רק יה, יה, יה כנעירת חמור'… ובקולו חיקה נעירה זו" (דניאל לייבל, ביאליק שבעל־פה, מולד יז (131), תשי"ט, עמ' 279–280). ההתנגדות לחידושים בסיומת ־ִיָּה נבעה מנדירותן של צורות עבריות כאלה במקורות (כמו עָזְנִיָּה ואֳנִיָּה) לעומת רגילותן בערבית.

[2] בסיס הגזירה של מִטְרִיָּה הוא על דרך הסגוליים כמו שֶׁמֶשׁ ושִׁמְשִׁיָּה, ולא כנטיית מָטָר (רק בחלק מנטיית הרבים המ"ם בחיריק, כגון מִטְרֵי־).

[3] מעניין לציין שהצורה הספרותית מִטַ'לַּה משמשת בפי דוברי הערבית בארץ במשמעות 'שמשייה', זו הננעצת בחול אשר על שפת הים.

The post מטרייה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

כינוס בין־לאומי במחקר לשון חכמים לכבודו של נשיא האקדמיה פרופ' משה בר־אשר בהגיעו לגבורות

הכינוס יהיה בימים שני–רביעי, ט"ו–י"ז בשבט תש"ף, 10–12 בפברואר 2020.

רשמו לפניכם את התאריך.

התוכנית המלאה תפורסם בהמשך

The post כינוס במחקר לשון חכמים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

The post אלפיים ועשרים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.