את הביטוי 'הא כיצד' ירשנו מלשון חז"ל. הָא היא מילה ארמית שמשמעה 'זוֹ'. היא מוכרת למשל מן ההגדה של פסח 'הא לחמא עניא' (זה לחם עוני) וכן בביטויים 'הא בהא תליא', 'על דא ועל הא' ועוד. אם כן 'הא כיצד' משמעו: 'זה (הדבר שנזכר קודם לכן) – כיצד?'

בספרות חז"ל 'הא כיצד' משמש בשני תפקידים:

תפקיד אחד הוא הבעת תמיהה 'כיצד ייתכן הדבר?' – בייחוד כחוליה מקשרת בין דברים סותרים ובין הניסיון ליישבם. למשל: "כתוב אחד אומר [על ראש השנה] 'יום תרועה', וכתוב אחר אומר 'זכרון תרועה'. הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול – יום תרועה, בשעה שהוא חל בשבת – זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין" (ירושלמי ראש השנה ד:א, נט ע"ב).

התפקיד השני הוא פתיחה להסבר או להדגמה של מה שנאמר קודם. למשל: "חביבין ישראל שהן מסוימים [מסומנים] בכל המצות שבתורה. הא כיצד? תפילין על ידיהם, ותפילין על ראשיהם, מזוזה על פתחיהם, ארבע ציצית על בגדיהם" (מסכתות קטנות, תפילין א, כא); "תנו רבנן: מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. הא כיצד? ראה תינוק שנפל לים – פורש מצודה ומעלהו" (בבלי יומא פד ע"ב).

לצד הכתיב 'הא כיצד' (בשתי מילים) משמש כבר מאות בשנים הכתיב המקוצר 'הכיצד'. הניקוד הראוי של הביטוי בצורתו המקוצרת הוא בכ"ף רפה: הָכֵיצַד (לעומת הָא כֵּיצַד) – בדיוק כמו לְפִיכָךְ.

הכתיב המקוצר 'הכיצד' יצר טעות נפוצה בהבנת הביטוי: האות ה"א, שמקורה כאמור במילה הארמית הָא, נתפסת כה"א השאלה כשימושה במילות השאלה הַאִם, הַאֻמְנָם, הֲיִתָּכֵן. כך היטשטש אצל רבים ההבדל שבין 'כיצד' ל'הכיצד', ונולדו שימושים שגויים כגון "הכיצד בוחרים יועץ השקעות?", "הכיצד אדע אם אפשר לסמוך עליו?", "כתיבת חוזה הכיצד?" ואף "תפוחי אדמה אפויים – הכיצד?" בכל אלו נכון לנקוט את המילה 'כיצד' לבדה, ובחלק מהם אף עליה אפשר לוותר (למשל בכותרת המתכון: "תפוחי אדמה אפויים)".

נעיר כי תהליך דומה התרחש בביטוי והא ראָיה, הבא בראש הוכחה (משפטית או למדנית). נראה שהביטוי נוצר בספרות הרבנית המאוחרת, ובעברית החדשה יש שהוא נכתב במילה אחת "והראיה".

לקריאת המאמר 'קוטביות סמנטית והתנטרלות'

מדוע נמדוד עצמים לפי גודלם ולא לפי קוטנם? מדוע נציין את רוחבו של המעבר ולא את צרותו? ומדוע מדברים עד דרגת הקושי ולא על דרגת הקלות?

במלאות שנה למותה של ד"ר רבקה בליבוים אנו מביאים את מאמרה הדן במערכות קוטביות שבהן אחד הקטבים מתקהה ומשמש לציון הסולם כולו.

בלשוננו יש מגוון מילים וביטויים בשדה הסמנטי של שמירה והשגחה: הֵגֵן, דָּאַג, נָצַר ונָטַר, וכן שָׂם עַיִן על, פָּקַח עַיִן. אל אלו מצטרפים שׁוֹמְרִים, מַשְׁגִּיחִים, מְגִנִּים, נוֹטְרִים, זְקִיפִים וצוֹפִים. מתוך השדה הזה נתמקד בשתי פעולות: הוותיקה שבהן היא פיקוח והחדשה ניטור.

פיקוח

השורש פק"ח מציין ביסודו פתיחה, והוא קרוב לשורשים פק"ע ובק"ע. במקרא הפעלים מן השורש פק"ח באים לצד עיניים: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם" (בראשית ג, ה), "אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם" (ירמיהו לב, יט) ועוד. מכאן פִּקֵּחַ שהוא ההפך של עיוור וגם חכם, מי שעיניו בראשו. לצד גלגול משמעות זה של השורש פק"ח אנו מוצאים בלשון חז"ל גלגול משמעות גם לתחום השמירה וההשגחה, בעיקר בצורות בבניין פיעל: "לפקח על עסקי כלה" (משנה שבת כג, ד), "פיקוח נפש".

בימינו התמסדו המילים פִּקּוּחַ ומְפַקֵּחַ בתחומים רבים: חינוך, תחבורה, בנייה, כלכלה, מדעים, איכות הסביבה, חקלאות ועוד. בסוף שנות העשרים של המאה העשרים חידש ועד הלשון את המונח פַּקָּח כחלופה ל-foreman (מנהל עבודה), אך המילה נקלטה במשמעות אחרת. כיום נהוג להבחין בין מְפַקֵּחַ – supervisor ובין פַּקָּח – inspector.

ניטור

השורש נט"ר מוכר לנו מן התנ"ך, למשל בשיר השירים: "שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (א, ו); "כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף" (ח, יא). הנוטרים הם אפוא שומרי הכרם. גם המילה מַטָּרָה, הגזורה משורש זה, קשורה לשמירה:  ירמיהו היה "עָצוּר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה" (לג, א), כלומר בבית הסוהר.

מקובל לראות בפועל נָטַר שאילה מן הארמית – מקבילה של הפועל העברי נָצַר. בחלק הארמי של ספר דניאל נאמר "וּמִלְּתָא בְּלִבִּי נִטְרֵת" (='והדבר בלבי שמרתי'; ז, כח), וכנגד זה "וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ" (משלי ג, א). מן הארמית שלאחר המקרא נשאל הצירוף 'נָטוֹרֵי קרתא', כלומר 'שומרי העיר' (המילה נָטוֹר שקולה במשקל המילה לָקוֹחַ). כיום הוא ידוע כשמו של אחד הפלגים החרדיים.

הפועל נָטַר משמש גם בהקשר שלילי, כגון "לֹא תִּקֹּם וְלֹא תִּטֹּר" (ויקרא יט, יח) "הֲיִנְטֹר [עוון] לְעוֹלָם, אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח" (ירמיהו ג, ה). מקובל להסבירו בהקשרים אלו כשמירה וזכירה של דבר שלילי, ואולם יש הסוברים שמדובר בפועל לעצמו שמשמעו כָּעַס, על פי מקבילה קרובה באכדית. גם היום אנחנו נוטרים איבה או טינה וכיו"ב, או טוב יותר – משתדלים להימנע מזה.

בתקופת המנדט נקראו שוטרים יהודים במשטרה הבריטית נוֹטְרִים (במקום השם הערבי גפירים). אך ככלל השורש נט"ר נותר כמעט ללא שימוש. בשנות השמונים של המאה העשרים, עם עליית תחום איכות הסביבה, מצא השורש גאולה במילה המחודשת נִטּוּר – חלופה למילה הלועזית monitoring, שפירושה מעקב ואיסוף נתונים על גוף או על סביבה באמצעות מכשירים. במילה ניטור חברו המשמע העברי 'השגחה' וצליל המילה הלועזית. ובהקשר זה נזכיר כי החלופה העברית למוניטור היא מַשְׁגּוֹחַ.

בלשוננו היום מקובל ש'מילה' היא יחידת הלשון העצמאית הקטנה ביותר. מובן זה של 'מילה' מוכר בעברית למן ימי הביניים, אך קודם לכן – בתנ"ך ובספרות חז"ל – 'מילה' שימשה במשמע 'דיבור', 'דברים שנאמרים'. למשל: "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ מִלָּתִי" (איוב כא, ב), "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי" (שמואל ב כג, ב). משמעות זו נשתמרה בעברית החדשה בהתבטאויות כגון 'מילה שלו זו מילה' (כלומר הוא עומד בדיבורו).

על רקע זה נוכל להבין את המימרה מן התלמוד הבבלי: "מילה בסלע, משתוקא בִּתְרֵין" (מגילה יח ע"א) – כלומר 'דיבור בסלע, שתיקה בשניים'. סֶלַע הוא שמו של מטבע עתיק אשר נהג בארץ בתקופת חז"ל, ושוויו היה ארבעה דינרים. לפנינו אפוא מימרה בשבח השתיקה: אם ערכו הכספי של דיבור הוא סלע, ערכה של השתיקה הוא שני סלעים. פתגם דומה מתועד בלשוננו למן הספרות הרבנית, ומקורו כנראה בערבית: "אם דיבור שווה כסף שתיקה שווה זהב".

אצל דוברים רבים בני ימינו נשתכח חלקה השני של המימרה "משתוקא בתרי" (או בנוסח "שתיקה בתרי"), והביטוי הועמד על חלקו הראשון "מילה בסלע" ואף התרחב ל"כל מילה בסלע". כך קיבל הביטוי משמעות כמעט הפוכה: דברים נכוחים שלכל מילה בהם ערך רב. בהיעדר חלקה השני של המימרה חלו שינויים בהבנת החלק הראשון: 'מילה' מתפרשת כבלשון ימינו (יחידת לשון קטנה), ואצל רבים 'סלע' אינו עוד מטבע קטן כי אם אבן גדולה. כך נפתח פתח להבנת הביטוי "(כל) מילה בסלע" כיד הדמיון הטובה: כל מילה חזקה כסלע איתן; כל מילה ראויה להיחקק בסלע; כל מילה משברת סלעים ועוד.

תוכן העניינים

• מת אב ומת אלול: ערב לרגל צאת דיוואן שמואל הנגיד מן הגניזה, עמ' 1
• פרס האקדמיה ע"ש בן־חיים לד"ר קרן דובנוב, ע"מ 1
• כינוס משותף של האקדמיה ללשון העברית ומכללת בית ברל, עמ' 1
• וריאציה – גַּוונה, הֶגוון או גוֹנה? (מזיכרונות האקדמיה ללשון העברית) עמ' 2
• "בין הגבולים" במגילת פשר בראשית ג (4Q254) מאת אלכסיי (אליהו) יודיצקי ואסתר הבר, עמ' 3
  משפתיים, תחום
• יצחק אבינרי –‏ מתקן הלשון, שֶׁאֲהֵבָהּ כנפשו מאת גבריאל בירנבאום, עמ' 6
• מהדורה חדשה ל"דקדוק הפה והאוזן" מאת עוזי אורנן, עמ' 7
• תעודה: הבו לנו מונחים עבריים בבנאות, עמ' 8
  כף סיידים, פלס מים, כפיס

מונחי טכנולוגיית המידע (רובם אושרו בשנים תשע"ד-תשע"ה)

מונחי טכנולוגיית המידע – מן הפרק מציאות מדומה – שאושרו בשנת תשע"ד

בעברית בת ימינו משמשות שתי מילים קרובות בצורתן ובהגייתן: רְשׁוּת ורָשׁוּת – שתיהן ירושה שירשנו מלשון חז"ל.

רְשׁוּת בשווא ברי"ש קשורה למילים רישיון, להרשות, הרשאה, רשאי, רישוי. שורש המילה הוא רש"י והיא קרובה במשמעה למילה הֶיתר. למשל: "השַּׁמָּשׁ שעומד על שנַים אוכל עמהם אף על פי שלא נתנו לו רשות" (בבלי ברכות מה ע"א). ובימינו 'קיבל רשות', 'אין לך רשות' וכדומה. רְשות היא גם ההפך מ'חובה', למשל על הציווי "שבעת ימים מצות תאכלו" נאמר במדרש "לעשות את [היום] הראשון חובה ושאר הימים רשות" (מכילתא דר' ישמעאל ח), ובמבחנים בני ימינו יש לפעמים 'שאלת רשות'. נזכיר גם את המימרה "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, טו), שעניינה הבחירה החופשית הנתונה לאדם.

בלשון חז"ל יש שימוש רחב במילה רְשׁוּת במשמעות 'בעלות': "המעות שאינן ברשותו" (משנה מעשר שני א, ב) הן מעות שאינן בבעלותו. 'רְשות היחיד' היא מקום שבבעלות אדם או גוף פרטי, ו'רשות הרבים' היא מקום השייך לכלל. מי שעומד ברשות עצמו – אין לאדם אחר בעלות עליו.

רָשׁוּת בקמץ היא מילה נרדפת ל'שלטון', 'שררה'. המימרות מפרקי אבות "הוו זהירין ברשות" (ב, ג), "ואל תתוודע לרשות" (א, י) מייעצות לאדם להיזהר ולהתרחק מן השלטון. המשנה אומרת "לפיכך נברא אדם יחיד בעולם… שלא יהו אומרים רשויות הרבה בשמים" (סנהדרין ד, ה), כלומר שלא נחשוב שאלוהויות רבות בראו קבוצות שונות של בני אדם.

כיום משמשת המילה רָשות שימוש נרחב. בדמוקרטיה מפרידים בין שלוש רשויות (השופטת, המחוקקת והמבצעת), השלטון המקומי מורכב מרשויות מקומיות ואזוריות. מוסדות שלטוניים רבים מכונים רָשות, למשל רָשות המים, רָשות החשמל, רָשות המסים, רָשות הדואר, רָשות השידור, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. בכל השימושים האלה הקמץ ברי"ש נשאר בכל הנטייה.

האומנם מדובר בשתי מילים נפרדות או במילה אחת שהתפצלה?

רוב המילונים מפרידים בין שתי המילים לא רק במשמען אלא גם בגיזרונן: בעוד המילה רְשׁוּת משויכת לשורש רש"י, את המילה רָשׁוּת הם מסבירים כגזירה מן המילה רֹאשׁ – בהשמטת האל"ף. בכך הם הולכים אחרי רד"ק בספר השורשים שלו (בשורש רשה), המעיר על המילה רשות "שהוא מלשון ראש כי המלך נקרא ראש […] וכן נקרא בקמץ רָשׁוּת אבל הוא חסר אל"ף".

ואולם היו שלא הפרידו בין המילים וראו בהן מילה אחת הגזורה מן השורש רש"י (ר' יונה אבן ג'נאח בספר השורשים, יסטרוב במילונו ללשון חז"ל). כבר הצביעו חוקרים על שימוש מילים מן השורש רש"י במשמעות 'שליטה', 'משילה' בניבי הארמית ואף בעברית, לצד גוני משמעות נוספים (חיוב, תביעה). אפשר אפוא שהיסוד המשותף לשימושים השונים הוא עניין הבעלות, השליטה והסמכות: הרָשות היא בעלת השליטה והסמכות, דבר שנמצא ברשותי הוא בבעלותי ובסמכותי ואילו מה שיוצא מרשותי אין לי עוד שליטה עליו, ומי שנותן רְשות אוצל מסמכותו על הזולת. וכבר רמז לקשר בין גוני המשמעות של 'רשות' ר' עובדיה מברטנורא בפירושו לאבות א, י: "השררה קרויה רשות מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה". שני הניקודים רְשות ורָשׁות יכולים להתאים לשורש משורשי ל"י, דוגמת גְּנוּת (מן גנ"י) וגָלוּת (מן גל"י). את קיומם של שני הניקודים במילה אחת אפשר להסביר כחילוף משקלים. יתר על כן, בכתב יד קאופמן למשנה המילה 'רשות' במשמעות שלטון מנוקדת בשווא.

מכל מקום דורות רבים הבדילו בין רְשות לרָשות, ובוודאי בימינו שתי המילים מובחנות זו מזו במובהק.

אל רְשות ורָשות מצטרפת המילה המחודשת רָאשׁוּת המציינת את תפקידו של העומד בראש, למשל 'התמודדות על ראשות העירייה', 'משלחת בראשותה של השרה'. בעברית בת ימינו נוכל אפוא למצוא משפט שבו משמשות שלוש המילים האלה וכל אחת מהן נושאת  משמעות משלה: 'למועמדים לראשות הרָשות ניתנה רְשׁוּת להתראיין".

המטאטא והיעה הם מכְּלֵי הניקוי השימושיים ביותר בכל בית, ואנו נשאלים לעתים על מקור שמותיהם ועל הפעלים הקשורים בהם.

מטאטא

המילה מַטְאֲטֵא מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד – בנבואת פורענות על ממלכת בבל: "וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד… וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (ישעיהו יד, כב–כג). זיהויו של המטאטא עם הכלי המוכר לנו כיום בשם זה מקובל כמעט על דעת הכול בעבר וגם בהווה. ואולם גיזרונה של המילה לוּט בערפל כדברי אבן־עזרא: "כל המפרשים אמרו כי אין למילה הזאת אחות" – כלומר לא מצאו מילה קרובה שתסייע בהבנתה. יש שהציעו לקשור את השורש המרובע טאט"א אל המילה טִיט: כשם שבלשון חז"ל הפועל דישן מציין את סילוק הדשן מן המזבח, אפשר שהפועל לטאטא ציין ביסודו את סילוק הטיט ומכאן ניקוי של אבק וכדומה.

טיאטא וטיאט

בפסוק מישעיהו ראינו את הפועל טֵאטֵא – בצירי ובא' נחה. אך בלשון ימינו רווחת ההגייה בתנועת i בט' הראשונה. לפיכך קבעה האקדמיה את הניקוד על דרך השלמים: טִאְטֵא או טִאֲטֵא (בלי ניקוד טיאטא).

לצד אלו קיים הפועל המקביל טֵאֵט (בלי ניקוד טיאט). הפועל נוצר בפיוט הארץ־ישראלי הקדום על ידי קיצור השורש המרובע טאט"א. הפועל טיאט משמש בלשון ימי הביניים, למשל בפירוש רש"י לתורה ולתלמוד. בעברית בת ימינו שבנו לטאטא את הבית כבמקרא, אך הפועל טיאט עודנו חי בלשון הספרות.

כיבוד הבית

בלשון חז"ל לא טיאטאו את הבית אלא כיבדו אותו: "בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים לידים, ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית" (משנה ברכות ח, ד). יש המשערים שכיבד במשמע 'טיאטא' קשור לכבוד ומשמעו היסודי "נהג כבוד במקום על ידי שניקה וסידר אותו" (אבן־שושן). אך מקובל יותר לקשור זאת למילה מַכְבֶּדֶת (או מַכְבֵּד) הנזכרת כמה פעמים בספרות חז"ל במשמעות 'מטאטא'. מכבדת היא ביסודה ענף התמר שעליו יש פרחים ואחר כך פרות, ונראה שבימי חז"ל היא שימשה מטאטא. הענף הזה נקרא מכבדת אולי על שום היותו כבד מפרות. הפועל כיבד במשמעות 'טיאטא' משמש עד היום בלשון הספרותית.

יעה

כמו המטאטא, גם המילה יָעֶה התגלגלה אלינו מן המקרא. צורת הרבים יָעִים נזכרת כמה פעמים בתיאור כלי המשכן והמקדש: "וַיַּעַשׂ אֶת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ: אֶת הַסִּירֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַמַּחְתֹּת…" (שמות לח, ג). לפי אונקלוס, רש"י ואחרים 'יעים' הם מגרפות שהסירו בהן את הדשן מעל המזבח. גם לפי פרשנויות אחרות מדובר בכלי כלשהו לסילוק פסולת או גחלים, למשל אֵת או מטאטא. בספרות ההשכלה השתמשו במילה יעה בעיקר במשמע 'אֵת', ובימינו התקבע המשמע 'כף לאיסוף אשפה או פסולת'. ממילונים ישנים אפשר ללמוד שהייתה בעבר התרוצצות בין הצורות יָעֶה ויָעָה, ובמחקר המקרא אף יש ששחזרו את צורת היחיד יָע. בנבואת ישעיהו נזכר הפועל יָעָה שמשמעו כנראה 'גרף': "וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב, וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ" (כח, יז). בלשונות שמיות אחדות יש שורשים מקבילים שמשמעם 'שטף', ובערבית השורש וע"י מציין בין השאר איסוף.

נספח: לא ידעו חכמים מהו מטאטא

על פי המסופר בתלמוד הבבלי לא ידעו חכמים את פירוש הכתוב "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד", והצליחו להבינו בזכות שפחתו של רבי, הוא רבי יהודה הנשיא:

לא הוו ידעי רבנן מאי "וטאטאתיה במטאטא השמד". יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לחבירתה: "שקולי טאטיתא וטאטי ביתא" [לא היו יודעים חכמים מהו "וטאטאתיה במטאטא השמד". יום אחד שמעו את השפחה של בית רבי שהייתה אומרת לחברתה: 'קחי מטאטא וטאטאי את הבית"].

סיפור זה מובא בתלמוד הבבלי פעמיים (ראש השנה כו ע"ב, מגילה יח ע"א), ובשתיהן הוא משולב ברצף סיפורים על מילים שלמדו חכמים מפי שפחתו של רבי: הם לא הכירו את הצמח חֲלַגְלוֹגוֹת הנזכר במשנה, עד ששמעוה אומרת לאדם שהתפזרו החלגלוגות שנשא "עד מתי אתה מפזר חלגלוגותיך"; הם לא ידעו את פירוש המילה "סירוגין" שבהלכות קריאת מגילה, עד שכאשר נכנסו לבית רבי קבוצות־קבוצות שאלה אותם "עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין"; הם לא הבינו את הפסוק "סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ", עד ששמעוה אומרת לאדם שהיפך בשערו "עד מתי אתה מסלסל בשערך".

סיפורים אלו אהובים על שוחרי העברית, כי הם מדגימים איך יישם רבי את העדפתו לשפה העברית על פני הארמית – העדפה המוכרת מאמרתו "בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקדש או לשון יונית" (בבלי ב"ק פג ע"א; סוטה מט ע"ב), כלומר בארץ ישראל אין צורך בארמית, כי מוטב שהיהודים ידברו בינם לבין עצמם עברית ואילו עם אחרים הם ממילא מדברים יוונית. בביתו של רבי אכן דיברו עברית, ולכן שפחתו ידעה את פירושן של מילים עבריות טוב יותר מחכמים.

אך במילה 'מטאטא' – שלא כבשאר המילים שבסיפור – דברי השפחה מובאים בארמית: "שקולי טאטיתא וטאטי ביתא". וכבר הראה אליעזר בן־יהודה במבוא הגדול למילונו שחז"ל השתדלו מאוד למסור דברים בלשונם המקורית – אם עברית ואם ארמית. נראה שיש בזה חיזוק להשערת חוקרי התלמוד כי הגרסה המקורית של הסיפור היא זו שבתלמוד הירושלמי (מגילה ב:ב, עג ע"א). לפי המסופר שם באו חכמים לרבי לשאלו שלוש שאלות: מה פירוש 'סירוגין', מה פירוש 'חלגלוגות', והאם מכריעים מי גדול ממי על פי הגיל או על פי החכמה. אך בטרם הגיעו אליו קיבלו מענה משפחתו: היא הורתה להם להיכנס לפי גילם, שאלה אותם "עד מתי אתם נכנסים סירוגין סירוגין", ואמרה לאחד מהם "נתפזרו חלגלוגותיך" וביקשה משכנתה מטאטא כדי לאספן. ייתכן אפוא שהמילה 'מטאטא' השתרבבה לרצף הסיפורים שבתלמוד הבבלי בגלל טיאטוא החלגלוגות, ולא מפני שלא ידעו את פירושה. על פי זה בהקשר המקורי לא הייתה חשיבות לציטוט המדויק של הדברים בעניין המטאטא, ולכן הם נמסרו בארמית – לשון התלמוד.

"מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ" (אסתר ג, יב; ח, ט)

למעלה מאלפיים שנה מפרידות בין מדינת ישראל למדינות המלך אחשוורוש. ננסה לברר מה בין המדינה בספרות העברית העתיקה ובין המדינה בלשון ימינו.

 'מדינה' במקרא

את המילה 'מדינה' אנו מוצאים בעברית המקראית בעיקר בספרי בית שני – אסתר, עזרא ונחמיה, וכן בחלקים הארמיים של עזרא ודניאל. היא מוכרת גם מניבים ארמיים אחרים, ולכן מקובל לראות בארמית את מקורה.

מדינה היא מן השורש די"ן, ושורש המילה מעיד על מהותה: אזור שיפוט, מקום שחלה בו מערכת חוקים. במקרא 'מדינה' היא מחוז, חלק של ישות שלטונית כוללת. במגילת אסתר מסופר שאחשוורוש מָלך על "שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה" ושלח ספרים "אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". "מדינת בבל" הנזכרת בדניאל ובעזרא היא פחווה באימפריה הפרסית, והצירופים "בני המדינה" ו"ראשי המדינה" בעזרא ונחמיה מכוונים כנראה לתושבי פחוות יהודה. בסיפור מלחמת אחאב בבן הדד מלך ארם (מלכים א כ) נזכר כמה פעמים הצירוף "נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת", ומקובל להסביר שאלו העוזרים של ניצבי המחוזות בממלכת ישראל.

תיאור יפה של המדרג השלטוני והשיפוטי במדינה מצוי בקהלת ה, ז: "אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ [על הדבר] כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם".

'מדינה' בספרות חז"ל

בספרות חז"ל רוֹוח מאוד השימוש במילה 'מדינה' במשמעויות שונות ואף מנוגדות.
משמעות אחת היא מחוז וחבל ארץ כבמקרא: "מבית חורון ועד הים מדינה אחת" (משנה שביעית ט, ב). לעתים מדובר במחוז המורכב ממחוזות קטנים יותר: "והמביא [גט] ממדינה למדינה במדינת הים – צריך שיֹאמר בפנַי נכתב ובפנַי נחתם. רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו מהגמוניא להגמוניא" (בבלי גיטין ב ע"א) – כלומר המדינה גדולה מן ההגמוניה (מחוז). אך יש שדווקא המחוז הקטן נקרא 'מדינה': "התקינו שיהו מושיבין [מלמדי תינוקות] בכל פלך ופלך… עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר" (בבלי בבא בתרא כא ע"א) – כאן המחוז הגדול מכונה פֶּלֶךְ ואילו המדינה קטנה יותר, כדברי רש"י שם: "הרבה מדינות בפלך אחד".

בהקשרים רבים 'מדינה' מופיעה לצד עיר – למשל בביטוי הרווח "מעיר לעיר וממדינה למדינה". ואולם היחס בין שני המושגים האלה אינו אחיד: לפעמים 'עיר' היא חלק מ'מדינה', כלומר מחבל ארץ, ולפעמים המילה 'מדינה' עצמה משמעה 'עיר'. למשל: "ושילוֹח היה באמצע המדינה" (ירושלמי חגיגה א:א, עו ע"א) – כלומר ברֵכת השילוח הייתה באמצע ירושלים. רבי לוי, מאמוראי ארץ ישראל, עמד במפורש על הבדל המשמעות בין המקרא (מדינה = מחוז) ללשונו שלו (מדינה = עיר): "כל מקום [בתנ"ך] שאתה מוצא 'שדה' – עיר, 'עיר' – מדינה, 'מדינה' – אפרכיא [מחוז]" (רות רבה א, ה).

לעתים 'עיר' ו'מדינה' מייצגות יישובים בגודל שונה, אך גם בעניין זה יש שימושים סותרים: ירמיהו שגר בָּעיר הקטנה ענתות מכונה בפסיקתא דרב כהנא עירוני, ואילו ישעיהו בן ירושלים מכונה בן מדינה. מנגד יש בתלמוד הבבלי מִדרג שממנו נראה שמדינה קטנה מעיר: "אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות [=ערים]" (יומא יא ע"א).[1]

יש הסוברים כי השימוש במילה 'מדינה' לציון עיר הושפע מן המושג היווני פוליס – עיר מדינה, עיר שהיא ישות שלטונית עצמאית. גם בארמית מדינה (ביידוע מדינתא) משמשת לפעמים במשמע 'עיר', ובערבית זה המשמע הרגיל של המילה (מכאן שם העיר אל־מַדינה שבערב הסעודית).

משמעות אחרת של 'מדינה' אצל חז"ל היא 'ארץ ישראל שמחוץ לירושלים'. למשל: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת – במקדש תוקעים אבל לא במדינה" (משנה ראש השנה ד, א).

המילה 'מדינה' רגילה בספרות חז"ל גם בכמה צירופים, למשל:

• מדינת הים – כינוי לארץ רחוקה. צירוף זה רווח ביותר בספרות חז"ל ולאחריה בספרות הרבנית.
• מנהג המדינה – מה שמקובל באותו המקום, באותו חבל ארץ.
• מכת מדינה – אסון הפוגע בכלל תושבי הארץ, למשל מגפה או בצורת.
• כסף מדינה – המטבע המקובל במדינה, כלומר בישות השלטונית של המקום.

'מדינה' בספרות ימי הביניים

גם בחיבורים מימי הביניים המילה 'מדינה' משמשת לישויות גאוגרפיות מגוונות – עיר, מחוז, ארץ.

דוגמאות למשמע 'עיר':

• "קהלות ישראל היושבים במדינת פסטאט" (פסטאט היא קהיר; רב סעדיה גאון, המאה ה־10).
• "ואמרת כי 'ארמון נטש', 'פסגו ארמנתיה' כמו עיר וקריה ומדינה, ואין הארמון כי אם כמגדל" (דונש בן לברט, תשובות על מנחם, המאה ה־10).

דוגמאות למשמע 'מחוז', 'אזור':

• "והיינו כינרת – שם מדינה בארץ ישראל" (רש"י לפסחים ח ע"ב).
• "לשון סורסי לחוד ולשון ארמי לחוד, ואומר ר"ת [רבנו תם] דלשון אחד הוא אלא שמתחלק לכמה ענינים כעין לעז שמשתנה בכמה מדינות" (תוספות לבבא בתרא צ ע"ב).

דוגמה למשמע 'ארץ':

• "ותחזק מצרים – ותחזק לשון נקבה, כי מדינת מצרים כוללת הכל" (אבן־עזרא לשמות יב, לג).

נראה שהמשותף לכל השימושים הוא המשמעות 'ישות שלטונית מוגדרת של מקום תחום', ולכן אפילו אצל מחבר אחד (למשל רש"י ואבן־עזרא) אנו מוצאים שימוש במילה לישויות גאוגרפיות בגדלים שונים.

בספרי הפילוסופיה הערביים של ימי הביניים שהושפעו מן הפילוסופיה היוונית המילה 'מַדינה' מקבילה ל'פוליס' היוונית. גם הרמב"ם במורה נבוכים שנכתב בערבית יהודית משתמש במילה 'מַדינה' במשמעות זו, ובעקבות זאת מתרגם הספר לעברית, שמואל אבן־תיבון, נקט את המילה מְדִינָה. שימוש זה, שבו רכיב המשמעות העיקרי הוא המוסד השלטוני, סלל את הדרך לשימוש המודרני הקושר בין מדינה ובין ישות פוליטית (שם התואר 'פוליטי' גזור כמובן מן 'פוליס').

'מדינה' בעת החדשה

בספרות ההשכלה בראשיתה יש הד לחוסר האחידות שבמקורות בשימוש המילה 'מדינה', והיא אף משמשת לציון אזורי אקלים (בגאוגרפיה פיזית). ואולם עד מהרה התקבע השימוש במילה במשמעות המוכרת לנו היום: ארץ בעלת שלטון מרכזי עצמאי, ובהקשרים מסוימים גם חבל ארץ בעל שלטון מקומי־עצמאי המשתייך לשלטון מרכזי רחב יותר, כמו המדינות בארצות הברית (וסביר שאילו היה השם נקבע כיום היו משתמשים בו במילה 'מדינות' ולא ב'ארצות').

בה' באייר תש"ח נוספה מדינה למדינות העולם בהכרזתו המפורסמת של דוד בן גוריון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" (מתוך מגילת העצמאות).

[1] לדעת רש"י אין הכוונה לעיר או יישוב אלא לחבל ארץ: "יש מדינה מוקפת הרים וערים בכמה פרסאות ואין יוצאין ממנה אלא דרך שערים כגון ארץ הגר". אך הבנה זו איננה מתאימה לסדר הדברים. במקומות רבים בספרות חז"ל מתוארים פתח או שער של "מדינה", ונראה שבכל המקומות האלה הכוונה לעיר.

'הכריז על השלמה מוצלחת של המשימה'

למשל: בעקבות ההתקדמות שהושגה במשא ומתן הכריז ועד העובדים כי בקרוב יהיה אפשר לברך על המוגמר ולחתום על ההסכם החדש.

דוברי העברית בת ימינו מבינים את המילה מוגמר במשמעות 'מה שנגמר', 'מה שהסתיים'. מכאן ועד לפירוש הביטוי בימינו 'שמח על השלמת משימה' הדרך קצרה.

'חשיבות', 'גדוּלה', 'התבלטות לחיוב'

למשל: דרוש אדם בעל שיעור קומה וחזון שיוכל להצעיד אותנו קדימה; הוא עלה בשיעור קומתו על האבות המייסדים.

הצירוף 'שיעור קומה' מופיע בספרות התלמוד במשמעות הפשוטה 'גובה'. למשל: "כל הכלים שהיו במקדש נתנה התורה מידת ארכו ורוחבו ונתנה שיעור קומתן, חוץ מן הכפורת שנתנה התורה מידת אורכה ורחבה ולא נתנה שיעור קומתה" (ירושלמי שבת א:א, ב ע"ד).

'שיעור קומה' הוא גם כותרתו של חיבור מדרשי המשתייך לספרות הסוד הקדומה שמפורטות בו מידות איברי הגוף העצומות של האלוהות. מושג זה ממשיך לשמש בספרות הקבלה לאורך הדורות במשמעות מידות האל ומכלול האלוהות (בין במובן הפיזי ובין במובן המופשט). לצד שימוש זה נמשך השימוש בצירוף לציון גובה, כגון 'שיעור קומתו של אדם'.

בספרות החדשה אפשר למצוא את הצירוף במשמעות של גודל והיקף, תחילה בצירופים כמו 'בכל שיעור קומתו', 'במלוא שיעור קומתו'. למשל: "…ולתפוס בסקירה אחת את כל עולם האגדה העברית במלוא שעור קומתו ומצדי־צדדיו העיקריים" (ביאליק ורבניצקי, 1908); וגם בהקשר מושאל לתיאור היקף סגולותיו של אדם וכדומה, למשל בהספד שפורסם בעיתון: "עובדא קטנה זו מאירה לי את כל פעולתו, ואני רואה את המנוח בכל שיעור קומתו" (דאר היום, 1929). בהמשך קיבל הביטוי 'שיעור קומה' כשלעצמו את המשמעות של צירופים אלו, והוא רוֹוח בעיקר לציון מידה גדולה של תכונות חיוביות או כישרון בתחומים כמו הנהגה, מוסר ואמנות.

'לא לשווא', 'לא לחינם' (כלומר: יש סיבה לדבר)

למשל: לא בכדי הגיעו תלמידי בית הספר הזה להישגים גבוהים.

כְּדִי היא מילה ארמית אשר נוצרה כנראה מקיצור המילה כְּדִיב, מקבילתה של המילה העברית כָּזָב. בתלמוד הבבלי (כתובות לו ע"ב) נאמר: "לא שָׁדֵי איניש זוזי בכדִי" – 'אין אדם זורק כסף לחינם', ופירש רב שרירא גאון: "כְּדִי לשון דבר רֵק שאין בו טעם". 'לא בכדי' פירושו אפוא 'לא לחינם', וביטוי זה מציין  דבר שיש לו סיבה, שלא נעשה סתם כך.

הביטוי 'לא בכדי' מצוי מעט מאוד בספרות הרבנית של ימי הביניים, ועיקר שימושו למן ספרות ההשכלה. למשל: "מין בן־אדם אחד בא אלינו פתאם!… הנה עיניו משוטטות בכל מקום, מאזין ומקשיב וחוקר ודורש – וכל זה לא בכדי הוא. שמא שלוח הוא בסתר ולרגל את עירנו בא" (מנדלי מוכר ספרים, "בעמק הבכא", 1896).

'מעורר שאלות', 'מצריך בדיקה'

למשל: שתיקתו הלא אופיינית בעניין אומרת דרשני.

הביטוי "אומר דרשני" שייך ביסודו לעולם המדרש ופרשנות המקרא: דָּרְשֵׁנִי – בקמץ קטן (ההגייה "דוֹ") – הוא פועל בציווי שהוראתו 'דרוש אותי'. כאשר אומרים שכתוב מן התורה "אומר דרשני" הכוונה שקשה להסבירו על דרך הפשט, ולכן הוא מזמין כביכול את הדרשנים לבוא ולהסבירו על דרך הדרש.

'טִרחה לשווא'

למשל: כל המאמצים שהושקעו בשיקום האסיר היו ברכה לבטלה.

הביטוי 'ברכה לבטלה' לקוח מעולם ההלכה, והוא מתייחס לאמירת ברכה שכלול בה שם ה' – שלא לצורך. הצירוף עולה לראשונה בספרות הגאונים (למן המאה התשיעית) והוא משלב שני איסורים הנזכרים בתלמוד: האיסור לברך "ברכה שאינה צריכה", כלומר ברכה מיותרת, והאיסור להזכיר "שם שמים לבטלה", כלומר לשווא, לחינם, לריק. למשל מי שמברך "ברוך אתה ה'… המוציא לחם מן הארץ" ואינו אוכל לאחר מכן לחם, בירך ברכה לבטלה.

מלשון ההלכה הושאל הצירוף ללשון הכללית במשמעות 'מאמץ סרק', 'יגיעת שווא'. נראה כי בשימוש זה המילה ברכה מסמלת מעשה חיובי, מעשה שכוונתו טובה.

'כסף רב מאוד'

למשל: המכשור הרפואי עולה הון תועפות, אך בלעדיו אין רפואה מודרנית.

הצירוף 'הון תועפות' אינו מצוי במקורות, אבל מהדהדים בו שני צירופים מקראיים: הון עָתֵק וכסף תועפות.

'הון עתק', המשמש גם בימינו, נזכר בספר משלי (ח, יח). שם התואר עָתֵק יחידאי במקרא, והוא מתפרש על פי ההקשר: נכבד, רב.

'כסף תועפות' מופיע בדברי אליפז לאיוב (כב, כה) בהקשר סתום, ופירושו המקובל 'כסף רב'. המילה 'תועפות' נזכרת עוד שלוש פעמים בתנ"ך בפסוקים המתארים את האל: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (במדבר כג, כב, ובדומה לכך כד, ח); "כִּי אֵל גָּדוֹל ה'… אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ" (תהלים צה, ד). מקובל לפרש 'תועפות' במשמע 'תוקף' ו'רוממות'. לגיזרון המילה הוצעו כמה הסברים, והעיקריים שבהם: (א) מן השורש יע"ף, במשמעות תעופה; (ב) חילוף אותיות של השורש יפ"ע, המוכר במילים 'יפעה' ו'הופיע', ומשמעו היסודי התנשאות לגובה.

הצירוף המחודש 'הון תועפות' משמש לפחות מראשית המאה העשרים, כמתועד בעיתון הזמן: "והנה הבינונים שבעם ישראל הלא לא יוכלו לשלם הון תועפות למען יוכל להיות בית הספר כחי נושא את עצמו" (3.11.1903). צירוף זה הוריש את הצירוף המקראי 'כסף תועפות' ששימש לא מעט  בעברית החדשה עד אמצע המאה העשרים.

לשלושת הצירופים שנזכרו מצטרף גם הון כסף במשמעות דומה, למשל "פיתה פשוטה (בנאפולי שמה "פיצה‭("‬ עולה הון כסף, ואין לאל ידם להשיגה" (על המשמר, 1949). המילה 'הון' בצירוף זה נתפסת כמציינת סכום גדול. ואכן בהקשרים מסוימים אפשר לשמוע בלשון הדיבור: "זה עלה לנו הון".

'בגללו', 'באשמתו'

למשל: הטיסות עוכבו בשלוש שעות בעטייה של תקלה במערכת המחשוב.

ביסוד הביטוי "בעטיו" עומדת המילה הארמית עֵטָא המקבילה למילה העברית עֵצָה. ה־צ שבמילה העברית וה־ט שבמילה הארמית התפתחו מהגה קדום אחד (הגה שנשתמר בערבית: ﻅ), והן מתחלפות בצמדים נוספים: קיץ וקיט, צבי וטבי, צהרים וטיהרא ועוד.

בתלמוד הבבלי נאמר: "ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד" (בבא בתרא יז ע"א; שבת נה ע"ב). וכך פירש זאת רש"י: "לא היו ראויין למות, אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש" – כלומר: ארבעה אלו מתו אף שלא חטאו, כי בעקבות חטא אדם הראשון (שמקורו בעצת הנחש לחוה) נגזר על האנושות כולה להיות בת מוות.

במרוצת הזמן נתפס הצירוף "בעטיו של" כמילת סיבה, ובייחוד כמילת סיבה שלילית בגלל ההקשר בתלמוד.

'בשפע', 'ברוחב לב'

למשל: בערב הפתיחה של הכינוס הוגשה סעודה כיד המלך.

הצירוף כְּיַד הַמֶּלֶךְ משמש כבר במקרא: פעם בספר מלכים (א י, יג) – ובו מדובר במלך שלמה – ופעמיים במגילת אסתר (א, ז; ב, יח). המילה יד בהקשר זה פירושה 'יכולת', ומאחר שיכולתו הכלכלית של המלך רבה, מובנו של הצירוף הוא 'בשפע', 'ביד רחבה'. כך למשל לאחר שבחר המלך אחשוורוש באסתר למלכה, הוא עשה משתה גדול לכל שריו ועבדיו וגם חילק מתנות בנדיבות: "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל… וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה, וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ" (מַשְׂאֵת היא מתנה). בימינו הביטוי נפוץ בעיקר בהקשר של אוכל ואירוח.

'יש סיבה לדבר'; 'יש ממש בדבר'; 'משהו מסתתר מאחורי הדבר'

למשל: טענות הנחקר הגיעו לידיעת חברי הוועדה, והם החליטו לבדוק אם יש דברים בגו. לתדהמתם גילו כי אכן כך הוא.

מקור הביטוי בספרות חז"ל. המילה הארמית גַּו (או גֵּו) פירושה 'פְּנִים', 'תוך'. בחלק הארמי של ספר עזרא נזכרת מגילה שנמצאה באחת מערי מָדַי ונאמר עליה "וְכֵן כְּתִיבבְּגַוַּהּ" (עזרא ו, ב), כלומר 'וכך כתוב בתוכהּ'. הצורה גּוֹ היא צורת הנסמך של גַּו, ובארמית של ספר דניאל היא כתובה באל"ף בסופה: על הצו של נבוכדנאצר מלך בבל להשתחוות לפסל הזהב נאמר כי מי שיפר אותו ולא ישתחווה יושלך לתוך כבשן האש היוקדת, ובלשון הכתוב "יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא" (דניאל ג, ו). מן המילה הזאת משמש בארמית גם תואר הפועל מִלְּגַו (וגם מִלְּגוֹ, מִלְּגֵו) – 'מבפנים', היפוכו של מִלְּבַר – 'מבחוץ'. אפשר שהמילה גו במשמעות 'פְּנים' מצויה גם פעם אחת בספר איוב: "מִן גֵּו יְגֹרָשׁוּ" (ל, ה).

דברים בגו הם אפוא 'דברים בתוך', ומשמעות הצירוף היא שהדברים אינם לריק ויש בהם טעם וממש. וכלשונו של רש"י: "יש כאן דברים מסותרים [נסתרים, נחבאים] בדבר זה, וצריך לתת להם לב" (בהסברו לביטוי בתלמוד, בבלי כתובות קיא ע"א).

הערה: הצורה גּוֹ היא ביסודה צורת הנסמך של גַּו, אלא שקרה לה מה שקרה למקבילתה העברית תּוֹךְ: גם תּוֹךְ ביסודה איננה אלא צורת הנסמך של תָּוֶךְ (כשם ש'מוֹת' היא צורת הנסמך של מָוֶת), אלא שבעברית ימינו החלה תוֹך לשמש גם בנפרד, למשל 'התוך של הפרי טעים מקליפתו'.

'היה לרעתו', 'פגע בו'

למשל:

"בלי כוח השפעתו המכרעת של נאמן ההגשמה והעבודה – עלולה ההסתדרות הציונית להתפורר וליהפך לרועץ למפעל הציוני" (בן־גוריון, פרויקט בן־יהודה)

"צבעיה הססגוניים של החוחית ושירתה העזה עומדים לה לרועץ שכן רבים מבקשים להפוך את החוחיות לציפורי כלוב ססגוניות ששירתן ערבה לשומעים" (רשות שמורות הטבע).

הביטוי 'נהפך לו לרועץ', 'היה לו לרועץ' מיוסד על שיבוש. בתוספתא סנהדרין  (ד, ז) בדיון שעניינו שינוי כתב התורה מובאת דעתו של רבי: "בכתב אשורי נתנה תורה לישראל, וכשחטאו נהפכה להן לדחץ, וכשזכו בימי עזרא חזרה להן אשורית". 'דחץ' – או בגרסה המוכרת יותר 'דעץ' – הוא הכתב העברי העתיק, ואילו "כתב אשורי" הוא הכתב הארמי שהחל לשמש לכתיבת עברית בימי בית שני (ועד ימינו). לפי ההסבר של רבי – לא כתב דעץ היה הכתב שבו ניתנה התורה אלא הכתב האשורי, אלא כשחטאו ישראל נהפכה להן התורה לכתב דעץ.

והנה בתלמוד הבבלי מובאים אותם הדברים של רבי, אלא שבמקום 'דעץ' או 'רעץ' (גרסה נוספת לשמו של הכתב העברי הקדום) מופיע 'רועץ': "בתחלה בכתב זה ניתנה תורה לישראל, כיון שחטאו נהפך להן לרועץ" (סנהדרין כב ע"א לפי נוסח הדפוס).

רש"י, שעמדה לפניו גרסה זו, אומר: "כיון שחטאו בבית ראשון ובזו את התורה נהפך להם לרועץ לשון '[יְמִינְךָ ה'] תִּרְעַץ אוֹיֵב' ששכחוהו". הפועל רָעַץ קרוב לפועל רָצַץ ובעל אותה המשמעות.

הנה כי כן נהפך לו הכתב העברי, והצורה 'דעץ' או 'רעץ' נהפכה ל'רועץ', והעברית זכתה במטבע לשון חדש. ועוד מהפכה קטנה התחוללה בדרך: במקום הצירוף 'נהפך לו לרועץ' – המדגיש איך דבר חיובי לכאורה הופך לשלילי, כגון "נהפכה להם במרוצת הזמן הטובה ההיא לרועץ", רווח בלשוננו היום 'היה לו לרועץ', 'עמד לו לרועץ', שחסר הדגשה זו, כגון "המחסור הכספי עמד להם לרועץ".