The post ירושלים של זהב appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

במילים עבריות המסתיימת באותיות כ"ף או פ"א נכתבות אותיות אלו תמיד בצורתן הסופית (ך, ף). לכלל זה אין שום חריג: פך, מלך, השליך, למך, כף, סוף, יחף, נכסף, התלפף, יוסף וכיו"ב. הכ"ף והפ"א בסוף המילה נהגות בדרך כלל רפות. כ"ף יכולה להיות דגושה בדגש חזק אם יש לפניה ואחריה תנועה (למשל יַעַזְבֶךָּ, הִנֶּךָּ)[1] או במקרים ספורים – דגושה בדגש קל אחרי שווא נח (בפעלים וַתֵּבְךְּ וַיֵּבְךְּ). לפ"א דגושה בסוף המילה יש דוגמה אחת בלבד במקרא: "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ" (משלי ל, ו). רק במקרה הזה באה הפ"א בסוף המילה אחרי שווא נח, והדגש הקל בה – כדין.

לא נתמה אפוא כי מילים שנשאלו ללשון חז"ל מיוונית ונסתיימו בפ"א, הייתה זו פ"א רפה – ככל המילים בעברית שבהן הפ"א הסופית אחרי תנועה – גם אם ביוונית היה ההגה p. כך למשל המילה פַּרְצוּף מקורה במילה היוונית prosopon.

ואולם בעברית של הדורות האחרונים החלו צצים יותר ויותר מקרים של הגיית כ"ף ופ"א דגושות בסוף המילה – בראשי תיבות (הגויים) ובמילים ושמות לועזיים.[2]

ראשי תיבות

בראשי תיבות שאינם הגויים, כלומר ראשי תיבות שאינם נקראים כמילה, הכתיבה באותיות כפופות הגיונית וטבעית – בין שהקוראים "פותחים" את ראשי התיבות והוגים את הצירוף במלואו (למשל ע"פ נהגה 'על פה' או 'על פי', אח"כ נהגה 'אחר כך') ובין שהם הוגים את אותיותיהם (למשל מ"פ 'מפקד פלוגה' נקרא 'מ"ם פ"א', ונ"צ 'נקודת ציון' – 'נו"ן צד"י'). במקרים אלו האותיות מייצגות את המילים הפותחות בהן, ולכן טבעי שראשי התיבות ייכתבו באות כפופה. כך כמובן גם בכל האותיות האחרות שצורה אחת להן בתחילת התיבה ובאמצעהּ וצורה אחרת להן בסופהּ, למשל פ"נ (= פה נקבר/נקברה), ע"מ (= על מנת).

אולם ראשי תיבות יכולים גם להיקרא כמילים (ומכונים נוֹטָרִיקוֹן). למשל הנוטריקון ח"כ יכול להיפתח ולהיקרא 'חבר כנסת' ויכול גם להיקרא חַ"כּ; צה"ל נקרא בדרך כלל כמילה צַהַ"ל ופחות בצירוף המלא 'צבא ההגנה לישראל'. הכלל הוא שראשי תיבות המבוטאים כמילים ומסתיימים באחת האותיות מנצפ"ך נכתבים באות סופית (למשל תנ"ך, סכּו"ם 'סכינים ומזלגות', אמ"ן 'אגף המודיעין', ש"ץ 'שליח ציבור'); אך לא כן אם הכ"ף או הפ"א דגושות. ראינו שכ"ף ופ"א סופיות רגילות להיקרא רפות. לעומת זאת ברירת המחדל של פ"א כפופה בראש תיבה היא פ"א דגושה, ולכן הוחלט להקל על הקוראים: אם הן דגושות הן נכתבות כפופות, וכך משתקפת הגייתן גם בלי הצורך לסמן בהן דגש, למשל שב"כ (שירות הביטחון הכללי), רס"פ (רב־סמל פלוגתי), שר"פ (שירות רפואה פרטי).[3]

מילים ושמות לועזיים

פ"א כפופה נכתבת בסוף המילה כדי לייצג את ההגה p גם במילים ושמות לועזיים. בעיתונות העברית של המאה התשע עשרה ושל תחילת המאה העשרים יימצאו שני הכתיבים: פ"א כפופה ופ"א סופית; כך למשל נמצא גם פיליפ וגם פיליף, לעיתים זה לצד זה.[4] נוהג הכתיבה בפ"א כפופה (ודגושה) אומץ מן הכתיבה ביידיש, שזיהתה – בעקבות המצוי בעברית – בין פ"א סופית לפ"א רפה. ביידיש מצוי ההגה p גם בסופי מילים רגילות, ככל הגה אחר, ו"נוח" לכותביה לראות פ"א דגושה כפופה בסוף המילה מפ"א דגושה סופית.[5] על הקשר בין צורת האות פ"א להגייתה ילַמד למשל המונח microscope: במילון למונחי פיזיקה של ועד הלשון (משנת תר"ץ, 1930) – וגם לאחריו – נכתבת בעברית מִיקְרוֹסְקוֹף – בפ"א סופית ובלי דגש; במילוני האקדמיה משנות השישים ואילך המילה כבר נכתבת בפ"א כפופה דגושה (מִיקְרוֹסְקוֹפּ).[6] נוהג הכתיבה בפ"א כפופה הוא שגבר בסופו של דבר במהלך המאה העשרים, וכיום זאת הדרך לציון p בסופי מילים זרות, דוגמת סְקוּפּ, טוֹפּ, אֶסְקֵיְיפּ, מֵיְיק אַפּ, ושמות זרים פרטיים, כגון פיליפ או קמפ דייוויד.[7]

כ"ף הנהגית k בסוף המילה לא תימצא במילים או שמות לועזיים, למעט מילים או שמות מערבית, משום שההגה k נכתב בעברית בדרך כלל בקו"ף (למשל המילה פיקניק או השם מארק). אולם בתעתיק הפשוט מערבית לעברית כ"ף עברית כפופה מתעתקת כל כ"ף ערבית – גם בסוף המילה, למשל כיף חאלכ (كيف حالك), מובארכ (مبارك). גם כאן הסיבה לבחירה בכ"ף כפופה – בניגוד לנוהג הכתיבה בעברית – היא שכ"ף סופית בעברית היא כמעט תמיד רפה, וכ"ף סופית דגושה שאין אחריה תנועה זרה ומוזרה לעין העברית.[8]

__________________________

[1] בכל הדוגמאות מדובר בכינוי החבור לנוכח.
[2] הדבר קשור לתפיסת ההגייה הדגושה והרפה כשני הגיים נפרדים, כמצוי בשפות אירופה (למשל p לעומת f).
[3] הכלל נקבע רק בשנת תשע"ג (בישיבת המליאה שכח). הכתיב בכ"ף סופית דגושה (למשל שב"ךּ) ייראה זר לעין העברית מפני שכפי שראינו, בעברית הקלסית יבוא דגש בכ"ף סופית אחרי תנועה רק אם גם אחרי הכ"ף יש תנועה (על כן יַעַזְבֶךָּ אבל יַעַזְבֵךְ), ואם אין אחריה תנועה, גם לפניה אין תנועה (וַיֵּבְךְּ).
[4] למשל ב"חבצלת" מיום 2 באוגוסט 1873 בכתבה על "תולדות נאפאלעאן".
בעיתון "הלבנון" הובחנה הפ"א המציינת f מן הפ"א המציינת p במילים ושמות לועזיים בקו מעל הפ"א המציינת f (כביידיש), וכך בכתבה "ירכתי לבנון" (מיום 10.12.1873) נכתב השם פיליף בקו מעל הפ"א הכפופה בלבד. בדרך זו יכול הקורא לדעת שהפ"א השנייה – על אף היותה פ"א סופית – מייצגת את ההגה p.
[5]. ממאגרי המילון ההיסטורי עולה שנחום סוקולוב בחיבורו "שנאת עולם לעם עולם" (1882) כתב בפ"א כפופה (פיליפ), ואילו ביאליק בתרגומו ל"דון קישוט" (1912) בחר בדרך העברית יותר – בפ"א סופית (פיליף).
[6] לעומת זאת הכתיב טֶלֶסְקוֹף עוד שימש במילוני האקדמיה משנות השבעים, ורק במילון למונחי גאודזיה משנת תשנ"ג (1992) נקבע הכתיב טלסקופ.
[7] בשנת תש"ל (1970) בישיבת המליאה צז נתקבלה ההחלטה שתעתיק p לעברית יהיה פּ דגושה, אבל הפ"א הדגושה בסוף המילה לא נידונה במליאת האקדמיה. כללי התעתיק מלועזית לעברית פורסמו לראשונה בשנת תשל"ז (1977), ובשניים מן השמות הניתנים בהם כדוגמאות נכתבת פ"א כפופה בסוף המילה: פיליפּ, אוּלסופּ. בכללי התעתיק החדשים של האקדמיה משנת תשס"ז (2007) נאמר הדבר מפורשות: תעתיק p הוא פּ (בלי ניקוד: פ); פּ כפופה משמשת גם בסוף המילה (לדוגמה בּוֹטרוֹפּ).
[8] עם זאת בתעתיק המדעי מערבית לעברית תיכתב בסוף המילה כ"ף סופית (למשל מבארך), כנהוג בכתיבה בערבית היהודית, שהרי בערבית יש לכ"ף הגייה אחת בלבד.

The post כ"ף ופ"א כפופות בסופי מילים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו –
בואו לחגוג, לשיר ולרקוד איתנו בערב שבועות!

יום שישי, ד' בסיוון, 7 ביוני, 12:00
האירוע במתחם התחנה הראשונה – רחוב דוד רמז 4, ירושלים

–הכניסה חופשית–

תוכנית האירוע (מן השעה 12:00)

עברית מלוא הטנא – מילים חגיגיות לחג השבועות
הרצאתה של תמר קציר מן האקדמיה ללשון העברית

שירה בציבור – להיטי הזמר העברי עם דניאל זכאי

ריקודי עם – הורה סוערת בהובלת המרקידה מיטב גרינפלד

מסיבה עברית עם האחת והיחידה פנינה התקליטנית

The post חגיגה עברית בשבועות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

ביום חמישי כ"ב בתמוז תשע"ט (25 ביולי 2019) תתקיים באקדמיה ללשון העברית בירושלים השתלמות על כללי התעתיק.

המרצה: ד"ר ברק דן

המחיר: הרצאה אחת וסדנה – 100 ₪, שתי הרצאות וסדנה – 120 ₪

לרישום

התוכנית:

10:00 – 11:30 התעתיק מאותיות לטיניות לעברית

11:45 – 13:15 התעתיק מערבית לעברית

13:30 – 15:00 סדנת תרגול

The post השתלמות על כללי התעתיק appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

המילה כְּנֵסִיָּה עולה בספרות חז"ל במשמעות 'כינוס, 'אספה': "כל כנסייה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" (אבות ד, יא).[1]

עד סוף המאה השמונה עשרה שימשה המילה כנסייה לצד המילה כְּנֶסֶת הן תמורת אספה או התכנסות בעלות צביון מיוחד הן תמורת בית תפילה יהודי. במשמעות האחרונה שימש לרוב הצירוף בתי כנסיות – הנוהג גם הוא בלשון חכמים (במשמעות בתי כנסת) – אך לעיתים כנסיות בלבד, לדוגמה: "וכמה מנהגי תפִלות בכנסיות שכלם נכוחות" (מתשובות האיי גאון בר' שרירא, תחילת המאה ה־11).

כנסייה במשמעות רפובליקה

הסופרים העבריים מסוף המאה השמונה עשרה החלו להשתמש במילה כנסייה תמורת רפובליקה: "אגוז מוסקאטי (מוסקאטן נוס) גדל רק באי (מאלוקי) בהודו מזרחי' אשר לכנסית האלאנדי (רעפובליק האלאנד)" (ברוך לינדא, ראשית לימודים א, 1788). הקשר בין השניים ברור – רפובליקה היא צורת ממשל שבה השלטון אינו עובר בירושה אלא נתון לבחירת העם, ונציגיו הם שעומדים בראש. כך מסביר ר' מרדכי אהרן גינצבורג (רמא"ג) בספרו תולדות בני האדם (1835): "מדינה מתנהגת בעצת העם על פי רוב הדעות תקרא בשם ממשלת העם (Demokratie) או כנסיה (Republik)".

היו שנתנו את הכינוי כנסייה גם לישויות מדיניות שאינן רפובליקות, לרוב כאשר מאפיינת אותן התאגדות חופשית של הציבור: "כנסיות בני הברית" [=ארצות הברית], "כנסית מאסאכוזעטס" [= מסצ'וסטס] (יששכר בער גורדון, שבילי עולם חדש, 1870).

איך נקשרה המילה כנסייה לעולם הנוצרי?

נראה שביסוד הקשר הזה עומדת המילה הלועזית ecclesia. מקורה ביוונית – ἐκκλησία – ולאורך הדורות שימשה בכמה וכמה הקשרים שעניינם 'התכנסות', 'אספה'. ביוון העתיקה היא ציינה 'אספת עם'. יששכר בער שלזינגר השתמש במילה כנסייה לתרגום מונח זה בהקשר היווני במאמרו על פיתגורס (ביכורי העתים יא, 1830). דוגמה נוספת לשימוש במילה כנסייה כנגד המילה ecclesia נמצא במאמר מאת ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק):

עוד השערה אחת נעיר בזה, הגם כי מרופה היא בידנו; וזה כי במקרא היוונית של היהודים היוונים [תרגום השבעים], שכבר זכרנוה בקודם, מכונה ספר זה [קהלת] בשם עקקלעזיאסטעס, וכנסת בלשון יווני עקקלעזיא; והנה קראו לספר על שם מחברו, היינו, אחד מבעלי הכנסיה [כלומר מאנשי כנסת הגדולה]. (מאמר בכתב העת כרם חמד ה, 1841; כונס בספרו מורה נבוכי הזמן, 1851)

זיקה זו בין 'כנסייה' ל־ecclesia הכשירה אותה לשמש גם במשמעות שקיבלה המילה ecclesia מראשית הנצרות – קהילת המאמינים ומקום התפילה. ואומנם במאה התשע עשרה אנו מוצאים לראשונה את הקישור בין כנסייה לקהילת מאמינים נוצרית: "הכנסיה הנוצרית היונית בירושלים" (יצחק בער לוינזון, אפס דמים, 1837); "כנסיית האוונגלי" ו"כנסיית הקאטולי" (המגיד בעריכת אליעזר ליפמן זילברמן, 1857) ועוד. עם זאת באותה העת המילה כנסייה כשלעצמה המשיכה לשמש בהקשרים כלליים ולא נתפסה כמיוחדת לקהילות הנוצריות.

אצל שלום יעקב אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים) אפשר למצוא לראשונה שימוש במילה כנסייה כשלעצמה כנגד Kirche (בגרמנית; המונח המקביל ל-Church) – הן בהוראת קהילת המאמינים הן בהוראת בית התפילה. כך תרגם מנדלי מן המקור הגרמני בספרו תולדות הטבע א (1862): "חלק אחד מן השלל והמלקוח ישא לו המלך, חלק שני תקח לה הכנסיה (קירכע), ואת החלק השלישי יחצו הצידים ביניהם"; "אמנם את העורות יתנו אל הכנסיה (קירכע) כי כן דבר הדת". ולציון בית התפילה הנוצרי עצמו: "הנשים באהל (נאננען) מכנסיה סט. אנטאינע" (שם). מנדלי הוסיף להשתמש כך ב'כנסיה' בכמה מספריו הבאים, לרבות תמורת Церковь הרוסית (המקבילה ל־Kirche ול־ churchהאנגלית), ובעקבותיו הלכו חיבורים רבים בשלהי המאה התשע עשרה.

המילה כנסייה במאה העשרים

לקראת סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים הולך ופוחת השימוש במילה כנסייה תמורת רפובליקה (בן־יהודה ביקש לחדש תמורתה את החלופה העברית קְהִלִּיָּה). אך לצד זאת זכתה לעדנה מחודשת ההוראה 'אספה' של ציבור, ובייחוד של נבחריו (תמורת 'קונגרס'), כגון "הכנסייה הארצישראלית הראשונה", גוף דמוי פרלמנט מייסודו של מנחם אוסישקין, שהתכנסה באוגוסט 1903, "כנסית התאחדות עורכי־הדין בין הלאומית" (דאר היום, 1926), "כנסית ההתאחדות העולמית של צעירים עבריים" (הארץ, 1926) ו'הכנסייה הגדולה' של אגודת ישראל שהתכנסה תחת שם זה עד סוף שנות השבעים. הופעתה המחודשת של המילה החז"לית ועידה בשנות העשרה של המאה העשרים והתייחדותה של 'כנסת' להקשרים מדיניים וציבוריים בארץ ישראל דחקו בהדרגה את השימוש ב'כנסייה' בהוראת 'קונגרס'.

נראה שהשימוש בכנסייה לציון בית תפילה נוצרי הלך ותפס את מקומו למן ראשית שנות השלושים. אל המילון העברי המשמעות הזאת הגיעה רק ב"מלון חדש" של אבן־שושן משנות החמישים. ב"מלון עברי" מאת יהודה גור שפורסם בשנת תש"ו (1946) המשמעות הזאת עדיין אינה מתועדת.

כיום כנסייה היא בעיקר בית תפילה של נוצרים, וגם צורת הרבים כנסיות רגילה במשמעות זו.

לפנינו דוגמה מעניינת לתהליך שבו מילה כללית מן העברית הקלסית התגלגלה לשימוש ייחודי בעת החדשה. סופרי העברית המתחדשת חיפשו מונח עברי פנוי וזמין תמורת מונחים לועזיים המביעים רעיון דומה (רפובליקה, קונגרס, אקלזיה), אך ב'תחרות' על משמעות המילה גברה הכנסייה כתמורה הרווחת ל־Church. תרמו לכך בין השאר הופעתן של מילים עבריות נוספות תמורת רפובליקה וקונגרס ובידול המשמעות בין 'כנסייה' ובין "תאומתה" הוותיקה 'כנסת'. מובן כי התקבלותן ההדרגתית של הוראות אלה והתייחדותה של כנסייה להן בלבד לא היו מתחוללות לולא ציבור הדוברים היה נכון לאמץ את המעבר.

כתבו: ויקי טפליצקי בן־סעדון ונריה ריבלין

[1] המילה כנסייה נוצרה בגזירה לאחור מצורת הרבים כנסיות – שהיא צורת הרבים של כנסת. על כך ראו כאן.

The post כנסייה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

הכתיב הוא מערכת של כללים, של הֶרגלים ומוסכמות. קורה לא פעם שיש התנגשות בין כלל להרגל, כמו ההתנגדות העיקשת בקרב חלק מהציבור להנחיית האקדמיה לכתוב מילים כמו קופסה, דוגמה, משכנתה בה"א ולא באל"ף. מצד שני יש מוסכמות שאינן זקוקות לכלל – בהיותן מושרשות מאוד – וסטייה מהן תיחשב שגיאת כתיב חמורה אף יותר מסטייה מחלק מכללי הכתיב.

כזה הוא מעמדה של המוסכמה, הנלמדת בכל ספר ללימוד עברית ובכל בית ספר המלמד עברית, כי פעלים בגוף נוכח בזמן עבר נכתבים בלי ה"א בסופם: כתבת (= כָּתַבְתָּ, ולא כתבתה), נתת (=  נָתַתָּ, ולא נתתה). כמוה כמוסכמה שהכינויים החבורים לנוכח ולנסתרת נכתבים בלי ה"א בסופם: ילדך (= יַלְדְּךָ; ולא ילדכה), בניה (=בָּנֶיהָ, ולא בניהה).

הכתיבים כתבת, ילדך, בניה הם בלבד נחשבים תקניים אף שיש היגיון רב לכתוב לפחות את שני הראשונים באם הקריאה ה"א בסופם – מן הטעמים האלה:

א. מילה עברית המסתיימת בתנועה רגילה להיכתב באם קריאה, למשל כי, הלכתי, בנו (= בָּנוּ), בנו (= בְּנוֹ), זה,  שׂדה, ראתה, שׂמלה, תכתובנה.[1]

ב.  הכתיב בלי אם קריאה (כתבת, ילדך) שווה לזכר ולנקבה (כָּתַבְתָּ/כָּתַבְתְּ, יַלְדְּךָ/ יַלְדֵּךְ), ובכוח הכתיב באם הקריאה להבהיר למי הכוונה גם בלי להזדקק להקשר.[2]

ג. סיומת הפועל בעבר לגוף השני נוצרה מכינויי הגוף העצמאיים, ואם כינוי הגוף לנוכח – אתה – נכתב בה"א, מדוע ייכתבו הפעלים בדרך שונה? ואומנם

ד. הכתיב בה"א משמש גם משמש במקרא, ובפועל השכיח נתתה זה אף הכתיב הרווח (64 פעמים לעומת 29 פעמים הכתיב בלי ה"א). דוגמאות נוספות: גרתה, זָקנתה, ידעתה, ומלתה, נטשתה, נשאתה, העמדתה, הרימותה, צִויתה, התחננתה. במגילות קומראן שכתיבן מלא אימות קריאה הכתיב בה"א לצורת הנוכח נפוץ מאוד. כך למשל במגילת ישעיהו שנמצאה בקומראן בשלמותה נכתב בתחילת פסוק ב של פרק ט: "הרביתה הגוי לא הגדלתה השמחה" (במקום "הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לא (לוֹ) הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה"), ובתחילת פסוק כח של פרק מ: "הלוא ידעתה אמ לוא שמעתה" (במקום "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ").

במקרא אף תימצא אם הקריאה ה"א בכינוי החבור לנוכח – אם כי כתיבים אלה שכיחותם נמוכה (כשלושים פעם), למשל אַיֶּכָּה, הִנְּכָה, כָּמֹכָה, יָדְכָה, לְכָה, וכמובן בצורה בֹּאֲכָָה. למותר לציין כי במגילות ים המלח שכיחותם של כתיבים אלה גבוהה בהרבה. הינה למשל פסוקים ח–י בישעיהו מא:

ואתה ישראל עבדי יעקוב אשר בחרתיכה זרע אברהם אוהבי. אשר החזקתיכה מקצוות הארצ ומאציליהא קראתיכה ואומרה לכה עבדי אתה בחרתיכה ולוא מאסתיכה. אל תירא כיא עמכה אני אל תשתע כיא אני אלוהיכה אמצתיכה אפ עזרתיכה אפ תמכתיכה בימין צדקי.[3]

הכתיבה של הפעלים בעבר בה"א – אך לא של הכינוי החבור – נמשכה בספרות חכמים, כעולה מכתבי היד הטובים. הינה דוגמה מן המשנה לפי כתב יד קאופמן:

ובשעת מיתתו [של עֲקַבְיָא בן מהללאל] אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברין שהיתי אומר. אמר לו [בנו]: ואתה, למה לא חזרתה בך? אמר לו [עקביא]: אני שמעתי מפי מרובין והן שמעו מפי מרובין […] אבל אתה שמעתה מפי היחיד ומפי המרובין, ומוטב להניח את דברי היחיד ולאחוז את דברי המרובין. (עדויות ה, ז)

כתיב זה מאפיין גם את כתיבתם של סופרים בימי הביניים, ובהם הרמב"ם.

מדוע אפוא אין כותבים כך בימינו?

המקרא – ובכלל זה כתיבו – נחשב תמיד מופת, ולמרות הכתיבים בה"א דרך המלך במקרא היא בלי ה"א. עם המצאת הדפוס ביקשו המדפיסים להוציא לאור מהדורות טובות ככל האפשר של כתבי הקודש. על כן בפרטים רבים זנחו המהדירים את הכתיבים שמצאו לפניהם בכתבי היד והעדיפו את כתיב הרוב המקראי. הכתיב של כת קומראן לא נודע, והכתיב של כתבי היד של לשון חז"ל נשכח. כמותם עשו גם המשכילים העבריים בתקופת ההשכלה – במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, שאף חזרו לכתיבה בלשון המקרא. הינה למשל אחד המשפטים הראשונים בדו־שיח הראשון בין עירא למתן ברומן "אהבת ציון" לאברהם מאפו משנת 1853: ויאמר מתן: "הרבית אדני במחיר בתך, ואולם לא יקר לי גם המחיר הזה באהבתי את חגית בתך מאד". ואחרי המשכילים החרו החזיקו אנשי תחיית הלשון וכותבי ספרי לימוד העברית. הכתיבה בלי ה"א הייתה לנחלת הכלל, והכתיב בה"א – לצנינים בעיני כותבי העברית וקוראיה עד כי טעות גמורה ייחשב.

_______________________

[1] במקרא יימצאו לכך חריגים, מהם מקרים של כתיב וקרי, כגון נער (קרי: נַעֲרָ, למשל בראשית כד, יד), ומהם מקרים שבהם לא נכתבה אם קריאה לציון תנועה בסוף מילה, כמו תלבשן (= תִּלְבַּשְׁןָ – שמואל ב יג, יח).
[2] אומנם המילה כתבתה יכולה להיקרא גם כְּתַבְתָּהּ ('כתבת אותה'), אבל צורות כאלה נדירות בימינו.
[3] וזה נוסח המסורה: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ, וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי, אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ, אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי".
אשר לכינוי החבור לנסתרת, במגילות ים המלח יימצאו כתיבים מעין אליהא (= אֵלֵיהָ; ישעיהו מ, ב), ומאציליהא (בקטע הקודם מפרק מא). אם הקריאה אל"ף מחליפה את הה"א כדי להימנע מרצף של שתי אותיות ה"א.

The post נתת או נתתה – על כתיב כינויי הנוכח appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לפני 100 שנה, בט"ו באייר תרע"ט (15 במאי 1919), מצא אהרן אהרנסון, איש המדע והמעש, את מותו בתאונת מטוס באירופה.

חמש שנים קודם מותו, בהיותו בן 39, כתב אהרנסון מאמר ביקורת על רשימת שמות הצמחים המצויים בארץ שפרסם ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913).

אהרנסון השיג על שיטתם העקרונית של מחדשי שמות הצמחים, ומתח ביקורת נוקבת על כמה מן השמות המחודשים. טענתו העקרונית הייתה כי בלשונות העולם ניתנו שמות לצמחים על בסיס אגדות עם ומסורות סמליות שונות – וכך ראוי לנהוג גם בעברית המתחדשת. אין לתת שמות מתוך בית המדרש כתוצאה של מחקר לשוני, אלא לתת לזמן ולדוברי העברית החיה לעשות את שלהם עד שיימצאו שמות מתאימים ומקוריים לפרחי ארצנו. עד אז, סבר, עדיף להשתמש בשמות הלעז המדעיים והבין־לאומיים.[1]

כדוגמה לְשם 'מוצלח', שצָמח באופן טבעי, הביא אהרנסון את השְׁעוֹנִית – השם שקבע ועד הלשון תמורת פסיפלורה. השם הלועזי פסיפלורה (מילולית: פרח הפסיון) ניתן לצמח עם גילויו באמריקה הדרומית בידי מיסיונרים שזיהו בו סימנים ל'פסיון של ישו' – ימיו האחרונים ואירועי מותו. כך למשל, גביע הפרח דמה בעיניהם ל'גביע הקדוש', חלקים דמויי צלב הזכירו את צליבתו של ישו, חמשת האבקנים רמזו לחמשת הפצעים שנפצע (בספרדית נקרא הפרח Flor de las cinco llagas – "פרח חמשת הפצעים"), ועוד.

לעומת זאת השם שעוֹנית עלה מן השטח. הפרח הזכיר לדוברים את צורת השעון והם החלו לקרוא לפרח עצמו בשם "שעון" (מילה חדשה יחסית בפני עצמה. יחיאל מיכל פינס השתמש בה לראשונה בשנת תרמ"ה, 1885), ובא הוועד וקבע את השם "שעונית".

כך לשונו של אהרנסון ביחס לשעונית:

"שם זה מראה לנו איך צריכים שמות המוניים [= עממיים] להברא. השם המדעי של צמח זה ושמו ההמוני ברוב לשונות אירופה הם נוצריים, מפני שהנוסעים הספרדיים והאיטלקיים של המאה השש עשרה לספירתם כשמצאו את פרחו המשונה של צמח זה בפעם הראשונה באמריקה הדרומית הכירו בו את כל המכשירים וההכנות לצליבת הנוצרי; ודבר זה היה להם לאות שיצלח חפצם בידם להביא את ה'הודים' תחת כנפי הכנסייה הנוצרית. בתוכנו אין יודעים כמובן מכל זה כלום. ומפני שדומה פרח זה פחות או יותר לשעון, קראו לו ראשונה בז'ארגון [= ביידיש] ולאחרונה גם בעברית שעון, ועתה שעונית שזה עוד יותר נכון".

אחד השמות שלא מצאו חן בעיני אהרנסון הוא אַלְמָוֶת, חידוש של הוועד לצמח המוכר כיום כדם המכבים (שם שטָבע אפרים הראובני בשנת תרע"ז, 1917). אהרנסון טען שהשם אלמוות מבוסס על השם הצרפתי של הפרח, Immortelle – "הקשור במסורות דתיות של הנוצרים, הרגילים להניח על קבריהם זרי פרחים של מין זה, המתקיים ימים רבים, לזכר נשמות המתים". בִּמקום לקבוע שֵׁם המיוסד על מסורת זרה – כתב אהרנסון – יש להעדיף את תרגום אחד השמות הערביים של הצמח, דם עז'אל או בזאז אלעד'רא (בעברית: דם הצבי או שד הבתולה), הקשורים לצורתו הטבעית של הצמח.[2]

על ביקורת זו ענה בשם הוועד ישראל איתן, מורה לטבע שהשתתף בעבודת הוועדה שקבעה את שמות הצמחים.[3] לדבריו, אהרנסון הפך את היוצרות ובלבל מוקדם במאוחר. לטענת איתן השם הצרפתי של הצמח לא ניתן לו בגלל המנהג להניחו בבתי הקברות, אלא להפך – המנהג להניחו בבתי הקברות התפתח בעקבות שמו של הצמח, שניתן לו בשל תכונותיו העצמיות. צמח זה "יכול לחיות באדמת חול צחיחה ביותר ולפרוח בשרב קיץ היותר גדול, וקרקפותיו נשארות בעינן זמן מרובה מאוד אחר עונת הפריחה", ולכן הכינו ממנו זרים שיכולים להחזיק מעמד זמן רב והוא נעשה "סמל התמידות והנצחיות", כפי שמעידים שמותיו בשפות אחרות (באנגלית למשל הוא נקרא Everlasting flower, 'פרח הנצח').

לאור זאת, מסכם איתן, אין מניעה להשתמש בשם הסמלי הזה שאומנם מתורגם משפות אירופה, אך אינו מיוסד על מנהג נוצרי אלא על מאפייני הצמח. את רשימתו חתם איתן בהבעת צער על כך ש"המנוח, שהיה בקי כל כך בחיי ארצנו, לא הנחילנו איזו רשימה של שמות עבריים לכמה מצמחינו המצויים, שעדיין לא זכו לכינוי בלשוננו".

מכל מקום השם אַלְמָוֶת לא זכה לאריכות ימים, ובשנת 1930 קיבל ועד הלשון במקומו את השם "דם המכבים".[4] אפשר רק לשער שאהרנסון היה סומך ידיו על שם זה, המעלה על נס את זכר הגיבורים העבריים ונטוע באדמת הארץ ובתרבותה.

נספח

בשנת תרע"ב כתב אהרנסון דברים ברוח שונה באשר לסוגיה זו. דבריו פורסמו ב'השלח' בתגובה למאמר של שאול טשרניחובסקי (שגם הוא נדפס ב'השלח'). כך כתב בין השאר:

"צריך לגשת לעריכת 'מלון של צמחים', ודוקא על ידי מומחים […] דוקא כאן צריכים המומחים (ולא רק מומחה אחד) לקחת את הדבר ברשותם ולשמור שלא יכניסו הסופרים לתוך לשוננו מלים נבערות מעין אותן שכבר יש לנו, לצערנו, לרוב. לסמוך על טוב־טעמו של הקהל, שהוא יֵדע מעצמו, באיזה חדוש יש להחזיק ובאיזה למאוס, אין אני נוטה. אף על־פי שאין היהודים, שהם אינדיוודואליסטים מטבעם, מרבים להכנע לפני מלומדיהם ומומחיהם, סוף־סוף אנו רואים שבענין חדוש־מלות בעברית הם נשמעים להמחדשים ומקבלים אפלו מלות מחוסרות כל טעם".

אכן, גם במאמר זה הוא מזכיר את החשש "שעל־ידי יצירותיהם של המלומדים תתאבן לשוננו ולא יתחדשו בה מלים שיהיו להן אותו הרוך ואותן הנטיה החפשית והרעננות שאנו מוצאים בלשון עממית"; אך הוא סומך על כך ש"הדבור העברי יעשה את שלו ולא יתן ללשון להתאבן". הוא אף מביא דוגמה חיה ועדכנית:

"גם עתה יש לנו כבר שמות אחדים שנתחדשו בפי הילדים בארצנו ועממיים הם באמת. כמה עלינו לשמוח בהוָדע לנו שילדי בית־ספר אחד ביפו, באחד מטיוליהם, קראו מעצמם 'מקור־החסידה' לצמח Erodium, שגם שמו המדעי הרומי וגם שמו העממי הגרמני באו מפריו הדומה למקורו של אותו בעל־הכנף!".

_____________________________

[1] רשימתו של אהרנסון פורסמה לאחר מותו בזיכרונות ועד הלשון כרך ה (תרפ"א). ראו גם: י' עציון, "זכריה, זכריני או אוזן העכבר", אקדם 58, עמ' 11.
[2] אשר לשם הערבי השני מעיר אהרנסון כי "הוא אולי ריאליסטי יותר ממה שרגילים לבטא בקהל אצלנו, אבל מה נעשה והוא מתאים יפה למראה הפרחים של המין היותר רגיל בארצנו".
[2] תגובת ישראל איתן התפרסמה באותה החוברת שבה התפרסמו דברי הביקורת של אהרנסון. ראו כאן.
[4] השם אלמוות ניתן למין צמח אחר. ראו גם עפר כהן, "לתולדות שמות הצמחים 'דם המכבים', 'חמנית/חמנייה'", לשוננו לעם נ (תשנ"ט) עמ' 49–50.

The post אהרן אהרנסון, השעונית והאלמוות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

כך זה היה, פשטות רכה 
זה הצטייר בילדותנו 
שהייתה יפה 

(עלי מוהר, שיעור מולדת)

המונח נוסטלגיה מציין געגועים אל אירועים, חוויות, חפצים ומקומות מן העבר והתרפקות עליהם, לרוב מתוך ייפוי הזיכרון.

מקור המילה ביווניתνόστος  (קרי: nostos, שיבה הביתה) שאליה חברה הסיומת αλγία (algia, כאב) – מעין כאב רגשי שחש האדם המתגעגע לביתו או מתרפק על זכר הימים שחלפו.

ועד הלשון קבע בעבר את החלופות העבריות גַּעְגּוּעִים או גַּעְגּוּעִים לַבַּיִת תמורת nostalgy, אך נראה שחלופות אלו אינן משמשות את ציבור הדוברים בימינו.

אל האקדמיה ללשון הגיעו פניות למצוא למילה נוסטלגיה חלופה עברית, והוועדה למילים בשימוש כללי פונה אל הציבור הרחב להציע הצעות ולהעלות רעיונות.

[contact-form-7]

The post נוסטלגיה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

ההולכים ברחובות הערים אינם יכולים להתעלם משפע הכתובות, הסיסמאות והציורים המעטרים את המרחב הציבורי. על קירות, על ספסלים, על מדרכות, על ארונות תקשורת, על עמודי חשמל – הגרפיטי (graffiti; צורת הריבוי של graffito, סריטה קטנה או חריתה קטנה באיטלקית) יכול להיות הומוריסטי, גס או בעל תוכן חברתי או פוליטי; ואף על פי שלרוב מדובר בכתובות המוצגות ללא אישור בעלי הרכוש שעליו הן מרוססות, יש הרואים בגרפיטי אומנות רחוב עירונית הדומה לאומנות ציורי הקיר.

גרפיטי אינו המצאה של העולם המודרני. כתובות וציורים חרותים נמצאו כבר בחורבות מתקופת יוון העתיקה והאימפריה הרומית; וחריתות שחרתו שבטים נודדים על סלעים ועל אבנים נמצאו במדבר הסורי בשטחי דרום סוריה, מזרח ירדן וצפון ערב הסעודית. בשנת תש"ב (1942) קבע ועד הלשון את החלופה העברית חֲרֹתֶת תמורת graffito בתחום הארכאולוגיה, ונראה שמונח זה משמש בתחום גם בימינו: כל המטייל בהר הנגב המרכזי מוזמן להתרשם מהריכוז הגבוה של חרוֹתוֹת בפארק חרותות הסלע שבהר מִחְיָה.

האנגלית האמריקאית אימצה את צורת הריבוי graffiti למשמעות המודרנית המשמשת בימינו, ואל האקדמיה ללשון הגיעו פניות למצוא למילה במשמעות זו חלופה עברית, לעיתים בלוויית הצעות לחלופות. הוועדה למילים בשימוש כללי דנה בסוגיה, ואלו שתי ההצעות שעלו בוועדה:

חֲרֹתֶת – הרחבת משמעותה של המילה שחודשה בתש"ב.

קִיּוּר – שילוב של 'ציור' ו'קיר', שכן רוב רובו של הגרפיטי בא עדיין על קירות של מבנים. אומן הגרפיטי ייקרא קַיָּר (ההצעה הגיעה מאחד הפונים).

נשמח אם תגיבו על ההצעות ותעלו הצעות משלכם.

[contact-form-7]

The post לרסס גרפיטי בשפת עֵבֶר appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

GIF, ראשי התיבות של Graphics Interchange Format, הוא תבנית המאפשרת דחיסת קבצים גרפיים – בעיקר תמונות מונפשות או מצולמות בגודל מסוים ובטווח גוונים מסוים – באופן שאינו פוגע באיכות התמונה, ומאפשר את העברתה במרשתת ואת הצפייה בה בצורה קלה ונגישה. כך מסופר בוויקיפדיה על תולדות המונח: GIF התחיל כתַסְדִּיר [=format] לדחיסת תמונות צבעוניות בודדות והורחב לתסדיר המאפשר דחיסת כמה תמונות לקובץ אחד והצגתן כמצגת שקופיות – אלו הסרטונים המונפשים.

פריטים חזותיים שנוצרו בתבנית זו נעשו נפוצים מאוד, ועם הזמן קיבלו את שם התבנית – GIF. בימינו הכוונה בעיקר לסרטונים קצרים ללא קול, משעשעים ברובם, שהם כיום חלק בלתי נפרד מן התקשורת ברשת.

מבחינה טכנית GIF הוא תַּסְדִּיר לַהֲמָרַת נְתוּנִים גְּרָפִיִים. אך נראה שלאותם סרטונים קצרים ומשעשעים המכונים GIF נכון למצוא מונח מיוחד.

לכן אנחנו פונים אל הציבור הרחב להציע הצעות ולהעלות רעיונות.

אפשר ב-GIF

The post איך שולחים GIF בעברית? appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לשמות קצרים אחדים בני שתי אותיות יש בעברית שתי צורות רבים – קצרה וארוכה. בזו הקצרה יש דגש חזק באות השנייה: עַם – עַמִּים; בזו הארוכה האות השנייה מוכפלת: עֲמָמִים. למעשה מדובר בשתי דרכי הכפלה: או כפל העיצור (דגש חזק מורה על הגייה ארוכה יותר של העיצור) או כפל האות, ועל כן לא נתמה שהשמות שמדובר בהם הם שמות מגזרת הכפולים, כלומר שמות ששתי אותיות השורש האחרונות שלהם זהות.

בתנ"ך הצורות הארוכות אופייניות לשירה המקראית, למשל:

• "מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק, אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ" (שופטים ה, יד)
• "וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם, וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם" (דברים לג, טו)
• "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (שיר השירים ד, ח)[1]
• "אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" (ירמיהו ו, ד)
• "אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ" (תהלים עז, יח) [חֲצָצֶיךָ = חִצֶּיךָ]
• "הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (ישעיהו י, א) [חִקְקֵי- = חֻקֵּי-]

הצורה עממים מצויה פעמיים גם בספר נחמיה: "וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים […] וַיָּבֹאוּ הַבָּנִים וַיִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וַתַּכְנַע לִפְנֵיהֶם אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים וַתִּתְּנֵם בְּיָדָם, וְאֶת מַלְכֵיהֶם וְאֶת עַמְמֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם" (ט, כב, כד). הללו אינן מפתיעות בהתחשב בהשפעת הארמית על לשון ספרי הבית השני (בארמית המקראית עַמְמַיָּא היא צורת הרבים המיודעת של עַם).

הצורות הארוכות הללו מלמדות על קשר היסטורי בין שמות קצרים בני שתי אותיות מגזרת הכפולים לשמות מלעיליים רגילים בני שלוש אותיות, דוגמת כֶּלֶב, נַעַר, פֶּרַח, בֹּקֶר. שמות מלעיליים אלה ואחרים התפתחו משמות חד־הברתיים, למשל כֶּלֶב היה כַּלְבּ, בֹּקֶר היה בֻּקְר, ומכאן שכַּלְבּ ועַם (שלפנים היה עַםּ = עַמְם) בני משקל היסטורי אחד הם. צורת הרבים של השמות המלעיליים היא לרוב בשווא וקמץ: כְּלָבים, נְעָרים, פְּרָחים, בְּקָרים. תחליפו של השווא הנע באותיות הגרוניות הוא החטף, וצורות מעין עֲמָמים, הֲרָרים בנויות בדיוק במתכונתן של צורות הרבים של השמות המלעיליים (השוו למשל עֲמָקים, אֲרָצות).[2]

בימינו צורת הרבים הרגילה של לֵב היא לְבָבוֹת, ונדמה שאף שם זה מצטרף לרשימה המצומצמת שלעיל. ואולם במקרא צורת הרבים של לב היא לִבּוֹת (למשל "וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת" בתהלים  ז, י), והריבוי לבבות, המשמש במקרא פעם אחת בלבד ("כִּי כָל־לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה'" – דברי הימים א כח, ט), הוא למעשה צורת הרבים של לֵבָב. גם הצורה הקצרה משמשת כיום – אך בדרך כלל בנטייה, למשל "הצפירה שפילחה את חלל חיינו לפני דקות ספורות פילחה את ליבותינו והרטיטה את נימי נפשנו" (כך החל יצחק הרצוג את נאומו בבית העלמין הצבאי באשקלון ביום הזיכרון של שנת 2015).

צורות ארוכות נוספות – לא מקראיות – הן צורות הרבים של צַד, טַל. צורת הרבים המקראית של צַד היא זו הקצרה, למשל: "וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי" (שמות כה, לב). ואולם בלשון חז"ל עולה הצורה הארוכה צדדים, למשל: "גורפין [את הזבל] מתחת רגלי בהמה בארבעה-עשר [בניסן] ובַמועד מסלקים [את הזבל] לצדדים" (משנה פסחים ד, ז). גם הצורה הקצרה משמשת בה, בעיקר בתלמוד הבבלי בצירוף "צידי רשות הרבים" (למשל שבת ו ע"א), ולעיתים אף יימצא בה הצירוף המעורב צידי צדדין (כגון שבת קנד ע"ב). גם בימינו שתי הצורות – הקצרה הארוכה – יכולות לשמש, אם כי בנפרד משמשת רק הארוכה (צדדים ולא צידים).

למילה טַל אין במקרא צורת רבים, והצורה הארוכה טללים עולה מלשון חכמים, למשל: "מֵרֵשִׁית השנה ועד אחרית שנה" [דברים יא, יב] – מגיד הכתוב שמראש השנה נגזרו עליה [על ארץ ישראל] כמה גשמים, כמה טללים, כמה חמה תזרח עליה, כמה רוחות נושבות עליה" (ספרי דברים, פסקה מ). המילה נפוצה מאוד בפיוטים. הינה דוגמה מאוחרת משיר הכבוד, המושר בדרך כלל בשבתות וחגים בקהילות אשכנז: "טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא, קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה" (על פי שיר השירים ה, ב: "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה").

בעברית החדשה כמה מן הצורות הארוכות אינן משמשות כלל (חצצים, חקקים). המילה עממים התייחדה לציון עמים לא גדולים או עמים עובדי אלילים.[3] הצורה הררים משמשת בעיקר בלשון הספרותית אבל גם בצירופים מושאלים כגון 'הררי אשפה'. לעומתן אין בימינו בלתי הצורות צללים, טללים.[4]

לבסוף נציין שצורות הרבים הארוכות עומדות ביסודם של שמות התואר הֲרָרִי,[5] עֲמָמִי וצְדָדִי (לצד צִדִּי).

[1] אומנם בפרוזה המקראית אנו מוצאים "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט), אבל אפשר למצוא כאן יסודות שיריים.

[2] גם בשמות המלעיליים דוגמת לַיִל, עַיִן, שריבוים לרוב פשוט (לֵילות, עֵיניים) יימצאו צורות ריבוי בשווא וקמץ כמו תְּיָשים המלמדות על קִשרם אל יתר השמות המלעיליים.

[3] בתלמוד הבבלי עממין הם נוכרים, גויים, למשל: "ואמ' רבא: מת [יהודי] ביום טוב ראשון, יתעסקו בו עממין, ביום טוב שני – יתעסקו בו ישראל" וכו' (שבת קלט ע"ב).

[4] גם בלשון חכמים ואחריה אין כמעט הצורות הקצרות. בתלמוד הבבלי יש פעם אחת "טלין רעין" [כלומר מזיקים] (סוכה לז ע"ב) ומיד לאחר מכן "טללין רעין". צורות קצרות בודדות משמשות בפיוט, למשל אצל משה אבן עזרא: "הִכּוֹן לָצֵאת מִצֵּל בָּתִּים, לֵשֵׁב תַּחַת צִלֵּי שִׂיחִים".

[5] במקרא הצורה מופיעה כשם ייחוס, למשל בשמואל ב כג, לג.

The post עממים וצללים – על צורות רבים ארוכות של שמות מן הכפולים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

כיום כולנו מקלידים בקלידי המקלדת ומשתדלים להימנע מטעויות הקלדה. מניין לנו הקלידים, המקלדת וההקלדה?

סיפורן של מילים אלו מתחיל לפני מאות רבות של שנים: בארמית של התלמוד מופיעה המילה 'אקלידא' (בכתיבים שונים), שמשמעותה מפתח. מקורה ביוונית (והיא קרובת משפחה של clavis בלטינית ו־ clé בצרפתית).

ועד הלשון חיפש מילה עברית לציון המנענעים של הפסנתר, שכל אחד מהם קרוי key. חיפשו – ומצאו את המילה העתיקה וקבעו אותה בצורה קְלִיד, ולמערכת הקלידים ה-keyboard חידשו את המילה מִקְלֶדֶת.

מכאן הדרך אל מקלדת המחשב הייתה קצרה בהרבה. עולם המחשבים דרש גם פועל ייחודי להפעלת המקלדת, וכך נולד הפועל לְהַקְלִיד בבניין הפעיל – המשמר את צליל המילה קְלִיד.

The post מקלידים במקלדת appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

בקרב רבים מדוברי העברית בת ימינו הצירוף אף אחד נתפס כמקביל לצירוף nobody או no one, והגדילו לעשות אלה הנוהגים לכתוב אותו בצורה המקוצרת "אפחד". עם זאת דוברי העברית הילידיים לא יטעו בשבצם את הצירוף במשפט ותמיד יוסיפו מילת שלילה: "אף אחד לא הגיע" (לעומת nobody came) – ללמדנו ש'אף אחד' הוא בכל זאת מישהו.

מניין צמח הצירוף 'אף אחד', ומה הן הדרכים הנוספות לשלול את קיומו של גורם כלשהו? נסקור את דרכי ההבעה שמעמידה העברית המוּרשת לרשותנו, ונעקוב אחריהן עד לימינו.

איש לא…

במקרא דרך המלך לשלילת קיומו של גורם כלשהו היא במשפטי שלילה שנושאם או אחד ממשלימיהם הוא הכינוי הסתמי 'איש':[1]

• וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (בראשית מא, מד)
• וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (שמות ב, יב)
• וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם (יהושע ב, יא)

שימוש זה בכינוי הסתמי 'איש' משמש גם בימינו, והוא רווח בעיקר בלשון הכתובה ובלשון הרשמית. לדוגמה:

• את סופו אין איש יודע, את קיצו אין איש מכיר. (המפוזר מכפר אזר, לאה גולדברג)
• איש בל ייעדר!
• איש לא העיר למרצה על הטעות.
• לאיש לא אכפת.
• עליכם לעמוד איתן על דעתכם ולא לחשוש מפני איש.

שום אדם

בלשון חז"ל עולה השימוש ברכיב 'שום' במשפטי שלילה, ואפשר למצוא אותו בהיקף מצומצם בהקשר של היעדרות אנושית. כך בצירוף 'שום + אדם':

• שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לשום אדם. (תוספתא כיפורים ב, ז)
• בנה וסָתַר פרץ וגָדַר ולא עירער עליו שום אדם בעולם – נתחזק. (הלכות קצובות)

שימוש זה הלך והתגבר בלשון ימי הביניים, ובימינו הוא חי בכל רמות הלשון. לדוגמה:

• שום מנהיג לא יוכל לבסס את מנהיגותו על סמכות רשמית בלבד.
• התנהגות כזו אינה מצופה משום מדינה.

לא… אחד

דרך הבעה נוספת שמציע המקרא לשלילת הנוכחות היא במשפט שנושאו או אחד ממשלימיו הוא צירוף של שם עצם + 'אחד':

• לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם (שמות י, יט)
• כִּי לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵיכֶם עֲלֵיכֶם… (יהושע כג, יד)

ולעיתים 'אחד' מופיע במעמד שם עצם:

• וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ, לֹא נִשְׁאַר אֶחָד (שמות ח, כז)
• וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד (שמות ט, ו)
• שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה (תהלים לד, כא)
• וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר. (תהלים קו, יא)

בעברית החדשה קשה למצוא שימוש במבנים הללו. אבל פה ושם אפשר, למשל:

• אך אין לו נפש אחת בעולם שאיתה יוכל להתייעץ.

אף… אחד

את מקומם של המבנים שנזכרו בסעיף הקודם ממלא בעברית החדשה המבנה המודגש שבראשו הרכיב 'אף'. ניצנים לו יש כבר במקרא – בצירופים 'גם אחד', 'עד אחד':

• וְלֹא נוֹתַר בּוֹ וּבְכָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ גַּם אֶחָד (שמואל ב יז, יב)
• אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד (תהלים יד, ג; נג, ד)
• וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד. (שופטים ד, טז, כך גם שמות יד, כח)

הופעתו של 'אף' במבנים דומים עולה בספרות העברית של העת החדשה:

• גם ראו שם מקוה מים הנגרים ארצה לא יעמדו תחתם אף רגע אחת [כך במקור]. (אהרן עמריך גומפרץ, מאמר המדע, 1765)
• והמה שומרים את משמרתם מבלי לשנות את תפקידם אף פעם אחת בשנה. (ברוך לינדא, ראשית לימודים א, 1788)
• ולא מצאנו בהתיבה של ר' מאיר בעל הנס אף פרוטה אחת. (יוסף פרל, מגלה תמירין, 1819)
• לא אוכל לצעוד אף צעד אחד הלאה בטרם אבחון אם בדרך המלך אלך. (אליעזר ליפמן זילברמן, המגיד, 1856)
• אין אף מושבה אחת שאפשר יהיה לאמור עליה, כי שם העברית היא השפה הרגילה על לשון הגדולים ובה ידברו הילדים מראשית הולדם. רק בבתי {המורים} לבדם נראה החזיון הזה. (אחד העם, על פרשת דרכים ב, 1903)
• ימים הרבה שלא שמעה ממנו אף מלה אחת. (עגנון, עגונות, 1908)
• […] מפני שתורת הפה והלב לא בטלה באמת אף רגע אחד. (ח"נ ביאליק, הלכה והגדה, 1917)

המבנה 'אף + שם עצם + אחד' משמר את המשמעות היסודית של המילה אף – 'גם' או 'אפילו'. ואולם בעברית בת ימינו מבנה זה עבר התפתחות נוספת – והוא רווח מאוד בלי הרכיב 'אחד'. כך למשל אפשר למצוא:

• אף תלמיד לא הגיע בזמן.
• לפי שעה אף חברה לא הגישה הצעה למכרז.

מצד ההיגיון אי אפשר להסתפק ב'אף תלמיד' או ב'אף חברה' אלא יש לומר במפורש: 'אף תלמיד אחד', 'אף חברה אחת'. המוותרים על הרכיב 'אחד' כאילו נקטו את הניסוחים הלא קבילים 'אפילו תלמיד לא הגיע', 'אפילו חברה לא הגישה הצעה' – במקום 'אפילו תלמיד אחד לא הגיע', 'אפילו חברה אחת לא הגישה הצעה'.

אלא שנראה שבקרב הדוברים קיבלה המילה 'אף' בצירופים אלו את המשמעות של המילה 'שום' שבצירופים המקבילים 'שום אדם', 'שום דבר' – והיא גם נהגית בהטעמה. נראה שאביה מולידה של דרך הבעה זו הוא הצירוף 'אף אחד'.

אף אחד

את הצירוף 'אף אחד' אפשר למצוא פה ושם בספרות העברית מימי הביניים וגם בראשיתה של העת החדשה, אך עדיין הוא נושא את המשמעות המילולית של 'אפילו (אדם) אחד' (מתוך כמה). למשל:

• [בעניין עדות של אב ובנו] "אבל אב ובנו לא הלכו על דעת שיצטרפו שניהם לעדות אחת, וכשהוכחש הראשון – עדותו של שני עדות אחרת היא, ואם לא כן אף אחד מהם לא היה ראוי להעיד" [כלומר אפילו אחד מן השניים!] (המאירי, בית הבחירה)
• שמתחלה הי' נראה לנו שזאת הוא דבר פשוט להשיג איש ישר ובכל עיר ועיר קווינו להשיג יותר מאחד, וכעת היית בכמה קהלות ולא מצאת אף אחד… (יוסף פרל, 1838)
• ואם כי לא נרפא אף אחד מאלף מכל החולים אשר באו לדרוש לו… (פרץ סמולנסקין, 1869)[2]
• …בדעתם היטב, כי אף אחד מאלף קוראים לא יטריח עצמו לשוב ולקרוא את מאמרי, כדי לראות אם כך או כך נאמר שם, לא חשבו הסופרים האלה גם הם לנחוץ לדקדק הרבה, במסרם את תוכן דברי, ויחסו לי דברים שלא חשבתי מעולם ושלא ימצא במאמרי שום אדם היודע לקרוא עברית כהלכה. (אחד העם, על פרשת דרכים א, 1895)

וגם שלא לבני אדם:

• לדאבון לב אין אף אחד בכל שירי משוררנו הנשגב הזה, שיהיה בו אפילו רמז קל על חפץ המשורר בתחית האומה. (מ"ל ליליינבלום, ביקורת לכל שירי יל"ג, 1885)

נראה שעם השנים נשחקה המשמעות הבסיסית של הצירוף 'אף אחד' – והוא הפך בתודעת הדוברים לכינוי סתמי, אולי בהשראת צירופים מקבילים למחצה בלשונות אירופה, מעין אלו שנזכרו בראשית הדברים. כך או כך, במעמדו זה הוא החל לשמש במקום 'איש' או 'שום אדם' שבמבנים הקלסיים. הרכיב 'אף' נהגה בהדגשה בצירוף זה – בדומה למה שראינו בסעיף הקודם. כך אפשר למצוא:

• אף אחד לא יגיד לי מה ללבוש.
• אף אחד לא נרשם לאירוע.

אף כי אין סיבה לפסול את הצירוף 'אף אחד' השחוק, הרי שבעברית הכתובה ובלשון המוקפדת יש לתת מקום גם לחלופות הקלסיות – מעין 'שום אדם לא יגיד לי מה ללבוש' או 'איש לא נרשם לאירוע'.

צירופי 'אף' ומילות יחס

שאלה לעצמה היא מה דינם של צירופים מעין 'אף אחד' הבאים עם מילת יחס. מצד המבנה הדקדוקי מילת היחס צריכה לבוא לפני שם העצם ולא לפני המילית 'אף'. למשל:

• עברתי את המבחן בלי לטעות אף בשאלה אחת.
• בעולם ההפכפך הזה אסור לחדול אף לרגע אחד מן הכוננות וההתכוננות.
• הוא לא הצליח להשפיע אף על מדינה אחת לשנות, ולו במעט, את מדיניותה.
• אחר כך עבד בעשרות מקומות, אך לא התמיד אף באחד מהם.

ואולם כבר התירה האקדמיה להוסיף מילות יחס לפני המילית 'עוד' בצירופים כמו 'עוד שבוע' (כגון 'בעוד שבוע' במקום 'עוד בשבוע'). נראה אפוא שאפשר להחיל את מה שהותר בצירופי 'עוד' גם על צירופי 'אף':

• הם לא יפגעו באף אחד.
• כמספר הזה לא מצוי באף מדינה אחת בעולם.
• לאף אחד אין בעלות על התחום הזה.

אף לא אחד

יש המנסים להגביה את הצירוף 'אף אחד' על ידי המרתו בצירוף אף לא אחד, אלא שלעיתים הם מגיעים לידי קלקול, שכן ביטוי זה אפשרי רק כמשפט חסר:

• – כמה אנשים הזמינו כרטיסים? – אף לא אחד.

התשובה 'אף לא אחד' היא קיצורו של המשפט 'אפילו אחד לא הזמין כרטיס'. כשם שלא נאמר "אפילו לא אחד הזמין כרטיס" שכן מה שאמור להישלל כאן הוא הפועל, כך לא נוכל לומר "אף לא אחד הזמין כרטיס".

תודה לרות אלמגור־רמון על סיועה בתיאור זה.

[1] כמובן 'איש' משמש כינוי סתמי גם במשפטי חיוב. למשל: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ [את המן] בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ" (שמות טז, כא); "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ג); "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה, יד); "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא" (ויקרא טו, ב).

[2] וגם על דרך החיוב: "הן לא עלמה כמֹך תסב עיניה מאדם המעלה כמֹהו…אשר בין רבבות תבקשי לשוא למצוא אף אחד אשר יאתה לו להיות צלו…" (פרץ סמולנסקין, הירושה, 1877)].

The post אף אחד ודומיו appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לקריאת המאמר

המילה החשובה והבסיסית כל כך בימינו טֶבַע נוצרה רק בלשון חז"ל, אך בלשון זו שימשה במשמעות 'מַטְבֵּעַ'. במאמר קצר ומאיר עיניים מספר גד בן־עמי צרפתי איך ומתי קיבלה המילה את משמעותה המוכרת היום ועל מילים נוספות מן השורש טב"ע.

The post השם טֶבַע appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב
וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ
אֲנִי כִּנּוֹר

הצירוף "ירושלים של זהב" שנעמי שמר משתמשת בו בשירה הידוע הוא שמו של תכשיט שנהגו נשים לענוד על מצחן. השם העברי המקורי של תכשיט זה הוא עיר של זהב, והוא נזכר למשל במשנה במסכת שבת. שם נדונה השאלה במה אישה יכולה לצאת בשבת – כלומר מה נחשב תכשיט שמותר לעונדו ולצאת עימו מחוץ לבית בשבת ומה נחשב לחפץ שאסור לטלטלו בשבת:

במה אשה יוצא ובמה אינה יוצא? לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן לא ברצועה שבראשה. […] לא בטוטפת לא בסנבוטים בזמן שאינן תפורים, ולא בכבול ברשות הרבים ולא בעיר של זהב ולא בקטלה ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה. (משנה שבת ו, א)

לפי ר' עובדיה מברטנורה, מפרש המשנה, מדובר ב"עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים". ומניין הצירוף "ירושלים של זהב"? בדיון בתלמוד על המשנה המובאת לעיל שואלים "מאי עיר של זהב", כלומר מהו תכשיט זה, ומשיבים "ירושלים דדהבא" – כלומר "ירושלים של זהב" (בבלי שבת נט ע"א). תכשיט זה בשמו הארמי נזכר שוב בתלמוד בסיפור נישואי העוני של ר' עקיבא לבתו של כלבא שבוע. לפי הסיפור אמר רבי עקיבא לאשתו שאילו היה לו כסף היה נותן לה "ירושלים דדהבא" (בבלי נדרים נ ע"א).

אין פלא שנעמי שמר, המרבה להשתמש במקורות היהודיים בשירתה, בחרה בצירוף הזה לתאר את יופייה של ירושלים ואת פליאתה ממנה.

The post ירושלים של זהב appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

הכירו את קְטַן רֶגֶל מְנֻמְנָם ואת בַּרְדָּסוֹן – לאחרונה אושרה במליאת האקדמיה רשימה של שמות עכבישנים בארץ ישראל.
המשך קריאה >>

The post שמות העכבישנים בארץ ישראל appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

מבחר שמות של פרוקי רגליים ממחלקת העכבישנים

The post למד לשונך 130 appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

יצחק ספיבקוב, 1874–1968

בכ"ד בניסן תשע"ט, 29 באפריל 2019, התקיים באקדמיה ללשון העברית אירוע חגיגי לציון קליטתו הדיגיטלית של "ארכיון ספיבקוב" – העיזבון העצום שהניח הסופר והמשורר יצחק ספיבקוב. באירוע חגיגי השתתפו נכדתו של ספיבקוב ובני משפחתה, חברי אקדמיה ועובדי האקדמיה.

הידיעה הראשונה על יצחק ספיבקוב הגיעה אליי באמצע 2017 בזכות ידיד נעורים שלי, ישראל לוטרשטיין, היושב בארגנטינה. הוא סיפר לי שהוא השתתף בכינוס במקסיקו על קהילות יהודיות באמריקה הלטינית, במסגרת ארגון LAJSA (Latin America Jewish Studies Association). בכינוס הוא שמע מפי הרב ד"ר ארי בורשטיין הרצאה מרתקת על האיש ספיבקוב, דמות שכוחה, שהניח אחרי מותו ב־1968 עיזבון עצום של כתבים בעברית בכתב ידו שלא יצאו לאור, ובהם מילון ספרדי–עברי רב היקף. ידידי פנה אליי כחבר האקדמיה ללשון העברית ובעיקר בשל הזיקה שלי למילונות.

ד"ר בורשטיין מספר שבשנת 2010 נתמנה רב במנדוסה שבארגנטינה, מערי השדה המרוחקות מהבירה בואנוס איירס. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד ניגשה אליו גברת מבוגרת, ד"ר רֵיינה (אסתר מלכה) קוטליק, רופאה פסיכיאטרית, בבקשה לתהות על קנקנן של כמה עשרות מחברות שכתב סבהּ, יצחק ספיבקוב: אוטוביוגרפיה מרתקת, כרכי שירה אחדים, דברי ספרות והגות, העתקות של מכתבים ששלח לידידים ותיקים ולאישים ידועים, וכן, כאמור, מילון דו־לשוני ענק. לדברי בורשטיין, פרופ' רחל אליאור ראתה את המחברות והגדירה אותן "אוצר בלום". ארי בורשטיין עמד על ערכן של המחברות ותרגם לספרדית, בשני כרכים, את האוטוביוגרפיה, ומבחר נדיב של מכתבים ומסות ספרותיות. בעריכה ובהקדמה השתתפה, כצפוי, ד"ר ריינה קוטליק, נכדתו של ספיבקוב.

יצחק ספיבקוב, בעל חזות מרשימה, נולד באודסה ב־1874. הוא למד בישיבה הגדולה בעיר, ויוסף קלוזנר היה חברו ללימודים וידידו הטוב ביותר. בנערותם נמנו שניהם עם קבוצת חברים בישיבה שעסקה בכתיבה בעברית. לאחר מכן הכירו את שאול טשרניחובסקי, שלמד אז בבית ספר ממשלתי למסחר. שלושתם וכן נחום סלושץ ואחרים היו לעילית העברית המשכילה באודסה. ספיבקוב נקרא לשירות צבאי שארך יותר משלוש שנים. הוא שירת בביאליסטוק ושם התוודע אל ד"ר יוסף חזנוביץ', ממייסדי הספרייה הלאומית בירושלים, וסייע בידו להעתיק את קטלוג הספרים שהיו מיועדים למשלוח לארץ. עם שחרורו התחתן, ולאחר שהייה קצרה בצרפת חזר לרוסיה. משפרצה מלחמת העולם הראשונה ואחר כך המהפכה ברוסיה ב־1917 הוא נחשף לרדיפות ולפוגרומים הקשים. הוא ניסה לעלות לארץ ישראל, אבל לא הסתייע הדבר. הברירה הייתה מנדוסה שבארגנטינה. הוא הצליח להימלט מרוסיה ב־1921 והגיע לארגנטינה ב־1923.

תקוע עם משפחתו הקטנה בגודוי־קרוס, אז פרוור של מנדוסה, עיר ענייה מאוד מבחינה תרבותית, בתוך קהילה יהודית דלה, המשיך לכתוב בעברית והתקיים למחייתו מחנות ספרים קטנה. מסיבות כלכליות ומטעמים אחרים מעולם לא פרסם את ספריו, חוץ ממאמרים ושירים מעטים בעיתונים עבריים בארגנטינה, כמו שעשה קודם לכן באירופה. נכדתו ד"ר קוטליק כותבת בהקדמה למהדורה הספרדית (בתרגומי): "אני זוכרת שבבית היו מדברים על אודות עבודותיו הספרותיות של ה'סב', והוא התייסר על חוסר היכולת לפרסמן. בהיותי קטנה, ברגע של התרגשות, אולי כדי להפיח בו תקווה ולהקל מעליו את כאב אכזבותיו, הבטחתי לו: 'סב יקר, כשאהיה גדולה אפרסם את ספריך'".

עם קבלת הידיעה על האיש ועל פועלו ביקשתי לתהות על קנקנו של המילון. ד"ר קוטליק נענתה בנפש חפצה לכל בקשה שביקשתי ממנה. קיבלתי ממנה חלקים מן המילון וכן העתקות של כמה ממכתביו לקלוזנר ידידו.

לא היה לי ספק: יצירתו הספרותית והתיעודית העצומה של ספיבקוב כולה מרתקת וחשובה. המאמץ שנעשה בתרגום כתביו לספרדית אין בו כדי לגאול את הסופר העברי הזה מאלמוניותו ולחשוף את תרומתו לתרבות היהודית העברית. מדובר באדם שנשא עימו את מורשת אודסה המפוארת והמשיך לקיים את ייעודו כאיש רוח, סופר עברי ומחנך עברי גם כשהתגלגל ל"סוף מערב". המסקנה הייתה ברורה: יש לעשות כל מאמץ שהמחברות שהוריש למשפחתו ונשארו גנוזות במשך שנים רבות, ייסרקו בלשונן המקורית, בעברית, וייחשפו לציבור שוחרי הלשון העברית והספרות העברית, ויעמדו לרשות החוקרים כדי לנצל את האוצרות הטמונים בהן.

לאחר שחיזרתי לשווא על פתחי מוסדות שונים כדי שיפרסו את חסותם על כתבי ספיבקוב, פניתי אל "המגרש הביתי" שלי, האקדמיה ללשון העברית. כצעד ראשון הצגתי את דמותו של ספיבקוב במאמר שהתפרסם בכתב העת "העברית" של האקדמיה ללשון העברית (סה, ג–ד, תשע"ח–תשע"ט), בדגש על מילונו: אוצר של מילים נרדפות, תזאורוס בעגה הבלשנית, ערוך על פי אוצר המילים של מילון האקדמיה המלכותית ללשון הספרדית. המילון נועד להראות את עושרה של העברית ולהוכיח שכל מה שאפשר לומר בלשון זרה אפשר לומר גם בעברית. יצוין לזכותו שאינו מתייחד בחידושי מילים דווקא אלא באיסוף מייגע של כל מקורות הלשון העברית לדורותיה. המילון מסייע בפרשנות כתביו שלו עצמו, ומגלה פרטים חשובים על הלשון האודסאית שהביא עמו לקצה העולם. על כתיבת המילון קוראים אנו לראשונה במכתבו לקלוזנר בתרפ"ו, שלוש שנים בלבד להגירתו לארגנטינה (ראו תצלום להלן).

אבל מלבד המילון, שנסקר באריכות במאמרי הנזכר, מצויים בעיזבון סיפורים ומסות ספרותיות וכן כמה כרכים של שירה. בעיני ספיבקוב עצמו – השירה היא עיקר יצירתו. לדבריו, הוא תרגם לראשונה מגרמנית לעברית את השיר של י' פֶלְד הידוע בתרגום של ליבושיצקי (ואחרים) "שם במקום ארזים", וקרא לו "ארץ הארזים".

תצלום השיר "ארץ הארזים" בכתב ידו של ספיבקוב:

"ארץ הארזים", תרנ"ה (1895)

ראוי לציון החומר התיעודי שבאוטוביוגרפיה ובהעתקות של מכתביו. באוטוביוגרפיה, המצטיינת באמינות ובכנות לא משוחדת, נגלים פרטים לא ידועים על הווי הסופרים העבריים הציוניים במזרח אירופה, על השירות בצבא הצאר, על רדיפות ועל תככים, על החברה הרוסית הלא־יהודית, ועל צדדים שונים – גם אפלים – של אישים ידועים.

העתקות של 242 מכתבים לידידי נעוריו (קלוזנר, טשרניחובסקי, ליב יפה), למכריו באירופה ולאישים בארגנטינה (אנשי חינוך, מו"לים ועוד), שנכתבו "בזמן אמת", משלימות וממחישות את העדוּת שבאוטוביוגרפיה, ובכלל זה גלגוליו וקליטתו במנדוסה שבארגנטינה. המכתבים כתובים בלשון קולחת, וייתכן שיש בהם ביטויים מעגת הסטודנטים באודסה (למשל הפועל "לקַפּר", היינו 'להעתיק', כנראה על פי היידיש קאָפּירן – ראו במכתב לקלוזנר שבתצלום). העתקות המכתבים שכתב בעודו ברוסיה הושמדו בעקבות חיפושים של שלטון הצאר ואחר כך בידי הקומוניסטים.

העתק מכתב לפרופ' יוסף קלוזנר, י' בניסן תרפ"ו (1926)

האקדמיה ללשון העברית עומדת היום לימינה של אסתר מלכה קוטליק כדי לקיים את ההבטחה שהבטיחה לסבהּ בילדותה: "כשאהיה גדולה אפרסם את ספריך". אסתר מלכה קוטליק סרקה את מחברותיו של סבהּ ספיבקוב – כ־5,000 עמודים – והעבירה גרסה דיגיטלית של כל יצירתו לאקדמיה ללשון העברית כדי שתיחשף לציבור. כעת האקדמיה עוסקת בהכנת המסגרת לשילוב ארכיון ספיבקוב באתר המרשתת שלה.

את המיזם ציינה האקדמיה, כאמור, בנוכחות אורחת הכבוד, ד"ר ריינה אסתר מלכה קוטליק, שהגיעה לאירוע ממנדוסה הרחוקה. האורחת נשאה דברי ברכה בעברית.

מוטי מישור ופרופ' חיים כהן

מוטי מישור ואסתר מלכה קוטליק

Yitzhak Spivakov Archive 03

יעל וד"ר מוטי (מרדכי) מישור

מוטי מישור וילדיו: תהילה ועילי

The post מפעל הארכיון האדיר של יצחק ספּיבַקוב appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

האקדמיה ללשון העברית
מחפשת
עובד או עובדת למילוי מקום – סְדָר ועימוד בתוכנת אינדיזיין

תיאור עיקרי התפקיד:

• עבודת סְדָר (סידור ועימוד טקסט לספרים)

מדרישות התפקיד:

• שליטה מלאה בתוכנת אינדיזיין
• יכולת למידה עצמאית ותפיסה מהירה
• נכונות לעבודה מורכבת הדורשת דיוק והקפדה על פרטים
• רקע בהפקות דפוס או בעקרונות הטיפוגרפיה – יתרון
• ניסיון בסידור טקסט לדפוס – יתרון
• ידע בשפות נוספות – יתרון

פרטים נוספים:

• מקום העבודה בירושלים
• התחלת עבודה מיידית
• מילוי מקום לתקופה של 8 חודשים לפחות
• היקף משרה: חצי משרה ומעלה

קורות חיים מפורטים יש לשלוח עד ליום 7 ביולי 2019 לכתובת

darush@hebrew-academy.org.il

The post עובד או עובדת למילוי מקום – סְדָר ועימוד בתוכנת אינדיזיין appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

רַעֲיוֹנַאי (קופירייטר)

המילה רעיון נזכרת בתנ"ך בספר קהלת בצירופים "רַעְיוֹן רוּחַ", "רַעְיוֹן לֵב". זו מילה שאולה מארמית. הפירושים שניתנו לה: 'שאיפה', 'נטייה', 'מחשבה'. בימינו המילה רעיון מציינת בין השאר 'מחשבה מקורית'. ואכן הרעיונאי מופקד על המחשבה המקורית והיצירתית בתחום הפרסום: הוא מחבר ומנסח של פרסומות.
המילה רעיונאי נולדה בוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ד (1994).

זַמְרִיר (ג'ינגל)

זמריר הוא תשדיר פרסומת המלֻווה זֶמֶר קצר.
המילה זמריר היא מעין 'זמר קטן' – כפי שחֶלְקִיק הוא חלק קטן וסַמְלִיל (לוגו) הוא סמל קטן.
המילה חודשה בוועדה למילים בשימוש כללי, ואושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"א (1991).​

סַמְלִיל (לוגו)

סמליל הוא סמל של מוסד או של חברה מסחרית המופיע בפרסומי המוסד או במוצרי החברה. לסמליל יש עיצוב גרפי קבוע, ולרוב הוא כולל את שם המוסד או החברה או את ראשי התיבות של השם.
המילה סמליל היא צורת הקטנה מן המילה סֵמֶל, בדומה לשַׁבְרִיר (מן המילה שֶׁבֶר) ולזַמְרִיר (ג'ינגל, מן המילה זֶמֶר). המילה סֵמֶל עצמה מקורה בתנ"ך, ומשמעה המקורי צורה, פסל.
את המילה סמליל הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ד (1994).

יַצְגָן (פרזנטור)

יצגן הוא אדם, לרוב ידוען, המייצג גוף מסחרי במסע פרסום ומציג אותו ואת מרכולתו לפני הציבור.
הפעלים המקראיים הִצִּיג והֻצַּג משמעם 'העמיד' ו'הועמד'. הצירוף המקראי 'הציג לפני' – כגון "וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה" (בראשית מז, ב) – פירושו קרוב לשימושו בימינו: העמיד לפנֵי, הֶראה.
המשמעות החדשה של הִצִּיג והַצָּגָה – העלאת מחזה על במה – נוצרה בהשראת מילים מקבילות בלשונות אירופה הקשורות ביסודן לעמידה והעמדה.
חידוש נוסף מאותו השורש הוא הפועל יִצֵּג במשמעות 'היה בא כוח'. למשמעות זו קשור חידושו של ברל כצנלסון נָצִיג (בדומה למילה נציב הקשורה לשורש יצ"ב).
אל החידושים הללו מצטרפים עוד חידושים רבים מן השורש יצ"ג: הֶצֵּג, תְּצוּגָה, צָג, מֵיצָג, מֻצָּג, מַצֶּגֶת, יָצִיג.
את המילה יצגן הציעה חנה רוזן לוועדה למילים בשימוש כללי. המילה אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשע"א (2011).

The post מפרסמים בעברית: רעיונאי, זמריר, סמליל, יצגן appeared first on האקדמיה ללשון העברית.