'האומנם הדבר חמור כמו שנטען'

למשל:

"ריבוי התלונות מחייב את הממונים עליו לבדוק הכצעקתה"

ובשלילה: "כולנו חוששים משינויים, אבל אם תקראו את פרטי התכנית החדשה תיווכחו שלא כצעקתה, ואולי אפילו תמצאו בה כמה בשורות טובות"

על פי המסופר בתנ"ך חטאו אנשי סדום ועמורה חטאים גדולים וכבדים: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית יח, כ). אלוהים החליט להביא עליהם חורבן נורא ומוחלט, אך קודם לכן ביקש לוודא שאכן מגיע להם עונש כה חמור: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא – אֵדָעָה" (שם כא). מפרשים כי "צעקתה" של סדום היא צעקת העשוקים שבקרבה, וככל הנראה יש לקרוא זאת כך: האומנם מעשיהם של אנשי סדום קשים כמו שעולה מצעקת העשוקים שבקרבה? אם כן – אביא עליהם כליה ("כָּלָה"), ואם לא – אדע מה ראוי לעשות ("אֵדָעָה").

בספרות הרבנית, ובייחוד בספרות השו"ת (שאלות ותשובות בהלכה), פסוקים אלו משובצים לעתים בתיאור בירור שנעשה בעניין חמור כלשהו. למשל: "וצעקה [האישה שסופר עליה קודם] במר נפשה ובכה תבכה… וארדה לראות ולחקור הכצעקתה הבא אלי עשתה" (שו"ת אמונת שמואל, המאה הי"ז). גם בעיתונות העברית שימשו תחילה שיבוצים מעין אלו, למשל: "מכל אלה נראה לדעת כי לא כצעקתה הבאה עליו עשה, ואשרי מי שחושדים אותו ואין בו" (המגיד, 11 במאי 1859).

לימים נתקצר השיבוץ המקראי, ו"הכצעקתה" כשהיא לעצמה מקפלת בתוכה את העניין כולו.

יש המרחיקים לכת ונוקטים את מטבע הלשון הזה בהקשרים חיוביים, כגון 'חבר המליץ לנו בחום על המסעדה, ובארוחה הבאה הזדרזנו לבדוק הכצעקתה'. שימוש זה אינו עולה בקנה אחד לא עם הסיפור המקראי ולא עם מושג הצעקה שהוא ביטוי לכאב וסבל.

מטבע הלשון 'הכצעקתה' נפתח בה"א השאלה. ניקודה הרגיל של ה"א זו הוא חטף פתח: הֲתֵדַע. ואולם בתנאים מסוימים מוצאים ניקודים אחרים: (א) לפני שווא או אחת מאותיות אהח"ע ניקודה פתח: הַשְׁמַעְתֶּם, הַאִם. (ב) לפני גרונית בקמץ ניקודה סגול: הֶהָיִית. באות שוואית לפעמים יש דגש אחרי ה"א השאלה, כגון "הַכְּצַעֲקָתָהּ", "הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (במדבר יג, יט); ולעתים אין דגש, כגון "הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ?" (בראשית כז, לח).

'נמנע מלבוא למקום מסוים', 'בא למקום מסוים לעתים רחוקות'

למשל: אוהדים רבים החלו להוקיר רגליהם מן המגרש לאות מחאה על מכירת הקבוצה לגורם זר.

מקור הביטוי הוא פסוק במשלי: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" (כה, יז), ופירושו הימנע מביקורים תדירים בבית רעך, כדי שלא ישבע ממך וישנא אותך. הנחיה זו דומה להנחיה בפסוק הקודם: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ". מה הקשר בין הפועל הוֹקִיר – מן השורש יק"ר – ובין הימנעות מביקור אצל חברים? הפועל הזה מופיע עוד פעם אחת בתנ"ך: "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" (ישעיהו יג, יב), והכוונה היא לעשות את האדם יקר מזהב. דברים נעשים יקרים לנו כשהם נדירים, ואילו כשדבר נעשה באופן תדיר לבנו גס בו. כך גם מוסבר הפסוק במשלי: "עשה רגליך יקרים וחשובים מבלי יבואו תדיר" (מצודת דוד), ובמילים אחרות: עשה את ביקוריך בבית רעך נדירים (כמו זהב).

בימינו הביטוי משמש בעיקר לציון הימנעות מוחלטת מהגעה למקום מסוים, מהשתתפות בפעילות מסוימת וכדומה. כמו כן נפוץ יותר השימוש בצורת הרבים של רגל: הוקיר רגליו.

ביטוי דומה הוא 'מנע רגלו', גם הוא על פי משלי: "בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם, מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם" (א, טו). ובימינו נוצר הביטוי 'הדיר רגליו' באותה המשמעות.

'משענת רעועה', 'דבר או איש שאין לסמוך עליו'

למשל: הראיות שהביאה התביעה הן משענת קנה רצוץ, וההגנה תפריך אותן אחת לאחת.

בימי המלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על ערי יהודה וצר גם על ירושלים. סיפור המצור והסרתו מסופר בתנ"ך פעמיים: בספר מלכים ובספר ישעיהו. רבשקה, שר צבא סנחריב, נזף בחזקיהו ולעג לו על שמרד במלך אשור ושם מבטחו במעצמה האזורית השכנה מצרים שתבוא לעזרתו. וכך מצוטט רבשקה בדבריו אל אנשי חזקיהו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ? … עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי? עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ. כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו" (מלכים ב יח, יט–כא; ובשינויים זניחים בישעיהו לו, ד–ו).

קנה, מהצמחים האופייניים למצרים, הוא צמח חזק וגמיש. קנה רצוץ, כלומר רעוע או שבור, הוא הפך הדבר; קנה כזה – אומר רבשקה – במקום שיהיה משענת למי שסומך עליו את כפו, יחורר אותה ויפצע את הנסמך עליו. והנמשל ברור: מצרים היא משענת רצוצה כזאת, וההישענות עליה תביא לפגיעה בחזקיהו ולנפילת ירושלים. גם בימינו משענת קנה רצוץ היא ביטוי לאדם או לדבר שאי אפשר לסמוך עליו, והיא נתפסת כמשענת רעועה שתגרום לנפילת הנשען.

הערה: רצוץ הוא ביסודו רעוע – בחילופי צד"י ועי"ן. במקרים כאלה החלופה בעי"ן היא בדרך כלל על דרך הארמית, כפי שמקבילתה של 'ארץ' בארמית היא 'ארע' ושל 'צאן' – 'עאן'. גם השורש רע"ע – מקבילו של רצ"ץ –הביע ביסודו שבירה. למשל בפסוק "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם" (תהלים ב, ט) מקביל הפועל תְּרֹעֵם אל תְּנַפְּצֵם.

'גרם לביטול (של תכנית, של כוונה, של תקווה וכדומה)'

למשל: ההפגנה האלימה שמה לאל את המאמצים להגיע להסדר במשא ומתן.

מטבע הלשון 'שם לאל' לקוח מפסוק שבו איוב מסיים את נאומו כנגד רעיו: "וְאִם לֹא אֵפוֹ מִי יַכְזִיבֵנִי וְיָשֵׂם לְאַל מִלָּתִי" (איוב כד, כה). כוונת הדברים לומר בדרך של שאלה רטורית שאיש לא יוכל להכזיבו, כלומר לטעון שהוא דובר כזב, ושאיש לא יוכל לבטל את מילתו, כלומר להוכיח שדבריו אינם אמת.

'אל' היא מילת השלילה המוכרת לנו מן הציווי השלילי, כגון "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (דברים א, כא). בתנ"ך היא מופיעה גם בלשון קצרה ללא פועל מפורש, כגון בדברי נעמי לכלותיה "אַל בְּנֹתַי" (רות א, יג) כשהיא מפצירה בהן שלא יבואו עמה לבית לחם. ויש גם 'אל' לפני שמות עצם, כגון "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם" (שמואל ב א, כא) – והכוונה 'אל יהיה טל ואל יהיה מטר'. הביטוי 'שם לאל' הוא המקרה היחיד שבו 'אל' היא במעמד של שם עצם, ומשמעה בהקשר זה 'אַיִן', 'אפס'. 'לשים לאל את מילתו' פירושו לאיין ולבטל את דבריו. תינתן הדעת שמילית היחס ל מנוקדת בשווא: לְאַל.

הביטוי מצא את מקומו בפנתאון השירה העברית בשירהּ של רחל 'רק על עצמי': "גַּם אֶת דַּרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת – דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל, יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל".

ספר איוב – על אף לשונו הקשה והלא מובנת במקרים רבים – סיפק שפע של מטבעות לשון לעברית, ובהם 'סמרו שערותיו', 'שם בסד', 'מי ישורנו', 'מפח נפש', 'אשר יגורתי בא לי'.

'נחלץ מן העניין בנזק כבד', 'יצא בהפסד גדול'

למשל: מן העימות בטלוויזיה יצא המתמודד לנשיאות בשן ועין, והסקרים מנבאים לו הפסד.
פרשת משפטים בספר שמות מזמנת לנו חוקים בעניינים שונים, ובהם יחס האדון לעבדו ולאמתו העבריים, דיני נפשות, נזקי גוף ונזקים אחרים. בחוקים העוסקים בנזקי גוף נזכר חוק שעניינו אדון המכה את עבדו או את אמתו וגורם להם נזק גוף חמור. חוק התורה קובע כי אם מן המכות מאבדים העבד או האמה עין או שן, הם יוצאים לחופשי: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שמות כא, כו–כז).

בעקבות זאת עוסקים גם התלמודים (הירושלמי והבבלי) בעבד היוצא לחופשי בגלל נזק גוף, ובלשון התלמוד: 'יוצא בשן ועין'. כך למשל נחלקות הדעות בתלמוד הירושלמי מה דינם של ילדי העבד הנפגע, ולפי אחת הדעות: "היוצא בשן ועין – הואיל ושחררתו התורה, בניו בני חורין" (גטין ד:ד, מה ע"ד).

התלמוד הבבלי מסביר שהאיברים שעליהם נסב החוק המקראי – שן ועין – הם דוגמאות לאיברים "שאינן חוזרים", כלומר הנזק בלתי הפיך. לכן כל נזק לאיבר בחומרה כזאת יביא לשחרור העבד (קידושין כד ע"א). מן ההקשר הזה של נזק בלתי הפיך לגוף נלקח הצירוף יצא בשן ועין, אלא שמובנו התרחב והשתנה: הפועל יָצָא כבר אינו מכוון ליציאה לחופשי, והמילים 'בשן ועין' אינן הסיבה לשחרור (בגלל שן או עין) אלא המצב של האדם (בלי שן ועין). בשימוש המחודש הנזק אמנם נזק כבד הוא, אבל לאו דווקא גופני (הוא יכול להיות למשל גם נזק כספי או תדמיתי).

ביטוי קרוב – אם כי סתום מעט – הוא 'נמלט בעור שיניו'. מקורו בספר איוב: "בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי" (יט, כ). רש"י מסביר שכל בשרו "היה לקוי בשחין ובתולעים חוץ מחניכי שיניו".

'בכוחו', 'ביכולתו'

למשל: הקהילה עשתה כל אשר לאל ידה כדי לסייע למשפחה בשעתה הקשה.

לאחר שברחו יעקב ומשפחתו מבית לבן הארמי, השיגם לבן ואמר להם: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע" (בראשית לא, כט) – כלומר ביכולתי להרע לכם. במקומות אחרים בתנ"ך בא הניסוח השלילי 'אין לאל ידו', כלומר אין ביכולתו.

לפי הפירוש המקובל המילה אֵל בביטוי זה משמעה 'כוח', וכך מפרשים גם שתי מילים קרובות בתהלים – אֱיָל ואֱיָלוּת: "הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל" (פח, ה), "אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (כב, כ). השורש או"ל או אי"ל משותף לכמה מן הלשונות השמיות, ומשמעו היסודי כוח והובלה. שורש זה עומד כנראה ביסודו של כינוי האלוהות אֵל (גם בכינויים אֱלֹוהִים ואֱלוֹהַּ הה"א כנראה משנית), וכן ביסוד המילה אִילָן וביסוד שמות האילנות החסונים אֵלָה ואַלּוֹן (או אֵלוֹן). יש הקושרים לכך גם את שם בעל החיים אַיִל – הכבש החזק ההולך בראש העדר. אַיִל הוא גם כינוי לאדם חשוב וחזק ככתוב "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד" (שמות טו, טו), ובימינו 'אֵיל הון', 'אֵיל נפט', 'אֵיל תקשורת' ודומיהם. האיל, אשר נודע בכוחו ובקרניו החזקות, אף העניק את שמו לאחד מכלי המלחמה של העת העתיקה: אֵיל הברזל המנגח חומות ושערים, שלעתים היה מעוצב בדמות ראש איל ממש. שמו העברי נזכר כנראה לראשונה בספר יוסיפון, ומסתבר שהוא תרגום השם הלטיני aries – כבש, איל (מכאן גם השם האנגלי battering-ram – אֵיל ניגוח).

מלבד הביטוי המקראי 'לאל ידו' יש אֵל במשמע כוח גם במטבע לשון שירשנו מספרות חז"ל: מֵאֵלָיו. דבר הנעשה מאליו הוא דבר הנעשה מכוח עצמו. למשל: "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו" (בבלי ברכות ג ע"ב). יש הנוהגים לכתוב 'מאיליו' ביו"ד אחרי האל"ף, ומכל מקום שלא כמו מילת היחס 'אֶל' שבחלק מצורות נטייתה יש חטף פתח (אֲלֵיהם), בנטיית מאליו הצירי מתקיים: מֵאֵליהם.

'בפומבי', 'בגלוי'

למשל: אנשים החושפים את חולשותיהם בריש גלי סוללים דרך לרבים לא להתבייש במי שהם.

הביטוי הארמי בְּרֵישׁ גְּלֵי פירושו המילולי הוא 'בראש גלוי'. הצורה גְּלֵי (בשווא בגימ"ל) היא צורת הבינוני של הסביל של בניין קל בארמית, והיא מקבילה בדיוק לצורה העברית גָּלוּי.

מקור הביטוי בתרגום הארמי של אונקלוס לצירוף העברי בְּיָד רָמָה. כך מתורגם הצירוף בפסוק המדבר ביציאת מצרים "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (שמות יד, ח) וכן בפסוק "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה… אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף… כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר" (במדבר טו, ל–לא). בפסוק מספר במדבר האיש העושה ביד רמה מוצג כנגד האיש החוטא בשגגה (הנזכר בפסוקים הקודמים). מכאן שביד רמה פירושו בזדון, בכוונת חטא.

לפנינו ביטוי מטפורי (כמו הביטוי המיתרגם 'ביד רמה'): ראש גלוי עשוי להתפרש ראש מורם וזקוף, בכל מלוא הקומה. ויש מבארים שהכוונה היא לראש חשוף, כלומר למי שמהלך בלי כיסוי ראש, שכן כיסוי הראש נחשב למעשה מכבד שיש בו הכנעה כלפי אחרים. בהשאלה הביטוי ריש גלי מביע גאווה נטולת פחד מצד אחד או חוצפה ועזות פנים כדוגמת מעשיו של החוטא בזדון.

היפוכו של הביטוי עומד כנראה ברקע הצירוף 'אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ' (אסתר ו, יב) וצירופים דומים במקרא. הפועל חָפָה פירושו כיסוי והסתרה, וחפוי ראש הוא תואר לאיש כנוע ושפל.

בימינו משמש הביטוי בעיקר במשמעות בפרהסיא, ברבים. ההתפתחות מן המשמעות המקורית מובנת – העושה מעשה ברבים אינו מתבייש במעשהו. וייתכן שסייעה לכך המילה גְּלֵי שבביטוי, מאחר שהנעשה בפרהסיא גלוי לעין כול.

'היטב', 'לתפארת'

למשל: הכול התרשמו מן הדובר הצעיר שנאומו היה בנוי לתלפיות.

מגילת שיר השירים רצופה דברי אהבה, ובכללם תיאורי יופי רבים. באחד מהם נאמר: "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" (ד, ד). מגדל דוד היה כנראה מגדל מוכר בעיר דוד אשר בירושלים (המגדל המכונה כיום בשם זה אינו אלא מסגד טורקי ואינו שייך לענייננו). על פי הכתוב כאן נודע מגדל דוד ביופיו ואולי גם בחוזקו, ואף היה מקושט במגנים ובכלי מלחמה אחרים (המנהג לקשט את חומות העיר בכלי מלחמה מוכר גם מיחזקאל כז, י–יא). אם כן לפנינו ציור ברור: צווארה של האהובה מדומה למגדל הנודע, ומחרוזותיה – לכלים המקשטים אותו.

מתיאור צוואר האהובה נלקח הביטוי 'בנוי לתלפיות' לציון דבר העשוי לתפארת, דבר דבור על אופניו. ולעתים נוקטים את תואר הפועל 'לתלפיות' עם פעלים ותארים אחרים, כגון 'מעוצב לתלפיות', 'עשוי לתלפיות', 'כתוב לתלפיות'.

המילה תַּלְפִּיּוֹת עצמה נותרה עמומה, וכך נפתח פתח לפירושים מפירושים שונים. חז"ל דרשו את תַּלְפִּיּוֹת "תל שכל פיות פונים בו" (בבלי ברכות ל ע"א ועוד) – מקום שכל הפיות מתפללים אליו. בימי הביניים שייכו את המילה לשורש אל"ף שעניינו לימוד "להיות הכל מסתכלין בו [במגדל] ללמוד צורותיו ונוי מלאכת תבניתו" (רש"י), ואף היו שקראו זאת "לתלות פיות" ופירשו פיות 'חרבות', כי הצד החד של החרב מכונה פֶּה (כגון בביטוי 'להכות לפי חרב' ובכינוי 'חרב פיפיות' – חרב שלַהבהּ מחודד משני צדיו).

בימינו רווחים שני הסברים המבוססים על הבלשנות המשווה: האחד קושר את המילה לשורש הערבי לפ"א שעניינו סידור, והאחר לפועל לָפַת – 'אָחַז', על פי המקבילה האכדית lapātu המציינת גם סידור (כלומר על פי הסברים אלו התי"ו הראשונה איננה שורשית). לפי זה 'בנוי לתלפיות' משמעו בנוי היטב, מסודר נדבך על נדבך.

לסיום נזכיר את השכונה הירושלמית תלפיות שנבנתה בראשית המאה העשרים בדרום מזרח העיר.

"קבוצת הכדורגל הירושלמית תשחק משחק ביתי מחוץ לעיר עקב שזרוע חורף באצטדיון טדי."

בכל נובמבר מדברים במדורי הספורט על שזרוע כרי הדשא במגרשי הכדורגל. שזרוע פירושו זריעת דשא בתוך מדשאה קיימת. פעולה זו נעשית במגרשי הכדורגל בנובמבר כדי להעשיר את כרי הדשא בזן של דשא המתאים לעונה הקרה.

המילה שִׁזְרוּעַ – ובאנגלית reseeding – נוצרה בדרכן של מילים חדשות אחרות שנוספה בהן שי"ן לשורש במקביל לרכיב re באנגלית, כגון שִׁכְתּוּב.

לפעלים ולשמות פעולה שנוספה בהם שי"ן יש יסוד בעברית הקדומה, אבל לא לציון 'עשייה מחדש' אלא לציון פעולת גרימה. למשל הפועל שִׁעְבֵּד, 'גרם למישהו להיות עבד', מקביל לפועל הֶעֱבִיד (בבניין הפעיל). דומים לו גם הפעלים שִׁחְרֵר, שִׁכְנַע. פעלים אלו מוכרים לנו מלשון חז"ל, והחוקרים מסבירים אותם כהשפעה של הארמית (צורות שפעל בארמית מוסברות כשאילה מן האכדית שבה הבניין הגורם מתחיל בשי"ן).

בעברית החדשה נוצלה השי"ן הנוספת ליצירת מונחים מקצועיים בהוראה של גרימה – מונחים שאין להם דבר עם re: שִׁנּוּעַ (conveying; העברת מטען ממקום למקום, מן השורש המקורי נו"ע), שִׁפְעוּל (activation; הפיכת דבר לפעיל או הגברת פעילותו), שִׁפְרוּט (elaboration; עיבוד דבר לפרטיו).

איך הפכה השי"ן הנוספת למקבילה ל-re הלועזית? המילים המתווכות למשמעות זו של עשייה מחדש הן מילים ששורשן המקורי נושא משמעות של חזרה: שִׁחְזוּר, שִׁכְפּוּל, שִׁעְתּוּק – ששורשם המקורי חז"ר, כפ"ל ועת"ק. מילים אלו מתרגמות מילים שיש בהן re, כגון restoration, reconstruction, restitution (שחזור), replication (שכפול), reproduction (שעתוק). כך היא גם המילה שִׁחְלוּף שנקבעה בימי ועד הלשון כחלופה ל-rearrangement במונחי כימיה (תרצ"ט, 1939).

בעקבות מילים אלו נוצר אצל דוברי העברית קשר בין re- ובין השי"ן הנוספת, וכך נוצרו המילים שִׁכְתּוּב, שִׁקּוּם, שִׁנְטוּעַ (נטיעה מחדש) ועוד, ואליהם מצטרפת שִׁזְרוּעַ (זריעה מחדש). אף אל המינוח התקני חדרו מילים שבהן השי"ן מקבילה ל-re, כגון שִׁרְתּוּחַ (reboiling), שִׁתְחוּל (restart), שִׁפְקוּק (recorking, חידוש פקק בבקבוק ישן), שִׁרְכּוּב (של תרופה).

'במהלכו (של)'; 'במלוא עצמתו (של)'

למשל: 'היחסים בין המדינות נמצאים בעיצומו של משבר עמוק'; 'ההרשמה לכנס בעיצומה'.

בספרות חז"ל אנו מוצאים את הצירוף "בעיצומו של יום" בדרשות על פסוקים שנכתב בהם "בעצם היום הזה". למשל: על יום הכיפורים נאמר "וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (ויקרא כג, ל). מכאן למדו חז"ל (בבלי יומא פא ע"א) "על עיצומו [ובנוסח אחר: על עצמו] של יום הוא ענוש כרת" – כלומר העונש הוא רק על עשיית מלאכה ביום הכיפורים ממש, ולא על עשיית מלאכה בַּזמן שנהגו להוסיף ליום הכיפורים בתחילתו (על פי העיקרון הדתי להוסיף מן החול אל הקודש).

המילה עֶצֶם היא ממילות היסוד המשותפות ללשונות השמיות. משמעה הבסיסי הוא כל אחד מחלקי השלד, ומכאן התגלגלה גם לציון הגוף בכללותו (במקרא בעיקר לציון קרבת משפחה כגון "אַחַי אַתֶּם, עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם"; שמואל ב יט, יג). מן השימוש הזה נשאלה המילה לציון 'גוף העניין', 'עיקר העניין', 'העניין ממש', וכך מתפרש הצירוף המקראי 'עצם היום הזה' – היום הזה גופו, היום הזה ממש.

בלשון חז"ל התפתח מאוד שימוש דומה במילה עֶצֶם עם כינויים (עַצְמִי, עַצְמוֹ וכיו"ב) במשמעות 'הדבר הזה גופו', 'הדבר הזה ממש', כגון "והפרי עצמו אסור", לצד שימושים נוספים. כך נוצר המטבע 'עצמו של יום' ובנוסח המוכר לנו יותר 'עיצומו של יום' או 'בעיצומו של יום'. מטבע זה רווח בספרות ההלכתית של ימי הביניים.

בעת החדשה השתחרר הביטוי מן ההקשר 'של יום' והחל לשמש בהקשרים נוספים, ואף מצאנו 'עיצומו של דבר' במשמעות 'מהותו של דבר'.

בימינו מטבע הלשון 'בעיצומו' נושא שני גוני משמעות העולים מרכיבי הצירוף 'בעיצומו של יום': האחד לציון זמן – 'במהלכו של', כגון "בעיצומו של התהליך"; האחר לציון חוזק ועצמה – 'במלוא עצמתו', כגון "הקרב בעיצומו". ולעתים קשה להבחין בין השניים.

מילה קרובה למטבע 'בעיצומו' בצורתה אך לא במשמעה היא 'עיצומים' – גם היא מלשון חז"ל. משמעה בספרות חז"ל הוא קנס, והיא מתגלגלת מגון משמעות אחר של השורש עצ"ם: כוח וחוזק, כגון "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). ממשמעות זו משתלשל מובן של מריבה וּויכוח: "שניים שנתעצמו בדין" (בבלי סנהדרין לא ע"ב) הם בעלי דין הטוענים טענות זה נגד זה ומנסים לגבור זה על זה בדין, ובכתוב "מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד" (משלי יח, יח) "מדינים" ו"עצומים" הם בעלי דין שהגורל ישבית את ריבם ויפריד ביניהם. גם המילה המקראית עצומה עניינה ויכוח ודין: "קָרְבוּ רִיבְכֶם… הַגִּישׁוּ עֲצֻמוֹתֵיכֶם…" (ישעיהו מא, כא). בספרות חז"ל 'לִגבות עיצומים' פירושו לגבות קנס, ו'עיצומים' כאן הם כנראה קיצור של 'דמי עיצומים', כלומר דמי הטענה המוטלים על הנִגְבֶּה.

'באופן מושלם'

למשל: שבוע אחר כך הוא התדפק שוב על דלתנו – לבוש מחלצות ושערו מסורק למשעי.

המילה לְמִשְׁעִי מופיעה פעם אחת בתנ"ך: "וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי" (יחזקאל טז, ד). מובנה אינו ברור עד תום, אך התרגום הארמי (תרגום יונתן) מתרגמהּ "לאתנקאה", כלומר 'להתנקות'. לפי דעה אחת שורש המילה הוא מש"ע, והוא מקביל לשורשים קרובים בשפות שמיות אחרות שעניינם ניקיון ורחצה. לפי דעה אחרת המ"ם איננה מאותיות השורש ושורש המילה הוא אפוא שע"י – שורש הידוע מארמית ומובנו 'להיות חָלָק', 'להחליק' ואף 'למרוח'. השורש שע"י קרוב באותיותיו ובמובנו אל השורש שע"ע, שאליו קשורה בין היתר המילה שעועית (כנראה על שום היותה חלקה למשעי).

לפי הבנה זו, לְמִשְׁעִי ביחזקאל איננו 'להיות נקי' אלא 'להיות חלק'. בשימושה הרגיל של המילה ניכר עד היום ההקשר המקראי: לצד שימוש מועט בצירוף 'רחוץ למשעי' משמשים לא מעט הצירופים 'מגולח למשעי', 'חלק למשעי' ו'נקי למשעי'. ואולם מאחר שמובנה של 'למשעי' סתום, מתפרשת המילה בצירופים האלה 'באופן מושלם', מה שהוליד צירופי מילים חדשים שאינם קרובים לרחצה, ניקיון וחֲלקוּת – כמו לָבוש למשעי (לבוש באופן מושלם, לבוש בהידור) או חם למשעי, כבשיר "שאלות", שיר שתרגם בנימין הרשב משירי ברטולד ברכט: "וכתבי לי מה לבשת. החם לך למשעי?"

הערה: חילופי שורשים מעין שע"י ושע"ע הם בבחינת חזון נפרץ בשפות השמיות. כך למשל החילופים בין שׁח"י לשׁח"ח ('להתכופף') או בין מצ"י למצ"ץ, כבשיר הילדים של ביאליק "הפרח לפרפר": "פַּרְפַּר, פַּרְפַּר, פֶּרַח חַי, רֶד־נָא מַהֵר, שֵׁב עָלַי. רֶד־נָא מַהֵר, מְצֵה וּמְצֵה, וּמִכּוֹסִי טַל שְׁתֵה".

'התפרסם', 'יצא שמו בעולם'

למשל:
כבר בראשית דרכו בעולם המשפט יצא לו מוניטין של שופט ישר ומבריק.
עסקיה החדשים עלו יפה, ולמוצרי הבריאות שלה יצאו מוניטין ברחבי העולם כולו.

מוֹנֵטָה (moneta) היא 'מטבע' בלטינית. מקור המילה הוא בשם אֵלָה שבמקדשהּ ברומא נטבעו המטבעות. מילה זו או גלגולים שלה נכנסו לשפות רבות (למשל באנגלית היא מקור המילה mint וגם מקור המילה money), וכמילים יווניות ורומיות רבות היא מצאה דרכה אל ספרות חז"ל. ראשוני המטבעות ידועים לנו מממלכת לודיה שבאסיה הקטנה (יוון הקדומה) מן המאה השישית לפני הספירה. מאז ועד היום – בזכות תפוצתם הרחבה, עמידותם והאפשרות להטביע בהם סמלים, ציורים ופרצופים – הם משמשים להפצת רעיונות, מאורעות ואישים. מי שדיוקנו מוטבע במטבע הוא בהכרח אדם חשוב, ושמו נודע או ייוודע ברבים.

במקרא יש פסוקים מפסוקים שונים על דמויות שיצא שמען בעולם, ומדרש בראשית רבה דורש אותם כמכוונים לפרסום על גבי מטבעות דווקא. הוא אף ממשיך ומתאר את מראה המטבעות, הגם שבחיי חלק מהאישים הנזכרים רעיון הטבעת מטבעות טרם בא לעולם: "ארבעה הם שיצא להם מוניטא בעולם: "אברהם – 'ואעשך לגוי גדול' [בראשית יב, ב] – שיצא לו מוניטא. ומַהוא מוניטא שלו? זקן וזקינה מצד זה ובחור ובתולה מצד זה; ויהושע – 'ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ' [יהושע ו, כז] – יצא לו מוניטא בעולם. ומַהוא מוניטא שלו? שור מיכָּן [= מכאן] וראם מיכָּן על שם 'בכור שורו הדר לו וקרני ראם' [דברים לג, יז]; דוד – 'וַיצא שם דויד בכל הארצות' [דברי הימים א יד, יז] – יצא לו מוניטא בעולם. ומַהוא מוניטא שלו? מקל ותרמיל מיכָּן ומגדל מיכָּן על שם 'כמגדל דויד צוארך' [שיר השירים ד, ד]; מרדכי – 'כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות' [אסתר ט, ד] – שיצא לו מוניטא בעולם. ומַהוא מוניטא שלו? שק ואפר מיכָּן ועטרת זהב מיכָּן" (בראשית רבה לט, יא).

את המילה מוניטא אפשר למצוא בגרסאות שונות כתובה גם מוניטון ואף מוניטין, והצורה מוניטין היא שהתקבלה בעברית החדשה. מוניטין בלשוננו איננו רק הפרסום אלא גם השם הטוב הנלווה לו. במקור המילה היא לשון יחיד בדומה למילה מטרופולין (יצא מוניטא / מוניטון / מוניטין), וגם היום רגיל יותר צירוף כגון מוניטין עסקי (ביחיד). ואולם מאחר שעל הרוב הסיומת ־ין היא לשון רבים (דוגמת אירוסין ונישואין), משמש בימינו לצד הצירוף 'יצא לו מוניטין' גם 'יצאו לו מוניטין', ולפי החלטת האקדמיה שתי הדרכים כשרות.

'לאסוני'

למשל: ככל שמתרחבת הרכיבה על אופניים מתרבות להוותנו גם התאונות.

מקורו של מטבע הלשון 'להוותי' בפסוק מוקשה בספר איוב: "נָתְסוּ נְתִיבָתִי, לְהַוָּתִי יֹעִילוּ, לֹא עֹזֵר לָמוֹ" (ל, יג). לפי המילונים המשמעות העיקרית של המילה הַוָּה בתנ"ך היא 'אסון'. ואכן בפרשנות המסורתית 'להותי' מתפרש "לפורענותי" (התרגום הארמי), "לשברי" (מצודת דוד; כלומר 'לאסוני').

בשירת ספרד שובצו מדי פעם המילים "להותי יעילו", כגון אצל אבן בקודה (המאה ה־11): "דוֹרְשֵי רַעָתִי עַלַי הִגְדִילוּ / לְהַוָותִי יוֹעִילוּ" (הניקוד במקור). גם בספרות העברית החדשה אפשר למצוא שיבוצים כאלה, למשל: "עתה נפקחו עיניהם לראות, כי תקנתם היתה קלקלתם, והסענאט [=סֵנאט] אשר בהשקפה ראשונה תמך ידיהם, הועיל עוד יותר להוותם" (הצפירה, 23.3.1880). ואולם בד בבד יש שימוש במטבע 'להוותי', 'להוותם' כשהוא לעצמו.

דוד ילין קשר את הַוָּה למשמע 'נפילה' – אחד המשמעים של השורש הו"י / הי"י, המוכר בעיקר מן הערבית, אך יש לו שרידים גם בעברית כגון "הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמות ט, ג). ילין הראה ששימוש המילה הַוָּה בכמה הקשרים במקרא הוא במשמע 'בור עמוק', ומכאן גם 'מלכודת': "קִרְבָּם הַוּוֹת, קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרֹנָם, לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן" (תהלים ה, י); "צִדְקַת יְשָׁרִים תַּצִּילֵם, וּבְהַוַּת בֹּגְדִים יִלָּכֵדוּ" (משלי יא, ו; ילין מציע לקרוא כאן את הַוַּת כצורת נפרד, כלומר הבוגדים יילכדו בהָווה, במלכודת; והשוו לפסוק הקודם: "צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ, וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע"). סביר שגם בפסוק באיוב מדובר על בור ומכשול בנתיבתו (דרכו) של הדובר.

'אדם פשוט וחסר השכלה', 'אדם שאין להתחשב בו'

המטבע רווח על דרך השלילה ('אינו קוטל קנים', 'לא קוטל קנים') במשמעות 'בעל השכלה וידע', 'בקיא בתחומו', 'מקצוען', ובהשאלה 'מצליח בתחומו'.

למשל: סבי היה רופא מפורסם במחוז מגוריו, וגם אחיו, שהיה רופא עיניים, לא היה קוטל קנים ורבים שיחרו לפתחו.

קָנֶה הוא צמח ארוך, עשוי פרקים, הגדל על גדות מקווי מים (ביצות, אגמים, נחלים). קוטל קנים הוא מי שמלאכתו לקצוץ קנים, ומאחר שקיצוץ קנים נחשב למלאכה פשוטה שאינה דורשת לימוד, אנו מוצאים בארמית של התלמוד הבבלי את הכינוי "קטיל קני" – 'קוטל קנים' – לאיש פשוט (וברבים: "קטלי קני" – 'קוטלי קנים').

הכינוי מופיע במסכת סנהדרין (לג ע"א) בדיון על שינוי פסק דין שניתן. לפי האמור שם, דיין שטעה בדבר משנה, כלומר פסק בניגוד לכתוב במשנה, יחזור בו. המתדיינים רבינא ורב אשי, מאחרוני האמוראים, מבררים אם גם טעות בדברי חכמים שלאחר תקופת המשנה מחייבת חזרה של הטועה. שואל רבינא "אפילו בדידי ודידך?", כלומר 'אפילו טעה בדברים שלי ושלך'? ומשיב לו רב אשי בשאלה: "אטו אנן קטלי קני אנן?" – 'כלום אנו קוטלי קנים הננו?' ומפרש רש"י קטלי קני "קוצצים קנים ומלקטי עצים", ובמילים אחרות 'האם אנשים פשוטים אנחנו?'.

במסכת שבת (צה ע"א) מסופר על רב חמא בר גוריא שנקלע לעיר נהרדעא, שבה היה אחד המרכזים היהודיים החשובים ביותר בבבל. רב חמא נשאל על מלאכות האסורות בשבת, אך תשובותיו לאנשי נהרדעא לא הניחו את דעתם, והם התפלאו על מורהו: "אמרו ליה: רבך קטיל קני באגמי הוה" [= אמרו לו: רבך קוטל קנים באגמים (או באחו) היה], ומפרש רש"י: "חותך קנים מן האגם הוה, לא ידע לפרש משנה".

מכאן צמח בעברית הביטוי 'קוטל קנים' לאיש פשוט שאין מתחשבים בדעתו. שימושו העיקרי הוא על דרך השלילה, כגון 'לא קוטל קנים', 'אינו קוטל קנים' לציון אדם מלומד, מי שדעתו צריכה להיחשב.

כך למשל ברשימה "איש הסִפון" מ־1931 כתב ביאליק מפי איש הסיפון: "משפחת אשתי הקימה מתוכה אנשי מדע. משפחה מיוחסת היתה בישראל, משפחה גדולה […]. ואני – כלום סובר אדוני קוטל קנים אנכי? מאן־דהוא? סטודנט הייתי בפקולטה לשפות המזרחיות. מן האוניברסיטה יצאתי לעבוד בצבא. למדתי לקרוא הירוגליפים וכתב היתדות. גם את השפה העברית למדתי – ושכחתיה. למדתי, חי ראשי. הרבה למדתי. חתרתי לקריירה מדעית. ואולם באו ימי המלחמה והמהפכה".

'התפרסם ברבים' (לרוב לטובה)

למשל: "ויקומו דון קישוט וסנשו בבקר וישלמו לבעל בית המלון ביד רחבה, וירכבו על־בהמתם ויצאו ללכת אל־גדות אברו הנהר, כי יצא שם הנהר ההוא למרחוק, ויבקש דון קישוט לראותו בעיניו ולחקרו, כי אמר: אולי יקרה שם אלהים לפני מעשה רב ויספתי לי על־שמי תפארת." (ביאליק, דון קישוט)

שֵׁם אינו רק כינוי שבו מכנים אדם, אלא גם פרסומו ברבים. במשמעות זו משמשת המילה שֵׁם בצירופים אחדים, כמו 'אנשי שם',  'יד ושם', 'שם עולם' (מן המקרא), 'בעל שם', 'שם דבר' (מספרות ימי הביניים).

בתנ"ך המילה שֵׁם באה בכמה צירופים פועליים המתארים את דרך הפרסום:

• המלך עוזיהו הוא גיבורו של פרק כו בדברי הימים ב, ושם מפוארים מעשיו ומסופר על פרסומו: "וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם" (פסוק ח); "וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק" (פסוק טו).
• בנבואה מפורסמת של יחזקאל מתוארת ירושלים כתינוקת עזובה שאלוהים מצא והציל וגידל וטיפח, עד שגדלה ויפתה: "וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא" (טז, יג–יד).
• השם, כלומר הפרסום, לא רק הולך ויוצא, אלא גם נעשה, למשל בסיפור מגדל בבל: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית יא, ד).
• בדרך כלל השם, כלומר הפרסום, הוא טוב. אבל יש גם פרסום לרעה: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ, וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע" (דברים כב, יג-יד).

בעברית החדשה הצטרף אל אלו הביטוי שמו הולך לפניו, אולי בזיקה לפסוק "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ" (ישעיהו נח, ח), ובעיקר בהשפעת הלעז, למשל בגרמנית: sein Ruf eilt ihm voraus (מילולית: שמו ממהר לפניו).

פרסום מובע בתנ"ך גם בשורש שמ"ע, ובעיקר בצורות שִׁמְעוֹ או שָׁמְעוֹ:

• "הִנֵּה עַם בָּא מִצָּפוֹן… שָׁמַע מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת שִׁמְעָם וְרָפוּ יָדָיו" (ירמיה נ, מא-מג).
• "וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ" (יהושע ו, כז).
• "כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת" (אסתר ט, ד).

קרבת הצליל בין 'שְׁמוֹ' ל'שִׁמְעוֹ' קירבו גם את מטבעות הלשון, וכך נוכל למצוא לצד 'יצא שמו למרחוק' גם 'יצא שמעו למרחוק' וכיוצא בזה.

עָשָׂה שַׁמּוֹת – 'הרס', החריב', 'פגע פגיעה קשה'

למשל: המים שהציפו את הדירה עשו בה שמות, ורוב תכולתה כבר אינה ראויה לשימוש. 

שַׁמָּה – מן השורש שמ"ם – היא מקום שָׁמֵם וחרב, כגון בדברי הנביא על בבל: "הָיוּ עָרֶיהָ לְשַׁמָּה אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה, אֶרֶץ לֹא יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל אִישׁ וְלֹא יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן אָדָם" (ירמיהו נא, מג). המילה שַׁמָּה רגילה במקרא לצד מילים אחרות מאותו השורש שמובנן דומה, כגון שְׁמָמָה ומְשַׁמָּה, וכן המילה יְשִׁימוֹן מן השורש הקרוב יש"ם. לשורש שמ"ם גם המשמעות 'חרדה', ומכאן אף 'זעזוע', 'תדהמה' ו'פליאה', כגון בביטוי 'שֹׁמּוּ שָׁמים' (בלשון המקרא גם המילה שִׁמָּמוֹן נושאת את המשמע הזה, ואילו המשמע 'שממה' נוסף לה כנראה רק ברובדי לשון מאוחרים יותר).

בלשון המקרא רגילים הצירופים 'שָׂם לשמה' ו'נתן לשמה' במובן 'החריב', והנה בתהלים מו, ט באה המילה בצורת הרבים שַׁמּוֹת במבנה שונה במקצת: "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה', אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ". מכאן שאלה העברית החדשה את הצירוף 'שָׂם שַׁמּוֹת' – לעתים לציון חורבן ממש ולעתים לציון פגיעה קשה אחרת. כך למשל בתרגומו של מנדלי מוכר ספרים ל"תולדות הטבע" מאת לֵנץ מובא סיפור על אחים ידועים אשר "יצאו שניהם לרדוף אחרי אריה אחד, אשר שׂם שמּוֹת בעדריהם". באותו החיבור מנדלי משתמש לפעמים בפועל עָשָׂה במקום שָׂם, כגון בתיאור הנזק שמסב לחקלאות הדוב  השחור האמריקני: "יעשה שַמוֹת בשדות תפוחי־אדמה ובחלקת חִטי־תוגרמה [= תירס] וקנה דבש [= קנה סוכר]".

על המעבר מן הפועל שָׂם לפועל עָשָׂה אין להשתומם. בכך מתקרב הצירוף 'עשה שמות בְּ' לצירופים כגון 'עשה שפטים בְּ' או 'עשה נפלאות בְּ' במבנהו ובמשמעו.

לסיום נזכיר מילה מקראית נוספת מן השורש שמ"ם: נְשַׁמָּה – צורת בינוני נקבה של בניין נפעל. ארץ נְשַׁמָּה היא ארץ חרבה, וכך למשל חוזה יחזקאל: "וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ" (לו, לג–לה).

נראה שלהתגשמות הנבואה הזאת רמזו מנסחי מגילת העצמאות:

"מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגִנים הפריחו נְשַׁמּוֹת [כלומר הפריחו שממות], החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקִדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית."

'ספקן', 'רואה שחורות'

למשל: חבריי לעבודה תלו תקוות במנהל החדש, אבל אני – קטנת אמונה שכמותי – הערכתי שהמצב יישאר כשהיה, ולצערי לא התבדיתי.

צורתו המקורית של הביטוי היא קְטַן אֲמָנָה. בספרות חז"ל אֲמָנָה היא השם המופשט הרגיל מן הפועל הֶאֱמִין במשמע 'בָּטַח', והכוונה לביטחון בקדוש ברוך הוא. במשנה נאמר כי משחרב בית המקדש "פסקו אנשי אמנה" (סוטה ט, יב), ומסביר רבי יצחק בתלמוד הבבלי: "אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר 'מה אוכַל למחר?' אינו אלא מקטני אֲמָנָה" (סוטה מח ע"ב). אם כן 'אנשי אֲמָנָה' הם אנשים הבוטחים בקב"ה, ואילו 'קטני אֲמָנָה' (או 'מחוסרי אֲמָנָה' כמצוי במקומות אחרים) הם אלו שאינם בוטחים בו.

בימינו הביטוי מוכר יותר בגרסה 'קטן אֱמוּנָה'. גרסה זו יסודה בימי הביניים, אך עיקר תיעודהּ למן ספרות ההשכלה. השינוי בצורת הביטוי קשור לַהתפתחות שחלה במשמע המילה אֱמוּנָה: בתנ"ך ובספרות חז"ל אֱמוּנָה היא בעיקר נאמנות ויושר, ואילו למן ימי הביניים מילה זו נושאת בדרך כלל משמעות דתית של הכרה בקיום האל ובאמיתוּת דבריו. בעקבות שינוי זה נעשתה אֱמוּנָה מילה מרכזית ורווחת, והיא החלה לדחוק את רגלה של אֲמָנָה. ואמנם במדרשים מאוחרים ובדפוסים של ספרות חז"ל אפשר למצוא פה ושם את המילה אֱמוּנָה כנגד אֲמָנָה שבכתבי היד.

משקיבלה אֱמוּנָה את משמעה השכלי וההכרתי (לעומת המשמע המוסרי 'יושר', 'נאמנות' וכיו"ב), היא נעשתה נפוצה גם כשם מופשט של הֶאֱמִין במשמע 'חשב שהדבר אמת'. כך התאפשר בעת החדשה חילון הביטוי 'קטן אמונה' לציון אדם ספקן באופן כללי – לצד המשך שימושו בעולם הדתי לציון אדם שאינו בוטח באל.

נעיר כי בלשוננו היום אֲמָנָה היא בעיקר 'חוזה', 'הסכם'. גם את המשמע הזה ירשנו מלשון המקורות, כמצוי למשל בנחמיה י, א: "וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים, וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ". יש המסבירים כי אֲמָנָה פירושה ברית אמונים, ברית המבוססת על אמון ויושר. לפי דעת אחרת אֲמָנָה קשורה למשמע היסודי של השורש אמ"ן – תוקף ויציבות, ופירושה ברית איתנה, ברית בעלת תוקף.

עוד נעיר כי בנטיית הביטוי 'קטן אמנה' או 'קטן אמונה' השווא בקו"ף והקמץ בטי"ת נשארים, ובנו"ן יש דגש: קְטַנַּת אמנה, קְטַנֵּי אמונה (ולא "קִטְנת־", "קִטְני־").

הפועל מִצְמֵץ רווח למדי בעברית כיום, ומשמעותו מוכרת לכול. זאת למשל הגדרתו במילון רב־מילים: "מִצְמֵץ – עצם את עיניו ופקח אותן במהירות ובתכיפות בתנועה לא רצונית". אולם נראה שהשימוש בפועל במשמעות זו מאוחר למדי – ומקורו אולי בהבנה מוטעית של לשון המדרש.

בפרק כד בבראשית מסופר על עבד אברהם ההולך לבקש אישה לבן אדונו בארם נהרים. הוא פוגש את רבקה ומבקש ממנה להשקותו מעט מים. אלא שהיא אינה מסתפקת במילוי בקשתו אלא שואבת מים לכל גמליו. וכך מתוארת תגובתו: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ, מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא" (פס' כא).

על המילים "והאיש משתאה לה" דרש ר' חנן מציפורין: "ממצמץ ומביט בה" (בראשית רבה פרשה ס). ההבנה הראשונית שלנו היא שהמצמוץ הנזכר כאן הוא מצמוץ העיניים, ואולם בלשון חז"ל הפועל מִצְמֵץ עניינו למצוץ, לשאוב את הנוזל מתוך מאכל מסוים. כך למשל מובא בתלמוד הירושלמי: "'כי תבֹא בכרם רֵעֶךָ ואכלת ענבים כנפשך שָׂבְעֶךָ' – וכי עלה על דעת שיאכל עצים ואבנים? מה תלמוד לומר 'ענבים'? שלא יקלף בתאנים וימצמץ בענבים" (בבא מציעא ז, ב; יא ע"ב). כלומר מותר לאדם הבא בכרם רעהו לאכול ענבים בצורה רגילה אך לא למצמץ בהם – כלומר למצוץ את המיץ שבהם ולהשליך את קליפתם.

נראה אפוא שכך יש להבין אף את דברי הדרשן בבראשית רבה. "ממצמץ ומביט בה" – פירושו שהיה העבד שותה את המים במציצות קטנות ובתוך כך מביט במעשיה של רבקה. דומה שר' חנן מפרש את המילה משתאה מלשון שתייה (רש"י על אתר מעלה את האפשרות הזו אך דוחה אותה בהסבר דקדוקי), ולפי הבנתו, השתייה נעשתה בלגימות קטנות כשהעיניים נשואות בציפייה למעשי הנערה. וכך אמנם כתב בעל "בראשית זוטא", ר' שמואל מסנות, איש ארם צובא במאה ה־13: "ממצמץ ומביט בה – כלומר שהיה מוצץ המים מעט מעט, ועם כל זה היה מסתכל בה".

משמעות זו של המצמוץ המשיכה להלך בעברית עד ימי תחייתה. כך למשל כותב ח"נ ביאליק בחיבורו "איש הסיפון": "וכשהוא לועס את אכילתו הוא מוצץ וממצמץ ומתמצה ומלקק שפתיו – ומדושן נחת", ואפשר שהפועל נתפס אף כחיקוי לקול שמשמיעות השפתיים בפעולתן.

לצד משמעות זו החלו להשתמש בפועל למצמץ גם להוראת סגירת העפעפיים ופתיחתם התכופה. נראה שלהיווצרות משמע זה סייע הפועל עָצַם בהוראת סגירת העיניים (ובמקורות חז"ל לעתים נזכר גם עימוץ העיניים, בהוראה זהה. ראו במשנה במסכת שבת כג, ה) וכן הקרבה לפועל צִמצם, שיכול להתקשר לכיווץ העיניים (ראו בפירוש "מתנות כהונה" למדרש הנזכר: "ממצמץ ומביט בה – מצמצם עיניו להביט בה היטב"). מכל מקום נראה שהשימוש במשמע המוכר לנו נסתייע מלשון המדרש: כיוון שהפועל 'ממצמץ' נדיר יחסית, הוא התקרב לפועל השכן 'מביט' ונתפס כקשור לפעולת ההבטה.

שימוש במצמוץ בהקשר הראייה אנו מוצאים במאגרי המילון ההיסטורי מראשית המאה העשרים. כך למשל כתב ביאליק בסיפורו "החצוצרה נתייבשה": "ופעמים, לאחר ששלשל זה לגרונו מלוא הבקבוק יי"ש ונתבשם כל צרכו… וכשהוא ממצמץ בתוך כך בעיניים שתויות, מדושנות ושוחקות לבעלת הבית…".

לימים הלך ונשתכח השימוש במצמוץ בהקשרי אכילה ושתייה, והוא נשמע כעת בעברית אך בהקשרי ראייה.

כתב: יעקב עציון

'אבד', 'לא נשאר ממנו דבר'

למשל:

הירושה מהוריו לא הייתה גדולה, וגם המעט הזה ירד לטמיון בהשקעה במיזם כושל.

ברגע אחד של חוסר תשומת לב נשמט מן הכיס מפתח המכונית, ואתו ירדו לטמיון כל התכניות להמשך היום.

טמיון היא מילה יוונית, אשר כמילים יווניות רבות אחרות נשאלה לעברית בלשון חז"ל. אחד המשמעים של tamieion ביוונית הוא 'אוצר (המדינה)', ובמובן זה אנו מוצאים את המילה בספרות חז"ל. כך למשל דרש ר' אבהו את הכתוב "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" על קנאתה של הארץ בעולמות העליונים: "משל למלך שקנה לו שני עבדים […] על אחד גזר שיהא ניזון מטמיון [כלומר מאוצר המלך] ועל אחד גזר שיהא יגע ואוכל, ישב לו אותו תוהא ובוהא […] כך ישבה הארץ תוהא ובוהא. אמרה: העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים ניזונין מזיו השכינה, התחתונים – אם אינם יגעים אינם אוכלים" (בראשית רבה ב, ב ועוד). כן נזכר בכמה מקומות הצירוף "גבאי טמיון" – פקיד הגובה מס לאוצר המלך.

כסף שנלקח לאוצר המדינה כבר לא יחזור לבעליו, וחכמים ראו בזה עונש על התנהגות לא נאותה – בייחוד של אדם עשיר. בתלמוד הבבלי מובאים דברי רב: "בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטמיון [ובנוסח אחר 'יורדין לטמיון']: על כובשי שְׂכַר שכיר [שאינם משלמים לו בזמן], ועל עושקי שְׂכַר שכיר [שאינם משלמים לו כלל], ועל שפורקין עול מעל צואריהן ונותנין על חבריהן [כלומר שמטילים את חובותיהם על אחרים], ועל גסות הרוח. וגסות הרוח כנגד כולן" (סוכה כט ע"ב).

הביטוי הושאל לציון דבר, בעיקר כסף, שאבד לעד וכבר לא ישוב. בעברית של תקופת ההשכלה והתחייה נמצא לצד 'ירד לטמיון' גם 'הלך לטמיון'. למשל בסיפור "בין מים למים" מאת יוסף חיים ברנר הגיבור אומר: "אפשר לנו לחיות בלי יהדות כמו שהחפְשים משאר אומות העולם חיים בלי נצרות… אבל כאן חורבן עם במובן היותר פשוט של המושג הזה… לא לבד חלום של אלפי שנים הולך לטמיון, אלא עם שלם הולך לאבדון בכל המובנים" (1910; שלוש הנקודות במקור).

לקריאת המאמר

איך התרחב משמעה של המילה 'סוללה' מ'תל עפר שבונים סביב עיר נצורה' לשלל המשמעים שבהן משמשת המילה כיום ובהם 'קבוצת כלי ירייה' ו'בטרייה'? מה הקשר בין 'מלאך' ל'מלאכה', ואיך קיבל המלאך כנפיים? על גלגולי המשמעות של שתי מילים מקראיות ועל יחסי הגומלין בין העברית לשפות אירופה במאמרו של חבר האקדמיה המנוח גב"ע צרפתי.