בכלי מדידה כגון סרגל או משׂורה מסומנים קווים דקים במרחקים קבועים זה מזה. קווים אלו מכונים שְׁנָתוֹת.
המילה שְׁנָתוֹת מתועדת בספרות חז"ל, ותמיד ברבים. לפיכך את צורת היחיד שלה אפשר רק לשחזר. במילונים מתחילת המאה העשרים הוצעה צורת היחיד שְׁנָת, ואולם במילון למונחי הטכניקה של ועד הלשון משנת תש"ו (1946) ובכרך האחרון של מילון בן־יהודה משנת 1959 צורת היחיד היא שֶׁנֶת – וזו הצורה התקנית גם בימינו.
היו שהציעו לקשור את המילה שְׁנָתוֹת לשורש העברי שנ"ן ולמילה שֵׁן, אך מקובל יותר לראות בה שאילה מן המילה האכדית šimtu או šindu שפירושה 'סימן', 'סימון'. לצורות אכדיות כאלה מקבילה בדרך כלל מילה עברית במשקל סגולי, ולכן השחזור של צורת היחיד שֶׁנֶת נראה המתאים ביותר. את הצמד שֶׁנֶת–שְׁנָתוֹת אפשר להשוות לצמדים דֶּלֶת–דְּלָתוֹת, קֶשֶׁת–קְשָׁתוֹת. ונעיר כי כמו מילים אלו גם המילה שֶׁנֶת היא ממין נקבה.
את הביטוי בשימושו המוכר לנו כיום ירשנו מן המשנה. בתקופת חז"ל היו חכמי הסנהדרין מקדשים את החודש – כלומר קובעים שמתחיל חודש חדש – על פי עדויות של אנשים שראו את הירח. ואף היו מחללים שבת לשם כך, ככתוב במשנה: "בין שנראָה [הירח] בעליל ובין שלא נראָה בעליל – מחללין עליו את השבת" (ראש השנה א, ה). חכמי התלמוד מסבירים כי בַּעֲלִיל פירושו 'גלוי', 'מפורסם', כלומר: הרואה את הלבנה בחידושה בין בבירור ובין במטושטש מבעד לעננים – מותר לו לחלל שבת כדי להגיע לסנהדרין להעיד על כך.
בכמה מקומות בספר ישעיהו מתוארת בהרחבה דמותו של עבד ה' – דמות אשר ניתנו לה פירושים שונים ביהדות ובנצרות. באחד המקומות האלה מתוארת הפתעתם של הגויים נוכח גאולתו של עבד ה', אשר אך קודם לכן היה שפל ובזוי: "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה… נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי… נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ" (נג, א–ג).
המילה עֹקֶץ משמשת בלשוננו למן תקופת חז"ל, וכמילים רבות מרובד הלשון הזה מקורה כנראה ארמי: עוּקָץ, עוּקְצָא. המשמע היסודי של המילה הוא פשוט 'זנב', ומכאן גם קצה דמוי זנב – למשל קצהו המחודד של הפרי, מקום חיבורו לאילן. בהלכות ארבעה מינים שבמשנה נאמר על האתרוג "ניטל עוקצו […] כשר" (סוכה ג, ו) – כלומר אפשר לקיים את המצווה באתרוג שחסר לו העוקץ. הצירוף מצוי גם בדיני טומאה וטהרה של כלים, ושוב במשמע המילולי של קצה מחודד שנחתך: "מחט שניטל חרירה [החור שלה] או עוקצה – טהורה" (מחט פגומה כזו אינה נחשבת כלי, ולכן אינה מקבלת טומאה).
הצירוף 'הרהיב עוז' או 'הרהיב עוז בנפשו' מבוסס על הכתוב בתהלים קלח, ג: "בְּיוֹם קָרָאתִי וַתַּעֲנֵנִי, תַּרְהִבֵנִי בְנַפְשִׁי עֹז". השורש רה"ב נקשר בגאווה ובחוצפה, כגון בצירוף המחודש 'דברי רַהַב' – דברי התרברבות. כך מבינים רבים גם את ישעיהו ג, ה: "וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ, יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד". לפי הבנה שונה במקצת הפועל רָהַב עניינו סערה ותוקפנות: הנער קם על הזקן, והנקלה על הנכבד.
נבואותיו האחרונות של זכריה הן נבואות לאחרית הימים. בסוף הספר הוא מנבא כי כל הגויים ייאספו אל ירושלים ויילחמו עליה, ואולם ה' יילחם בהם ויושיע את העיר. לפי הנבואה הזאת לא יהיה ביום ההוא אור רגיל, ורק לעת ערב יהיה אור: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת יקפאון [קרי: וְקִפָּאוֹן]… וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר" (יד, ו–ז). המילים אוֹר ויקָרוֹת אמנם סמוכות זו לזו, אבל לפי מבנה הפסוק המשתקף בטעמי המקרא המילה יְקָרוֹת קשורה אל המילה שאחריה ולא אל זו שלפניה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר, יְקָרוֹת יקפאון [קרי: וְקִפָּאוֹן]". לפי קריאה זו לא יהיה אור אלא יקרות וקיפאון (כך לפי גרסת הקרי. לפי גרסת הכתיב היקרות יקפאו). ומה יקרות אלו? לכך הוצעו הסברים שונים, ובהם 'דברים כבדים' ו'דברים נדירים' (כמו "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" – שמואל א ג, א), ואף יש שתיקנו את המילה וביקשו לקשור אותה לקור.
פך (ברבים פַּכִּים – בכ"ף דגושה) הוא כלי קטן לנוזלים, והוא מוכר לדוברי העברית בעיקר בהקשר של נס חנוכה, כמתואר בתלמוד הבבלי: "שכשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים" (בבלי שבת כא ע"ב). פך שמן ליציקת שמן להמלכת מלך נזכר כבר במקרא – הן בהמלכת שאול (שמואל א י, א) הן בהמלכת יהוא בן נמשי (מלכים ב ט, א, ג).
ישעיהו הנביא נוזף בעם המבקש לחסות בצל מצרים מפּחד חילות אשור. לא ממצרים – הוא מנבא – תבוא הישועה לירושלים אלא מאת ה'. התמונה שמצייר ישעיהו לירושלים ביום התשועה היא של שפע: מים רבים ותבואה דשנה. וגם אור מיוחד, אור חזק במיוחד, יהיה ביום ההוא – הן מן הירח הן מן השמש: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ל, כו).
מקורו של הצירוף היינו הך בארמית של התלמוד הבבלי. תרגומו המילולי: 'זה הוא ההיא'. ומשמעו 'הדבר הזה הוא הדבר הזה', כלומר שני הדברים שווים, שני הדברים חד הם. בכתבי יד של התלמוד שכיחה הגרסה בנקבה הייני הך ('זו היא ההיא').
מֶצֶר הוא 'גבול', 'תחום' בלשון חכמים. כך למשל המשנה (בבא בתרא ז, ג) דנה בשאלה מה הדין אם אדם מכר שטח "בסימניו ובמְצריו" – כלומר סימן את גבולותיו – ואז התברר שהקונה קיבל לידיו שטח קטן ממה שצוין. מן השורש מצ"ר נגזר בלשון חכמים גם הפועל מָצַר (=תָּחַם, סימן גבול). המילה המקבילה בארמית היא מִצרא. בעל הקרקע השכנה הוא מִצְרָן או בר־מִצְרָא (בעברית בן־מצר), ולפי ההלכה יש לבר־מִצרא זכות קְדימה בקניית הקרקע הסמוכה לו.
הביטוי 'מה נפשך' בספרות חז"ל הוא בדרך כלל פתיחה להוכחה של טענה כלשהי. ההוכחה מראה שכל דרך שתיבָּחֵר מובילה למסקנה שהטענה צודקת. הביטוי משמש גם הצעת פתרון במקרה של ספק, והוא מראה למתלבט שכל צד שינקוט יביא אותו בפועל לאותה הכרעה.
בלשון המליצית במקרא מתועדים שני צירופים – 'הלך שולל' ו'הוליך שולל', והם מופיעים בהקשרים שונים מאוד זה מזה.
בעקבות חטא העגל חשב ה' לכַלות את ישראל. משה השתדל בעבור העם והתחנן אל ה': "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות לב, יב). ואמנם ה' התרצה: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (פסוק יד).
ד מפרקי הנחמה הידועים בתנ"ך – פרק לא בספר ירמיהו (הפטרת יום ב' של ראש השנה): "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ…. כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (יד–טז).