כְּהֻנָּה, תְּקוּפַת כְּהֻנָּה (קדנצייה)

המילה כהונה מקורה במקרא, ושם משמעה העיקרי הוא תפקידו של הכוהן ועבודתו, למשל בדברי משה לקורח ועדתו: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל… וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה" (במדבר טז, ט–י). בלשון המשנה כהונה היא קבוצת הכוהנים, מעמד הכוהנים, בדומה למילה לְוִיָּה – קבוצת הלוויים, מעמד הלוויים.
בלשון ימינו חל במילה תהליך סמנטי הקרוי חילון – הוצאתה מן הקודש אל החול: כשם שהפועל כִּהֵן (כיהן) איננו מציין כיום את שירותו של הכוהן בקודש אלא מילוי של תפקיד בכיר, כך המילה כהונה מציינת כיום את התקופה שבה אדם ממלא תפקיד כזה.

סֶבֶב (רוטציה)

סבב בתחום המִנהל והממשל פירושו חילופי אישים במילוי תפקיד לפי סדר שנקבע.
למילה סֶבֶב משמעויות נוספות, ובהן סיבוב סביב ציר וסדרה של פעולות או אירועים – כגון סדרת הופעות במקומות שונים (סבב הופעות) או סדרת משחקי ספורט. יש 'סבב שיחות', 'סבב היכרות', 'סבב חופשות' ו'סבב מינויים'.
המילה סבב נוצרה בעברית החדשה והיא משמרת את המשמעות הבסיסית של השורש – תנועה מעגלית – בדומה למילים סָבַב, סָבִיב, סִיבוּב וסְבִיבוֹן. מילים אחרות קיבלו משמעויות מושאלות: הֵסֵב, נָסַב, סִבָּה, מְסִבָּה, סְבִיבָה, בִּסְבִיבוֹת.

מְנַהֵל מֵיזָם (פרויקטור)

מנהל מיזם הוא צירוף מילים הבא להחליף את המילה הלועזית פרויקטור, מילה שככל הנראה קיימת רק בעברית. את המונח מֵיזָם במשמעות מִפְעָל (בלעז enterprise) הציעו כבר בראשית שנות החמישים בדיונים משותפים לוועד הלשון ולמשרד המשפטים. בדיונים אלו חודשה גם המילה יַזָּם.
הפועל יָזַם קרוב אל הפועל זָמַם: שניהם מביעים מחשבה ותכנית לעשות משהו. אך במהלך הדורות נוצרה ביניהם הבחנה: יָזַם מציין בעיקר מחשבה על תכנית חדשה, ואילו זָמַם מציין מחשבה על תכנית שלילית. מן הפועל יָזַם חידש אליעזר בן־יהודה את המילה יָזְמָה.

רֶוַח לַכֹּל (win-win situation)

בלי ניקוד: רווח לכול.
מקור המונח הלועזי בתורת המשחקים, והוא מציין תוצאה שבה כל המשתתפים מרוויחים. תוצאה כזו אפשרית במשחק שבו רווח של משתתף אחד אינו מחייב הפסד של משתתף אחר. זאת לעומת משחק 'סכום אפס' שבו אם משתתף אחד מרוויח המשתתף האחר מפסיד.
למילה רֶוַח כמה משמעויות הקשורות זו לזו: רווח הוא שטח ריק בין דברים, למשל בין מילים, ובמשמעות זו הוא נרדף למִרְוָח. רווח הוא הצלה וגאולה כאמור במגילת אסתר "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" (ד, יד). רווח הוא ההפך מהפסד – כבר בספרות חז"ל, ומכאן 'הרוויח כסף' וכיוצא בזה. משמעות זו היא המשמשת בצירוף 'רווח לכול'.
המונח אושר במליאת האקדמיה בשנת תשע"א (2011).

עֲתוּדִי (רזרבי)

המילה עתודי היא שם תואר מן המילה עֲתוּדָה.
עֲתוּדָה מופיעה במקרא פעם אחת בצורת רבים, ומקובל לפרשה 'מלאי, אוצר'. כיום עתודה היא רזרבה: ציוד, חומרי גלם וכדומה הנצברים לשימוש בעתיד. בצה"ל המילה עתודה מציינת גם כוח תגבורת שנועד להפעלה לפי הצורך, ובעבר שימשה גם במשמעות 'כוח מילואים'. "העתודה האקדמית" היא עתודה של צעירים המקדימים לימודים אקדמיים לגיוסם לצבא ומתחייבים לשירות קבע.
את המילה עתודי הציע לאקדמיה עורך הדין אלי וילנר, והיא אושרה בשנת תשע"א (2011).​

The post מנהלים בעברית: כהונה, סבב, מנהל מיזם, רווח לכול, עתודי appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

נַעֲצוּצִים (ניטים)

נעצוצים (או מַסְמָרוֹת) הם קישוטי מתכת לבגדים ולאביזרי אופנה. הנעצוצים עשויים בצורות שונות: חרוט, פירמידה, כוכב, לב ועוד.
המילה נַעֲצוּץ מקורה במקרא, אלא ששם משמעה צמח קוצני: "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס" (ישעיהו נה, יג). היא נבחרה לציון הניטים בתחום ההלבשה בשל קרבתה למילה נַעַץ – נעצוץ הוא מעין נעץ קטן.
המילה נעצוץ אושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ה (2005) במסגרת המילון למונחי רקמה תחרה והידורים.

נַצְנַצִּים (פָּיֵיטִים)

נצנצים הם פיסות קטנות ועגולות של מתכת או חומר אחר המנצנצות בצבעים שונים ומשמשות לקישוט בגדים ואביזרי אפנה. משתמשים במילה 'נצנצים' גם לתיאור צבעי איפור שיש בהם חומר זוהר.
בפי רבים המילה נַצְנַץ נהגית במלעיל, ואולם על פי הדקדוק העברי נכון להגותה במלרע: נַצְנַץ ונַצְנַצִּים כמו גלגל וגלגלים. האקדמיה ללשון העברית אימצה את המילה 'נצנצים' במילון למונחי תפירה ולבוש משנת תשמ"ד (1984) והמליצה על הגייתה במלרע.

אֲסֻפָּה (קולקצייה)

אסופה בתחום האופנה היא אוסף מייצג של דגמים חדשים, בייחוד לקראת העונה הבאה.
מקור המילה בספר קהלת: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (יב, יא). למילה אסופּה ניתנו פירושים שונים ובהם 'קובץ משלים'. מכאן המשמעות שקיבלה המילה בעברית החדשה – אוסף מאמרים או יצירות ספרות שכונסו בכרך אחד, ועתה גם אוסף בתחום האופנה.​

The post אופנה עברית: נעצוצים, נצנצים, אסופה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

האקדמיה ללשון העברית
מחפשת
כותב ורעיונאי או כותבת ורעיונאית לרשתות החברתיות

תיאור התפקיד:

• ניהול ותפעול של הפעילות ברשתות החברתיות: פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר
• ייזום וביצוע של מיזמי תוכן לקהל הרחב
• קידום ושיפור מתמיד של נוכחות האקדמיה ברשתות החברתיות ובמרשתת

הכישורים הדרושים:

• יצירתיות והומור
• יוזמה ועצמאות
• יכולת כתיבה ועריכה ברמה גבוהה
• היכרות עם עולם התוכן ברשתות החברתיות
• ניסיון משמעותי בתפקיד דומה
• עברית טובה מאוד
• יחסי אנוש מצוינים ויכולת עבודה בצוות
• השכלה אקדמית או מקצועית בתחום – יתרון
• ידע וניסיון בעריכת לשון – יתרון

מקום העבודה בירושלים.
משרה חלקית (50 עד 70 אחוזי משרה).

קורות חיים מלווים בדוגמאות וקישורים לכתיבה ברשתות החברתיות יש לשלוח אל האקדמיה בכתובת: darush@hebrew-academy.org.il

רק פניות מתאימות ייענו.

The post כותב ורעיונאי או כותבת ורעיונאית לרשתות החברתיות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

כותב ורעיונאי או כותבת ורעיונאית לרשתות החברתיות

עובד או עובדת למילוי מקום – סְדָר ועימוד בתוכנת אינדיזיין
המשך קריאה >>

The post משרות חדשות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

הפועל הִלְחִית פירושו 'נשם בכבדות'.

הפועל מופיע בשני מקומות בספרות חז"ל ובשניהם באותו הקשר – במשל המשווה בין כוח הסבל (הגבוה) של החמור לכוח הסבל (הנמוך) של הכלב. במדרש ההלכה ספרי דברים מתואר סירובן של אומות העולם לקבל עליהן את התורה. סירוב זה מוסבר באמצעות המשל הזה:

משל לאחד ששילח את חמורו ואת כלבו לגורן. והטעינו לחמורו לתך [מידת משקל] ולכלבו שלש סאים. והיה החמור מהלך והכלב מלחית. פרק ממנו סאה ונתנו על החמור. וכן שני וכן שלישי. אף כך ישראל – קבלו את התורה כפירושיה וכדיקדוקיה. אף אותן שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו [אומות העולם] לעמוד בהן עד שפרקום ונתנום לישראל.

המשפט "והיה החמור מהלך והכלב מלחית" כוונתו לומר שהחמור נשא את המשא ללא קושי, ואילו הכלב התנשם בכבדות. נעיר כי לצד הגרסה 'מלחית' בחי"ת יש גם גרסאות בה"א: 'מלהית'. פועל דומה יש בארמית. בערבית משמש הפועל لَهَثَ (לַהַתַ' או לַהִתַ') באותה המשמעות: התנשם בכבדות מצמא או מעייפות.

מכיוון שהפועל נדיר כל כך, משמעותו לא הייתה נהירה, ועל כן במילונים אפשר למצוא הסברים שונים – כפי שהביא חנוך ילון בהערתו על פועל זה. למשל: "הולך כפוף ושחוח תחת משאו" (רש"י פין), "הוציא לשונו מפני לאות ועיפות ובכלל היה עיף מאד" (בן־יהודה). ואומנם בספרות העברית החדשה אפשר למצוא פה ושם שימושים בפועל זה במשמעויות אלו.

הינה כמה דוגמאות לשימוש ספרותי בפועל הלחית:

• ותולה מבט בבני הלז היושב לרגליו, והמכונה מלחיתה לרגליו ככלב. (ס' יזהר, ימי צקלג, עמ' 38)
• לֹא טָסָה יוֹתֵר בְּנֶפֶשׁ מַלְחִיתָה כְּדֵי לְהִפָּרֵם אֶל אֲפֵלַת שְׂעָרְךָ. (אגי משעול, מבחר וחדשים, עמ' 122)
• אנשים התהלכו בחום היום מתחת לשמים הקופחים, מלחיתים ככלבים. (יהודית רותם, קריעה, עמ' 237)
• ושניהם, מיכאל והכלב, מתנשפים מלחיתים כמו צמאים. (עמוס עוז, אותו הים, עמ' 121)

The post הלחית appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

ברוב המקורות, במשנה, בתלמוד ובתנ"ך מינה הדקדוקי של שבת הוא נקבה: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם" (ויקרא טז, לא), וגם השימוש הרווח כיום במילה שבת הוא בלשון נקבה – איך הייתה לך השבת?" "הייתה לי שבת נהדרת".

ואולם בתנ"ך השבת באה כמה פעמים גם בלשון זכר: "שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" (ישיעיה נו, ב). משמעות הביטוי 'מחללו' היא מחלל אותו, את השבת. המקור הזה ואחרים הובילו לביטויים שבהם השבת באה בזכר, כמו למשל בביטוי "שבת שלום ומבורך".

הברכה "שבת שלום ומבורך" מעמידה קושי נוסף: הצמדת שני לוואים מסוגים שונים למילה שבת בצירוף אחד – שם עצם (שלום) ושם תואר (מבורך).

ניסן ברגגרין מציע שני פתרונות לקושי הזה:

לדבריו, כבר הראו פרשנים שיש שהמילה "שלום" משמשת גם על תקן שם תואר, מעין 'שָׁלֵם'. אם כך מדובר באיחול לשבת שלמה ומבורכת.

הצעה נוספת היא על תקן השערה: אולי הברכה "שבת שלום ומבורך" היא קיצור של 'שבת שלום, שבת מבורך'. אולם לנוסח זה אין עדויות.

למאמרו של ניסן ברגגרין על תולדות הברכה, קשייה ופתרונותיהם – ראו באתר האקדמיה:

להסבר מקיף על סוגיית מינה הדקדוקי של שבת והקושי בביטוי שבת שלום ומבורך, במאמרו של ברגגרין באתר האקדמיה.

יום שבת

נשאלנו אם הצירוף "יום שבת" הוא צירוף תקני. בעיון בתנ"ך אפשר לראות שהמילה 'שבת' מופיעה לרוב בצורה מיודעת הַשַּׁבָּת, בַּשַּׁבָּת, וכדומה. למשל:

• "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא, טז).

כך גם מופיע הצירוף המיודע "יוֹם הַשַּׁבָּת" לא מעט פעמים. לדוגמה:

• "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז).
• "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג).

את הצירוף הלא מיודע "יום שבת" אפשר למצוא פה ושם בספרות חז"ל ובפיוט:

• "למדנו שראש חדש אייר היה יום שבת" (סדר עולם רבה, ה).
• וברבים: "עד שיחזור בו שלשת ימי שבתות זו אחר זו" (תוספתא בבא קמא ד, ה).

אין אפוא כל סיבה לפסול בעברית שלנו את הצירוף הלא מיודע "יום שבת" – גם בהתחשב בעובדה שבימינו רווח מאוד השימוש במילה 'שבת' ללא יידוע (שימוש המצוי גם במקרא).

The post שבת שלום ומבורך appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

היא סופרת וגם משוררת.
אשתה מיץ תפוזים וגם קפה.

המילה 'גם' היא מילת ריבוי, ולכאורה אין טעם להוסיף לפניה את ו' החיבור, אך כבר במלשון המקרא אפשר למצוא דוגמאות רבות לצירוף וגם. למשל:

• "וַיָּשֶׁב אֵת כׇּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד, טז);
• "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" (מלכים א כא, יט)
• "כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה" (ישעיהו ל, ה).

לצד שימוש זה אפשר למצוא את המילה "גם" כשהיא לעצמה וגם עם ו' החיבור. למשל:

• "וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן" (בראשית כד, כה).

בעברית של ימינו רגילה הדרך הראשונה – "וגם". הכוונה כמובן רק למבנים שבהם המילה "גם" באה לציין שני פריטים או יותר השווים בתפקידים התחבירי, כמו בדוגמאות המובאות בראש הרשימה.

ו' החיבור לפני מילות חיבור אחרות

בלשון המקורות נמצא את ו' החיבור גם לפני מילות חיבור אחרות ,כגון 'ואולם', 'ולכן', 'ולפיכך'. למשל:

• "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח, יט).
• "וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם" (ישעיהו ל, יח).
• "ולפיכך התקינו הזקנים והנביאים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי" (מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע א).

אין אפוא שום פסול משימוש זה גם בימינו.

The post גם וגם appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

גיליון ו' של העיתון ההומוריסטי הפורימי "ליהודים" יצא לאור בי"ד באדר תרע"ד (1914), בהוצאתו של המורה והסופר קדיש יהודה סילמן.

גיליון זה הוקדש כולו למלחמת השפות – לשחוק על אגודת "עזרה", על מנהליה, על תומכי הגרמנית ועל פעילים ציוניים שלא נלחמים בכל המרץ למען כבודה של העברית.

בעיתון מוזכרים שמותיהם של כמה אישים ושל כמה מוסדות:

• נתן – ד"ר פאוּל נתן (1857–1927), מנהל אגודת "עזרה", ייזכר שמו לטוב. ד"ר נתן היה פעיל יהודי שעשה רבות למען יהדות מזרח אירופה ויהדות המזרח התיכון בתחום החומרי ובתחום הרוחני. הוא אהב אל הלשון העברית, אך לא האמין שהיא תוכל לשמש שפת ההוראה ב"טכניון" העתיד לקום. כראש הארגון הוא היה המטרה הראשונה לביקורת ולעקיצות.
• כהן – אפרים כהן רייס (1863–1942), מנהל רשת החינוך של "עזרה", ראש המחנה "הגרמני" במלחמת השפות.
• דז'יימס סימון (1851–1932) – היה נשיא "עזרה".
• אוֹרְדֵן – חברת (Verein) "עזרה".
• קוּרָטוֹריום, קוּרָטוֹריון, קוּרָטוֹריה – הגוף המנהל של ה"טכניקום", הוא הטכניון.

The post שיר הניצחון במלחמת השפות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

ריאיון חגיגי בתוכנית גאולה ולונדון עם פרופ' משה בר־אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית עם הגיעו לגבורות.
המשך קריאה >>

The post חורץ לשון appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

"מלחמת השפות" התחוללה בארץ בשנים תרע"ג–תרע"ד (1913–1914).

החברה היהודית־גרמנית "עזרה", שהקימה בארץ מוסדות חינוך שהשפה העיקרית בהם הייתה גרמנית, החלה בהקמת הטכניון (נקרא אז "טכניקום") בחיפה – הוא בית הספר הגבוה הראשון בארץ. הקורטוריון, הגוף המנהל של המוסד, החליט ביום 26 באוקטובר 1913 כי שפת ההוראה במקצועות הטבע והטכניקה תהיה גרמנית. ההחלטה גרמה לסערה. המורים והתלמידים של חברת "עזרה" בארץ הקימו תנועת מחאה גדולה. המורים הצהירו שלא ילמדו בבתי הספר שבהם שפת ההוראה גרמנית. התלמידים הכריזו על שביתה ונטשו את ספסל הלימודים. בתוך זמן קצר קמו בתי ספר חדשים – למורים ולתלמידים שפרשו ממוסדות "העזרה" – שבהם לימדו רק בעברית.

המאבק קיבל את השם "מלחמת השפות". מאמרים רבים התפרסמו בעיתונות בת הזמן. הדרישה הייתה עקרונית וגורפת: העברית היא השפה שבה יש ללמד וללמוד בבתי הספר היהודיים בארץ. המאבק הסתיים בניצחון העברית, ומעמדה בארץ התחזק מאוד, ובין השאר היא זכתה להכרת השלטונות העותמאניים כשפת הוראה רשמית.

ראו עוד

• למלחמת השפות בארץ ישראל, מתוך לקט תעודות לתולדות ועד הלשון והאקדמיה ללשון העברית תר"ן–תש"ל ולחידוש הדיבור העברי, ירושלים תש"ל
• תזכירים למלחמת השפות, מתוך לקט תעודות לתולדות ועד הלשון והאקדמיה ללשון העברית תר"ן–תש"ל ולחידוש הדיבור העברי, ירושלים תש"ל
• ועד הלשון ומלחמת הלשונות, מתוך מלשון יחידים ללשון אומה: הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב—תרפ"ב (1881—1922) מאת נתן אפרתי, עמ' 144–149
• "שפת הלימודים בטכניקום שבחיפה", עיתון הצפירה, כ"ג במרחשוון תרע"ד, 23 בנובמבר 1913
• "אחד העם ע"ד מלחמת השפות בא"י", עיתון הצפירה, ח' בטבת תרע"ד, 6 בינואר 1914
• מלחמת השפות ומלחמת השפה מאת משה בר־אשר
• לפרשת מלחמת השפות מאת ראובן סיוון, לשוננו לעם לה, ד–ה (תשמ"ד), עמ' 99–143
• מאה שנים למבנה הטכניון בחיפה, זמן חיפה, 6 בדצמבר 2012
• מלחמת השפות, אתר הספרייה הלאומית
  

The post מלחמת השפות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

באייר תשע"ה (אפריל 2015) קיימה האקדמיה ללשון העברית ערב עיון מיוחד לזכרו של חבר האקדמיה והמילונאי אברהם אבן־שושן בהשתתפות בני משפחתו וקהל גדול.

ערב העיון ציין את סיומו של הקורס הראשון להכשרת עורכים מתנדבים למיזם ויקימילון, פרי שיתוף פעולה בין האקדמיה ועמותת ויקימדיה ישראל. בטקס נפרד חולקו תעודות סיום לבוגרי הקורס ותעודות הוקרה לבוגרי המיזם.

יריב דנציגר מבוגרי הקורס צילם את האירוע, והסרטים שלהלן הם פרי מצלמתו.

ערב העיון נפתח ברב־שיח בנושא "איך כותבים מילון עברי" בהשתתפות שלושה אנשי האקדמיה ללשון העברית שכל אחד מהם ייצג מילון אחר: ד"ר גבריאל בירנבאום, המופקד על כתיבת ערכים במילון ההיסטורי, ייצג את מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה; חבר האקדמיה פרופ' חיים א' כהן ייצג את מילון רב־מילים שבו שימש חבר מערכת; חבר האקדמיה ד"ר מרדכי מישור ייצג את מילון ההווה שחיבר עם שושנה בהט. כל אחד מהם סיפר על עבודתו, על ייחודו של המילון "שלו" ועל סוגיות שבהן התלבט בעבודתו. את הדיון הנחתה רונית גדיש, ושאלותיה עוררו את הלבטים שעורכי מילונים מתמודדים אתם בבחירת הערכים ובחלוקתם למשמעיהם, חידדו את ההבדלים בין מילונים לסוגיהם, מילון שימושי, מילון מקוון ומילון היסטורי, ונתנו לקהל טעימה מן העושר שבעולם המילונאות.

המושב השני נפתח בדבריה של אורית אבן־שושן רשף, נכדתו של אברהם אבן־שושן. היא סיפרה על סבהּ ועל מסירותו לעברית ולמילונאות, ושיתפה את הקהל בהוויי המשפחתי בלִוויית תמונות ומסמכים אישיים.

המתרגמת גילי בר־הלל, הידועה בעיקר מתרגום ספרי הארי פוטר, פתחה צוהר אל מורכבות עבודתה בתרגום ספרי פנטזיה החורגים לא רק מן המציאות הפיזית אלא גם מן המצאי הלשוני הקיים. היא סיפרה על ההתלבטויות הכרוכות בתרגום של מילים מומצאות ושיתפה בדרכים שבהן היא מתמודדת עם האתגר.

המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לשנת תשע"ה, שוחח על אהבתו לשפה העברית ועל המילון הפנימי שממנו הוא שואב את אוצר המילים של שיריו. הוא הטעים את הקהל בקריאה משיריו ואף משירי אחרים, ושיתף בלבטיו בבחירת המילים לנאומו בטקס הענקת פרס ישראל.

The post מילים ומילונים – לזכרו של אברהם אבן־שושן, אייר תשע"ה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

בל"ג בעומר תשע"ה, 7 במאי 2015, התקיים בבית ברל כינוס משותף של האקדמיה ללשון העברית ומכללת בית ברל. בכינוס השתתפו כמאה וחמישים מרצים, סטודנטים, עורכי לשון ומתעניינים.

את המושב הראשון 'העברית החדשה בראי העברית הקלסית' פתחה ד"ר אורלי אלבק בהרצאה על 'לשון המקרא כמופת ללשון ימינו'. היא סקרה את דרכה של האקדמיה בקביעת התקן על פי לשון מקורות המופת וטענה שראוי להתאים את דרך הלימוד מן המקורות לשיקולים הנובעים מן המערכת הדקדוקית, כלומר הגיון הלשון.

את ההרצאה השנייה נשאה פרופ' מאיה פרוכטמן. היא דנה בגלגולי המשמעות של מילים וצירופים אחדים מן המקרא, בהם חיפזון, מוציא ומביא.

ד"ר גבריאל בירנבאום הרצה על מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה. הוא הדגים כיצד הגישה השיטתית למקורות במאגר המידע מאפשרת גילויים חדשים, בהם משמעויות שנחשבו מאוחרות ומתועדות כבר במקורות קדומים יותר. מתברר למשל שהמשמעות 'נאיבי' למילה תמים איננה חדשה לגמרי בעברית, אלא היא מתועדת במדרש שיר השירים רבה מן המאה השישית לסה"נ.

את ההרצאה המרכזית 'על מילים, סיפורים ורגש' נשאה הסופרת גיל הראבן. היא רקמה מעשה רוקם מרגש והראתה שהדיוק בתיאור הרגשות מעשיר את השפה ואת דובריה.

באתנחתה בין ההרצאות צפו המשתתפים בסרט המעולה מבית היוצר של בית הספר לקולנוע 'מעלה'. הסרט 'הדיקטטור הקטן' של היוצר עמנואל כהן מספר על מרצה לא כריזמטי המרצה על הכריזמה של שליטים במשטרים טוטליטריים ועל המוצאות אותו במסיבת יום הולדת משפחתית.

ד"ר מני אדלר תיאר על קצה המזלג יישומים חישוביים מעניינים הנעשים במאגרי מידע גדולים. מיישומים אלה אפשר ללמוד על הלשון העברית ועל דובריה. למשל נמצא שצורת הזכר של הפועל שוטף באה לרוב בהשלמת אוטו, ואילו צורת הנקבה (שוטפת) באה לרוב בהשלמת רצפה. כך מתחוורת מציאות חברתית מסוימת באמצעים חישוביים.

המושב השני יוחד לזכרם של אבא בנדויד, יועץ הלשון ברשות השידור, ושושנה בהט, המזכירה המדעית באקדמיה ללשון העברית, במלאות עשרים שנים לפטירתם.

את המושב פתחה רות אלמגור־רמון בהרצאה נוגעת ללב על 'בנדויד – הבלשן והאדם'. אחריה הרצה פרופ' יוסף עופר על כללי הכתיב בעבר, בהווה ובעתיד. בתחילת הרצאתו סיפר מעט על שושנה בהט, שאתה חלק חדר באקדמיה. הוא סקר את ההצעות השונות למילוי הכתיב וציין כמה שינויים הנבחנים עתה באקדמיה.

את המושב השני ואת הכינוס כולו חתמה ד"ר עינת גונן בהצעה לבחינה מחודשת של קביעת התקן. היא טענה שיש לבחון את מנהגי הדוברים ולהביאם בחשבון. הרצאתה של גונן התבססה על מאמרה שפורסם לא מכבר בכתב העת 'העברית'.

הנה דברי הפתיחה של ד"ר אורלי אלבק.

אליעזר בן יהודה כתב בסיפורו החלום ושברו בשנת 1917 כך:

"אחרי שעות אחדות של קריאה בעיתונים והרהורים על דבר הבולגארים ושחרורם העתיד, ופתאום והנה כמו ברק הבריק לפני עיני, ומחשבתי עפה ממעברות שיפקה בבלקאן למעברות הירדן בארץ־ישראל וקול פנימי תמוה שמעתי קורא אלי:  תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות! זה היה החלום."

וברל כצנלסון, שעל שמו מכללת בית ברל, כתב בכתביו (כרך ג, תש"ו) כך:

"בכל תנועות התקומה של העמים, תופסת מלחמת הלשון מקום עיקרי, לפרקים גם את המקום המרכזי. אין גאולה לעם, לא רוחנית ולא חומרית, אם לשונו אינה נגאלת עמו. ואין עם רואה את עצמו בן חורין ושווה־זכויות כל עוד מציעים לו להסתפק ב'חופש' הדיבור בלשונו ולא הובטח מקומה במדינה וחלקה השוה והצודק בתקציבה, בפעולת מוסדותיה בהנהלה ובמשפט, במעשי ההשכלה והתרבות המתנהלים על־ידה."

כצנלסון, כבן יהודה לפניו, היה איש העברית. גם הוא ייחד מקום מרכזי ללשון העברית בתהליך התקומה של עם ישראל בארצו. למשל, הוא קרא לעולים לארץ להכשיר את עצמם לעלייה לארץ: לפתח את כושרם הגופני כדי שיוכלו לעבוד עבודה גופנית וללמוד עברית. כך כתב לגרעיני החלוץ בשנת 1917:

"בּשביל אוֹתם החלוּצים אשר לא קיבּלוּ חינוּך עברי, צריך לימוּד השׂפה להיוֹת לא כּוָנה טוֹבה, אשר אינה מצטרפת למעשׂה, לא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא, כּאשר אצל רוֹב בּני תנוּעה הלאוּמית, כּי אם ציווּי מוּחלט, חוֹבה פּרטית. ויש להקדים מילוּי חוֹבה זוֹ לעליה לארץ. ולא רק לשם השׂפה והארץ, כּי אם לשם חייו של העוֹלה עצמוֹ."

כצנלסון היה חבר בוועד הלשון משנת תש"ב (1942), אלא שימיו בוועד הלשון היו קצרים כי הוא נפטר בשנת תש"ד.

מה היו חושבים שני האישים האלה על העברית שלנו? אני מניחה שאתם מצפים שעתה אפתח בדברי קינה ונהי על מצבה הרע של העברית – לשון הישראלים רזה ומשובשת, הם אינם יודעים לכתוב, הם אינם מכירים את לשון המקורות ועוד כהנה וכהנה. אני דווקא חושבת שהמצב סבבה … למדי. אני חושבת ששני האישים היו רוֹוים נחת למשמע דוברי העברית אופפת הכול: תינוקות הדוברים עברית ילידית חיה ובועטת ועולים שזה מקרוב באו הלומדים עברית באולפנים, פועלי ייצור המכנים חלקי מכונות במונחים עבריים, עשרות אנשים הפונים לאקדמיה מדי יום ביומו בשאלות לשון, עוד ועוד עורכי דין המבקשים לשפר את ניסוחיהם בכתב ובעל פה ומרצים נכבדים במוסדות להשכלה גבוהה המלמדים עדיין בעברית … או שלא. אולי הם היו תמהים לנוכח ההצעות המשונות להורות את לימודי המשפטים באנגלית דווקא ולא בגרמנית, שפת הקולטורה בזמנם, שהרי הם אינם יודעים שכבר שנים רבות הולכת הגבירה האנגלית ומכה שורשים במוסדות להשכלה גבוהה מחד גיסא ובשיחם של המתיימרים להימנות עם בני העולם הגדול מאידך גיסא.

ל"ג בעומר הוא יום ששמו של ־כוכבא נקשר בו (בצדק או לא בצדק). לטענת יגאל ידין בר־כוכבא או בן כוסבא או בן כּוֹזֵבָא  (בן המקום כּוֹזֵבָא) כתב רבים ממכתביו בעברית כדי להעלות את קרנה לאחר חורבן המקדש. היום, קרוב ל־1900 שנה מאוחר יותר, ראוי להתרווח מעט, לציין לפנינו שלפי שעה משיבה העברייה הישישה מלחמה שׁערה ולהתענג על הישגיה. ואם נכונו לה עוד מערכות לביצור מעמדה, יבוא הכינוס הזה על דיוניו בעברית הקלסית ובעברית של ימינו ויתרום את תרומתו הצנועה.

The post עברית ללא הפסקה, אייר תשע"ה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

בכ"ד בתשרי תשע"ו (7 באוקטובר 2015) התקיים המפגש השני בסדרה "רוח סתיו: ערבי ספר באקדמיה ללשון העברית", שיוחד לספר "מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמודית" בהשתתפות חוקרי תלמוד ולשון.

הטקסט התלמודי מזמן לחוקרים עיסוק גם בענייני לשון ומינוח. ספרו של פרופ' שמא יהודה פרידמן על ארבעת שעריו עוסק בשורה ארוכה של בירורים לשוניים הרואים אור לראשונה בחיבור זה. האקדמיה קיימה ערב עיון לציון צאתו לאור של הספר.

ד"ר גבריאל בירנבאום, יושב ראש המושב, פתח את הערב ובירך על הופעת הספר גדול הכמות ורב האיכות. כבמחקריו בעבר גם בספר הזה אין פרופ' פרידמן תוחם עצמו בתחום אחד, אלא נזקק לכל תחומי המחקר הבלשני והתלמודי. בספר הקדמה מאירת עיניים, שהמחבר מסכם בה בתמציתיות את ארבעת המחקרים הגדולים שבספר. הוא אף מבליע בהקדמה הצעה נועזת: להכיר בתת־תחום בלשני חדש, ולאו דווקא בחקר העברית – homileticalinguistics, שאפשר לתרגמו: בלשנות הדרשה.

פרופ' יוחנן ברויאר עמד בהרצאתו על הבעיות המיוחדות לחקר לשון התלמוד ועל הדרכים שסללו החוקרים כדי להתגבר על בעיות אלו. הוא השווה את שיטתו של פרופ' פרידמן לשיטות אחרות, בעיקר לשיטה הנהוגה במילון ההיסטורי הנערך באקדמיה ללשון העברית, ופירט את היתרונות ואת החסרונות שבכל שיטה.

בהרצאה השנייה דנה פרופ' ורד נעם במונח 'עולם' בלשון חכמים. שמא פרידמן עוקב אחר המעבר המורכב של המילה 'עולם' מן המשמע 'נצח' בלשון מקרא למשמע 'תבל' שנוסף לה בלשון חז"ל. מעתה יכולה מילה זו לשמש אבן בוחן למקורו של טקסט ושיוכו להקשר של חז"ל או לספרות הבית השני שקדמה להם, ואף לזיהוי שכבות בתוך טקסט. ההרצאה הדגימה זאת מתוך שני טקסטים. באגדה על הקרע בין ינאי לפרושים בתלמוד הבבלי (קידושין סו ע"א) ניתן לזהות תוספת של מעבדים בני עולמם של חכמים על סיפור עתיק מימי בית שני בזכות מילה זו. בסיפור אצל יוספוס על מותו של חוני (קדמוניות יד 24) ייתכן שאפשר לזהות מילה זו במטבע קדום של ברכה שהתקיים בתוך התשתית העברית של הסיפור.

בחתימת הערב ענה פרופ' שמא פרידמן כנגד המברכים.

The post "מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמודית" מאת שמא יהודה פרידמן, תשרי תשע"ו appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

בכ"ט במרחשוון תשע"ו, 11 בנובמבר 2015, התקיים באקדמיה המפגש השלישי בסדרה "רוח סתיו: ערבי ספר באקדמיה ללשון העברית", שיוחד לספר "התפתחויות בלשון ימינו" מאת נמרוד שתיל.

ספרו של ד"ר נמרוד שתיל מתאר תיאור בלשני תופעות בעברית בת ימינו בתחומי ההגה, הצורה, המילון והצירוף (תחביר), והשפעותיהם זה על זה. התיאור מבוסס על קורפוס דבור וכתוב, על דוגמאות מזדמנות ועל מחקרי שטח מתוכננים. בספר מושווית המציאות הלשונית העולה מן הקורפוס בתחומים הנזכרים לעברית כפי שרצו לעצבה מחיי הלשון וכפי שאכן נלמדה בבתי הספר באירופה. האקדמיה קיימה ערב עיון לציון צאתו לאור של הספר.

את הערב פתחה חברת האקדמיה פרופ' אורה שורצולד. היא ציינה כמה מן השאלות שהעלה שתיל בספרו: מדוע אומרים 'נתפֿס', 'לתפֿור', במקום 'נתפּס', 'לתפּור' בדומה ל'נשבּר', 'לספּור'? למה העיצור ח' אינו מתנהג כמו העיצורים הגרוניים האחרים – א', ה', ע'? כמה משקלי שם יש בעברית? מה הקשר בין שורשים שכתיביהם שונים, כגון 'אבה' ו'איווה'? למה איננו משתמשים בנתפעל בצורת 'נתרגש' למשל במשפט 'הוא התרגש על דמעות', אבל איננו נמנעים מ'נתרגשו עליו צרות רבות וגדולות'? האם המילים 'פה' ו'כאן' הן אכן מילים נרדפות? הדיון בספר נע בין העברית הכתובה ובין העברית הדבורה; בין התיאור ההיסטורי של העברית ובין התיאור הסינכנרוני של העברית בת זמננו; בין העברית הנורמטיבית – הרצויה על פי אמות מידה מסוימות – ובין העברית המתוארת כמות שהיא; בין הגישה המבנית, הסטרוקטורליסטית, לפי האסכולה שדגל בה רוזן, ובין גישות אחרות ועוד.

הרצאתו של ד"ר אליצור בר־אשר סיגל עסקה באחת הסוגיות שהספר מציג: כיצד חוקים פונולוגיים מתפקדים בתוך מסורת לשונית נוקשה, ומה ההבדל בין דיון פונולוגי עצמאי ובין דיון על "סטיות" מהתקן? ההנחה של בלשנים ומדקדקים היא שגם בפונולוגיה, כמו בשאר רובדי השפה, יש חוקים שהדוברים מממשים. הנורמה היא למעשה שעבוד למערכת חוקים שאינה מערכת החוקים שלנו. פעמים רבות קורה שהשפה המדוברת הולכת ומתרחקת מן הנורמה עד שנוצר מצב דיגלוטי או סוציולטי. התחום הדן בתופעות מעין אלו הוא הסוציולינגוויסטיקה, וההנחה היא שיש כמה מערכות דקדוק: האחת של שפת עילית והאחרת של שפת תחתית (כמו במודל של הערבית). המודל ששתיל מציע הוא שיש קבוצה של דוברים שמפנימה את הדקדוק הנורמטיבי, ואז מתהווה דקדוק של חריגה. זהו תחום מחקר חדש שיש לפתח אותו, ולשתיל נתונה זכות הראשונים.

הרצאתה של פרופ' יעל רשף "מ'היפה בנשים', ל'הילדה הכי יפה בגן'" עסקה בהתפתחות מבני הבעת ההפלגה בעברית חדשה, נושא הקרוב ללבו של נמרוד שתיל והוא נדון בשני פרקים בספר (ההרצאה מבוססת על מאמר שכתבה בחוברת המיוחדת של Journal of Jewish Languages  בעריכת עידית דורון).

הערב הסתיים בדברי תגובה של ד"ר נמרוד שתיל.

The post "התפתחויות בלשון ימינו" מאת נמרוד שתיל, מרחשוון תשע"ו appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

בי"ג בכסלו תשע"ו (25 בנובמבר 2015) נערך בבית האקדמיה ערב עיון שיוחד למתח שבין התפתחות טבעית של שפה ובין הכוונה יזומה בהשתתפות קהל רב.

את ההרצאה הפותחת נשא חבר האקדמיה פרופ' סיריל אסלנוב מן האוניברסיטה העברית. נושא ההרצאה היה "בין תקן הלשון לשימוש תקין בלשון: מקרי בוחן לאורך ההיסטוריה". בהרצאתו בחן פרופ' אסלנוב מקרים שבהם השפה המדוברת בקרב העילית נחשבה נקודת מוצא לתקן הלשון. הוא שזר בהרצאתו דוגמאות מן היוונית העתיקה, מן הלטינית, מן הצרפתית העתיקה, מן האיטלקית בעידן הרנסנס ומן הצרפתית במאה הי"ז.

בהרצאה השנייה דן ד"ר גיא דויטשר בתקן של העברית בת ימינו ושיתף במחשבותיו על השפעתו של הכתיב העברי על כשלי הדיבור התקני בקרב דוברי העברית.

ד"ר תמר עילם־גינדין הביאה דוגמאות של מילים זרות שנקלטו בעברית בכל תקופותיה ממגוון רחב של לשונות, וביקשה באמצעותן להראות שמילים זרות מעשירות את העברית ואינן מקלקלות אותה.

את הערב הנחתה רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון העברית.

דברי סיכום של רונית גדיש:

השפה ממהותה היא ישות דו־פרצופית. מצד אחד היא נועדה לשרת את דובריה, ואלה מבקשים בה פשטות ונוחות מרבית וכמה שפחות מאמץ – במטרה להפיק ממנה את התפקודיות התקשורתית שלה הם זקוקים. מן הצד השני השפה היא מוסכמה חברתית ודובריה נתבעים להתאים את עצמם למוסכם. מן הבחינה הזאת השפה היא אוסף של תקנים ונורמות.

יתרה מזו, השפה היא גם ישות תרבותית רב־דורית, ובמובן הזה היא שמרנית ותובענית. הדבר בא לידי ביטוי באוצר המילים ובדקדוק של השפה וגם בקיבועו של הכתב שבו נמסרה השפה לאורך הדורות. כל אדם, כל דובר שפה – ואם לא כולם אזי רובם – שואפים להיות שותפים לממד התרבותי של שפתם, ולכן יש לדוברי השפה עניין בתקן ובמה שמשתמע ממנו: הכוונה והדרכה.

מכאן שהמתח שעליו נסב ערב העיון הוא מתח הגלום בשפה במהותה. וטוב שכך.

The post שפה חיה – בין התפתחות טבעית להכוונה, כסלו תשע"ו appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

בי"ח בשבט תשע"ו (28 בינואר 2016) התקיים בבית האקדמיה ללשון העברית ערב מיוחד לכבוד מחקריו של פרופ' עוזי אורנן.

את הערב פתח פרופ' אבי הורביץ. הוא סקר את תולדות חייו של פרופ' אורנן ואת מפעלו המדעי. הנה קטע מן הדברים שנשא:

פרופ' מאיה פרוכטמן מאוניברסיטת בר אילן דיברה על ספרו המפורסם של פרופ' אורנן 'דקדוק הפה והאוזן'. היא סיפרה שכמורה צעירה היא נהגה ללמד מתוך חוברת שהכינה, אך כשתלמידיה שאלו למה חבריהם לומדים מספרו של אורנן היא החליטה לבדוק את העניין. היא עיינה בספר ובתחילה תהתה – מדוע הספר מורה אחרת ממה שהיא רגילה? אולם לאחר עיון היא הבינה מה טיבו והחלה ללמד את תלמידיה באמצעותו. תלמידים רבים למדו מתוך הספר, ולימים נעשה קשה מאוד להשיגו.

במהדורה המחודשת (יצאה לאור ב־2016) הכניס המחבר שינויים ונוספו דרכי הסבר. בין השאר הוא השתמש במונח עֶנֶת (מעין צורה משוחזרת של 'עת') לציון זמני הפועל. בהקדמה למהדורה זו ציין פרופ' אורנן כי בחקר העברית יש להתייחס גם לכתב ולניקוד ולא רק לדיבור.

את ההרצאה השנייה נשאה פרופ' צביה ולדן מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. הרצאתה עסקה בספרו האחר של פרופ' אורנן 'בראשית היה שפה' שיצא בהוצאת האקדמיה ללשון העברית (תשע"ג). לדבריה כריכת הספר 'צדה את הלב וצדה את העין'. היא ציינה שכוחו של הספר בשאלות שהוא מעורר לאחר הקריאה: האם הכתב הוא בבואה של הדיבור? האם כתב ודיבור מערכות נפרדות הן? מה מוסר הכתב לבד מן ההגייה? האם הכתב אוצר מסורת תרבותית? ואיזה מקום יש לו בזהות שלנו?

את הערב סיכם פרופ' עוזי אורנן בן ה־92. הוא סיפר שכאשר הוא הוגלה למחנה המעצר באריתראה עם חבריו הוטל על כל אחד מהם לתרום לפעילות החברתית של הגולים. הוא התנדב ללמד דקדוק עברי ובמהלך ההוראה נולד הספר "דקדוק הפה והאוזן" מתוך התבוננות בשפה ללא שום ספרות עזר. פרופ' אורנן שיתף את הקהל במפעליו העתידיים. הוא אמר כי לדעתו על הכתב לשקף את הדיבור ועל כן מוטב להשתמש בכתב פונמי.

The post העברית בת ימינו: ערב עיון לכבוד עוזי אורנן, שבט תשע"ו appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

השתלמויות לחיילים:

מתרגמים ביחידת מודיעין (ט' בשבט 15 בינואר)

חיילים בקורס ההכשרה של דובר צה"ל (כ"א בשבט 27 בינואר)

השתלמות לחוקרי חטיבת המחקר (כ"ב באייר 27 במאי)

נושאי ההרצאות: שיפור הניסוח, האקדמיה ברשתות החברתיות

The post השתלמויות בצה"ל, תשע"ט appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

השתלמות לעובדי אגף שפות במשרד החינוך – על עבודת המינוח, על כמה גישות להכוונת לשון, סקירה על מפעל המילון ההיסטורי, תחיית הלשון.
המשך קריאה >>

The post השתלמות לעובדי אגף שפות במשרד החינוך, שבט תשע"ט appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

השתלמויות לעובדי הכנסת:

עורכי הפרוטוקולים של ישיבות הכנסת (ט"ז באדר א', 21 בפברואר)
עובדים במחלקות שונות של הכנסת (כ"ג בניסן 26 ביוני)

נושאים בהשתלמויות:

סקירה על עבודת האקדמיה
על עבודת המינוח
ביקור בחדר בן־יהודה
האקדמיה ברשתות החברתיות

The post השתלמויות לעובדי הכנסת, תשע"ט appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

היא סופרת וגם משוררת.
אשתה מיץ תפוזים וגם קפה.

המילה 'גם' היא מילת ריבוי, ולכאורה אין טעם להוסיף לפניה את ו' החיבור, אך כבר במלשון המקרא אפשר למצוא דוגמאות רבות לצירוף וגם. למשל:

• "וַיָּשֶׁב אֵת כׇּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד, טז);
• "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" (מלכים א כא, יט)
• "כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה" (ישעיהו ל, ה).

לצד שימוש זה אפשר למצוא את המילה "גם" כשהיא לעצמה וגם עם ו' החיבור. למשל:

• "וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן" (בראשית כד, כה).

בעברית של ימינו רגילה הדרך הראשונה – "וגם". הכוונה כמובן רק למבנים שבהם המילה "גם" באה לציין שני פריטים או יותר השווים בתפקידים התחבירי, כמו בדוגמאות המובאות בראש הרשימה.

ו' החיבור לפני מילות חיבור אחרות

בלשון המקורות נמצא את ו' החיבור גם לפני מילות חיבור אחרות ,כגון 'ואולם', 'ולכן', 'ולפיכך'. למשל:

• "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח, יט).
• "וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם" (ישעיהו ל, יח).
• "ולפיכך התקינו הזקנים והנביאים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי" (מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע א).

אין אפוא שום פסול משימוש זה גם בימינו.

The post גם וגם appeared first on האקדמיה ללשון העברית.