'התריס', 'מחה', 'יצא למאבק'

למשל: חבר המועצה הוותיק קרא תיגר על ראש העיר המכהן והציג את מועמדותו לראשות העירייה.

הצירוף לקרוא תיגר מקורו בלשון חכמים. כך למשל במדרש בראשית רבה (א, י) אנו קוראים על מחאת האות אל"ף נגד הקדוש ברוך הוא על שלא נפתחה התורה בה אלא באות בי"ת (בְּרֵאשִׁית): "עשרים וששה דור היה קורא אָלֶף תיגר לפני כסאו של הקב"ה ואמר לפניו: רבונו שלעולם, אני ראשון שלאותיות ולא בראתה את עולמך בי. אמר לו הקב"ה: 'העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות תורה. למחר [כלומר בעתיד] אני בא ליתן תורתי בסיני, ואין אני פותח אלא ביך [=בך]: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ".

פירוש הדברים ברור, אבל מקור המילה תיגר איננו מחוור. לפי דעה רווחת קשור תיגר בתִגְרָה ('ריב') ובהִתְגָּרוּת, הגזורות מן השורש גר"י. ואפשר גם לנסות לקשור את התיגר לתַּגָּר – גם כן מלשון חכמים – 'מוכר', 'סוחר', מילה שמקורה באכדית.

השערה אחרת העלה נפתלי הרץ טור־סיני, ולפיה אין תיגר אלא קיצור של קטגור – 'מאשים' – מילה שמקורה ביוונית. טור־סיני קשר בין הצירוף 'קרא עליו תיגר' לצירוף שמצא בכתבי יד תימניים של מדרש הגדול "קרא עליו קטיגור / קתיגור". לפי הבנה זו 'קרא תיגר' היה במקורו 'קרא לקטגור' (כדי לטעון נגד אדם אחר).

כך או כך, בין שהקורא תיגר יוצא לריב ובין שהוא קורא לקטגור, הוא עושה זאת כיום בדרך כלל בפומבי, בהתרסה גלויה.

'כל הכבוד', 'ברכותיי' (ברכת שבח וחיזוק)

למשל: כתבת דברים חשובים ואמיצים. הזדהיתי כמעט עם כל מילה. כה לחי!

בשמואל א פרק כה דוד שולח עשרה נערים אל נבל הכרמלי ומורה להם לפתוח את השיחה בדרישה בשלום נבל: "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי, וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם" (פסוק ו). משמעות המילים "כֹּה לֶחָי" אינה פשוטה, ויש כמה דרכים להבינן.

המילה לֶחָי מובנת בדרך כלל כצירוף של אות היחס ל־ אל המילה חַי. על פי הסבר זה מאחר שהטעם במילה הוא הטעם המפסיק אתנחתא, השתנה הפתח לקמץ – חָי (על צורות הפסק והקשר ראו כאן), והסגול בלמ"ד שלפני החי"ת בקמץ מלמד שהמילה חי מיודעת (לְ+הֶחָי> לֶחָי).

ההסבר הדקדוקי יפה הוא, אך עדיין נותרת שאלת המשמעות של כֹּה לֶחָי.

למילה כֹּה כמה מובנים במקרא. ברוב המקראות פירושה 'כך', כגון "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ג, יד), "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ו, כג); בכמה מקומות פירושה 'פֹּה', כמו "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה" (בראשית כב, ה); ולעתים מתגוונת משמעות המקום למשמעות של זמן: "עַד כֹּה" פירושו 'עד עתה', כגון "וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה" (שמות ז, טז).

פרשנים  ראו במילים כֹּה לֶחָי דברי ברכה, מעין 'כך לחיים', כלומר 'כך יהיה לך כל ימי חייך'.

הצעה אחרת קשרה בין המילים כֹּה לֶחָי לצירוף כָּעֵת חַיָּה (בראשית יח, י, יד; מלכים ב ד טו, טז), ולפי הבנה דומה של המילה חַיָּה פירשו כאן 'כך בשנה הבאה', 'כן תזכה לשנה הבאה'.

עם זאת יש לשים לב שלפי טעמי המקרא המילה כֹּה מצטרפת אל וַאֲמַרְתֶּם שלפניה ולא אל לֶחָי שאחריה, העומדת לבדה. אם כן לפי בעלי המסורה את שלוש המילים הראשונות בפסוק משמואל יש לקרוא כך: "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה (= אִמרו כך): לֶחָי'.

לפי הצעה אחרת המילה לֶחָי אינה קשורה כלל למילה חי, אלא היא גלגול של המילה לְאֶחָי (= 'לאחים שלי') בנשילת האל"ף – כפי שקרה במקרים אחרים בתנ"ך, כגון תוֹמִם (= תאומים; בראשית כה, כד), שֵׁלָתֵךְ (= שאלתך; שמואל א א, יז). הבנה זו עולה כבר מן התרגום של המילה לֶחָי בוולגטה (התרגום ללטינית), הגורס כאן et dicetis sic fratribus meis, דהיינו 'ואמרתם כך לאחיי'.

כיום הביטוי 'כה לחי' מוכר לרבים מן הפיוט 'ואמרתם כה לחי' מאת החכם המקובל יוסף חיים מבגדאד (בן איש חי) בן המאה התשע עשרה. הפיוט, המשבח את דמותו של התנא הנודע רבי שמעון בן יוחאי, פותח במילים "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי / רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי".

ביום ראשון כ"ב בטבת תשע"ו, 3 בינואר 2015, תתקיים התכנסות חגיגית לפתיחת יום העברית תשע"ו בבית נשיא המדינה.

ההתכנסות "בארץ העברית" תהיה במעמד הנשיא ראובן (רובי) ריבלין ובהשתתפות שרת התרבות והספורט חה"כ מירי רגב.

יישאו דברים נשיא המדינה, השרה ונשיא האקדמיה ללשון העברית פרופ' משה בר־אשר.

במרכז האירוע תדבר הסופרת וחברת האקדמיה צרויה שלו על "כתיבה בארץ העברית".

עוד ישתתפו הזמרים והיוצרים חוה אלברשטיין ואביהו מדינה והשחקנית נטע גרטי.

לאירוע הוזמנו אנשי ציבור ואנשי רוח, ידידי האקדמיה, חברי האקדמיה ועובדיה.

מליאת האקדמיה ללשון העברית אישרה את המילון למונחי הסוציולוגיה בישיבתה ביום שני ט"ז בטבת תשע"ו, 28 בדצמבר 2015. במילון כאלפיים מונחים, בהם חידושי לשון בחקר הסוציולוגיה: מונחי ארגונים, אתניות, סוציולוגיה של הבריאות, משפחה, תנועות חברתיות, תאוריה סוציולוגית ומונחים כלליים בסוציולוגיה. המילון בשלמותו יפורסם בקרוב באתר מונחי האקדמיה.

המילון הוא פרי עבודת הוועדה למונחי סוציולוגיה שיזם הסוציולוג ד"ר שמעון שוּר לפני יותר משני עשורים. הוועדה ביקשה לקבוע במידת האפשר מונחים עבריים תמורת המונחים הלועזיים הרוֹוחים בחקר הסוציולוגיה כדי לאפשר לאנשי מקצוע לכתוב את מאמריהם בעברית.

רוב אנשי המקצוע בוועדה היו מאוניברסיטת חיפה: ד"ר דבורה קלקין־פישמן (יו"ר הוועדה), פרופ' רותי כץ (סוציולוגיה של המשפחה), פרופ' יצחק סמואל (סוציולוגיה של ארגונים), פרופ' סמי סמוחה; מן הטכניון ד"ר לאה הגואל (סוציולוגיה של הבריאות). בעבר השתתפו בוועדה גם ד"ר שמעון שוּר (יו"ר, תשנ"ג–תשנ"ז), ד"ר עובדיה שפירא (יו"ר, תשנ"ז–תשנ"ח), ד"ר אורנה בלומן (גאוגרפיה אנושית); וכן פרופ' יהודית שובל מן האוניברסיטה העברית (סוציולוגיה של הבריאות) וד"ר טובה בנסקי מן המכללה למנהל (תנועות חברתיות).

נציגי האקדמיה ללשון העברית בוועדה היו פרופ' עוזי אורנן, פרופ' משה אזר (ז"ל) ופרופ' אילן אלדר.

המילון נערך במזכירות המדעית של האקדמיה תוך קשר הדוק עם אנשי המקצוע בוועדה, והמונחים בו הושוו למונחים שאושרו בעבר ולרשימות בהכנה של ועדות מינוח מקצועיות בתחומים נושקים. במחצית השנייה של שנת תשע"ה (2015) הוגש המילון לוועדת המינוח המרכזית של האקדמיה ונדון בה דיון יסודי. בתום התהליך הזה הובא המילון לאישורה של מליאת האקדמיה ללשון העברית, ואושר כאמור בישיבתה ביום שני ט"ז בטבת תשע"ו, 28 בדצמבר 2015 (ישיבה שמ"ג).

מחידושי המילון

מונחי סוציולוגיה כלליים

• עִילוּת – ג'נטריפיקציה, תהליך שבו אוכלוסייה במִיצב חברתי־כלכלי בינוני וגבוה נכנסת לשכונות חלשות, מעלה את רמת השכונה ומייקרת את החיים בה ובכך גורמת לדחיקת האוכלוסייה המקורית. המילה עִלּוּת נגזרה מן המילה עילית (=אליטה), והיא הצעתה של הוועדה למונחי גאוגרפיה אנושית הפועלת בשיתוף בין האקדמיה לאוניברסיטת בן־גוריון.
• הַסְחָרָה – קומודיפיקציה, הפיכת רעיון או אדם למעין סחורה.
• נְסוּתִי – אמפירי; נְסוּתָנוּת – אמפירציזם.
• אַחֲוָה – סולידריות.
• הֲמוֹנָאוּת – פּוֹפּוּליזם.
• דֶּמִי – סימוּלַקרוּם, דימוי שאין לו מקור במציאות, עניין מדומיין.

מונחים בתחום הארגונים

• הַמְסָדָה – formalization, תהליך שבו מנהלים מנסחים ומעלים על הכתב את מטרות הארגון, את משימותיו, את נהליו וכדומה, וכן את תפקידי היחידות בארגון, את מטלות העובדים ואת תחומי הסמכות והאחריות של גורמים בארגון
• תַּכְלִיתִיּוּת – אפקטיביות. כך נקבע בתחום הארגונים. בהקשרים אחרים נקבע: מוֹעִילוּת – להבדיל מן המילה יְעִילוּת (=efficiency).
• חוֹלְלוּת – efficacy. בתחום הסוציולוגיה של הבריאות יש גם: חוֹלְלוּת עַצְמִית (self-efficacy).

מונחים בתחום האתניות

• קַדְמוֹנַאי – בן קדמונֵי המקום, כגון האבוריג'ינים באוסטרליה והאינדיאנים בארצות הברית (להבדיל מן יָלִיד, כל מי שנולד במקום).
• הִשְׂתָּרְרוּת – ascendance, עלייה למעמד של כוח ושלֵטות (דומיננטיות), ולאו דווקא לשלטון. המונח נוצר על פי הפסוק "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (במדבר טז, יג).
• הַחְדָּשָׁה – מוֹדֶרְנִיזַצְיָה
• גִּילָנוּת – ageism, יחס מפלה כלפי בני גיל מסוים.
• מִינָנוּת – סקסיזם, יחס מפלה כלפי בני מין מסוים.

מונחים בתחום הסוציולוגיה של הבריאות

• תַּפְרִיט תְּזוּנָה – דיאטה.
• תַּבְהֵלָה – פניקה.
• שְׁלוֹמוּת – well-being.

מונחים בתחום המשפחה (חלקם מונחים מהלכים)

• שָׁלוּב – לצד המונח הרגיל חורג מוצע המונח הנרדף 'שלוב', כגון הורה שלוב, בת שלובה, אח שלוב. המונח 'שלוב' נוצר בהשראת הצירוף משפחה משולבת (משפחה שבה לאחד מבני הזוג או לשניהם יש ילד או ילדים מלפני הקשר הזוגי הנוכחי).
• הוֹרֶה יְחִידָנִי – אדם שללא בן זוג הביא לעולם ילד או אימץ ילד (במקום "חד־הורי"); משפחה שבראשה עומד הורה יחידני היא מִשְׁפָּחָה יְחִידָנִית.
• מֶשֶׁק בַּיִת חַד־הוֹרִי – משק בית שבראשו עומד הורה אחד (ללא בן זוג), בין שהוא גרוש, בין שהוא אלמן בין שהוא הורה יחידני.
• הוֹרִים בְּשִׁתּוּף – גבר ואישה ללא קשר זוגי שבהסכמה הביאו לעולם ילד משותף ומגדלים אותו בשיתוף. המונח המופשט הוא הוֹרוּת בְּשִׁתּוּף.
• יְחִידִיּוּת – singlehood, רווקות מבחירה.

חידושים אלו ורבים אחרים יעלו לאתר מונחי האקדמיה בעוד כשבועיים, ובכך יקבלו מעמד רשמי.

פרופ' משה בר אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, אמר כי המילון למונחי הסוציולוגיה הוא אחד ממפעלי המינוח הגדולים והחשובים שנעשו במסגרת האקדמיה, והשלמתו היא בשורה משמחת לשוחרי העברית. הוא הוסיף כי הוא מקווה ומצפה שהחלופות העבריות ייטמעו במהרה בקרב אנשי המקצוע ויקדמו את הכתיבה העברית בחקר הסוציולוגיה.

'עלה לגדולה', 'פָּרַץ וזכה במהירות להצלחה ולהכרה'

למשל:
בשלהי המאה השמונה עשרה דרך כוכבה של התנועה הרומנטית באירופה.
הוריה העניקו לה חינוך מוזיקלי קפדני, וכבר בגיל צעיר דרך כוכבה כפסנתרנית מחוננת.

באחד המְשָׁלים הקצרים שנשא בלעם על ישראל והאומות באחרית הימים נאמר כך: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במדבר כד, יז). על פי נבואה זו עתיד לקום בישראל שליט אשר יכה את מואב – הוא העם ששלח את בלעם לקלל, וכן עמים נוספים. השליט הזה משול לכוכב 'דורך', ולכך הוצעו כמה הסברים: לפי הסבר אחד מדובר בכוכב העולה ומופיע פתאום – על פי ההקבלה דָּרַךְ–קָם. לפי הסבר אחר הפעלים דָּרַךְ וקָם מציינים כאן רמיסה, שלטון והתקוממות, והם קרובים במשמעם לפועל מָחַץ שאחריהם. ויש שקישרו את הכוכב הדורך לדריכה של קשת – "שהכוכב עובר כחץ" (רש"י).

את המילים "דרך כוכב מיעקב" דרש ר' עקיבא על שמעון בן כוסבא, מנהיג המרד היהודי ברומאים (ירושלמי תענית ד:ה, סח ע"ד), ואף ייתכן שדרשה זו היא המקור לכינויו המוכר יותר: בר כוכבא (להרחבה). גם בנצרות נודעת חשיבות רבה לכתוב הזה, והוא מתפרש בה כנבואה על "כוכב בית לחם" – הכוכב אשר הופיע מעל בית לחם בעת הולדת ישו.

שימוש של חולין בביטוי מצאנו בספרות העברית החדשה למן המחצית השנייה של המאה הי"ט. למשל: "גם הפעם דרך כוכב נאפאלעאן [נפולאון] וקמה הצלחתו" (הכרמל, 1870), "אז דרך כוכבו על שמי חכמת הציור" (הצפירה 1884), "דרך כוכב מצרפת על שמי המדעים" (ישראל פרנקל, שומר הבריאות, 1890). ונשים לב שיש כאן שני ציורים שונים: בביטוי 'דָּרַךְ כוכבו של…' הכוכב הוא מזלו של האדם, הצלחתו וכדומה, ואילו בניסוחים דוגמת 'כוכב חדש דָּרַךְ בשמֵי…' האדם עצמו מדומה לכוכב – כמו בפסוק המקורי.

לשני השימושים בביטוי יש מקבילות בלשונות אירופה (רוסית, גרמנית ועוד), שעניינם 'עלה כוכבו', 'כוכב עולה' ואף 'כוכב' לעצמו. ביטויים מעין 'עלה כוכבו' נקשרים לאמונה העממית שלפיה לכל אדם יש כוכב משלו אשר עלייתו ושקיעתו, זוהרו או התעמעמות אורו – מעידים על גורלו. ביטויים שבהם הכוכב הוא האדם עצמו מבוססים כנראה על דימוי של גרם שמימי העולה על כל סביבתו בגובהו ובזוהרו. ואף אפשר שהם נוצרו בהשראת דברי בלעם.

שימושים אלו ודומיהם בלשונות אירופה הולידו ביטויים מקבילים בעברית החדשה, ובהם 'כוכב עולה', 'כוכב נולד' ו'כוכבים' למיניהם בקולנוע ומחוצה לו. מעליהם מאיר הביטוי המקראי המקורי והגבוה 'דרך כוכבו'.

'האחרון, שהוא אהוב ויקר במיוחד' (ביטוי המציין את חשיבותו של מי שהוזכר בסוף)

למשל: תודה לכל מי שהצטרפו אלינו למיזם "מתעשרים בעברית": לאנשי הרוח שבחרו מטבע אהוב, למאיירים ששלחו לנו מפרי עטם, ואחרונים אחרונים חביבים – לכם, גולשים יקרים, שעקבתם אחרינו לאורך כל הדרך.

אחרון, כידוע לכולנו, פירושו 'שנמצא בסוף'. אבל המשמעות היסודית של אַחֲרוֹן היא 'הבא אחרי הראשון' (בדומה לאַחֵר). לכן אנו מוצאים בתנ"ך כמה אחרונים שאינם אחרונים – כלומר שאינם בסוף. בדברי אלוהים למשה במעמד הסנה נאמר: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן, וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן" (שמות ד, ח), אך מיד לאחר 'האות האחרון' נזכר עוד אות: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה… וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר… וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" (ט).

כך גם בַּמקום הראשון שהמילה אחרון מופיעה בו, בתיאור הכנותיו של יעקב לפגישה המחודשת עם עשו:"וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים" (בראשית לג, ב). לאה וילדיה היו אחרונים משום שעמדו אחרי השפחות וילדיהן, אך לא היו אחרונים במובן המוכר לנו, שהרי אחריהם עמדו רחל ויוסף.

יעקב אהב את רחל במיוחד ושָׂם אותה ואת בנה אחרונים כדי להגן עליהם. על כך נאמר במדרש בראשית רבה, כמובא גם בפירוש רש"י: "אחרון אחרון חביב" – לומר כל מי שהושם מאוחר יותר, חביב יותר (לאה וילדיה חביבים מן השפחות וילדיהן, ורחל ויוסף חביבים עוד יותר). מכאן נשאל הביטוי לציון דבר הנזכר באחרונה אף שחשיבותו רבה, ולעתים מפני שחשיבותו רבה.

עם זאת בדרך כלל הדבר החביב בא בראש, ומכאן מימרה אחרת מספרות חז"ל: "החביב קודם" או "חביב חביב קודם" (ספרי דברים לז, פסיקתא זוטרתא בראשית מו ועוד).

מלכתחילה מתקיימים בעברית שני שורשים: האחד פר"ס בהוראת 'חתך' והאחר פר"שׂ בהוראת 'שָׁטַח', 'פיזר'. ואולם כבר בכתבי היד ובדפוסים של ספרות חז"ל אנו מוצאים שגם השורש השני,  שהוראתו שיטוח ופיזור, נכתב לעתים בסמ"ך. כך למשל במסכת סוכה מן המשנה: "פרס [נוסח אחר: פירס] עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנְשָׁר [העלים הנושרים]".

ככלל חל מעבר משי"ן שמאלית לסמ"ך במעבר מלשון המקרא הקדומה ללשון המקרא המאוחרת, וביתר שאת במעבר מלשון המקרא ללשון חז"ל: המַשּׂוֹר היה למַסּוֹר, השָׂרֶטֶת נעשתה סְרִיטָה, הנערה המְאֹרָשָׂה הייתה למְאֹרָסָה (או מְאֹרֶסֶת או אֲרוּסָה) הפֶּשַׂע נעשה פְּסִיעָה, השָׂב – בעל שער השֵׁיבָה – נעשה סָב ועוד ועוד.

המגמה שהלכה בה האקדמיה הייתה להמשיך את הקו העולה מן המעבר בין לשון המקרא ללשון חז"ל, כלומר לדבוק בכתיבה בסמ"ך ככל האפשר. כך למשל נקבעו המונחים האלה בסמ"ך: סרטוט, מסור, נסורת. כך גם נקבע במונחים שנגזרו מן השורש פר"ס במשמעות של פיזור והתפשטות: התפרסות, פירוס, תפרוסת. ועדת הדקדוק אף המליצה על הכתיב פריסה, ולא חששה מהזדהות בין פריסת לחם לפריסת מפה או כנפיים.

הרוצה לדבוק בכתיב בשי"ן שמאלית הרשות בידו.

הערה
צירופים דוגמת 'פריסת סניפים', 'פריסת כוחות', 'רשת בפריסה ארצית' קשורים אף הם בהוראת הפיזור וההתפשטות. גם אותם מומלץ אפוא לכתוב בסמ"ך, אך הרוצה לכתבם בשי"ן הרשות בידו. הוראת הפיזור היא העומדת כנראה גם בבסיס הצירוף 'פריסת תשלומים' (פיזורם על פני תקופה מסוימת), אך כיום יש שהצירוף הזה מתפרש בהוראה האחרת של השורש פר"ס – "חיתוך" התשלום המלא לכמה תשלומים קטנים.

לקריאת המאמר

איך נקשרו השמות המקראיים צרפת, ספרד ואשכנז לארצות אירופה ולאילו מקומות הם כוונו מלכתחילה? מאמר קצר מאת שושנה בהט עליה השלום המזמן לנו טיול בין דפי התנ"ך, דפי ההיסטוריה ומפת העולם.

לקריאה נוספת: שמואל קרויס, "השמות אשכנז וספרד", תרביץ ג, ג (תרצ"ב), עמ' 423–435

במאה האחת-עשרה לסה"נ, החל מהשליש השני שלה, נכתבו בביזנטיון חיבורים קראיים בלשון העברית העוסקים בתחומים שונים, כגון הלכה, תאולוגיה ודקדוק. חיבורים אלה הושתתו על טקסטים שחיברו בערבית חכמים קראים בירושלים, ולמעשה רבים מהחיבורים הביזנטיים העבריים לא היו אלא תרגומים של יצירות ירושלמיות הכתובות בערבית.[1] לפיכך לא ייפלא כי המינוח הדקדוקי המשמש בחיבורים האלה משקף את המונחים הדקדוקיים הערביים של היצירות הירושלמיות (אלה הושפעו מהמונחים ומהתפיסות של המדקדקים הערבים). הרי כמה דוגמאות:[2]

המילים נחלקות לשלושה חלקי דיבר: שֵׁם (= אִסְם), מַעֲשֶׂה (= פִעְל, במובן 'פועַל') ומְשָׁרֵת (= כַ'אדִם, במובן 'מילית'). כך למשל נאמר בחיבור מְאוֹר עַיִן: "וכאשר פתרתי לך גבול השם והמעשה והמשרת, אתה תוכל תחלק ותדריך כל המקרא וכל הלשון שם ממעשה ומעשה ממשרת". כוונת הדברים היא: אחרי שהגדרתי לך, קורא החיבור, את המושגים שֵׁם, פועַל ומילית, אתה יכול לנתח את הטקסט העברי המקראי לחלקי דיבר אלה.

המעשה נחלק למעשה בַּנפש (= פִעְל פי אלנַפְס), דהיינו 'פועל עומד', ולמעשה בְּזוּלַת הנפש (= פִעְל פי גַיְר אלנַפְס) או מעשה בזולתו (=פִעל פי גַירה), כלומר 'פועל יוצא'. ראו למשל בספר המִצווֹת ללוי בן יפת הלוי: "כמ' [= כמו] השקיף – מעשה בנפש". כלומר הִשְׁקִיף הוא פועַל עומד. ובמאור עין נאמר: "יש מעשה בזולת הנפש ואין לו עשוי". והכוונה היא: יש פעלים יוצאים אשר אין להם בינוני פעול.

המונח שם מעשה (= אִסְם פִעְל) משמש בחיבורים הביזנטיים לציון 'שם פעולה' ו'מקור'. כך למשל נכתב בחיבור עֲדַת דְּבוֹרִים: "ופעולה – שם המעשה, כגון וגם קבורה לא היתה לו". כלומר יש שמות במשקל פְּעוּלָָה המשמשים שם פעולה, כגון קְבוּרָה בקהלת ו, ג. וכן אנו מוצאים במאור עין: "דע כי שם המעשה – שם הנענוע, כמ' אָכול ואכילה ואוֹכֶל". והכוונה היא: שם המעשה הוא שם של פעולה. כך למשל  אָכוֹל, אֲכִילָה ואֹכֶל הם שמות של פעולת האכילה.

המונח עושה משמש – בדומה למונח הערבי פַאעִל – הן במובן 'נושא' הן במובן 'בינוני פועל'. כך לדוגמה מובנו הוא 'נושא' בקטע מתוך מאור עין: "כאש' [= כאשר] תאמר קָבַר אברהם, יהיה אברהם עושה". כלומר במשפט קָבַר אברהם (בראשית כג, יט) משמש אברהם נושא. ואילו בקטע מתוך בראשית רבה לישועה בן יהודה המובן של עושה הוא 'בינוני פועל': "א'א' [= אם אמר]: מהו הציווי מן מרחפת? – נ'ל' [= נֹאמר לו]: רחפי, מפני כי המם הוא מם העושה, והוא רוכב, לא בנוי". כוונת הדברים היא: הציווי מן המילה מְרַחֶפֶת (בראשית א, ב) הוא רַחֲפִי מפני שהמי"ם במילה זו היא תחילית של בינוני פועל והיא "רוכבת", כלומר כשיוצרים מהבינוני צורת ציווי, מי"ם הבינוני נשמטת ואין צורך בהוספת התחילית ה"א (בשונה ממי"ם "בנויה").

בדומה לכך המונח עשוי משמש – כמו מַפעול הערבי – הן במובן 'מושא' הן במובן 'בינוני פעול'. כך למשל מובנו הוא 'מושא' בקטע מתוך ספר המצוות ללוי בן יפת הלוי: "וזה משום כי אמ' [= אמר] את זובו, וזובו הוא עשוי מיוחש". כוונת הדברים היא שהמילה זוֹבוֹ בצירוף רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ(ויקרא טו, ג) היא מושא בעל כינוי קניין. ואילו בקטע לעיל מתוך מאור עין ("יש מעשה בזולת הנפש ואין לו עשוי") עשוי הוא 'בינוני פעול'.

ראוי לציין כי המינוח בחיבורים הביזנטיים אינו אחיד לחלוטין, ולעתים אף בחיבור אחד משמשים כמה מונחים זה לצד זה במשמעות אחת. לדוגמה בספר הפתרון המונח המשמש ל'פועַל' הוא בדרך כלל מעשה, למשל: "יִזָרָע הוא לשון זכר, והוא מעשה בנפש". כלומר המילה יִזָּרַע היא פועַל עומד בלשון זָכָר. אך פעם אחת מופיע בחיבור זה המונח פועַל: "כי אלה כלם מתפעלים לפעל הכבד". הכוונה היא שהצורות השמניות קִטֵּר (ירמיהו מד, כא), דִּבֵּר (שם ה, יג) ושִׁלֵּם (דברים לב, לה) אשר נזכרו קודם לכן בחיבור – נגזרים מהן פעלים כבדים. לעומת זאת המונח המשמש במובן 'בינוני פועֵל' בספר הפתרון הוא בדרך כלל לא עושה כי אם שם פועֵל (תרגום של אִסְם פַאעִל), למשל: "ורר הוא ישרת לב' הדרכים: מעשה עבר בנפש ושם פועל". כלומר המילה רָריכולה לשמש גם פועַל עומד בעבר וגם בינוני פועֵל. המונח שם פועֵל מופיע בחיבור זה גם במשמעות 'שם שנגזרת ממנו מערכת נטייה פועלית' כתרגום למונח הערבי אִסְם מֻתַצַרִּף, כמו בדוגמה זו: "ומהם שמות פועלים, יבוא מהם צווי וזולתו, כמ' קֶבֶר, שֶבֶר". כלומר המילים קֶבֶרושֶׁבֶר הם שמות שנגזרת מהם מערכת נטייה פועלית, כגון ציווי וכדומה. אם כן, מונח ערבי אחד עשוי להיות מתורגם ביותר מדרך אחת (פִעל מתורגם מעשה או פועַל; פַאעִל מתורגם פועֵל או עושה), ומונח עברי אחד עשוי לתרגם מונחים ערביים שונים (פועֵל מתרגם את פַאעִל או את מֻתַצַרִּף). זו אחת הסיבות שהטקסטים הביזנטיים העבריים בהירים פחות ממקורותיהם הירושלמיים הכתובים ערבית.[3]

כתב: ד"ר אמיר געש

הוועדה למילים בשימוש כללי מחפשת חלופה עברית למילה בונקר. נשמח אם תצביעו להצעה הנראית לכם ביותר. תוכלו גם להציע הצעות משלכם.

בונקר הוא מקלט מבוצר המשמש מחסה לחיילים, לכלֵי ירייה ולמִתקנים חיוניים. לרוב הוא בנוי מתחת לפני הקרקע, בתחומי מערך ההגנה.

גיזרונה של המילה האנגלית bunker אינו מחוור. לפי המילונים האנגליים היא מתועדת בסקוטית במאה השמונה עשרה במשמע 'ספסל' ובהמשך 'ספסל שהוא תיבה'. יש הקושרים אותה למילה השוודית העתיקה bunke – 'לוח להגנה על מטען בספינה'. למן המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה יש תיעוד למילה bunker במשמע 'כלי לאחסון פחם בספינה'. המשמע הצבאי נוצר כנראה בגרמנית בימי מלחמת העולם הראשונה, וממנה הוא חדר אל האנגלית וללשונות נוספות.

הצעות הוועדה:

• בֶּצֶר – כשמה של עיר מקלט בנחלת ראובן (באיוב כב, כד במשמע לא ברור; בדבהי"א ז, לז שם פרטי).
• מִבְצוֹר – במשקל מִסְתּוֹר. המילה מתועדת מעט בספרות ההשכלה ומשמעה קרוב למבצר או ביצור: "וילכוד את מבצור סין מעוז מצרים אשר בקצה הגבול" (מרדכי אהרן גינצבורג, 1835).
• בִּצָּרוֹן – זכריה ט, יב: "שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה". רד"ק: "שובו לאל יתברך שהוא מבצר ומגדל עוז". נגד ההצעה נטען שאינה הוגנת כלפי מי שגר במושב ביצרון או בשכונת ביצרון בתל־אביב.
• מִבְצָרִית / בִּצּוּרִית – בהשראת מיגונית (יחידת מיגון ניידת העשויה בטון מזוין או פלדה).
• מִבְטוֹן – מבנה בטון. במילה גם רמז לבטן האדמה, שכן לרוב בונקרים הם תת־קרקעיים.

עוד הצעות שעלו בוועדה: מילים מן השורש חפ"ר (משום שבונקר אינו בהכרח תת־קרקעי, ובגלל מונח צבאי אחר הקשור לבונקר אך שונה ממנו: מַחְפֹּרֶת – מחסה חפור מתחת לפני הקרקע שהותקן כדי למגן חיילים וציוד צבאי מפני אש האויב); מָעֻזִּית וכדומה (קרוב מדיי למונח הצבאי השכיח מָעֹז); מְצָד, מִמְצָד וכדומה (נקשר למצדה ולמְצָד בארכאולוגיה – מבצר קטן במערכות הגנה).

הוועדה מבקשת מכם להצביע על אחת מן ההצעות שהציעה או להציע הצעות משלכם.

 לשליחת תגובות והצעות

המילים יַלְדָּה ושִׂמְלָה הן שתיים משמות עצם רבים השקולים במשקלים־אחים: יַלְדָּה במשקל פַּעְלָה ושִׂמְלָה במשקל פִּעְלָה. מלבד ההבדל בתנועתם הראשונה – פתח וחיריק – זהים שני המשקלים האלה בכול וידועים בנטיית רבים קשה במקצת:

צורת הרבים של יַלְדָּה היא יְלָדוֹת ושל שִׂמְלָה – שְׂמָלוֹת, כלומר צורת הרבים של המשקלים פַּעְלָה, פִּעְלָה היא פְּעָלוֹת; כך כמעט ללא יוצאים מהכלל: על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת – נַעֲרָה–נְעָרוֹת, מַלְכָּה–מְלָכוֹת (ומכאן מְזוֹן מְלָכוֹת); על דרך שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – גִּבְעָה–גְּבָעוֹת, דִּמְעָה–דְּמָעוֹת, שִׂמְחָה–שְׂמָחוֹת ועוד ועוד.

קושי נוסף בנטיית הרבים של השמות האלה מתגלה בצורת הסמיכות ובצורות בעלות כינויי הקניין: תנועת הפתח או החיריק חוזרת לפ' השורש והשווא חוזר לע' השורש: יַלְדוֹת־(הקיבוץ), שִׂמְלוֹת־(נשף), דִּמְעוֹת־(תנין), מַלְכוֹתַי, שִׂמְלוֹתֶיהָ, דִּמְעוֹתָיו, ואולם אותיות בגדכפ"ת שלאחר השווא נותרות רפויות (כלומר בלי דגש קל), כגון מַלְכוֹת־(הארץ).

הנה אפוא נטייה מלאה של המילה מַלְכָּה ביחיד וברבים:
מַלְכָּה:
נסמך: מַלְכַּת־
כינויי היחיד: מַלְכָּתִי, מַלְכָּתְךָ, מַלְכָּתֵךְ, מַלְכָּתוֹ, מַלְכָּתָהּ
כינויי הרבים: מַלְכָּתֵנוּ, מַלְכַּתְכֶם, מַלְכַּתְכֶן, מַלְכָּתָם, מַלְכָּתָן
מְלָכוֹת
נסמך: מַלְכוֹת־
כינויי היחיד: מַלְכוֹתַי, מַלְכוֹתֶיךָ, מַלְכוֹתַיִךְ, מַלְכוֹתָיו, מַלְכוֹתֶיהָ
כינויי הרבים: מַלְכוֹתֵינוּ, מַלְכוֹתֵיכֶם, מַלְכוֹתֵיכֶן, מַלְכוֹתֵיהֶם, מַלְכוֹתֵיהֶן

על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת ושִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת נוטים כאמור שמות עצם רבים מאוד. כך למשל יש לומר גם כַּלְבָּה, כְּלָבוֹת, אבל כַּלְבוֹת רחוב בסמיכות; שִׁמְשָׁה, שְׁמָשוֹת, אבל שִׁמְשׁוֹת הרכב בסמיכות; דַּרְגָּה, דְּרָגוֹת, דַּרְגוֹת־(קצונה); וַעֲדָה, וְעָדוֹת, וַעֲדוֹת־(הכנסת); מִשְׁחָה, מְשָׁחוֹת, מִשְׁחוֹת־(שיניים); בִּקְתָּה, בְּקָתוֹת, בִּקְתוֹת נופש; קַסְדָּה–קְסָדוֹת, רִצְפָּה–רְצָפוֹת, נִקְרָה–נְקָרוֹת, מִלְגָּה–מְלָגוֹת וכן הלאה.

כאשר אות השורש הראשונה היא עיצור גרוני (אהח"ע) מחליף חטף־פתח את השווא הנע בצורת הרבים: עַלְמָה–עֲלָמוֹת, אַבְקָה–אֲבָקוֹת, אִמְרָה-אֲמָרוֹת. במקרים אלו שפ' השורש גרונית נמצא שמות ממשקל פִּעְלָה שבהם סגול במקום חיריק, כגון חֶבְרָה ועֶמְדָּה. גם במקרים אלו נטיית הרבים היא הנטייה המתוארת: חֶבְרָה חֲבָרוֹת חֶבְרוֹת־(ביטוח), עֶמְדָּה עֲמָדוֹת עֶמְדוֹת־(ירי). לעתים יש סגול גם בלי עיצור גרוני: נֶכְדָּה נְכָדוֹת נֶכְדוֹת־(האיש).

עִסְקָה – עֲסָקוֹת ועִסְקָאוֹת

לפי הכלל האמור, גם צורת הרבים של עִסְקָה יכולה להיות עֲסָקוֹת (אבל עִסְקוֹת־חבילה בסמיכות), אלא שבמקרה זה מזומנת לדוברי העברית אפשרות נוספת:

המילה עִסְקָה לא הייתה במקורה מילה עברית: עִסְקָא היא המקבילה הארמית למילה העברית עֵסֶק, וכמו בעברית, המין הדקדוקי של המילה בארמית הוא זכר. הסיומת ־ָא איננה אלא תווית היידוע הארמית (כמו ה"א הידיעה בעברית). מילים ארמיות רבות דוגמת עסקא שאלה העברית החדשה מן הארמית, ובהן גם כורסא, פתקא ופִסקא. במעבר שלהן מן הארמית לעברית נשתנה המין הדקדוקי שלהן מזכר לנקבה משום שסיומת היידוע הארמית ־ָא נשמעת כסיומת הנקבה העברית ־ָה. כך למשל נגיד בעברית 'כורסה נוחה' (ולא 'כורסא נוח'), וגם נַטֶּה את המילה כורסה כשם עצם ממין נקבה: כורסתי כורסתך (ולא כורסי כורסך).  מאחר שכך, על המילים האלה להיכתב בה"א בסופן, כדרכן של מילים ממין נקבה. אך גם היום יש כותבים המנציחים את מוצאן הזר על ידי כתיבתן באל"ף (לדוגמה במילה דוגמא).

זֵכר נוסף למוצאן הזר הוא צורת הרבים שלהן, שבה מורכבת סיומת הרבים העברית ־וֹת על המילה הארמית כולה (כולל תווית היידוע שלה). כך התקבלו צורות הרבים עסקאות, כורסאות, פתקאות, פסקאות, דוגמאות, והן דומות לצורות רבים עבריות בעלות אל"ף לא שורשית, דוגמת מקוואות (הרבים של מִקווה). צורות אלו כשרות לשימוש – לצד מקבילותיהן העבריות למהדרין עֲסָקוֹת, כורְסות, פְּתָקוֹת, פְּסָקוֹת או דוגְמות. יש גם מקרים שרק צורת הרבים באל"ף משמשת הלכה למעשה, כגון צורות הרבים של סַדְנָה, גִּרְסָה, טַבְלָה – סַדְנָאוֹת, גִּרְסָאוֹת, טַבְלָאוֹת.

הערה: על מילים שהאות הראשונה שלהן איננה פ' השורש כללי הנטייה האמורים אינם חלים. לכן לדוגמה מִצְווֹת היא צורת הרבים של מִצְוָה (מן השורש צו"י, המ"ם איננה שורשית; בשונה מן מִשְׁחָה–מְשָׁחוֹת), תִּקְווֹת היא צורת הרבים של תִּקְוָה (מן השורש קו"י, התי"ו איננה שורשית), ותִּקְרוֹת היא צורת הרבים של תִּקְרָה (מן השורש קר"י).

הרחבה

קשר הדוק יש בין הנטייה המתוארת של השמות במשקל פַּעְלָה ופִעְלָה לנטיית השמות המלעליים המקבילים (ושמות סגוליים בכלל). השוו למשל:

הקשר הזה איננו מקרי. אנו רגילים בעברית שכדי ליצור צורת רבים אנו מוסיפים את סיומת הרבים (־ים או ־ות) לצורת היחיד: סוס–סוסים, אב–אבות. ואולם במשקלים המדוברים – פַּעְלָה, פִּעְלָה – וכן במשקלי השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, אֶרֶץ וסֵפֶר, סיומות אלו מורכבות על בסיס שונה: מֶלֶךְ אבל מְלָכ+ים,  מַלְכָּה אבל מְלָכ+ות. ההסבר המקובל הוא שבעבר הרחוק התבטא ההבדל בין צורות היחיד לרבים – לפחות בחלק מן השמות – בשינוי תנועות בלבד (השוו באנגלית foot ביחיד לעומת feet ברבים). דרך זו ליצירת ריבוי רווחת בערבית (למשל כַּלְבּ 'כלב' – כִּלַאבּ 'כלבים'; כִּתַאבּ 'ספר' – כֻּתֻבּ 'ספרים') וקרויה ריבוי שבור. לפי הסבר זה נוספה אפוא בשלב מאוחר יותר סיומת הרבים הרגילה (־ים, ־ות) לצורת הריבוי השבור (ולא לצורת היחיד) – כאשר צורות הריבוי השבור כבר לא נתפסו כמביעות ריבוי.

מְלָכוֹת היא אפוא צורת הנקבה של מְלָכִים בדיוק כפי שמַלְכָּה היא צורת הנקבה של מֶלֶךְ, אלא שכדי להבין את הקשר בין מַלְכָּה למֶלֶךְ צריך לדעת עוד פרט היסטורי אחד: השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, מוצאם משמות בעלי הברה אחת: המילה מֶלֶךְ הייתה לפנים מַלְכּ, והמילה כֶּלֶב הייתה לפנים כַּלְבְּ (כמו בערבית). את צורת הנקבה יצרו על ידי תוספת צורן הנקבה לצורת היסוד הקדומה. כעת מובנת גם נטיית היחיד של השמות האלה ודומיהם: מַלְכִּי (=מַלְכּ + ־י), מַלְכְּךָ (=מַלְכּ + ךָ) וכן הלאה.

שאלת לשון שחוזרת ועולה במציאות ימינו היא אם צריך לטעון את הטלפון הנייד (בעזרת מַטְעֵן) או להטעינו. השאלה הזאת נשאלת לא רק על טלפונים ניידים, אלא גם על תכנוֹת ועל מִטענים רגילים: האם לטעון את המִטען על המשאית (בבניין קל) או להטעין אותו (בבניין הפעיל)?

נֹאמר כבר בראשית הדברים שבמילוני האקדמיה יש העדפה מובהקת לצורות מבניין קל – טָעַן, טְעִינָה – המשקפות את הפועל הבסיסי, ואולם מן ההיסטוריה של העברית עולה שאין פסול בצורות מבניין הפעיל – הִטְעִין, הַטְעָנָה.

כבמקרים רבים אחרים, הפועל הבסיסי הוא כאמור בבניין קל: טָעַן. כאשר מתגלה שהאנשים שבאו אל יוסף הם אֶחָיו, מציע פרעה ליוסף לומר לאחיו "זֹאת עֲשׂוּ: טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם [=בהמות המשא שלכם] וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן, וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי" (בראשית מה, יז–יח). במקרה הזה, המקרה היחיד במקרא שהפועל הזה משמש, טוענים – ולא מטעינים – את הבהמות.

והנה בלשון חכמים לצד השימוש בבניין קל נמצא גם השימוש בבניין הפעיל – בלי כל הבדל במשמעות. למשל אחד ההסברים בספרא לציווי "לֹא תֵלֵך רָכִיל" (ויקרא יט, טז) הוא "שלא תהא כרוכל – מטעין דברים והולך" (קדושים ב, ב).

על חילופים בין פעלים בבניין קל במקרא לפעלים בבניין הפעיל בספרות חז"ל בלי הבדל במשמעות עמדו חוקרי לשון, ובהם מנחם מורשת. בין דוגמאותיו הפעלים טמן והטמין, טבל והטביל, ספד והספיד. במעבר לבניין הפעיל בלשון חז"ל הוא ראה קו לשון אופייני לדיבור עממי חי שיכול לנבוע גם מהתפתחות פְּנִים־עברית וגם מהשפעת הארמית, אשר דרה באותה תקופה בכפיפה אחת עם העברית. ואמנם בניבי הארמית השונים הראה מורשת שימוש בפועל אַטעֵן, מקבילו של הטעין.

בניין הפעיל ידוע במשמעות הגרימה של פעליו (האכיל – גרם שיאכל, הלביש – גרם שילבש, הוציא – גרם שיצא). ואולם כבר במקרא אנו מוצאים זוגות של פעלים בבניין קל ובבניין הפעיל בלי הבדל של ממש במשמעותם. כך למשל פרעה מבקש ממשה ואהרן "הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי" (שמות ח, כד). הַעְתִּירוּ, כלומר התפללו, בבניין הפעיל. משה מבטיח כי יעשה כן ("וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה'" – פסוק כה) ומקיים את הבטחתו – אך בבניין קל: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה'" (פסוק כו). וכן הוא בפועל עָמַס: בלשון המקרא בדרך כלל עומסים בבניין קל, למשל "וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה" (בראשית מד, יג), אבל בתשובתו המפורסמת של רחבעם לזקנים הוא אומר: "וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם" (מלכים א יב, יא).

מִדברים אלו עולה שאין לפסול את האפשרות להטעין את הטלפון ולא רק לטעון אותו, אבל כאמור ממילוני האקדמיה עולה העדפה ברורה לבניין קל. אמנם בראשית ימי המינוח העברי – במונחי טלפונאות משנת תרפ"ט (1929) – נקבעו זו לצד זו שתי האפשרויות לְהַטְעִין ולִטְעֹן (חלף to charge באנגלית), אך בהמשך הדרך נקבעו המונחים בבניין קל – גם תמורת charge וגם תמורת load (וכן upload ו־download). ודרך אגב, גם הפך הדבר – לפרוק את המטען – הוא בבניין קל (ובלשון חכמים גם בבניין פיעל).

הערות
1. אין קשר גיזרוני בין טָעַן והִטְעִין הנדונים כאן ובין טָעַן טַענה בהקשר המשפטי. החוקרים סבורים כי את טָעַן שעניינו עמיסה (לצורך העברה ממקום למקום) שאלה העברית מן הארמית, ושצורתו המצופה בעברית (לפי כללי מעתקי העיצורים) הייתה צָעַן, כמצוי בישעיהו לג, כ במשמעות הליכה ונדידה.
2. הרחבת המשמעות מטעינת משא על חמור לטעינה של נשק ושל סוללה או טעינת קבצים למחשב נוצרה בהשראת הפעלים המקבילים בלשונות אירופה, שמשמעם הבסיסי לשאת, לגרום לשאת, ומכאן גם להכניס ולמלא בכלי מסוים את מה שהוא אמור לשאת בתוכו.

אָצַל והאציל

בישיבה של מליאת האקדמיה בטבת תשע"ו (דצמבר 2015) עלתה שאלה דומה: האם אוצלים סמכויות או מאצילים אותן? בציבור רווח השימוש בבניין הפעיל: הֶאֱצִיל, הַאֲצָלָה. ואולם מתקני לשון והאקדמיה בתוכם הקפידו על השימוש בבניין קל: אָצַל, אֲצִילָה – בהסתמך על המצוי המקרא.

אכן במקרא הפועל בא פעמים ספורות בבניין קל, למשל בדברי עשו ליצחק אביו "הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה" (בראשית כז, לו). כאשר משה מבין שלא יוכל עוד לשאת לבדו בעול הנהגת העם, אלוהים משיב לו: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו […] וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (במדבר יא, טז–יז). גם כאן הפועל בבניין קל, אך בהמשך נאמר: "וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים" וגו' (פסוק כה). על ניתוחו של הפועל וַיָּאצֶל נחלקו הדעות – אם קל הוא או הפעיל. על סמך צורה זו ובעקבות השימוש הרווח החליטה האקדמיה לאשר את הצורות בבניין הפעיל, וכך נקבע במילון למונחי סוציולוגיה (שנדון ואושר באותה הישיבה): הַאֲצָלַת סַמְכוּיוֹת (לצד אֲצִילַת סַמְכוּיוֹת).

באתר "מאגרים" של מפעל המילון ההיסטורי נוספו חיבורים רבים, מהם קטנים מהם גדולים.

בין החיבורים שנוספו נציין את החיבור הבלשני "מחברת מנחם" מאת מנחם בן־סרוק, שעיבודו הושלם והוא מוצג מעתה עם ערכים מילוניים; שניים מספרי משנה תורה לרמב"ם – "ספר האהבה" ו"ספר ההפלאה"; וכן כמה מאות משירי החול של משה אבן־עזרא. כמו כן נוסף החיבור "מאור עיניים" מאת עזריה בן האדומים, שנכתב באיטליה במחצית השנייה של המאה ה־16, שהוא אחד החיבורים הראשונים המבשרים את העברית של העת החדשה.

חלק מן החיבורים מוצגים לפי שעה כטקסט בלבד, לפני שנעשה העיבוד לערכים, וזאת כיוון שאנחנו רואים חשיבות לעצמה בהצגת הטקסט המותקן, גם קודם עיבודו השלם.

לסרטוני הדרכה לשימוש באתר לחצו כאן.

מימין לשמאל: ד"ר שמחה אסף ליבוביץ, פרופ' משה בר-אשר, גב' ארני וינשל ומר וולט וינשל

בט"ז בטבת תשע"ו (28 בדצמבר 2016) התקיים בבית האקדמיה ללשון העברית מעמד חגיגי שבו העניקה האקדמיה תעודות עמיתי כבוד לבני הזוג ארני ר' וולטר א' וינשל מארצות הברית.

נשיא האקדמיה פרופ' משה בר־אשר בירך את בני הזוג על תרומתם לאקדמיה ועל פעילותם להפצת העברית בארה"ב. ד"ר שמחה אסף ליבוביץ' מן ההסתדרות הציונית העולמית סיפר על מפעליהם של בני הזוג למען החינוך העברי בצפון אמריקה, ופרופ' שמואל פסברג, מנחה המעמד, הרצה על פעילות האקדמיה מאז ייסודה ועד ימים אלו.

בתכנית האמנותית שרה הזמרת יעל תאי משירי משוררים עבריים, ורויטל עמית קראה דברים של ש"י עגנון בשבח לשוננו.

בני הזוג וינשל הודו למברכים בדברים חמים ונרגשים, וסיפרו על אהבתם לעברית – שכהגדרת ארני וינשל היא אמנם לא שפת אמם – אך היא שפת לבם.

עברית ימינו מזמנת לנו שתי מילים דומות אך שונות במשמעותן: סַבְלָנוּת (patience) וסוֹבְלָנוּת (tolerance). שתיהן גזורות מאותו השורש – סב"ל – שבראשונה היה בעל משמעות פיזית ממש: לסבול פירושו 'לשאת משא'. כך למשל בדברי הלעג של ישעיהו על הסוגדים לאלילי זהב וכסף הוא אומר: "יִשָּׂאֻהוּ [הכוונה לאל שיעשו] עַל כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעֲמֹד, מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ" וגו' (ישעיהו מו, ז). סַבָּל הוא מי שסוחב משאות כבדים, והוא מכונה גם נושא בַּסֵּבֶל (נחמיה ד, יא), שהרי סֵבֶל היה בראשיתו המשא הכבד. ואולם מַעבר המשמעות מסבל פיזי לסבל נפשי הוא טבעי וקל, וכבר בתנ"ך סובלים גם דברים לא פיזיים, למשל עוונות כמותם כמשא כבד על כתפי האדם: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ [וְ]אֵינָם, [וַ]אֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ" (איכה ה, ז). לאחר שמשה גדל בבית פרעה הוא יוצא אל אֶחָיו וכך נאמר: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" וגו' (שמות ב, יא). הסבל שהוא רואה הוא סבל פיזי של עבדים נושאי חומר ולבנים, אבל ברור שהקושי הפיזי הולך כאן יד ביד עם קושי נפשי, וכך אנו מבינים זאת כיום.

כיצד קשור הסבל בסבלנות?
במילון בן־יהודה מוגדרת סבלנות: 'מִדת הסבלן'. ומיהו סבלן? "מי ששולט ברוחו וכובש את יצרו מִמהר להִפרע ולנקֹם", כלומר מי שאינו ממהר להחזיר לפוגע. המובאות הראשונות במילון בן־יהודה לסבלן וסבלנות הן מפירושי רש"י למקרא ולגמרא, למשל את האמור על משה "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" (במדבר יא, ג) מפרש רש"י: "ענו – שפל וסבלן". סבלן הוא בעל יכולת לסבול, לשאת פגיעות, ומכאן נעשתה הסבלנות לאורך רוח, היכולת לסבול דברים באיפוק ולחכות. סבלן וסבלנות משמשים אפוא בעברית כבר כאלף שנים.

ומאין לנו סובלן וסובלנות? מילים אלו התחדשו בעברית ימינו כשנדרשו מילים לסוג מיוחד של סבלנות: היכולת לסבול את האחר, את דעותיו, אמונותיו ומנהגיו, הסגולה לקבל את השונה.

מבחינת צורתן נראה כי המילים סבלן וסובלן שקולות בשני משקלים קרובים: קַטְלָן וקוֹטְלָן (או קָטְלָן), ויש שאף ראו בהם משקל אחד. ההבדל בתנועה הראשונה הוא בעיקרו גאוגרפי: במסורת לשון חכמים של ארץ ישראל נהג משקל קוטלן ובמסורת לשון חכמים של בבל נהג משקל קטלן.

כך למשל אנו מכירים מן המשנה במסכת אבות את אחד ממאמריו של הלל הזקן: "לא הבישן למד ולא הקפדן מלמד" (אבות ב, ה), אולם בכתבי יד טובים של המשנה נמצא את הגרסה "לא הבוישן למד ולא הקופדן מלמד". וכן במקום הצורות הבבליות דרשן, שקדן וגזלן נָהגו בארץ ישראל דורשן, שוקדן וגוזלן.

כיום לצד הצורות סַבְלָן וסוֹבְלָן משמשות אף יותר צורות שם התואר המובהקות סַבְלָנִי וסוֹבְלָנִי, בעלות הסופית ־ִי, בדומה לתוקפן ותוקפני, ענק וענקי.

הערה: על הקשר בין הצורות הבבליות לאלה הארץ־ישראליות כתבו רבים, וראו אצל בן־ציון גרוס, המשקלים פעלון ופעלן במקרא ובלשון חכמים, מקורות ומחקרים, א (סדרה חדשה), בעריכת חיים א' כהן, ירושלים תשנ"ד, בעיקר בעמ' 260–263.

ביום חמישי, 4 בפברואר 2016, כ"ה בשבט תשע"ו, התארח פרופ' משה בר־אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, בתכניתו של אודי אביסרור "רגעי ציונות" ברשת א'.

פרופ' בר־אשר מספר על אהבתו לעברית שהחלה עוד בילדותו במרוקו ועל סבו שהיה דמות משמעותית בחייו. עוד הוא מתאר את האווירה הרב-לשונית שעטפה אותו בילדותו ומרחיב את הדיבור על הוריו.

הוא סוקר את מחקריו בלשון העברית ובלשון הארמית ועונה על כמה שאלות לשוניות.

עוד עולה בשיחה תפקידה של האקדמיה ללשון העברית כמכון מחקר לאומי לחקר העברית. פרופ' בר־אשר סיפר על מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה הכולל ניתוח של אלפי טקסטים מכל תקופות הלשון והצגתם לקהל הרחב באתר "מאגרים". עוד הוא סיפר על הפעילות הענפה של האקדמיה במתן שירות לציבור הן בעזרת הוועדות הפועלות באקדמיה, הן בהפקת מילונים מקצועיים והן במענה על שאלות הציבור.

פרופ' בר־אשר סיפר למאזינים על תכניות האקדמיה להקים את מנווה האקדמיה בקריית הלאום בירושלים. המנווה ישמש בית חדש לאקדמיה ויוקם בו המוזאון של השפה העברית.

להאזנה לתכנית במלואה: http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1961629

רבים שואלים כיצד יש לכתוב – בקי או בקיא? נקדים ונאמר ששני הכתיבים נכונים.

המילה בָּקִי מתועדת לראשונה בספרות חז"ל. למשל במשנה במסכת עירובין (ד, ח) מדובר על מי שאינו בקי בהלכה, וכך כתובה המילה (בלי אל"ף) בכל כתבי היד ובדפוסים. גם בצורת הרבים מצוי בכתבי היד של המשנה הכתיב בלי אל"ף: בקי – בקיים כמו נָקִי – נְקִיִּים. לצד כתיב זה מצוי גם הכתיב באל"ף: בקיאים.

את החילופים בין בקיים לבקיאים אפשר להסביר כחילופי יו"ד ואל"ף בין תנועות i או כתוספת הגה מעבר בין תנועות – בדומה לאל"ף בצורות צְבָאִים (הרבים של צְבִי), טְלָאִים (הרבים של טָלֶה). כתיבים כאלה אפשר למצוא במגילות קומראן, המגילות שנמצאו בגדה הצפונית-מערבית של ים המלח, ובהן כתיבים המיוחדים לסופרי הכת שישבו שם. כך למשל לצד הכתיב המקראי גוים (= גוֹיִם, צורת הרבים של גוי) רגיל שם הכתיב גואים. הכתיב בקיאים יכול להוליד את הכתיב באל"ף גם בצורת היחיד, ואמנם הכתיב בקיא – לצד בקי – מצוי בתלמוד הבבלי. עוד נוסיף כי במקרא המילה נָקִי כתובה גם פעמיים באל"ף נקיא (יואל ד, יט; יונה א, יד). כתיב נדיר זה נעשה רגיל במגילות קומראן.

אף שנראה שהכתיבים בלי אל"ף קודמים לכתיבים באל"ף, אפשר גם לראות את הדברים בצורה אחרת, כלומר לראות בכתיב בקי קיצור של בקיא. וכל כך למה? בספרות חז"ל אנו מוצאים כמה וכמה מקרים שבמקום המילה בקיאים (או בקיאין) משמשת המילה פקיעין, למשל בתוספתא נשאלת השאלה אם אכילת מצה של כותיים [= שומרונים] בפסח מותרת ואדם מישראל יוצא בה ידי חובת אכילת מצה. ר' לעזר [= אלעזר] אוסר זאת "לפי שאין [הכותיים] פקיעין בדקדוקי מצה". לעומתו רבן שמעון בן גמליאל סבור כי "כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל" (תוספתא פסחים ב, ג). הגרסה פקיעין מוכרת גם מן התלמוד הבבלי, אבל יש שמצוי גם הכתיב בקיעין (תלמוד ירושלמי גטין מג, ב). את המעבר מפקיעין לבקיעין ומבקיעין לבקיאין אפשר לבאר בקלות, מה שכאמור מחזק את ההשערה שהכתיב באל"ף – גלגול של עי"ן – הוא כתיב ותיק יותר. דבר דומה מצאנו במילה בָּרִיא במובן 'ודאי', היכולה גם להיכתב בָּרִי, כבמאמר הידוע "ברי ושמא – ברי עדיף", כלומר הוודאי עדיף מהספק (למשל בבלי כתובות יב ע"ב). בכתבי יד שונים של הבבלי גם נוכל למצוא מימרה זו כתובה באל"ף: "בריא ושמא – בריא עדיף".

הפועל פָּקַע מוכר מלשון חכמים; בָּקַע – כבר במקרא, ואחד ממובניו – חדירה או פריצת דרך. מובן זה של חדירה לעומק הדבר התגלגל למשמעות של בחינה וחקירה, הידועה בשורש בק"י מן הארמית, ומכאן למשמעות של מומחה בדבר. גם מן הארמית מוכרים למילה בקי החילופים בין פקיע, בקיע ובקי, ובהחלט ייתכן שבקי נשאל לעברית מן הארמית. על הקשר שבין בקי לבקיע כבר עמד רמב"ן בסיפה של דבריו על שמות יב, מג – בהדגימו מילים שהושמטה מהן העי"ן.

כך או כך כאמור שני הכתיבים – באל"ף ובלעדיה – טובים לשמש גם בימינו.

מיהו דוד?

בתנ"ך 'דוד' הוא אחי האב ו'דודה' היא אחות האב וגם אשת הדוד. השימוש במילים אלו לציון קרבה דווקא מצד האב אינו מקרי, שכן בעת העתיקה הייתה חשיבות רבה יותר לקרבה מצד זה, למשל בהקשר של ירושה (הערבית מבחינה עד היום בין עַםּ 'אחי האב' ובין חַ'אל 'אחי האם'). בספרות חז"ל יש שימוש מועט ב'דוד' ו'דודה' גם לציון אחֵי האם, ובהמשך השתגר השימוש הזה לחלוטין.
'דוד' במשמע 'בעל הדודה' הוא המאוחר ביותר. בעבר היה ודאי הבדל גם בתפיסת המעמד של אשת הדוד לעומת בעל הדודה, אך בעת המודרנית הרחבת המשמעות של 'דוד' לבעל הדודה היא כמעט מתבקשת מאליה.

סבות או סבתות?

הצורות סַבָּא (במקור סָבָא) וסָבְתָא מקורן בארמית, והן משמשות לצד מקבילותיהן העבריות סָב וסָבָה. כשם שבצורת הזכר סבא עוברים ברבים לעברית – סָבִים (ולא סָבֵי או סבָיָא), כך גם במילה סבתא – סָבוֹת (ולא צורות הרבים הארמיות סָבָתָא או סָבָתָן). וכשם שבלשון התקנית איננו אומרים "אַבָּאִים" אלא אָבוֹת (מן אָב), כך גם נאמר סָבָתִי ולא "סבתתי", סָבוֹת ולא "סבתות".

אמא או אימא?

המילה אִמָּא נכתבת ללא ניקוד ביו"ד: אימא.
אִמָּא היא המקבילה הארמית של הָאֵם – לרוב במשמע 'האֵם שלי' ובארמית מאוחרת גם אֵם סתם, כלומר בלא יידוע. מכיוון שאין מדובר בנטייה של המילה העברית אֵם, הוחלט לראות בה צורת יסוד לעצמה לעניין הכתיב חסר הניקוד. לפיכך היא נכתבת ביו"ד על פי הכלל שכותבים יו"ד לציון תנועת i שאין אחריה שווא נח – כמו במילים גינה, סיבה, מידה, מיטה ועוד רבות. צורת הרבים אִמָּהוֹת והשם המופשט אִמָּהוּת נכתבים גם הם ביו"ד: אימהוֹת, אימהוּת. רק הצורות הנובעות ישירות מן המילה אֵם (ואין בהן תוספת ה"א) נכתבות בלא יו"ד: אמו, אמות־(קריאה), אמותינו וכדומה.

 חמה או חמות?

חָמוֹת – כמו אָחוֹת; וברבים חֲמָיוֹת – כמו אֲחָיוֹת.

מה הם אחאים?

המילה אַחָאִים מתרגמת את המונח siblings. אַחַאי (sibling) הוא כל אחד מכמה צאצאים שיש להם הורה משותף או הורים משותפים. המילה כוללת אפוא אחים ואחיות, וכן אחים למחצה. היא משמשת במדעי החברה וברפואה (למשל לציון אחים למחצה מאותה תרומת זרע), בביולוגיה (בחקר בעלי חיים והתנהגותם) ועוד. בשימוש הכללי אין בדרך כלל צורך במונח המקצועי הזה, ודי במילה הישנה והטובה אַחִים. אם רוצים לציין במפורש שהכוונה גם לאחיות אפשר לומר 'אחים ואחיות' – אם כי לרוב המילה 'אחים' מכוונת ממילא גם לאחיות (כשם שבמילה 'נכדים' מכוונים לרוב גם לנכדות ובמילה 'רופאים' גם לרופאות). כן אפשר לנקוט צירופים דוגמת 'אחים למחצה' לפי הצורך.

האם יש מילה לסבא וסבתא יחד?

רבים מבקשים מונח לציון הסב והסבה יחד – בדומה למילה הורים, ואחדים אף שלחו אלינו הצעות, כמו סָבָאִים, סָבָנִים, סָבָיִים. בימי ועד הלשון (תש"ג, 1943) נקבע הצירוף 'הורים סבים', אך המונח לא נקלט. העניין עלה שוב לדיון בוועדה למילים בשימוש כללי בשנת תשע"ה (2015) בעקבות. רוב חברי הוועדה סברו שאין בזה צורך, שהרי ברוב קִרבות המשפחה (חוץ מ'הורים') הצורה בזכר רבים עשויה תמיד לכלול את שני המינים: כשאומרים 'בנים' לעתים הכוונה גם לבנות ("בעצב תלדי בנים" ודאי אינו מכוון רק לזכרים), וכשאומרים 'דודים' לרוב הכוונה גם לדודות. הוחלט אפוא שדי במילה סָבִים, ולפי הצורך אפשר לנקוט צירופים מעין 'סבא וסבתא', 'סבים וסבות', 'הורי הורים'.

איך נקרא נכד האח?

לציון נכד האח או האחות נקבע המונח נֶכְדָּן (בנקבה נֶכְדָּנִית). ליחס ההפוך נקבעו הצירופים דּוֹד רַבָּא ודוֹדָה רַבְּתָא ולצדם גם דּוֹד גָּדוֹל ודוֹדָה גְּדוֹלָה.

איך נקרא נכד הדוד?

למזכירות המדעית של האקדמיה הגיעה פעמים רבות ההצעה לכנות את נכד הדוד בשם נֶכְדּוֹד (בנקבה נֶכְדּוֹדָה או נֶכְדּוֹדִית). בדיון בעניין בוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה סברו כמה חברים שההצעה נחמדה, אך בסופו של דבר הוחלט שאין צורך בקביעת מונח רשמי לקרבה הזאת.

בת דוד או בת דודה?

שתי דרכי הבעה מצויות בלשוננו: בדרך הראשונה מתאימים את הצירופים לקרבה המדויקת: 'בן דודה', 'בני דודה', 'בת דוד' וכדומה. נוהגים בה בייחוד דוברים ממוצא מזרחי. בדרך השנייה נוהגים להחיל את ההתאם במין ובמספר על הצירוף כולו: זכר יחיד – 'בן דוד'; נקבה יחידה – 'בת דודה'; זכר רבים – 'בני דודים'; נקבה רבות – 'בנות דודות'. דרך זו נוקטים בייחוד דוברים ממוצא אשכנזי. במקורות מצאנו רק את הדרך הראשונה: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ…" (אסתר ב, ז). עם זאת בצירופי סמיכות רבים בלשון חז"ל מצאנו תופעה דומה לדרך השנייה – ריבוי הנסמך גורר את ריבוי הסומך, כגון 'ערבי פסחים' ו'בתי כנסיות'. אם כן לשתי הדרכים יש על מה לסמוך, ושתיהן כשרות.

מיהו גיס?

המילה גִּיס נשאלה ללשוננו מן הסורית בתקופת חז"ל. משמע המילה בסורית הוא 'בעל אחות אשתו', ובמשמע זה היא משמשת גם במשנה (סנהדרין ג, ד) ובתלמוד הבבלי (יבמות מה ע"ב). בתלמוד הירושלמי גם שני אנשים הנשואים לשתי אחיות נקראים גיסים (שקלים א:ז, מו ע"ב). לציון היחסים הקרובים יותר 'אחי אשתו' ו'בעל אחותו' חז"ל אינם משתמשים במילה גִּיס אלא פשוט בצירופים מעין אלו. בימי הביניים התרחבה הוראת המילה גִּיס לציון אחי האישה, אחי האיש ובעל האחות, וגם נוצרה לה צורת הנקבה גִּיסָה. בעברית בת ימינו המילים גיס וגיסה משמשות בכל ההוראות האלה, ואף רווחות יותר בהוראתן המאוחרת 'אחי האיש או האישה' ו'בעל האחות'. הערה: רבים מזהים את המילה גִּיס עם גִּיס, גִּסָּא בהוראת צד (כגון בביטוי "מחד גיסא… מאידך גיסא…"), ואולם בסורית ובמסורות הטובות של ספרות חז"ל יש הבחנה בניקוד: בהוראה 'צד' יש דגש בסמ"ך ואילו בהוראה של קרוב משפחה אין דגש.

האם יש צורת נקבה למילה הוֹרֶה?

צורת הנקבה של הוֹרֶה היא הוֹרָה. המילים הוֹרֶה, הוֹרָה והוֹרִים הן צורות בינוני של הפועל הָרָה שעניינו היריון, ולכן דווקא צורת הנקבה היא הטבעית והמתבקשת ביותר. וכך אמנם מצאנו בתנ"ך: "עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי" (שיר השירים ג, ד), "זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם" (הושע ב, ז). הורתו של אדם היא אמו, מי שהרתה אותו. צורת הרבים הוֹרִים מופיעה בתנ"ך רק במקום מסופק. בברכת יעקב ליוסף נאמר "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם…" (בראשית מט, כו), אך רבים קוראים כאן 'הוֹרֵי עד' במשמע הרים בהקבלה ל'גבעות עולם'. מלבד זאת המילה הוֹרִים נקרית רק בחיבורים מאוחרים יותר – באחת ממגילות ים המלח ובספרות חז"ל; ואילו המילה הוֹרֶה בזכר עולה רק בלשון הפיוט. כיום דווקא הצורה הוותיקה הוֹרָה איננה משמשת כמעט. ואין פלא בדבר – הרי כאשר רוצים לדבר דווקא על האֵם נוקטים את המילה אֵם עצמה. לעומת זאת כשהכוונה לאב וגם לאם נוקטים את המילה הורים וכשהכוונה לאב או לאם נוקטים את צורת הזכר הוֹרֶה.

האם אחד משלישייה נקרא תאום?

המילה תאומים נתפסת בדרך כלל כמציינת שניים בגלל השימוש הרווח בה, ואולם היא טובה גם לציון שלושה ויותר. במדרש מסופר על הבל ש"נולד הוא ושתי תאומותיו" (בראשית רבה סא, ד) – כלומר בלידה אחת נולדו שלושה והם נקראים תאומים. ועוד: צורת המילה תאומים היא צורת רבים רגילה ולא צורת זוגי. בעבר דנה הוועדה למילים בשימוש כללי בסוגיה והצעתה היא "תאומי שלישייה".

רבים מתלבטים כיצד לפסק רשימות שבהן כל סעיף בא בשורה נפרדת. האקדמיה לא קבעה כללים בעניין זה. ההחלטה איך לפסק נתונה אפוא לשיקול דעתו של הכותב או העורך לפי העניין ולפי סגנונו.

בפועל יש שלוש אפשרויות:

א. אי־שימוש בסימני פיסוק בכלל.
דרך זו מתאימה בעיקר לפריטים קצרים ולרשימה העומדת בפני עצמה ואינה חלק מטקסט רחב יותר.

ב. סימן פיסוק בסוף הפריט האחרון.
דרך זו מתאימה בייחוד אם הרשימה באה ברצף של טקסט ארוך יותר ויוצרת מעין משפט עם המילים הקודמות לה.

ג. סימן פיסוק בסוף כל פריט.
בדרך כלל סימן הפיסוק יהיה נקודה ופסיק בסוף כל פריט, ובפריט האחרון נקודה. אבל אפשר גם לשים נקודה בסוף כל אחד מן הפריטים. דרך זו מתאימה בעיקר כשמדובר בסעיפים ארוכים, ובוודאי יש לשים סימן פיסוק בסופו של פריט המנוסח כמשפט.

במאה האחת־עשרה, החל מן השליש השני שלה, שקדו קראים ביזנטים, ובראשם טוביה בן משה, על תרגום לעברית של טקסטים ערביים אשר כתבו חכמים קראים בירושלים. מטרת התרגום הייתה להנגיש את היצירות הירושלמיות לתושביה הקראים של ביזנטיון אשר לא ידעו ערבית. בדרך זו נוצרו בביזנטיון שני סוגים של חיבורים עבריים קראיים: (א) תרגומים לעברית של יצירות ירושלמיות שלמות, למשל: ספר נְעִימוֹת שהוא תרגום של אלכִתַאב אלמֻחְתַוִי ליוסף הרואה; (ב) חיבורים המאגדים תרגומים של קטעי טקסטים ירושלמיים או עיבודים של תרגומים כאלה, למשל: אוֹצָר נֶחְמָד לטוביה בן משה. לשונם של החיבורים האלה לעתים קרובות קשה להבנה. אחת הסיבות היא שמילים רבות בתרגומים אלו היו חידושי לשון של המתרגמים ואף למילים קיימות ניתנו הוראות חדשות – וזאת בדרך כלל בהשפעת הלשון הערבית. גם מצד התחביר ניכרת השפעה זו. נוסף על כך הנושאים הנדונים ברבים מן החיבורים מופשטים ומסובכים.[1]

המחברים־המתרגמים שאפו להתבטא בלשון העברית, אולם כפי הנראה לעתים הם חששו שמא הביטוי העברי לא יהיה ברור דיו לקהל הקוראים, ולכן הם הסתייעו במילים יווניות כדי להבהיר את הכוונה. המילים היווניות המשובצות בחיבורים אלו כתובות בכתב עברי וככלל מנוקדות, שלא כמילים העבריות שעל פי רוב אינן מנוקדות.

בדרך כלל המילים היווניות מופיעות לצד מילים עבריות המכוונות לאותה המשמעות, ובין הלשון היוונית למקבילתה העברית יש חציצה – על פי רוב המילה יַעֲנֶה. מילה זו משמשת במובן 'כלומר' (בהשפעת המילה הערבית יַעְנִי) ובאה לרוב בקיצור: יע'. כך למשל אנו קוראים בספר נעימות: "ונכריחו שיברח מן הכאב, יע' אַפֵיטוֹן קִינְדִינוֹן [=מן הסכנה]". בדומה לכך בחיבור מַחְכִּימַת פֶּתִי (תרגום של כִתַאב אלתַמְיִיז ליוסף הרואה): "ולא יהיה הדבר התאוב, יע' טוֹפוֹתוּמֵינוֹן [=הנחשק], ישיגהו הזק".

יש שהמילים המקבילות בעברית וביוונית מופיעות ללא חציצה ביניהן, למשל: "מפני כי בן אדם המצֻווה יכול מן עשיית מה שיגוש, אוֹפוּאַפַיִטִי [=מה שמחייב], ההועלה והשכר הטוב מזולתו" (ספר נעימות).

המילים העבריות קודמות על פי רוב למקבילותיהן היווניות, כפי שראינו בדוגמאות לעיל. ואולם לא אחת היוונית היא שקודמת, למשל: "ויהיה הוא בה פְרוֹטִימוֹטֵרוֹש [=עדיף], יע' עדוף" (מחכימת פתי).

במקרים רבים נקטו המתרגמים לשון יוונית ללא מקבילה עברית לצדה. כך לדוגמה נאמר בחיבור שאלות ותשובות ליוסף הרואה: "כגון שגזר המלך אֶגְרִיָאה [=שירות ציבורי כפוי] לכל סופר מהיר להביאו לבית מלכותו שיכתבו לו ספרים הרבה במהרה". וכן אנו מוצאים בחיבור המכונֶה ספר הפִּתרון: "א' [=אמר]: 'מבשרם לא תאכלו'. מע' [=מַעֲנֶה או מַעֲנֵהוּ, במובן 'כלומר'] – מהיוצא מבשרם לא תאכלו. והוא הנמצא בבטנם, כגון אַבְגוֹטַרַכַא [שֵׁם של מַאכל בֵּיצים]". יש לציין כי בחלק מן המקרים שהמילים היווניות משמשות לבדן, אנו מוצאים שבהיקרות קודמת שלהן הן הופיעו לצד מקבילות עבריות. כך למשל המילה היוונית אֲמֵילִיאַה [=התרשלות] מופיעה לבדה בקטע מתוך אוצר נחמד: "וכבר היה אהרן ע'ה' [=עליו השלום] עשה מה שהיה חוב בזה מבלי היות שם אֲמֵילִיאַה", זאת אחרי שבקטע קודם היא שימשה לצד המקבילה העברית רִפְיוֹן: "ולא יעבר מהם רפיון בדבר, יע' אֲמֵילִיאָה".

לעתים רחוקות מילה יוונית מיודעת באמצעות תווית היידוע העברית ה, ובמקרים כאלה אין מקבילה עברית. כך למשל המילה היוונית קַתְֿרֵפְטִין [=ראי] מופיעה עם ה"א הידיעה בקטע מתוך ספר נעימות: "כי נקח הַקַתְֿרֵפְטִין ונשים אותו לנגד עינינו ונראה פנינו".

לסיום יש לציין כי שיעור הופעתה של הלשון היוונית בטקסט העברי משתנה מחיבור לחיבור. טוביה בן משה הִרבה באופן יחסי להשתמש במילים יווניות בחיבוריו – אוצר נחמד, ספר נעימות ומחכימת פתי. היו מתרגמים שמיעטו לנקוט את הלשון היוונית, למשל המתרגם של ספר המצווֹת ללוי בן יפת הלוי, והיו שנמנעו מכך לחלוטין, לדוגמה המתרגם של החיבור בראשית רבא לישועה בן יהודה.

כתב: אמיר געש

[1] ראו: Z. Ankori, Karaites in Byzantium, New York 1959; S. Hopkins, ‟Karaite Hebrew Translations of Arabic (Byzantium)”, Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics, ed. Geoffrey Khan, Brill Online 2014; A. Maman, ‟Karaite Hebrew”, Ibid.