זהו את מטבע הלשון המסתתר מאחורי האיור.
המשך קריאה >>

The post מטבעות מסתתרים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

חג האביב מזמן לנו עיסוק בשפע ענייני לשון הקשורים לאביב, להגדה, לעבדות ולחירות ועוד. על כך ועוד תוכלו לקרוא במדור החגיגי שלנו.
המשך קריאה >>

The post פסח שמח! appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

ההגייה הנכונה היא בְּהֶכְרֵחַ – בפתח גנובה לפני החי"ת.

הפתח הגנובה תבוא לפני העיצורים הח"ע בסוף מילה אם התנועה שלפניהם אינה a. כך למשל: שִׂיחַ, רָקִיעַ; רוּחַ, מַדּוּעַ; מָנוֹחַ, גָּבוֹהַּ; מַפְתֵּחַ, מַצְנֵחַ (במשקל מַפְעֵל, ולא מִצְנָח), מַרְצֵעַ, מַגְבֵּהַּ (ג'ק). זה הכלל בשמות עצם ובשמות תואר וכן בצורות בינוני (במערכת הפועל הצירי שלפני הח"ע סופיות עשוי להשתנות לפתח: יִשָּׁמַע לעומת יִזָּכֵר, לְהִמָּנַע לעומת לְהִמָּלֵט, ניצַח לצד ניצֵחַ, יִשְׁתַּבַּח לצד יִשְׁתַּבֵּחַ. ראו את פירוט הדברים בקישור שלהלן).

לפי כלל זה יש לומר בְּהֶכְרֵחַ – בקיום הצירי ובפתח גנובה שנוספת לפני החי"ת, וכן בביטוי הֶכְרֵחַ לֹא יְגֻנֶּה. כך גם יש לומר הֶצֵּעַ (ולא הֶצַּע), הֶסֵּחַ (ולא הֶסַּח). עם זאת בצירוף 'היסח הדעת' הוחלט להתיר את ההגייה הרווחת הֶסַּח הַדַּעַת לצד הֶסֵּחַ הַדַּעַת.

The post בְּהֶכְרַח או בְּהֶכְרֵחַ? appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

נקדים ונאמר שפעלים מגזרת ל"א (כלומר שהאל"ף היא האות האחרונה של השורש שלהם) נוטים על דרך הפעלים הרגילים (השלמים). לכן הצורות הנכונות הן: לְמַלֵּא (כמו לְדַבֵּר), מְמֻלָּא (כמו מְדֻבָּר).

מכיוון שצורות נטייה רבות של פעלים מגזרת ל"א דומות לצורות של פעלים מגזרת ל"י, נוצר בקרב הדוברים בלבול בין שתי הגזרות. תופעה זו אינה חדשה, ובמקורות אפשר למצוא פעלים בגזרת ל"א הנוטים על דרך גזרת ל"י: במקרא אנו מוצאים למשל לְמַלֹּאת (על דרך לְנַקּוֹת; שמות לא, ה), מִלָּא (על דרך נִקָּה; ירמיה נא, לד). בלשון חז"ל התופעה רחבה למדי, וצורות רבות הן על דרך גזרת ל"י גם בכתיב, בעיקר בכתבי היד: למלות, מצינו (במקום מצאנו), יצתה (במקום יצאה), קורים (במקום קוראים), קרית שמע (במקום קריאת שמע), בריה (במקום בריאה).

כשניגשה האקדמיה לדון בנטיית הפעלים בגזרת ל"א בעברית בת ימינו, הוסכם לשמר ככל האפשר את ההבחנה בין גזרות ל"א ול"י, ולהעמיד לכל אחת מהן מערכת נטייה מסודרת משלה. ההחלטה לקבוע את התקן של גזרת ל"א על דרך השלמים באה בין היתר בעקבות מסורת הוראת הדקדוק במשך עשרות רבות של שנים.

לפי קו זה, נקבעו הצורות שלהלן כצורות התקניות של פועלי גזרת ל"א (הדוגמאות מבניין פיעל ומבניין פוּעל):

• מִלֵּאתִי (ולא מִלִּאתִי), מִלֵּאתָ (ולא מִלִּאתָ) וכד'.
• מִלֵּא (ולא מִלָּא). כך גם קינֵא, ביטֵא, ריפֵּא, וידֵא, טאטֵא.
• מִלְּאָה (ולא מִלְּתָה).
• לְמַלֵּא (ולא לְמַלּוֹת). כך גם לקנא, לבטא, לרפא, לטאטא (ולא לקַנות, לבַטות, לרַפות, לטאטות).
• מְמֻלָּא (ולא ממולֶא). כך גם מדוכָּא, מבוטָא, מחוטָא, מיובָּא.
• יְמֻלָּא (ולא ימולֶא). כך גם יבוטָא, יחוטָא.

בלשון הלמדנית יש הנוקטים צורות מסוימות מגזרת ל"א על דרך ל"י על פי הצורות המתועדות במקורות, כגון 'מצינו'. ואולם לדובר העברית בת ימינו, החותר לדבר בעברית תקינה, נוח יותר ללכת דרך שיטה על פי התקן שנקבע, ולא לשנן לעצמו מה הן הצורות המסוימות במקרא או בספרות חז"ל שגזרתן ל"א אבל נכתבות ונהגות על דרך גזרת ל"י.

לבסוף נזכיר כי כמה צורות של הבינוני הפעול מגזרת ל"א משמשות על דרך גזרת ל"י: חָבוּי, מָצוּי, סָמוּי, קָרוּי (לצד קָרוּא), נָשׂוּי (אך ברבים נשואים, לצד נָשׂוּא במשמעות אחרת). כך גם שמות פעולה של בניין פיעל: בִּטּוּי, דִּכּוּי, חִטּוּי, מִלּוּי, נִבּוּי, רִפּוּי.

את החלטות האקדמיה בגזרת ל"א ראו כאן.

The post למלא או למלות? ממולָא או ממולֵא? appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

מטוש הוא מקלון שבקצהו צמר גפן והוא נועד ללקיחת דגימות, כמו משטח גרון, או לניקוי אוזניים. המונח רוֹוח בקרב אנשי רפואה ומעבדה.

המילה מָטוֹשׁ חודשה על פי הפועל טָשׁ שמשמעו 'שפשף'. מקור הפועל בלשון חז"ל, והוא קרוב אל טִשְׁטֵשׁ. בכתבי היד שבתלמוד הבבלי הוא בא בהיפוך אותיות – שָׁט.

משקל המילה מָטוֹשׁ כמשקלן של מילים כמו מָטוֹס, מָשׁוֹט, מָנוֹעַ המציינות כלים ומכשירים. ברבים: מְטוֹשִׁים.

המונח מָטוֹשׁ מתועד ברשימת מונחים ברפואה שפרסם ועד הלשון בשנת תרצ"ט (1939), והוא בא כנגד המונח הלועזי אַפְּלִיקָטוֹר (applicator), ושם מדובר במקל שנועד ללקיחת דגימות. לצד המילה מָטוֹשׁ נקבע במונחי כימיה וצבעות המונח מָשׂוֹם (מן המילה לשים), והוא מוגדר במונחי הכימיה "הֶתקן המשמש להשמת חומר בכמות קטנה, כגון משחה, נוזל או קצף".

‍‍‍‍‍‍למקלות לניקוי האוזניים נתנו דוברי העברית שמות משמות שונים, ובהם – מנקי אוזניים, מְנַקִּיּוֹת, מַקְּלוֹנֵי אוזניים, צִמְרוֹנִים. כנגד כל אלה המונח הרשמי הוא כאמור מְטוֹשִׁים. לסיום נזכיר כי אנשי הבריאות ממליצים להימנע משימוש במטושים לניקוי האוזניים, אך המלצה זו חורגת מחוץ לתחום הלשון.

The post מָטוֹשׁ appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

באקדמיה ללשון העברית רוכז בחודשים האחרונים מאמץ רב בפיתוח מנוע חיפוש המכנס תחת קורת גג אחת את כל המידע על המילים העבריות המצוי בשפע במאגרי האקדמיה, ובהצגתו ב"דף מילה" אחד. עוד התחדשה האקדמיה ביישומים חדשים לטובת הציבור: מילון כללי לעברית התקנית ולוחות נטייה ממוחשבים של הפועל העברי.

אם רציתם לדעת מתי זכינו ב'עצמאות', מי חידש את המילה 'מסוק' או מה החלופה העברית ל'מוטציה' ול'טייץ'; אם תהיתם מה צורת הרבים של 'מעקה', איך צריך לומר יכולתָּ בעתיד – 'תוּכל' או 'תוֹכל', או מה הכתיב הנכון – 'דוגמה' או 'דוגמא'; אם חשוב לכם להבין מה ההבדל בין 'גרעין' ל'גלעין', מה אומר הביטוי 'אין בו מתום' ומה זה בדיוק 'ליל שישי'; אם חשקה נפשכם לדעת מה מקור הפועל 'אָרַז', אילו ביטויים כוללים את המילה 'שלום' או מה תרמה ההגדה של פסח ללשון העברית – עתה תוכלו למצוא את מבוקשכם בכל ענייני העברית באתר אחד: אתר האקדמיה ללשון העברית.

מה תוכלו למצוא בדף המילה בחיפוש באתר?

מן המילון – האקדמיה אימצה את "מילון ההווה" בעריכת שושנה בהט ומרדכי מישור באדיבות איתן אבניאון. מילון זה ישמש תשתית למילון התקן של האקדמיה שילך ויתפתח, אך כבר עכשיו ניתנת הגדרה לכל מילה בעברית בת ימינו וכן הגדרות לאלפים רבים של צירופים.

נוסף על המידע המילוני מובא בדף המילה מידע עשיר ומגוון על המילים העבריות מחמישה מאגרי מידע של האקדמיה:

אתר "מאגרים" של המילון ההיסטורי – באתר זה עומדים לרשות המעיינים אלפי טקסטים מכל תקופות הלשון, וכל מילה ומילה בהם מנותחת ומשויכת לערכה המילוני. באמצעותו יכולים המעיינים להתחקות אחר שימושיה של מילה לאורך הדורות.

אתר מונחי האקדמיה – באתר זה מכונסים כל המילונים המקצועיים של ועד הלשון ושל האקדמיה בעשרות רבות של תחומים, והוא מכיל את כל המונחים המקצועיים שנקבעו ואליהם מצטרפים מילים בשימוש כללי וכל שמות הצמחים ובעלי החיים בארץ ישראל.

אתר הבית של האקדמיה – באתר יש מאות רבות של תשובות על שאלות נפוצות, סיפורי מילים ומטבעות לשון, מבחר מאמרים ומידע ארכיוני. כל המידע הזה ממופתח לפי מילים וצירופים לטובת המתעניינים והשואלים.

יישומון האקדמיה "החלופון" – ביישומון כ־2,500 מילים לועזיות וחלופותיהן העבריות.

לוחות נטיית הפועל – האקדמיה פיתחה לוחות נטייה ממוחשבים של הפועל העברי, ובנתה יישום המאפשר ניתוח של כל פועל עברי והצגת כל נטיותיו. במנוע החיפוש החדש אפשר לכתוב כל צורה של פועל בכתיב מלא או בכתיב המוכן לניקוד – וכבר בתוצאות החיפוש העולות מתקבל ניתוח הפועל ושיוכו לפועל המתאים. לצד לוחות הנטייה של הפועל שוקדים באקדמיה על לוחות נטיית השם, וגם הם ישולבו באתר האקדמיה בעתיד הקרוב.

מנוע החיפוש המשוכלל הפועל באתר האקדמיה מתחילת שנת 2019 מאפשר להגיע אל המידע מכל המאגרים האלה בחיפוש אחד, וכל מתעניין יוכל למצוא את מבוקשו לפי צרכיו ולפי סוג העניין שלו – בין שמדובר בחוקרים או בתלמידים, באנשי מקצוע או במתעניינים מן הציבור הרחב.

נוסף על כך התחדש האתר במפתח הדקדוק – מפתח של נושאים דקדוקיים המסודר לפי ענפי הלשון. באמצעותו יוכלו המתעניינים למצוא את כל המידע שיש באתר האקדמיה בנושא המבוקש.

כל העת שוקדים צוותי המחשוב והתוכן באקדמיה על שכלולו ופיתוחו של מנוע החיפוש ועל הרחבת המאגרים השונים במטרה לאסוף ולהנגיש מידע רב, מדויק ומוסמך על כל מילה ומילה בעברית.

The post מנוע חיפוש חדש באתר האקדמיה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

המילה המקראית גַּיְא מציינת מאז ימי המקרא ועד ימינו 'בקעה בין הרים' או 'ואדי'. למשל: "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם" (שמואל א יז, ג). בלשון השירה המקראית אפשר למצוא לצד 'גיא' את המילה הנרדפת אָפִיק (למשל ביחזקאל לו, ד).

כתיב המילה גיא מעורר תהייה אצל רבים: מדוע יש אל"ף בסוף המילה?

האל"ף במילה גַּיְא היא אות שורשית. בעבר הרחוק הייתה האל"ף הגויה, אבל בעברית כל אל"ף בסוף המילה אינה נהגית. כך למשל מָצָא (לעומת מָצְאָה), יָבוֹא (לעומת יָבוֹאוּ), נָבִיא (לעומת נְבִיאָה או נְבִיאִים) וגם חֵטְא (לעומת חֶטְאִי או חֲטָאִים). ואכן בנטיית המילה גַּיְא האל"ף הגויה כשאינה בסוף המילה, כמו בצורת הרבים גֵּיאָיוֹת (במקרא הכתיב בלי יו"ד: גֵּאָיוֹת). מאחר שהאל"ף לא נהגתה בצורת היחיד, אפשר למוצאהּ במקרא כתובה גם בלי אל"ף: גַּי (למשל בדברים לד, ו).

צורת הנסמך של גַּיְא היא גֵּיא (בצירי, וגם בלי אל"ף גֵּי), כגון: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (תהלים כג, ד). הצורה בצירי משמשת בנבואתו של זכריה אף בנפרד (כמו שהצורה לֵיל משמשת לצד לַיִל): "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה – גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד".

בכמה וכמה שמות מקומות מן המקרא משמש הרכיב 'גיא'. המפורסם שבהם הוא גֵּיא בֶּן־הִנֹּם או גֵּי הִנֹּם בסביבת ירושלים, שנודע לשמצה בגלל התופת שהייתה בו. בהקשר זה מוזכר גם הצירוף גֵּיא הַהֲרֵגָה (ירמיהו ז, לב; יט, ב), צירוף ששימש לימים לציון מקומות שבהם נרצחו המוני יהודים בימי השואה. עוד מקום מפורסם הוא שַׁעַר הַגַּיְא: בספרות המקרא של הבית השני 'שער הגיא' –שער שפנה אל הגיא – היה אחד משעריה של ירושלים (כאמור למשל בדברי הימים ב כו, ט). בסוף המאה התשע עשרה החלו להשתמש בשם זה כשם העברי של באב אל ואד בדרך העולה מיפו ירושלימה.

נסיים בפסוק יפה בישעיהו שבו מצויה צורת הנפרד בסגול: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (מ, ד).

The post גיא appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

מוזמנים לעיין במדור המיוחד המביא מאמרים וקטעי מידע לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
המשך קריאה >>

The post יום הזיכרון לשואה ולגבורה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

שאול רוטשטיין נולד בדרום אפריקה בשנת 1935, ועלה ארצה בשנת 1953.

הוא סיים את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה של קייפטאון בדרום אפריקה ב־1965 וקיבל דיפלומה בחישוב כמויות. כמו כן השתלם השתלמות מקצועית בעיריית קייפטאון. בארץ עבד כעצמאי וכשכיר בהכנת כתבי כמויות למכרז ובהכנת חשבונות סופיים. תפקידו האחרון עד פרישתו לגמלאות היה מרכז ארצי של חשבונות סופיים ובדיקתם במשרד הבינוי והשיכון.

בקורס "תולדות האדריכלות" התוודע לספרו של האדריכל האנגלי Sir Banister Flight Fletcher ‏(חי בשנים 1866–1953) בשם "A History of Architecture" והתרשם מאוד מן ההגדרות של מילון המונחים בסוף הספר. אז גמלה בליבו ההחלטה לחבר בבוא היום מילון בעברית. "יום" זה ארך כ־50 שנה!

מילון מונחי הבנייה – עברי אנגלי

מילון מונחי הבנייה – אנגלי עברי

The post המילון למונחי הבנייה של שאול רוטשטיין appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

הוועדה למונחי ארכיונאות הוקמה בחודש תמוז תשע"ז (יולי 2017), ביוזמת הנהלת האיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע וכמה חברים באיגוד. הוועדה מתכנסת בארכיון העיר תל אביב ובארכיון לתולדות פתח תקווה.

הוועדה מבקשת להעמיד רשימת מונחי ארכיונאות עדכנית בעברית, אשר תשמש את אנשי המקצוע ואת הציבור הרחב ואשר תיכלל במילון הרב־לשוני הבין־לאומי של מועצת הארכיונים העליונה (ה־ICA). את הוועדה מלווה צוות מומחים חיצוני של ארכיונאים בכירים, והוועדה מתחשבת בחוות דעת חבריו בעת קביעת המונחים.

לעבודתה של ועדה זו קדמו מילון למונחי ארכיונאות משנת תש"ך (1960), פרי עבודתה של ועדה למונחי ארכיונאות של האקדמיה ללשון העברית, ומילון משנת תשנ"ג (1993), שפרסמה ועדת המינוח של האיגוד הארכיוני לישראל.

חברי הוועדה

• זהר אלופי (יו"ר), בעבר מנהלת ארכיון העיר חיפה ויו"ר האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע.
• לריסה שניטקינד, מנהלת מחלקת ארכיון העירוני בעיריית תל־אביב.
• גליה דובידזון, מנהלת הארכיון לתולדות פתח תקווה על־שם עודד ירקוני.
• נאוה איזין, סגנית לענייני מנהל של יו"ר האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע, בעבר מנהלת הארכיון לחינוך היהודי בארץ ובעולם על־שם א' ילין.
• מטעם האקדמיה ללשון העברית: ד"ר אריה אולמן.
• מרכזת הוועדה: נילי גור אריה.

The post הוועדה למונחי ארכיונאות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

המגל והחרמש הם שני כלים המשמשים לקצירת תבואה ביד. בעברית בת ימינו מבחינים ביניהם כך:

• מַגָּל – כלי קצירה קטן בעל ידית קצרה וסכין מעוגלת מאוד, כעין אנקול (באנגלית sickle).
• חֶרְמֵשׁ – כלי קצירה גדול בעל מוט ארוך ולהב ארוך המעוקל עיקול מתון, כעין צורת גבה (באנגלית scythe).

ייתכן מאוד שגם בעת העתיקה היה הבדל בין שני הכלים האלה, אך הוא ודאי לא היה ההבדל המוכר לנו כיום – שכן הכלי המכונה בימינו חרמש לא היה מוכר בארץ לפני התקופה הרומית המאוחרת.

מה ציינו אפוא במקור שמות הכלים האלה?

שני הכלים נזכרים בתנ"ך, אך מעט מאוד. החרמש נזכר פעמיים בלבד בספר דברים:

• "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז, ט).
• "כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (דברים כג, כו).

המגל נזכר אף הוא רק פעמיים בתנ"ך – שתיהן בספרי הנבואה:

• "כִּרְתוּ זוֹרֵעַ מִבָּבֶל וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה…" (ירמיהו נ, טז).
• "שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר…" (יואל ד, יג).

המילה מַגָּל ציינה כנראה את הכלי המוכר לנו עד היום בשם זה – כעולה למשל מן ההשוואה לערבית – مِنْجَل (מִנְגַ'ל; מן השורש نجل שעניינו פציעה וחיתוך). לעומת זאת המילה חֶרְמֵשׁ איננה מוכרת מלשונות אחרות, ואף לא ברור מה שורשה. חוקר הלשון שמואל ייבין הציע לקשור אותה למילה חַלָּמִישׁ  – צור – בחילופי העיצורים הקרובים ל ו־ר. לפי השערה זו ההבדל בין המילים היה במקור לפי החומר שהכלי היה עשוי ממנו – חרמש מאבן (כלומר כלי עתיק יותר), מגל מברזל.

לפי דעות אחרות שתי המילים ציינו במקור שני סוגים של מגלים – אולי סוגים שנבדלו ביניהם בגודל (כמו שאנו מוצאים אחר כך בלשון חז"ל 'מגל יד' לעומת 'מגל קציר'), ואולי מגל בעל שיניים לעומת מגל שאין לו שיניים. כך או כך, אין לדעת איזו משתי המילים ציינה כל אחד מן הכלים.

אף אפשר ששתי המילים היו נרדפות ממש ביסודן, שהרי ספר דברים (שכאמור רק בו נזכרת המילה חרמש בתנ"ך) ידוע בלשונו הייחודית.

בעברית לדורותיה שימשה בעיקר המילה מגל, אך היו שהשתמשו במילה חרמש – כנראה ללא הבדל משמעות. זֵכר לשימוש זה נותר בלשוננו בצירוף חרמש הירח המכוון כמובן לצורת מגל. השימוש במילה חרמש בהקשר של הירח מתועד כבר בספרות ההשכלה, שבה שימשה המילה חרמש ללא הבדל מן המגל.

רק בדורות האחרונים יוחדה המילה חרמש – שהייתה נפוצה פחות מן המגל בהוראה sickle – לכלי הגדול בעל הלהב הארוך (scythe) כרגיל כיום.

The post מגל וחרמש appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

"לשון איננה רק לשון תקשורת. לשון היא ביטוי לתרבותו של מי שמשתמש בה, דרך מבע של רגשות, של מחשבות. האם אתם חושבים שכללי הדקדוק נועדו אך ורק להציק לכם בבחינות? לא! הם נובעים מעצם מהותה של השפה".
‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍
אלדר, ילידת ירושלים למשפחת מחבוב (חובב), הייתה בצעירותה זמרת ושחקנית. אביה השמיע באוזני ילדיו עברית צחה וקפדנית וגער ותיקן אותם למשמע כל שגיאה. "בית הספר לא הצליח לקלקל לי את העברית שלמדתי בבית," נהגה להתגאות.
‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍
ראומה אלדר החלה את דרכה בתחנת הרדיו המחתרתית של ארגון ההגנה, קולה היה אחד המזוהים ביותר עם הרדיו הישראלי במשך עשרות שנים, והיא הייתה לסמל באהבתה לעברית ובהקפדתה על שפה תקנית והגייה מופתית.
‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍
עמיתה, קריין כאן רשת ב', דן כנר, ספד לה: "ראומה אלדר היא מדור הנפילים של הקריינים ומאושיות הרדיו של קול ישראל הישן. ממנה למדנו להתייחס למיקרופון כאל קודש הקודשים של השפה העברית. לנצח היא תיזכר כחלק ממחלקת הקריינים ואפילו האצולה של המחלקה".
‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍
אבדה גדולה לאוהבי השפה העברית.

‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍

The post ראומה אלדר זיכרונה לברכה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

The post קרן appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

The post הרצאה על הבר appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

משמעותו של הפועל הָיָה רחבה משל כל פועל אחר; הוא מציין כל התרחשות, אירוע או מצב. בגלל המשמעות הכוללנית של הפועל הָיָה (וגם של פעלים מקבילים בשפות אחרות, כגון to be באנגלית או كان 'כַּאנַ' בערבית) הוא עשוי לשמש בתפקידים דקדוקיים מגוונים הקשורים לנסיבות – זמן, תנאי, סיבה ועוד.

היה ו־ – צירופי תנאי

במקרא הפועל הָיָה משמש לעיתים קרובות במשמעות 'קרה', לדוגמה: "מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ, הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים" (שמואל א י, יא). הצירוף וְהָיָה רווח במשמעות 'כך יהיה', 'כך יקרה': "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב, ב).

וְהָיָה רווח גם לפני פסוקית תנאי המתארת מקרה שעשוי לקרות, ואחריה בא דינו של אותו המקרה על השלכותיו, בעיקר ברצף 'והיה אם': "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה'  אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם – וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יג–יד).

בלשון ימינו, בעיקר במסמכים משפטיים ובמנהל ציבורי, נוקטים לעיתים את הצירוף היה ו־ במשמעות תנאי, לדוגמה: "היה והופסקה העסקתו של העובד בחברה, לא יהיה רשאי לפרסם מידע על אודותיה". נראה שהשימוש הזה נוצר מהכלאה של שני ביטויים: צירוף התנאי המקראי והיה אם (או והיה כי) והצירוף הואיל ו־ (=מאחר ש־)[1] מלשון חכמים. הצירוף היה ו־, כמו במידה ו־ וצירופים דומים, נחשב לא תקני. המילה המתאימה ביותר לפתיחת פסוקית תנאי היא אם.

היות ש־ – צירופי סיבה

צורות נטייה מסוימות של הפועל הָיָה עשויות לשמש גם בביטוי של סיבה או נימוק – וכך גם צורות נטייה של פעלים מקבילים בשפות אחרות. לדוגמה, בעברית בת ימינו אפשר לומר 'בהיותנו אנשים ישרים לא נפר את ההסכם', כלומר 'מכיוון שאנחנו אנשים ישרים – לא נפר את ההסכם'. בערבית היהודית של ימי הביניים שימש צירוף סיבה אחר במקצת: לִכַּוְן (ל־ – מילת יחס כמו בעברית, אך היא משמשת גם במשמעות 'בגלל'; כּון – שם פעולה של הפועל כַּאנַ 'היה') וגם כּוּן בלא ל־. מאחר שבימי הביניים היה נהוג לתרגם מערבית לעברית תרגום מילולי, נקטו המתרגמים את הצורות העבריות הקרובות ביותר לביטויים הערביים האלה – להיות והיות. לדוגמה, בכל מקום שהרמב"ם ב"מורה הנבוכים" השתמש בלִכַּוְן במשמעות 'משום ש־', נמצאת בתרגום העברי מאת שמואל אבן תיבון (מתרגם נודע בן זמנו של הרמב"ם) הצורה להיות. הינה דוגמה אחת (חלק שלישי, פרק נב):

בשאלות ותשובות של הרמב"ם ובכתבים אחרים של חכמי ספרד בערבית יהודית מצוי גם הצירוף לִכַּוְן אַן, בתרגום מילולי לעברית להיות ש־, במשמעות סיבה. בימי הביניים הצירופים להיות ש־ והיות ש־ התקיימו זה בצד זה במשמעות זו. מאוחר יותר נזנח השימוש בלהיות ש־[2]; לעומתו היות ש־ הלך ונפוץ, ובלשון ימינו הוא מצוי בעיקר בכתיבה רשמית. מן העברית הרבנית בימי הביניים הגיע הצירוף הזה גם אל היידיש בצורת היות אז (נהגה hiyus az); הדבר ודאי תרם להשתרשותו של הביטוי היות ש־ בעברית החדשה.

לא כל אנשי הלשון רואים בתרגום הבבואה הזה סגנון עברי למופת, וזה נימוקם: לבחירתו של הכותב יש מגוון עשיר של ביטויי סיבה עבריים מלשון המקרא ומלשון חכמים, כגון כי, מפני ש־, משום ש־ (כשפסוקית הסיבה באה אחרי המשפט העיקרי), כיוון ש־, מאחר ש־ (כשפסוקית הזיקה באה לפני המשפט העיקרי וגם אחריו).

מראשית העת החדשה, ובייחוד בלשון ימינו, משמש גם הצירוף היות ו־. גם בו, כמו בצירוף היה ו־, נוקטים את ו' החיבור במקום ש' השעבוד בהשפעת הצירוף הואיל ו־. גם שימוש זה נחשב לא תקני.[3]

עם היות – צירופי ויתור

בהשפעת שם הפעולה של הפועל كان (כַּאנַ) בערבית יהודית של ימי הביניים נוצר בעברית צירוף נוסף – עם היות, בבואה מדויקת של הצירוף 'מַע כּוּן' שמשמעותו אף על פי ש־. הצירוף הזה רווח בפירוש רלב"ג לנביאים (פרובנס, המאה הארבע עשרה), כגון '…גדעון לקח לו פילגש עם היות לו נשים רבות' (פירוש לשופטים י, ד), ובכתבים רבים אחרים. גם בעברית החדשה שימש הצירוף עם היות במשמעות ויתור. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נכתב בעיתון על המשמר של תנועת השומר הצעיר: "עם היות שאלת היהודים שאלה לאומית אין פתרונה אפשרי אלא בערבות בינלאומית" (11 ביולי 1944). בלשון ימינו הצירוף הזה נדיר מאוד, כנראה בעקבות התפתחותם של צירופי ויתור אחרים, בייחוד למרות ש־, לצד הצירופים הוותיקים אף על פי ש־, על אף ש־, אף ש־.

כתבה קרן דובנוב

_______________________

[1] הצירוף הואיל ו־ נוצר בלשון חכמים בדרך מיוחדת: קיצור של צמד פעלים המחוברים בו' החיבור, כגון הואיל (ניאות) והודה.
[2] שלא כבערבית, בעברית יש שימוש נרחב בצורת שם הפועל בתחילית ל־, ובעברית החדשה תפוצתו של שם הפועל עצומה, ומגוון המבנים שהוא משמש בהם גדול במיוחד. נראה שזאת הסיבה להיעלמותו של להיות ש־: הצורה להיות נתפסה כשם הפועל, והשימוש בה בתפקיד תחבירי אחר לא היה נוח.
[3] כבר בשנות השישים העיר הבלשן יצחק אבינרי על אופנת צירופי שעבוד הכוללים את ו' החיבור בעברית הכתובה: יש ו־, ייתכן ו־, אפשר ו־, כמעט ו־, מאחר ו־. בעיקרון אין מקום לנקוט את ו' החיבור במקום ש' השעבוד – שהרי תפקידן התחבירי של שתי המילים האלה שונה ביסודו.

The post היה ו־, היות ש־, היות ו־ וביטויים קרובים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

בקוראנו בתנ"ך אנחנו נתקלים בצורות סביל מפתיעות. למשל:

• וַיֹּאמֶר הָאָדָם… לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת (בראשית ב, כג)
• כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף (איוב ה, ז)
• וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל (שמות ג, ב)

בעברית הרגילה מצופה שייכתב: 'כי מאיש נלקחה זאת', 'אדם לעמל נולד', 'והסנה איננו נאכָל'. מה פשרן אפוא של הצורות האלה – הנראות שייכות לבניין פועל, ומשמשות סביל לבניין קל (לָקַח, יָלַד, אָכַל)?

התשובה לכך טמונה במערכת הבניינים של העברית הקדומה.

כידוע, בחלוקה גסה אפשר לחלק את הפעלים בעברית לשלוש קבוצות – פעילים, סבילים, חוזרים:

• בפועל פעיל הנושא הוא עושה הפעולה (למשל 'האיש אכל', 'האנשים סיפרו').
• בפועל סביל הנושא אינו עושה את הפעולה, אלא מישהו אחר עושה עליו את הפעולה (למשל 'התפוח נאכל', 'הדברים סופרו').
• בפועל חוזר הנושא עושה את הפעולה על עצמו (למשל 'האיש נכנס', כלומר הכניס את עצמו, 'הילד הסתתר', כלומר הסתיר את עצמו).

בנייני הפועל בעברית נחלקו במקורם לפי שלוש קבוצות הפעלים: בניינים פעילים, בניינים סבילים ובניינים חוזרים.[1] בנייני הפעלים הפעילים היו בעברית משחר ימיה בניין קל, פיעל והִפעיל. את הפעולות הסבילות הובעו בעיקר על ידי רצף התנועות u ו־a המוכר היטב מן הבניינים הסבילים פוּעל (סביל של פיעל) והופעל (סביל של הפעיל). כך למשל הצורות הסבילות של סִפֵּר מְסַפֵּר יְסַפֵּר הן סֻפּר מְסֻפָּר יְסֻפַּר ושל הִשְׁלִיךְ מַשְׁלִיךְ יַשְׁלִיךְ הן הֻשְׁלַךְ מֻשְׁלָךְ יֻשְׁלַךְ. מאחר שהפעלים הסבילים האלה שונים מבני זוגם הפעילים בתנועות בלבד (ואין תוספת עיצורים), הם נקראים סביל פנימי.

לעומתם בניין נפעל – המשמש סביל לבניין קל – אין בו תנועת u. ואכן במקורו שימש בניין נפעל להביע פעולות חוזרות (כגון נכנס), וכך גם בניין התפעל (כגון התרחץ). בשני בניינים אלו נוסף לתבניות הפועל לפחות עיצור אחד – נ או ת, והם לא שימשו להבעת הסביל במקורם. מסיבה זו יש בהם גם צורות ציווי, כגון הִכָּנֵס, שאינן מצויות בבניינים הסבילים.

כיצד נראו אפוא הצורות הסבילות המקוריות של בניין קל?

שינוי בתנועות פעלים כמו לָקַח, יָלַד, חָצַב או זָרַע כדי ליצור צורות סביל פנימי יניב את הפעלים לֻקַח, יֻלַד, חֻצַב וזֻרַע, ואומנם פעלים סבילים דומים מתועדים במקרא, אלא שבהם ע' הפועל כמעט תמיד נכפלת (ומצוינת בדגש חזק) או שעקבות ההכפלה ניכרים בתשלום דגש:

• וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם (בראשית ג, כג)
• וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ (בראשית ד, כו)
• הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם (ישעיהו נא, א)
• אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ, אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם (ישעיהו מ, כד).

ההכפלה הזאת היא הכפלה משנית (תניינית), ואין זה המקום לעמוד על הסיבות שהוצעו לה. התוצאה היא שהפעלים האלה נדמים לצורות הסביל הפנימי של בניין פיעל (כלומר בניין פוּעל), אלא שאין – או שלא היו להם – פעלים פעילים מקבילים בבניין פיעל, והם כאמור הסביל הפנימי של פועלי בניין קל.

לסביל הפנימי של בניין קל הייתה כמובן נטייה מלאה, כלומר היו גם צורות עתיד ובינוני. כך למשל צורות הסביל הפנימי בעתיד של יִקַּח, יִתֵּן, יָשִׁיר, יָדוּש הן יֻקַּח (בראשית יח, ד), יֻתַּן (מלכים ב ה, יז), יוּשַׁר (ישעיהו כו, א), יוּדַשׁ (ישעיהו כח, כז), והן אינן צורות של בניין הופעל ולוּ מן הסיבה שהפעלים הפעילים שלהן אינם נוטים כלל בבניין הִפעיל. צורות הבינוני של הסביל הפנימי של בניין קל הן למשל אֻכָּל, לֻקָּח (גם הן בהכפלה משנית): "וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב), "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה" (מלכים ב ב, י).

בעברית המקרא היה הסביל הפנימי של קל שכיח למדי, או לפחות שכיח מכפי שניתן לשער, אבל כבר בה פחת השימוש בו, ואת מקומו הלך וירש בניין נפעל. כך נמצא במקרא אלה לצד אלה נלקח לצד לֻקַּח, נולד לצד יֻלַּד, נזרע לצד זורַע, נאכל לצד אוכּל ועוד ועוד. בלשון חכמים נעלם הסביל של קל כליל מן העברית.

___________________________

[1] בבניינים החוזרים מובעות גם פעולות הדדיות, כלומר פעולות שדרוש בהן יותר מצד אחד, כמו 'הקרובים נפגשו', 'הנערים התחבקו'.

The post אדם לעמל יולד – על הסביל הפנימי של בניין קל appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

"אני רואה עצמי מחזר של השפה העברית," כתב עמוס עוז במאמר מיוחד לכתב העת 'העברית' בהוצאת האקדמיה ללשון העברית.

עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות עברית וחבר האקדמיה ללשון העברית, מגדולי היוצרים בני ימינו שכתבו בשפה העברית נפרד מאיתנו בשנה שעברה – מותו הותיר חלל גדול בליבותיהם של אוהבי העברית ואוהבותיה.

אנחנו מזמינים אתכם לאירוע מיוחד בבית האקדמיה ללשון העברית בהנחיית הסופרת והעיתונאית שפרה קורנפלד ובו ישוחחו פרופ' נסים קלדרון, אמונה אלון, פניה עוז־זלצברגר,  פרופ' דוד אוחנה וד"ר סיגלית רוזמרין על יצירתו הענפה של עמוס עוז, על ההשפעה שלו על המרחב הספרותי ועל היחס המיוחד שלו ליצירה בשפה העברית.

במהלך האירוע יוקראו קטעים מיצירותיו ע"י השחקן

האירוע ייערך ביום שני כ"ב באייר, 27 במאי, החל מהשעה 19:00
בית האקדמיה ללשון העברית, קריית האוניברסיטה גבעת רם ירושלים

מהרו להירשם – מספר המקומות מוגבל

– לפרטים ולרכישת כרטיסים  (הטמעת טופס רישום)

מנחת האירוע:

שפרה קורנפלד, סופרת ועיתונאית…

משתתפים:

פרופ' נסים קלדרון,
פניה עוז־זלצברגר
אמונה אלון,
פרופ' דוד אוחנה
ד"ר סיגלית רוזמרין,

The post מְחַזֵּר שֶׁל הָעִבְרִית – מדברים על עמוס עוז appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

יצא לאור כרך ב במהדורת המשנה על פי כתב יד קאופמן – הידוע ומוחזק ככתב היד הטוב ביותר של המשנה. לקניית הכרכים במחיר מיוחד
המשך קריאה >>

The post חדש בהוצאה לאור appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

ועדת הפרס החליטה פה אחד להעניק את פרס האקדמיה ללשון העברית ע"ש ציפורה וזאב בן־חיים לשנת תשע"ט לד"ר דורון יעקב על ספרו מסורת העברית שבפי יהודי דרום תימן: מערכת ההגה ולשון המשנה.

נימוקי ועדת הפרס:

• • המחקר בספר זה מבוסס על קורפוס של מאות שעות הקלטה של קריאות מסורתיות שעשה ד"ר יעקב בעבודת שדה עצמאית מפי מסרנים מהימנים בארץ ובחו"ל, לרבות הרכיב העברי בערבית שבפיהם. הקריאות מושוות לכתבי יד ולדפוסים שחכמי תימן הוסיפו להם ניקוד בכתב יד (מהרי"ץ, הרב עמרם קורח, הרב שלום יצחק הלוי) ואל התלמוד הבבלי שניקד הרב עמְר.

• • תיאורה השיטתי של מסורת דרום תימן הוא נדוניה חשובה לקידום המחקר בתחום מסורות הלשון. מיזם זה אף נועד לשמר מסורת העלולה להיעלם בעוד דור. ד"ר יעקב התבסס בתחילה על קורפוס נתונים מוכן, כגון כתבי יד או הקלטות השמורים בארכיונים ובאוספים, אך ערך בעצמו הרבה מן המחקר הבסיסי והעמיד את הקורפוס מפי מסרניו.

• • במחקר הגיע למסקנות פורצות דרך המבוססות על השוואת ממצאיו ממסורת דרום תימן למסורת צנעא. הוא גילה כי דווקא מפני שבצנעא היו תלמידי חכמים גדולים שהקפידו על שימור המסורת, הם הרשו לעצמם ליצור צורות היקשיות שלא היו במסורת הקדומה, וכן שהדקדוק כניסוחו בבית המדרש הספרדי בימי הביניים השפיע על מסורת הקריאה של דרום תימן.

• • הישג מיוחד במחקר זה הוא הלקסיקון למופעים מורפולוגיים של 1075 שמות מן הקורפוס הנבדק. בלקסיקון נידונו תצורתם, משקלם ומימושם הפונטי של שמות אלו בהשוואה למסורות האחרות מתימן ולכתבי היד ולדפוסים. הלקסיקון חשוב ביותר באשר הוא מביא את סיכום המידע על כל מסורות ההגייה בלוויית תובנות מאלפות.

• • ד"ר יעקב מתמצא במרחבי המסורות ומצוי היטב בספרות המחקר על כל ענפיה והוא כותב כרגיל ובקי שטעמו ונימוקו עמו. חריפות ניתוחיו ניכרת במיוחד במקום שחוקרים קודמים פירשו תופעה נתונה באופן מסוים והוא מוכיח שפירושם מנוּע ומציע ביאור חלופי. לעיתים ד"ר יעקב מכריע במחלוקות פרשניות על תופעות ייחודיות בקריאת יהודי תימן.

ד"ר דורון יעקב הרים תרומה של ממש למחקר מסורות העדות שבכתב ושבעל פה, ועל כך מצאה אותו הוועדה ראוי לקבל את פרס האקדמיה ללשון העברית על שם ציפורה וזאב בן־חיים לשנת תשע"ט.

בירושלים, ח' באייר תשע"ט, 13 במאי 2019

ועדת הפרס: פרופ' אהרן ממן (יו"ר), ד"ר ורד סיידון, ד"ר נורה בונה

The post ד"ר דורון יעקב – חתן הפרס לשנת תשע"ט appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

מדוע אומרים ברכיים בצורת הזוגי, אבל מרפקים בצורת רבים?

צורות הזוגי הן שרידים של מערכת משולשת של קטגוריית המספר: יחיד, זוגי ורבים. במילים המציינות יחידות זמן ומספרים עדיין אפשר למצוא את המערכת המשולשת, כגון יוֹם–יוֹמַיִם–יָמִים; פַּעַם–פַּעֲמַיִם–פְּעָמִים, מֵאָה–מָאתַיִם–מֵאוֹת (ובלשון המקרא גם יחידות מידה, כגון אַמָּה–אַמָּתַיִם–אַמּוֹת). אבל שלא כבערבית ברוב שמות העצם בעברית נשארו צורות היחיד והרבים, ואילו צורת הזוגי נעלמה לחלוטין.

קטגוריית הזוגי שייכת אפוא לרובד הקדום של השפה. לא ייפלא אפוא שהיא השתמרה בשמות איברי הגוף (הזוגיים) – שהרי שמות המציינים איברי גוף הם ממילות היסוד בכל שפה, כלומר נוצרו בשלבים הראשונים שלה. וכך אפשר למצוא במקרא ובעקבותיו בכל רובדי הלשון את הצורות עיניים, אוזניים, שפתיים, ידיים, רגליים, שדיים, ירכיים, שוקיים ועוד ועוד. כבר במקרא צורות הזוגי הללו משמשות לא רק לציון זוג אלא גם לציון רבים, וראו על כך בהרחבה כאן.

בלשון חז"ל השימוש בזוגי הולך ומתמעט. למשל אין אומרים 'פעמַיים' או 'יומיים' כמו במקרא אלא 'שתי פעמִים', 'שני ימים'. עם זאת גם בה מוצאים צורות זוגי של איברי גוף, אף כאלה שאינן מתועדות במקרא.

ואולם גם במקרא יש שמות של איברים זוגיים שאין להם צורת זוגי או צורת ריבוי זוגי, בייחוד שמות שסיומת הריבוי שלהם ־וֹת. כך במקרא נמצא הריבוי הרגיל זרועות. עוד אנו מוצאים את "גַּבֹּת עֵינָיו" (ויקרא יד, ט) ואת צורת הרבים הרגילה כליות (למשל בצירוף "שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת"). בספרות שלאחר המקרא יש רַקּוֹת, שְׁכָמוֹת, שְׁחָלוֹת.

בעניין זה מעניינת המילה כַּף: צורת הרבים כפות מתועדת במקרא בצירופים 'כפות ידיים' ו'כפות רגליים' ('כפות' היא גם צורת הרבים של כף במשמעות כלי). לצידה משמשת צורת הזוגי כפיים. בימינו נשתמרה צורה זו בצירופים כבולים: 'יְגיע כפיים' (חגי א, יא), 'נשא אותו על כפיים' (על פי "עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ", תהלים צא, יב), וכמובן 'מחיאות כפיים' (ובקיצור "כפיים").

עוד שמות איברים שאין להם צורת זוגי:

• מַרְפֵּק–מַרְפְּקִים: מקור המילה בלשון המשנה, ובלשון חז"ל לא מזדמנת צורת רבים.
• אֶשֶׁךְ–אֲשָׁכִים: המילה מופיעה במקרא פעם אחת בצורת יחיד. בכתבי היד של ספרות חז"ל יש ניקודים המעידים על של צורת זוגי (אֶשְׁכָּיו ולא אֲשָׁכָיו), ובספרות מאוחרת יותר נמצא הכתיב 'אשכיים'. בעקבות זה קבע ועד הלשון את צורת הזוגי אֶשְׁכַּיִם, ואולם בלשון הרגילה בימינו משמש הריבוי הרגיל אֲשָׁכִים, והאקדמיה אימצה צורה זו.
• עָקֵב – במקרא לא הזדמנה צורת הרבים בנפרד. בנטייה יש צורות היכולות להעיד על זוגי – עִקְבֵי, עֲקֵבָיִךְ, אך גם עִקְּבוֹתֶיךָ. מכל מקום אין למילה זו מסורת של צורת זוגי.

מאידך גיסא יש כמה שמות איברים שצורת הריבוי הזוגי שלהם מזדמנת רק בספרות שלאחר המקרא. הינה כמה דוגמאות: קרסוליים (קרסולַיִם במשנה חולין ג, ז לפי כתב יד קאופמן, במקרא יש רק קַרְסֻלָּי, שיכולה להיגזר הן מצורת זוגי הן מצורת רבים); נחיריים (במקרא יש נְִחִירָיו), כתפיים (במקרא צורות הרבים באות רק בנטייה). מעניינת הצורה צדעיים – המילה צֶדַע (רקה) עולה רק בספרות חז"ל – גם בצורת הרבים צְדָעִים, וככל הנראה בימי הביניים נוצרה צורת הריבוי הזוגי צְדָעַיִם.

בכמה איברים משמשת צורת הריבוי הזוגי, אף שאין מדובר באיברים זוגיים: כך היא צורת הריבוי הזוגי שיניים – נראה שצורת הזוגי משקפת את שתי מערכות השיניים – העליונה והתחתונה. את צורת הזוגי ציפורניים אפשר לקשור לעובדה שהציפורניים מצויות באיברים זוגיים – בידיים וברגליים. עם זאת אצבע שגם היא נמצאת בידיים וברגליים קיבלה את הריבוי הרגיל 'אצבעות'. דוגמאות נוספות הן קרביים (במקרא רק ביחיד) ומעיים (במקרא רק בצורות נוטות).

The post איברים זוגיים שאינם בצורת הזוגי appeared first on האקדמיה ללשון העברית.