התדעו להבחין בין המילים הדומות?
לפני החידון (או אולי דווקא אחריו אם אתם חובבי אתגרים) תוכלו לקרוא את הסברינו המפורטים על צמדי המילים.

העבודה המתוארת במצגת הוכנה במסגרת המיזם של האקדמיה ללשון העברית ק"ן לבן־יהודה כן לעברית בשנת תשס"ח, וזכתה במקום הראשון.

mazeget_yeladim_1

mazeget_yeladim_2

mazeget_yeladim_3

mazeget_yeladim_4

mazeget_yeladim_5

mazeget_yeladim_6

mazeget_yeladim_7

mazeget_yeladim_8

mazeget_yeladim_9

mazeget_yeladim_10

mazeget_yeladim_11

mazeget_yeladim_12

mazeget_yeladim_13

mazeget_yeladim_14

mazeget_yeladim_15

mazeget_yeladim_16

mazeget_yeladim_17

mazeget_yeladim_18

mazeget_yeladim_19

mazeget_yeladim_20

mazeget_yeladim_21

mazeget_yeladim_22

mazeget_yeladim_23

mazeget_yeladim_24

mazeget_yeladim_25

mazeget_yeladim_26

mazeget_yeladim_27

"זה היה טעם חיי, לכתוב ולחיות במקום הזה" – חיים גורי
‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍
חיים גורי, אחד מהיוצרים החשובים בתרבות העברית והישראלית, הלך לעולמו והוא בן 94.
‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍
גורי, חבר כבוד של האקדמיה ללשון העברית, חתן פרס ישראל לשנת תשמ"ח, משורר, סופר, עיתונאי, יוצר קולנוע ומסאי. כמה מיצירותיו הן נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, בהן "הרעות", "המכה ה־81", "באב אל־ואד", "מחברות אלול" ו"שירי חותם".
‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍
בריאיון לאתר וואלה לפני כשנתיים הוא אמר: "יש לנו ספרייה גדולה בבית, אני בדרך לגיל 92, זה כבר לא הידד נעורים, זה כבר בתוך הזקנה. הסתכלתי וראיתי את ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון. כל הספרות העברית. את חבריי הסופרים והמשוררים. אמרתי, אני אהיה עוד שנה ועוד שנה, ובסוף אני אהיה כמותם. מה שיישאר ממני זה אותיות. זו מין הרגשה כזאת של אדם בסוף חייו, שהיה משורר, סופר ועיתונאי. וההמשך שלו זה אותיות. לכן קראתי לשירי 'עשוי מאותיות'. לא הייתי כותב את זה בגיל 50."

"וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ."

בערב עיון שערכנו לרגל הוצאת הספר "שפה קמה", אור לנר שלישי של חנוכה תשס"ט (2008), דיבר חיים גורי על עברית התקופה בראי משורריה, ובתוך כך הביא את נקודת מבטו כנער בן הדור הראשון אשר גדל על ברכי העברית:

"נולדתי לעברית, ולא ידעתי שום שפה אחרת. אינני זוכר ששמעתי בבית אף לא פעם אחת ביטוי ביידיש או בשפה זרה אחרת. לאחר פטירת אבי מצאתי מכתבי אהבה ששלח לאימי ואני מקנא בעברית שלו, רבת הרבדים והמעמקים, השונה מן העברית של הדורות המאוחרים, שהייתה חיה בדיבור אבל איבדה משהו מן האופי האסוציאטיבי והקשר למקורות."

אבדה גדולה – יהי זכרו ברוך.

השם אֶלְעָד נזכר בתנ"ך פעם אחת בלבד – בדברי הימים א ז, כא. לפי הנאמר שם היה אלעד מבני אפרים, כלומר מנֶכדי יוסף. נהוג לפרשו כשם תאופורי (כלומר שם שכלול בו שם או כינוי של האל) בעל שני רכיבים: אל + עד. לכאורה שני רכיביו ידועים וברורים, אולם בעיית דקדוק מקשה על ההבנה שעד פירושו נֶצַח: השם אֶלְעָד מנוקד בקמץ, ואילו המילה עד 'נצח' מנוקדת בפתח אפילו בהפסק, למשל: "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד, כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו, ד). כשנוספת למילה ו' החיבור, הפתח משתנה לסגול: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח).

כיצד אפוא יתפרש הרכיב עָד? מטבע הדברים הוצעו לו הצעות מהצעות שונות, והרי שתיים מהן:

א) לגזור את עָד מן השורש עו"ד, שממנו גם המילה עֵד: עָד ועֵד בדומה לגָר וגֵר. אם כך משמעות אלעד היא 'האל העיד' או 'האל עֵד', בדומה לשם המקראי יוֹעֵד (נחמיה יא, ז).

ב) לגזור את עָד מן השורש עד"י. עֲדִי הוא תכשיט והפועל עָדָה מובנו 'התקשט'. והינה אחד מצאצאי אפרים הנזכר בפסוק הקודם בדברי הימים היה אֶלְעָדָה, וכאן הקשר אל הפועל עָדָה ברור יותר.

נזכיר כי גם בעברית וגם בשפות שמיות אחרות יש שמות – תאופוריים ולא תאופוריים – ששתיים מאותיותיהם הן עד. כך למשל בעברית השמות עִדּוֹ, עֲדָיָה(וּ) ועֲדִיאֵל, בפניקית אבעד ובערבית דרומית עד, עדה, עדאב, עדאל.

עוד נזכיר כי לעומת השם אֶלְעָד, בכמה שמות תאופוריים אחרים הרכיב השני הוא אומנם עַד בפתח במשמע נֶצַח. ראשון להם הוא השם אֲבִיעַד שמקורו בנבואת ישעיהו: "כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ… וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם" (ט, ה; בכתב יד לנינגרד בתיבה אחת: אֲבִיעַד), וכך מקובל לנקד גם שמות מחודשים כגון עַמִּיעַד, לִיעַד ואפילו אֱלִיעַד – הקרוב כל כך לאֶלְעָד.

כאז כן היום – כחודשיים לאחר פתיחת השידורים ברדיו העברי בארץ נשלחה אל מנהל הרדיו הארץ ישראלי רשימה קצרה של תיקוני הגייה שאף כיום לא נס לחם, ובהם רָאשים, צָרפת ואופַניים.

ופלא הוא שכבר בשנת 1936 ידעו שתחנת הרדיו תיקרא "כאן"…

המילים פָּעוֹט ופָעוּט משמשות שתיהן בלשוננו, אך יש ביניהן הבחנה:

פָּעוֹט (בחולם) הוא ילד קטן, ילד שכבר אינו תינוק. צורת הנקבה היא פָּעוֹטָה, וצורת הרבים  פָּעוֹטוֹת. צורת הרבים הזאת משותפת לזכר ולנקבה – בדיוק כמו לָקוֹחוֹת (ריבוי של לָקוֹחַ וגם של לָקוֹחָה) או תִּינוֹקוֹת (ריבוי של תִּינוֹק וגם של תִּינֹקֶת). הגן שהפָּעוֹטוֹת שוהים בו נקרא פָּעוֹטוֹן – גם כן בחולם.

פָּעוּט (בשורוק) הוא שם תואר שפירושו 'קטן', 'מועט' או 'חסר חשיבות': עניין פָּעוּט, סכום פָּעוּט וכדומה. בנקבה – בקשה פְּעוּטָה, ברבים – עניינים פְּעוּטִים, וברבות בקשות פְּעוּטוֹת.

שם התואר פָּעוּט נוצר בעברית החדשה, ואילו הפָּעוֹט – 'ילד קטן' – מקורו בספרות חז"ל. במשנה נאמר: "הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין" (גיטין ה, ז) – כלומר פעוטות הסוחרים במיטלטלין מסחרם תקף. בדומה לכך שָׁנוי בתוספתא: "הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, אבל לא בקרקעות" (גיטין ג, יב). בתלמוד הירושלמי המילה מופיעה גם בצורות פיוטות (עירובין ז:ו, כד ע"ג) ואפיוטות (מעשר שני ד:ד, נה ע"א).

היו שהציעו ששורש המילה פָּעוֹט – לכאורה פע"ט –  קרוב אל השורש מע"ט או אל השורש פח"ת. ואולם במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית בחרו לנתח את המילה על פי הסברו של חוקר ספרות חז"ל הנודע שאול ליברמן. ליברמן הציע כי המילה פָּעוֹט על צורותיה השונות מקורה במילה היוונית heptaetes המציינת ילד בן שבע (מן המילה היוונית hepta – שבע). על פי זה במקור ציינה המילה פָּעוֹטוֹת ילדים בני שבע, ואומנם זו הכוונה על פי אחת הדעות המובאת בתלמוד הבבלי (גיטין נט ע"א):

'הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין' – ועד כמה? מַחֲוֵי רב יהודה לרב יצחק בְּרֵיהּ [רב יהודה היה מראה לרב יצחק את בנו]: כבר שית, כבר שב [כבן שש, כבן שבע]. רב כהנא אמר: כבר שב, כבר תמני [כבן שבע, כבן שמונה]. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: כבר תשע, כבר עשר [כבן תשע, כבן עשר]. ולא פליגי, כל חד וחד לפי חורפיה [ולא נחלקו, אלא כל אחד ואחד לפי חריפותו].

בדומה לכך נפסק בשולחן ערוך שהכוונה לילדים מעל גיל שש (חושן משפט רלה, א). אך כאמור בעברית בת ימינו פָּעוֹט הוא ילד קטן בהרבה – בן שנה, שנתיים או שלוש.

האקדמיה ללשון העברית

מחפשת

עובד או עובדת לריכוז קשרי חוץ וחוגי ידידים

תיאור עיקרי התפקיד:

• טיפול באגודות הידידים בארץ ובחו"ל
• קשר עם תורמים בארץ ובחו"ל
• הגשת בקשות למענקים: איתור קרנות ומוסדות מתאימים, הכנת המסמכים, מעקב אחר התהליך

מדרישות התפקיד:

• יכולת ביטוי גבוהה בכתב ובעל פה בעברית ובאנגלית
• ניסיון בתפקידים המתוארים

• שליטה ביישומי המחשב (Word, Excel, Power Point) והמרשתת
• אחריות ויכולת עבודה עצמאית

מקום העבודה בירושלים.

אפשרות למשרה מלאה.

קורות חיים מפורטים יש להעביר לכתובת  darush@hebrew-academy.org.il.

ברכות חמות לעמיתנו ד"ר נתן אפרתי, היסטוריון וחוקר תולדות היישוב ובעבר מנכ"ל האקדמיה ללשון עברית, לרגל זכייתו בפרס ראש הממשלה ללשון העברית על שם אליעזר בן־יהודה לשנת תשע"ח.

הפרס נועד לעודד ולקדם את שימורה, התפתחותה, שגשוגה, חיזוקה וטיפוחה של הלשון העברית כלשון הדיבור וכלשון התרבות במדינת ישראל.

חיבוריו בהוצאת האקדמיה ללשון העברית:

מלשון יחידים ללשון אומה: הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב–תרפ"ב (1881–1922) / תשס"ד, 2004

העברית בראי המדינה / תש"ע, 2010

אליעזר בן־יהודה – פנים לא מוכרות בעשור האחרון של חייו ( העברית נט א-ב [תשע"א, 2011] )

מודעת פרסומת לפנס כיס:

"על ידי דחיקה קלה במנורת החשמל, העשויה לשאת בכיס (עלעקטישע טאשען לאמפע) יואר באישון לילה ואפלה…
לסוחרים וקונים במספר מרובה (לא פחות מעשר מנורות) הנחה הגונה."

המודעה פורסמה בעיתון המליץ בי"ד באייר תרס"ג, 11.5.1903.

נפתלי הרץ אימבר (בכתיב יידי: נפתלי הערץ אימבער) הוא משורר ההמנון הלאומי "התקווה". עיתון המליץ מיום י"ב באלול תרס"ב, 14.9.1902, חושף לפנינו שיר נוסף פרי עטו תחת הכותרת "בחזון".

(מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית)

אברהם אברונין

המורה והמדקדק אברהם אברונין – חבר ועד הלשון וחבר כבוד של האקדמיה ללשון העברית — הלך לעולמו באייר תשי"ז.

אברונין נודע כידען מומחה בלשון, ובין השאר כתב בעיתון "דבר" מדור בשם "מפנקסו של מגיה", שבו התריע על שיבושי לשון שנתקל בהם. הוא עסק רבות בלשונו של חיים נחמן ביאליק, ובמרוצת השנים פרסם שלושה ספרים העוסקים בלשונו של המשורר. אברונין העריך מאוד את כתיבתו של ביאליק אך לא נרתע מלהעיר לו על שימושי לשון שלדעתו נפל בהם פגם.

יעקב כהן

בשנת תשע"ה נקלטו בארכיון האקדמיה פריטים מעיזבונו של אברונין, ובו מצאנו את ההקדשה המובאת כאן; כתב אותה המשורר והסופר יעקב כהן, גם הוא חבר ועד הלשון וחבר האקדמיה, בשנת תרצ"ט (1939) בראש הספר המכנס את כתביו. 

תודה לבני משפחתו של אברהם אברונין — הגר, אמציה ונורית ארנון (אברונין) מקיבוץ משמר העמק — על מסירת הפריטים לאקדמיה.

הֲכִי קֹרָא שְׁמוֹ אַבְרָהָם וְאַבְרוּנִין קֹרָא? וְאָב לַמְּדַקְדְקִים נִתָּן וְלַסּוֹפְרִים – מוֹרָא.יַדְעָן, בָּקִי, קַב-וְנָקִי, עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר, יַבְחִין כָּל-צֵל שֶׁל סְטִי וּפְגָם, כָּל-הֶגֶה רוּחַ זָר.וְאֵין נִסְתָר מִבְּרַק עֵינוֹ, וְאֵין מִשִּׁבְטוֹ מָגֵן: גַּם בְּיָאלִיק לֹא זֻכָּה כֻּלּוֹ, גַּם – יַעֲקֹב כֹּהֵן.ת"א, תמוז תרצ"ט.

בקטע שמצאנו בכתב העת "כתבים" משנת 1927 מציע המשורר והמתרגם אברהם שלונסקי כמה הצעות למילים חדשות ואף שני פתגמים עבריים פרי רוחו.

אברהם שלונסקי, שהיה חבר ועד הלשון העברית וחבר האקדמיה ללשון העברית, ידוע כמחדש של מילים וביטויים רבים, וחידושיו אף נאספו במילון מיוחד.

בימוי ובמאי – שלונסקי מציע את המילים האלה ל"סיגול לבימה", כלומר עיבוד למחזה. את המונח הוא חידש כנגד המילה הרוסית инсценировка, שפירושה עיבוד של יצירה כגון סיפור או שיר למחזה. בלשון היום-יום המילה משמשת גם במשמעות דבר מה מבוים, לא אותנטי. שורש המילה הוא  сцен – יסוד יווני שהגיע לכל לשונות אירופה במשמעות 'במה', כגון scene באנגלית.

המונחים המשמשים כיום במשמעות זו הן מחזאות ומחזאי.

פתח בקידוש וסיים בקידוש – את הפתגם הזה מציע שלנוסקי כנגד הניב רוסי "начал "за здравье"- кончил "за упокой (בתעתיק לטיני: "nachal "za zdravje" – konchil "za upokoj) –פירושו המילולי 'החל (להתפלל) לרפואה/לבריאות וסיים לעילוי נשמה', ועניינו: החל לעשות דבר מה במרץ ובמצב רוח מרומם וסיים בקושי, ברפיון או בלאות. שלונסקי בחר שמות של תפילות יהודיות במקום התפילות הנוצריות, והוא הוסיף על הקבלת התוכן גם את הקבלת הצורה בבוחרו שמות של תפילות הגזורות מאותו השורש ק-ד-ש.

על טעם וריח אין להתווכח – כאן שלונסקי לא גילה לנו מה מקור הפתגם החדש. מדובר בפתגם הרוסי המחורז на вкус и на цвет товарища нет (בתעתיק לטיני: na vkus i na tsvet tovarishcsa net), ופירושו המילולי 'לטעם ולצבע אין חבר'.

צילום הקטע מתוך כתב עת "כתובים", שנה ב, (1927) גיליון ח, "ענייני לשון".

קול קורא לסדנה למורי העברית במוסדות אקדמיים בחו"ל

הסדנה תיערך בירושלים בכ"ה–כ"ט בתמוז תשע"ח, 8–12 ביולי 2018.

מנהל הסדנה: ד"ר משה קהן (ראש החוג ללשון העברית במכללת אורות; החוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית בירושלים)

המרכז להוראת תרבות ישראל באוניברסיטאות בעולם שמח להודיע על סדנת הקיץ השנתית למורים המלמדים עברית באוניברסיטאות בעולם. הסדנה תיערך בירושלים מיום ראשון עד יום חמישי כ"ה–כ"ט בתמוז תשע"ח, 8–12 ביולי 2018. השנה תעסוק הסדנה בקשרים שבין שפת המקורות לעברית המודרנית תוך שימת דגש על יישומים ופרקטיקות בהוראה.

סדנאות הקיץ של המרכז להוראת תרבות ישראל באוניברסיטאות בעולם נועדו לעסוק בשאלות שמתחבטים בהן מורים לעברית באוניברסיטאות בחו"ל ולהעניק להם כלים חדשים – עיוניים ומעשיים – להתמודד עם השאלות הללו באמצעות מפגש עם אנשי אקדמיה בכירים, מרצים מתחומים קרובים ומורים לעברית בארץ ובחו"ל. המפגש עם עמיתים למקצוע, המתנהל בקבוצה קטנה ובאווירה בלתי פורמלית, מאפשר דיון פורה והחלפת דעות ורעיונות.

הסדנה נערכת בשיתוף היחידה להוראת עברית בבית הספר לתלמידים מחו"ל, והמשתתפים בה יצפו בשיעורים וייפגשו עם מורי היחידה לדיון משותף בסוגיות שונות הנוגעות להוראת העברית. בהתאם למסורת של השנים הקודמות האקדמיה ללשון העברית תהיה שותפה בארגון הסדנה ובביצועה. התוכנית תכלול ביקור באקדמיה והרצאות מפי עובדיה. בפעילויות השונות יוכלו משתתפי הסדנה להציג את פירות עבודתם. נוסף על כך נבקר בספרייה הלאומית – הביקור יכלול הדרכה ביבליוגרפית מפורטת בכל המאגרים הקשורים להוראת העברית, לישראל ולמדעי היהדות.

השנה תעסוק הסדנה בדומה ובשונה בעברית המודרנית הדבורה והכתובה כיום בישראל ובשפת המקורות לתקופותיה השונות. מורים רבים מתקשים להשיב על השאלה אם העברית השגורה בפינו היא אכן שפת המקורות. בסדנה נתייחס לאוצר המילים ולהיבטים סמנטיים, תחביריים ומורפולוגיים של העברית המודרנית, הן אלו המייחדים את העברית המודרנית מן העברית של המקורות הן אלו המשותפים לה.

לצד העיסוק התאורטי נתייחס גם להיבטים המעשיים בהוראת העברית כשפה זרה. ההרצאות, הסדנאות והדיונים יתמקדו בתכנון שיעורים, בכתיבת מבחנים, בהעשרת דרכי ההוראה ובבחינת גישות שונות בהוראה. נעסוק גם בנושאים תחביריים מרכזיים, כגון מילות היחס, וכן בהוראת מיומנויות הכתיבה ברמות שונות. במהלך הסדנה יתקיים יום עיון של היחידה להוראת עברית בבית הספר לתלמידים מחו״ל ע״ש רוטברג שיהיה פתוח לקהל הרחב של מורי העברית.

מידע כללי

• ההשתתפות בסדנה פתוחה למספר מצומצם של מורים לעברית ממוסדות אקדמיים ברחבי העולם
• דמי ההשתתפות בסדנה הם 350$.
• הוצאות הנסיעה ארצה והאירוח הן באחריות המשתתפים.
• בקרוב נפרסם תוכנית מלאה של הסדנה.

מועמדים המעוניינים להשתתף בסדנה מתבקשים לשלוח קורות חיים בהקדם האפשרי בדואר אלקטרוני או בפקס:

The International Center for University Teaching of Jewish Civilization
The Hebrew University of Jerusalem
Tel: +972-2-5881770; Fax:  +972-2-5819096
E-mail: jewish.civilization@mail.huji.ac.il

בשערי כרכי "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה" מאת אליעזר בן־יהודה צוינו השנים על פי שלושה מניינים שונים:

• בכרכים א–ה צוין מניין השנים לחורבן בית המקדש השני;
• בכרכים ו–יב ובכרך המבוא הגדול צוין מניין השנים להצהרת בלפור;
• בכרכים יג–טז צוין מניין השנים למדינת ישראל.

מה פשר הדברים?

עד סוף שנת 1917 תיארכה משפחת בן־יהודה את פרסומיה על פי תאריך חורבן הבית: שנת החורבן נקבעה ל-69 לספירה, שנת א' לחורבן החלה בט' באב של אותה השנה, והסתיימה בח' באב בשנת 70 לספירה, וכן הלאה. השנה האחרונה לפי מניין זה הייתה אתתמ"ט לחורבן (כלומר השנה ה־1849 לחורבן), שהחלה בט' באב תרע"ז, 28 ביולי 1917. ואולם היא הסתיימה (קרוב לוודאי שבדיעבד) עם היוודע דבר הצהרת בלפור, ב־1 בנובמבר באותה השנה.

ב־2 בנובמבר 1917, י"ז במרחשוון תרע"ח, ניתנה הצהרת בלפור, ובעקבותיה החל מניין שנים חדש, על פי תאריך מתן ההצהרה: שנת א' להצהרת בלפור החלה ב־2 בנובמבר 1917 והסתיימה ב־1 בנובמבר 1918, וכן הלאה.

על קביעת תחילת השנה על פי הלוח הכללי ולא על פי הלוח העברי אנחנו יכולים ללמוד מעיתונו של איתמר בן־אב"י "דואר היום". לדוגמה, בגיליון מיום א' ט' במרחשוון תר"ף, 2 בנובמבר 1919, נכתב "ג' להצהרת בלפור" (כלומר [תחילת] השנה השלישית להצהרת בלפור). בכותרת הגיליון שקדם לו, מיום ו', ז' במרחשוון, 31 באוקטובר, נכתב "ב' להצהרת בלפור" (כלומר עדיין השנה השנייה להצהרת בלפור).

בכרכים האחרונים של המילון, שיצאו לאחר הקמת המדינה – 26 שנים לאחר מותו של אליעזר בן־יהודה – שוב השתנה מניין השנים: שנת הוצאתם נקבעה כאמור על פי מספר שנותיה של מדינת ישראל.

1. מה הכתיב הנכון?
   אפשרות ב: משככי כאבים

2. איזה פועל פירושו 'להזיז', 'להפנות לכיוון אחר'?
   אפשרות ב: להסיט

3. איזה פועל פירושו להאזין בסתר?
   אפשרות א: לצותת

4. מה ההבדל בין התראה להתרעה?
   אפשרות א: התראה – איום או הודעה על עונש צפוי; התרעה – הזהרה מפני סכנה מתקרבת

5. מה הכתיב הנכון?
   אפשרות ב: ניכוי מס

6. מה ההפך של זוטר?
   אפשרות א: בכיר

7. חסר מלח הוא…
   אפשרות א: תפל

8. איך מכנים התקנת חלקי ברזל?
   אפשרות ב: פִּרְזוּל

9. תשובה מה ההבדל בין זכוכית לזגוגית?
   אפשרות א: זכוכית – שם החומר; זגוגית – שמשה

10. איך נקרא מי שאיננו שיכור?
    אפשרות ב: פיכח

11. מה הכתיב הנכון?
    אפשרות ב: הבעיה תיפתר

12. תשובה מה ההבדל בין פח שמן לפך שמן?
    אפשרות ב: פך שמן הוא כלי קטן, כד, ואילו פח שמן הוא מכל, ג'ריקן

13. מה ההפך של זווית חדה?
    אפשרות ב: זווית קהה

14. מה הכתיב הנכון?
    אפשרות ב: הקרב ניטש

15. איך מכנים הפרדת נוזל מחומרים שנתערבו בו?
    אפשרות ב: זיקוק

16. מה ההבדל בין זעקה לצעקה?
    אפשרות א: צעקה – השמעת קול חזק; זעקה – השמעת קול חזק בעיקר מתוך צער או כאב

17. איך נקרא תחום מוגדר בין שתי נקודות?
    אפשרות ב: טווח

18. מה הכתיב הנכון?
    אפשרות ב: חצאית קפלים

19. מה גומאים ומה גומעים?
    אפשרות א: שני הכתיבים תקניים בכל המשמעויות, אך מקובל יותר לגמוע נוזלים ולגמוא (או לְגַמֵּא) מרחקים

20. מה משמעות המילה גֵּו בלשון ימינו?
    אפשרות ב: טורסו – מרכז הגוף ללא הגפיים

21. איך נקראת הפסקת עבודתו של אדם לפרק זמן?
    אפשרות ב: השעיה

חזרה לחידון

פורסם גיליון חדש של כתב העת 'העברית' המוקדש הפעם לקשר בין הסופרים לשפה.

בחוברת באים לידי ביטוי שני הפנים של הספרות במגעיה עם הלשון.
חצייה הראשון של החוברת מוקדש למחקר הספרות – מקור ותרגום ולשונות של סופרים.
בחצייה השני — "יוצרים כותבים על הלשון" — ניתנת רשות הדיבור לסופרים ולמשוררים ישראלים בני זמננו המספרים על מקומה של הלשון ביצירתם מזוויות שונות. ביוצרים שהשתתפו במיזם: מירון ח' איזקסון, סמי ברדוגו, גיל הראבן, חיים סבתו, עמוס עוז ואחרים.

לפרטים נוספים ולרכישה

"אני רואה עצמי מחזֵר של הספרות העברית" – מתוך מאמרו של עמוס עוז

"אם אתם שואלים אותי היכן גרה תרבות ישראל הנושמת, החיה, במאה השנים האחרונות – היא גרה בספרות העברית. הליבה של תרבות ישראל היא בספרות העברית, והספרות העברית הזאת עלתה ופרחה ונעשתה בעצם לדבר שהעולם כולו מכיר בה בימינו, ומתעניין בה ומוקיר אותה. מעמד הספרות העברית בעולם כיום אולי אפילו יותר מכבד מאשר מעמד ההייטק הישראלי או הכדורסל הישראלי.

כל זה עומד בסכנה עצומה, אפילו בסכנת מוות. לא מפני שאנשים מדברים פחות בעברית או מפני שיש שלטים לועזיים או מפני שהצורך בעברית והדבקות בעברית נחלשו. חלק מן הסכנה נובע מתופעה גלובלית, אוניברסלית. מן האינפנטיליזציה של המין האנושי כולו, שאנו רואים אותה לנגד עינינו בכל מקום, ברגע שאנחנו פותחים עיתון או מדליקים את הטלוויזיה. אותה אינפנטיליזציה שבה הקפיטליזם, היודע שאפשר למכור לילדים קטנים יותר מאשר לאנשים מבוגרים, מטמטם אותנו יומם ולילה כדי שנקנה וגורם לנו לקנות דברים שמטמטמים אותנו כדי שניטמטם עוד יותר ונקנה עוד יותר. ועם זה הניוּ־אֵייג', אומנות ההבל, התִפלות השופעת עלינו מכל מקור, בכל צינור. יש אינפנטיליזציה דוהרת של האנושות."

למאמר המלא

לפרטים נוספים ולרכישת החוברת

בעברית בת ימינו – ודאי בלשון היום־יומית – רגיל השימוש במילה הַרְבֵּה לפני שמות עצם, כגון 'הרבה אנשים', 'הרבה שנים', 'הרבה כסף'. בלשון הגבוהה רווח יותר השימוש בשם התואר רַב אחרי שם העצם: 'אנשים רבים', 'שנים רבות', 'כסף רב'; ובעלי סגנון נוקטים: 'אנשים הרבה', 'שנים הרבה', 'כסף הרבה'. נשאלנו מה מעמדן של דרכי הניסוח האלה מבחינת התקן, והאם יש עדיפות לאחת מהן.

בספרות העברית לדורותיה אנו מוצאים לא פחות מחמישה מבנים:

• שם עצם + רב: 'ימים רבים' (מן המקרא ואילך, נדיר בלשון חז"ל)
• רוב + שם עצם: 'רוב דגן' (במקרא ובלשון חז"ל)
• שם עצם + הרבה: 'שנים הרבה' (במקרא ובלשון חז"ל)
• שם עצם + מרובה: 'גשמים מרובים' (בלשון חז"ל)
• הרבה + שם עצם: 'הרבה פעמים' (בלשון חז"ל המאוחרת ואילך)

כל המבנים האלה כשרים כמובן לשימוש בימינו. עם זאת יש המסתייגים מן המבנה הרבה + שם עצם, ומעדיפים את המבנים האחרים הנוהגים ברבדים הקלסיים של העברית: לשון המקרא ולשון המשנה. אחרים אינם מוצאים כל פסול במבנה זה.

הינה פירוט הדברים:

בתנ"ך רווח השימוש בשם התואר רַב (משורש רב"ב) לציון כמות גדולה, כגון "יָמִים רַבִּים", "נָשִׁים רַבּוֹת", "עַם רַב". כרוב שמות התואר בעברית, שם התואר רַב בא לאחר שם העצם והוא מתאים לו במין ובמספר – 'ימים רבים' כמו 'ימים יפים'. עם זאת מצוי פה ושם גם הסדר ההפוך, כגון "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל" (משלי לא, כט; ואולי זו לשון קצרה: 'רבות הבנות אשר עשו חיל').

מילה קרובה מאותו השורש היא רֹב, ואף היא רווחת בתנ"ך להבעת כמות גדולה, למשל: "וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" במשמעות 'שפע דגן ותירוש' (בראשית כז, כח), "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם" במשמעות 'זבחיכם הרבים' (ישעיהו א, יא). המילה רוב היא כַּמָּת – מילה המציינת כמות, וכמו כַּמָּתִים אחרים היא באה לפני שם העצם: 'רוב דגן' כמו 'מעט שמן', 'כל הימים'. גם בספרות חז"ל יש רוב במשמעות 'הרבה', כגון "על כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעין עליה חוץ מרוב גשמים" (משנה תענית ג, ח), אך בימינו נעלם השימוש הזה – אולי משום שבינתיים גבר מאוד השימוש במילה רוב בהוראת 'החלק הגדול ביותר' (שימוש זה מקורו בלשון חז"ל).

לצד רַב ורוב אפשר למצוא בתנ"ך את המילה הַרְבֵּה. מילה זו היא ביסודה צורת המקור של הפועל הִרְבָּה (מן השורש רב"י, אחי השורש רב"ב) בבניין הפעיל. עיקר שימושה של הַרְבֵּה בתנ"ך הוא בתפקיד תואר הפועל, כגון "הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד" (שמואל א כו, כא), אך יש שהיא מצטרפת לשם עצם, כגון "נְחֹשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד" (שמואל ב ח, ח), "שָׁנִים הַרְבֵּה" (קהלת יא, ח). במקרים אלו היא באה לאחר שם העצם, ורק פעמיים מצוי הסדר ההפוך: "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א, טז), "כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה" (עזרא י, א). אף אפשר שבפסוקים אלו כוּונה מלכתחילה המילה הרבה אל הפועל שלפניה ולא אל שם העצם שאחריה.

במשלי בן סירא, במגילות ים המלח ובלשון התפילה רגיל המבנה המבוסס על שם התואר רב כבמקרא, כגון "עם רב", "רחמים רבים". לעומת זאת בספרות חז"ל ניסוחים דוגמת 'ימים רבים' נדירים ביותר, אולי עקב התגברות השימוש במילה רבים במשמעות 'ציבור', 'אנשים רבים' כבצירוף הרווח רשות הרבים (יסודו של שימוש זה במקרא, כגון "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" – שמות כג, ב, אך בספרות חז"ל הוא שכיח במיוחד). תמורת ניסוחים אלו מצוי לפעמים המבנה שם עצם + מרובה (לרוב בניגוד ל'ממועט' או 'מועט'), כגון "מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ועולות מועטות" (משנה חגיגה א, ה), וכן רווח יותר השימוש במילה הַרְבֵּה. בלשון התַּנָּאִים – במשנה ובתוספתא – הרבה באה כמעט תמיד לאחר שם העצם, כגון "היו לפניו מינים הרבה" (משנה ברכות ו, ד), "השוכח את התורה ועבר עבירות הרבה" (תוספתא שבת ח, ו), אך בתלמודים שכיח למדי גם הסדר ההפוך הרבה + שם עצם, למשל: "הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר משגזרת עלי" (בבלי עירובין כא ע"ב), "הרבה גרים נתגיירו באותו היום" (ירושלמי סנהדרין ו:ז, כג ע"ד). חוקר לשון חז"ל יוחנן ברויאר הראה כי הקדמת המילה הרבה לשם העצם חלה בעיקר כאשר הצירוף בא בראש המשפט והסביר: "נראה שעצם העמדת הצירוף בראש המשפט באה להדגיש את הריבוי. לפיכך הוקדמה לראשו אף המילה הרבה, שהרי היא העיקר במקרים אלו".

בספרות הגאונים המילה הרבה באה כמעט תמיד לאחר שם העצם כבמקרא ובספרות התנאים, ואילו בספרות הרבנית רווחים מאוד שני הסדרים. כך למשל אפשר למצוא בכתביו של רבי יוסף קארו "שאלות הרבה", "טענות הרבה", "גבינות הרבה", "מקומות הרבה", אך גם "הרבה מקומות", "הרבה בתים", "הרבה אחים", "הרבה פעמים".

גם בחיבורים מתקופת ההשכלה אפשר למצוא עירוב של המבנים – יש שהרבה באה אחרי שם העצם לפי הדרך הקלסית כגון "למען יבוא אל תוכו אויר הרבה" (ישראל פרנקל, שומר הבריאות, 1890), ויש שהיא באה לפני שם העצם כגון "נחוץ להזות בחומץ את רצפת החדר הרבה פעמים ביום" (דוד גורדון, דרכי הרפואה, 1870). השימוש הנפוץ במבנה הרבה + שם עצם הושפע ודאי מלשונות האם של הכותבים, שכן בלשונות אירופה זה הסדר הרגיל, ואולי השפיעו גם הכַּמתים האחרים (כל, מעט, רוב ודומיהם), שמקומם כאמור לפני שם העצם. כך או כך, הקדמת המילה הרבה לשם העצם ותיקה בלשוננו, ואפשר לנקוט אותה גם כיום – כדברי איש הלשון יצחק אבינרי: "לכאורה, אין זה אלא בהשפעת שפת לועז, אך כבר מצאנו כיוצא בזה במקורות עתיקים, ויש בתלמוד הרבה פעמים הרבה לפני השם" (ושימו לב כי הוא עצמו נוקט כאן במכוון "הרבה פעמים").

סיכומו של דבר: המבנים הקלסיים בעברית הם דברים רבים, דברים הרבה (מן המקרא) ודברים מרובים (מן המשנה), אך כבר בתלמודים מצוי המבנה הרבה דברים (תחילה רק בראש משפט), ואין אפוא טעם וסיבה לפסול אותו.

לקריאת המאמר

אומרים שהשפה העברית הייתה שפה מתה במשך 1700 שנים. אומרים שאליעזר
בן־יהודה החיה אותה. אך לא, היא לא הייתה שפה מתה. ולא אליעזר בן־יהודה
החיה אותה, ודאי לא אליעזר בן־יהודה לבדו החיה אותה. היא הייתה יפהפייה
נרדמת, לא שפה מתה.

• יום העברית תשע"ח: ישיבה חגיגית של ועדת החינוך של הכנסת, עמ' 1
• ממקסיקו לירושלים: מילון עברי–יידי בכתב יד הופקד בארכיון האקדמיה, עמ' 1
• ערב עיון: ביאליק והעברית, עמ' 1
• גיל הראבן, על דלות הלשון והשפעתה על השיח, עמ' 2
• כללי הכתיב, הפיסוק והתעתיק, עמ' 2
• מן היישוב ומן היער: עיונים בלשון הרומן "בישוב של יער" מאת חיים הזז, עמ' 2
• חוה טורניאנסקי, עם הפקדת המילון העברי–יידי של מאיר ברגר בארכיון האקדמיה, עמ' 3
• ברכות לאלישע קימרון לזכייתו בפרס ישראל, עמ' 3
• אורי מלמד, שחורה – כינוי למשקה העשוי מקפה, עמ' 6
• סיפורו של ארון ספרים, עמ' 7
• יום העברית תשע"ח – 70 שנות מדינה עברית, עמ' 8