בעברית המדוברת הרצף אֶת הַ־ מתקצר לעיתים קרובות להגה אחד: תַּ. לשון מקוצרת זו אף מצאה דרכה אל הכתיבה, ובטקסטים המבקשים לחקות את לשון הדיבור רגיל הרצף תי"ו וגרש, למשל: "לוקח ת'זמן", "תן לשים ת'ראש על דיונה", "עד ששברת לי ת'לב". ויש גם כאלה המוותרים על הגרש וכותבים למשל "ראיתי תסרט".

אך למי שחושבים שנוהג הלשון הזה חדש הוא – נכונה הפתעה.

שלוש שנים לאחר קום המדינה, בשנת תשי"א (1951), נתגלו בוואדי מורבעאת שבמדבר יהודה  תעודות עבריות קדומות, ובשנים תש"ך–תשכ"א (1960–1961) מצאה משלחת בראשות הארכאולוג (והרמטכ"ל השני של צה"ל) יִגָּאֵל ידין תעודות נוספות בנחל חבר. בתעודות שנמצאו באתרים אלו ובמקומות נוספים היו איגרות שכתב שמעון בן כוסבא – הוא בר כוכבא, מנהיג המרד ברומאים – ואיגרות שנשלחו אליו. והינה, אחד המאפיינים הלשוניים הבולטים ביותר שצדו את עיני החוקרים היה הקיצור ת במקום את ה־. למשל:

• מעיד אני עלי ת שמים […] שאני נתן תכבלים ברגלכם כמו שעסתי [=שעשיתי] לבן עפלול
• מודא אני לכם היום שחכרתי מכם תמקום שנקרה הסלם […] ותעפר הלבן ותדקל הטוב […]

את האיגרת במלואה ראו כאן; לדוגמאות נוספות ראו כאן וכאן.

הכתיב ת שבאיגרות הוא ודאי כתיב פונטי, המשקף – בדיוק כמו בלשון ימינו – את ההגייה המקוצרת שנָהגה בדיבור. באיגרות מצוי לפעמים גם ת במקום את לבדה (ולא רק במקום 'את ה־'), כגון "שוקלים תחצי הכסף הלז", אך כמו שהסביר חוקר הלשון אורי מור, נראה שכתיב זה הושפע מן הכתיב ת במקום את ה־.

החוקרים מציינים כי קיצור זה מוכר גם מכתוֹבות בלשונות כנעניות אחרות – חלקן כתוֹבוֹת הקדומות בהרבה לתעודות בר כוכבא. כך למשל בכתובת עמונית, שזמנה המשוער הוא המאה השמינית לפני הספירה, כתוב "תנעל תדלת" במקום 'תנעל את הדלת'.

בדיבור התקני ובכתיבה התקנית ראוי כמובן לנקוט את ה־, אך המתעקשים לומר או לכתוב תַּ' יוכלו לראות עצמם ממשיכי דרכם של העמונים ושל בר כוכבא ולוחמיו האמיצים.

1. הוא – כינוס או סדרת ישיבות; היא – בית המחוקקים (כֶּנֶס, כְּנֶסֶת)
2. הוא – שלטון; היא – חֶבֶר השרים השולט במדינה (מִמְשָׁל, מֶמְשָׁלָה)
3. הוא – מערכת השלטון; היא – מופקדת על שמירת החוק והסדר (מִשְׁטָר, מִשְׁטָרָה)
4. הוא – מילת יחס שמשמעה 'מול'; היא – אופוזיציה בעברית (נֶגֶד, נֶגְדָּה)
5. הוא – הייררכייה, סולם הדרגות; היא – מעלָה, משטח מוגבה (מִדְרָג, מַדְרֵגָה)
6. הוא – מובן, ביאור; היא – הסכמה, ויתור הדדי (פֵּשֶׁר, פְּשָׁרָה)
7. הוא – עני; היא – מוסד המופקד על ניהולו של תחום מסוים (רָשׁ, רָשׁוּת)
8. הוא – קביעה רשמית מחייבת; היא – אוסף של קביעות יסוד כאלה (חֹק, חֻקָּה)
9. הוא – נוהל משפטי, סדרת פעולות מוגדרת; היא – צעידה ברגליים (הֲלִיךְ, הֲלִיכָה)
10. הוא – הלוואי שכך יהיה; היא – הסכם בעל אופי הצהרתי (אָמֵן, אֲמָנָה)
11. הוא –  מעמד בארגון; היא – תואר המציין מעמד (דֶּרֶג, דַּרְגָּה)

חזרה לחידון

1. באיזו מן המילים המ"ם היא חלק מהשורש?
   ד. מְחִירוֹן
2. איזו מן המילים אינה לקוחה מן הארמית?
   ג. קִצְבָּה
3. איזו מן המילים אינה מופיעה בתנ"ך?
   ג. מִלְוֶה
4. איזו מן המילים אינה מציינת אדם?
   ב. מַדָּד
5. איזה מצמדי המילים חידש חיים נחמן ביאליק?
   ב. יצוא ויבוא
6. אילו מראשי התיבות מותר לכתוב גם ללא גרשיים?
   ד. דּוּ"חַ
7. איזו מן המילים מקורה בערבית?
   ב. עָמִיל
8. איזה משמות הפעולה יוצא דופן בבניין שהוא שייך אליו?
   ד. הִתָּכְנוּת
9. איזה מן הצירופים לא שימש אף פעם בהוראת 'חשבון עובר ושב'?
   א. חשבון זורם
10. איזו מן המילים איננה קשורה לתחום הכלכלה?
    ד. סַרְכֶּזֶת

חזרה לחידון

1. מ"כ – מפקד כיתה
2. א"ב – ארוחת בוקר
3. קל"ב – קרוב לבית
4. אט"מ – אין טיסות מתוכננות
5. מח"א – מפקד חיל אוויר
6. רס"ר – רב סמל ראשון
7. מור"ק – מורשת קרב
8. פצמ"ר – פצצת מרגמה
9. תחק"ש – תחקיר שבועי
10. מא"ך – מגבֵּר אור כוכבים
11. טק"מ – טכנאי קשר ומחשבים
12. גש"ח – גדוד שירותי חימוש
13. ג"ג – גבול גזרה
14. בח"ג – בחזקת חוגר
15. בקר"ק – בקבוק ריק
16. שמ"מ – שירות מילואים מיוחד
17. מזל"ט – מטוס זעיר ללא טייס
18. פז"ם – פרק זמן מזערי
19. סמ"ג – סיור מג"ב
20. ס"ג – סירת גומי

חזרה לחידון

1. מַגְבֵּהַּ
   א. גֵ'ק – מתקן להרמת המכונית לשם החלפת הגלגל
2. גַּלְגִּלַּיִם
   א. קורקינט
3. יַעֶפֶת
   ב. ג'ט לג – עייפות לאחר טיסה ממושכת
4. נַוְטָן
   א. GPS – התקן ניווט המבוסס על לוויינים
5. נְסוּעָה
   ב. קִילוֹמֶטְרָז' – הקילומטרים שנסע הרכב
6. סְעוֹנִית
   ב. מִינִיוָאן – מכונית גדולה המיועדת להסעת חמישה עד שמונה נוסעים
7. הֶסֵּעִית
   א. שָׁאטֶל – כלי תחבורה ההולך ושב במסלול קבוע
8. זִמְנוּן
   ב. קביעת מועדי הפעילות של תחבורה ציבורית
9. קְרוֹנוֹעַ
   ב. מערך קרונות המונעים עצמאית ללא קטר
10. מַעֲגָנָה
    ב. מָרִינָה – מעגן לכלי שיט קטנים

חזרה לחידון

1. יוצר כלים / חולל, יצא במחול (קדר, רקד)
2. אירוע בידור על במה / דמיון מפותח, חשיבה מקורית (מופע, מעוף)
3. שירה, רינה / אלוזיה, רמיזה ספרותית לטקסט אחר (זמרה, הרמז)
4. מתן צורה / הוצאת דבר אל פועל (עיצוב, ביצוע)
5. תבנית, מודל / ננס (דגם, גמד)
6. קולז' בעברית / ריקוד ערבי מסורתי (הדבק, דבקה)
7. קבוצת זמרים או נגנים / תחושת רווחה (להקה, הקלה)
8. יוצר / דיבור רשמי לפני קהל (אומן, נאום)
9. הוצאה לפועל של סרט, מופע וכדומה / סיבוב סביב דבר (הפקה, הקפה)
10. ריקוד / חזיון לילה, מטרה שרוצים להשיג (מחול, חלום)

חזרה לחידון

את המילה מֶלְצַר ירשנו מספר דניאל. לאחר שנלקחו הילד דניאל וחבריו אל היכל מלך בבל, הגיש להם מלצר את מזונם: "וַיְהִי הַמֶּלְצַר נֹשֵׂא אֶת פַּתְבָּגָם וְיֵין מִשְׁתֵּיהֶם וְנֹתֵן לָהֶם זֵרְעֹנִים" (א, טז). בגלל ההקשר של ארוחה פירשו רש"י ואחרים שמלצר הוא "הסודר את המנות ואת הקערות", וכך נוצר המשמע המוכר לנו כיום. אבל במחקר המודרני מקובל לראות במילה מֶלְצַר גלגול של המילה האכדית maṣṣâru (מן השורש נצ"ר, המוכר גם מן העברית) שמשמעה 'שומר', 'מפקח'.

בעברית החדשה נוצר מן המילה מֶלְצַר השם המופשט מֶלְצָרוּת, ובהמשך אף נוצר פועל גזור שם: מִלְצֵר, לְמַלְצֵר.

עשרים שנה אני מנחה סדנאות כתיבה. בתוך כך אני זוכה להכיר אנשים בגילים שונים, אנשים בעלי ניסיונות חיים שונים, שדבר אחד יחיד משותף להם – יש להם סיפור או סיפורים שהם משתוקקים לספר.

למה אנשים רוצים לספר סיפורים? אין על כך תשובה אחת. ככלל הייתי אומרת שבכוח המילים אנחנו מנסים להבין משהו, ליצור סדר כלשהו בתוהו ובוהו של הקיום. דרך הספרות אנחנו יוצרים משמעות, ודרכה יוצרים גם קשר עם אחרים: מנסים להבין את הזולת, ומקווים שאם רק נספר היטב — הזולת ייטיב להבין אותנו.

אני כאמור מלמדת ובכיתותיי אני פוגשת רבים שדלות לשון מונעת מהם לעשות את הדבר שהם משתוקקים לעשות. הם רוצים לספר — לספר משהו — אבל לשונם דלה ופגומה ומעלה רק סיפור דל. הם רוצים לתאר את הייחודי, האישי, הפנימי, אבל מתוך הדלות עולות בעיקר קלישאות:
צירופים שחוקים שלמדו מהטלוויזיה או מהפייסבוק.

מדי שבוע אני פוגשת אנשים שמבקשים בכנות גדולה לחקור עולם ונפש, אלא שחסרים להם כלים מילוליים שמאפשרים חקירה משמעותית. שוב ושוב אני רואה איך נפש מבקשת ליצור תקשורת עם נפשות אחרות — ונכשלת. נכשלת בגלל עוני השפה שלה.

לסדנאות כתיבה כאלה שאני מנחה יש ביקוש גדול. רבים מאוד רוצים לכתוב. ואני מוצאת שיש בזה משהו מעודד: נראה שגם בעידן הטוויטר והאינסטגרם עם הספר ממשיך לכבד את הספר.

אנשים ממשיכים לכבד את הספר, אבל היכולת לקרוא יצירה בעלת ערך או לכתוב טקסט בעל ערך הולכת ומתמעטת.

אציג כמה דוגמאות כדי שהדברים לא יישארו רק בגדר אבחנה כללית.

מי שמאזין היום לצעירים יוכל להתרשם שאין בישראל שום בעיית דיור. ההפך. כולם בעלי נכסים, שהרי כל תלמידיי הצעירים "משכירים דירות".

במצב הזה היינו מצפים שהאוכלוסייה תהיה מאושרת. אבל לא. מדי יום כמעט אני שומעת מאנשים שהם "בדיכאון". איש איננו מדוכדך, עגמומי, עצוב, נכה רוח, שפוף רוח. ואיש גם איננו מתענה ביגון. נראה שכל דבר גורם לנו "דיכאון", ושדרך קבע אנחנו "בדיכאון".

בתוך דלות הלשון הרווחת הולכים ואובדים הסולמות, ההבחנות והדקויות. ואובדן הסולמות הוא בעיניי עניין שיש לו השפעה גדולה על השיח הציבורי. באין הבחנות, באין סולמות, באין דקויות — השיח נעשה גס, מוקצן, דיכוטומי. כך, למשל, לעיתים נדירות אנו שומעים ממישהו שעבר "חוויה מביכה ומדכדכת" או "בלתי נעימה". אנשים מספרים שנגרמה להם "חוויה טראומתית". פיגועים, שיחה עם הבוס, שיעורים קשים במתמטיקה — הכול גורם "טראומה". וכשכל מצוקה מתוארת כ"טראומה", ברור שכל מי שגורם לנו מצוקה — ולו קלה — נתפס מיד כ"אויב" ו"פושע" — ברור, כי הרי הוא גרם לנו טראומה.

בדומה לכך נדיר למצוא בשיח הציבורי שלנו הבחנה בין חשש, דאגה, פחד או בהלה, או חלילה אימה ופלצות. שלל רגשות, שכל אחד מהם מזמין תגובה אחרת, מתכנס היום למילה אחת, מאוד לא מדויקת – "חרדה". זה חרד ממלחמה, ההוא חרד מהתקרחות. ואנשים חרדים מגיבים בלי פרופורצייה. דוגמה אחרונה מתוך רבות לנזקי דלות הלשון הרווחת: נראה שרוב גדול של הציבור שרוי בהלם מתמשך ומוצא שהעולם הסובב "מהמם" אותו. מהמם עד כדי כך שקשה לומר עליו משהו משמעותי. הביקור באושוויץ? מהמם! ומסיבת בת המצווה? טוב, גם היא הייתה מהממת.

עיקרו של דבר: חשוב להבין שדלות לשון איננה בעיה אסתטית, כשם שלשון עשירה איננה סתם לבוש להתנאות בו. לשון היא הכלי שדרכו אנחנו חווים את המציאות ובונים מציאות. ולשון היא גם הגשר שלנו אל נפש הזולת. אני מאמינה שדלות לשון היא שעומדת לא פעם מאחורי הבחנות קיצוניות, שיח שטחי ותקשורת דלה בין בני אדם.

זכינו ואנחנו חיים בעברית. זכינו ולרשותנו עומד עושר עצום של 3,000 שנה. זכינו בעושר, ואין צידוק לכך שילדינו יגדלו בדלות.

רַכְבָּל או רַכֶּבֶל?

המילה רכבל נוצרה מהלחם של שתי מילים: רַכֶּבֶת + כֶּבֶל – וכשמה כן היא: קרוניות (כמו ברכבת) הנעות על כֶּבֶל. על כן הגייתה התקנית היא רַכֶּבֶל – וכך משתמרים צליליהן של המילים המרכיבות את ההלחם.

צורת הרבים התקנית של המילה היא רַכַּבְלִים. את הצורה הזאת קבעה האקדמיה על פי נטיית המילה המלעילית היחידה בתנ"ך שהיא בת שלוש הברות ואיננה בסיומת ת: פִּילֶגֶשׁ, וברבים פִּילַגְשִׁים. (להחלטה).

אם כן הצורות רַכְבָּל ורַכְבָּלִים אינן תקניות.

איך נולד הרַכֶּבֶל?

מחיפוש באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' מתברר כי המילה רכבל נכנסה לראשונה לשימוש בשנת 1959 בהקשר של הרכבת התחתית בחיפה. רכבת זו איננה רכבת רגילה כי אם פוניקולר (funicular) – קרונות המונעים על מסילה בעזרת כבל. בידיעה בעיתון 'מעריב' מאותה השנה נכתב כי את השם רכבל בחרה הנהלת החברה העירונית 'מפעלי חיפה לתעבורה בע"מ', ואילו בעיתון 'דבר' נטען כי מדובר בשם שבחר אחד הפקידים במשרד התחבורה. כך או כך, ראש עיריית חיפה אבא חושי התנגד למילה, ולכן הוקמה ועדה לבחירת שם חלופי והציבור התבקש לשלוח לה הצעות. השם שנבחר בסופו של דבר הוא כידוע כרמלית – על שם הר הכרמל שהיא מטפסת בתוכו.

מופעיה הבאים של המילה רַכֶּבֶל בעיתונות העברית קשורים דווקא בעיר תל אביב. בראשית שנות ה־60 של המאה ה־20 נערכו בגני התערוכה אירוכים במסגרת 'יריד המזרח' ו'עיר הנוער', ובהם פעלה "רכבת כבלים" – קרוניות שנעו על כבל. בכתבה באחד העיתונים משנת 1962 מסופר כי משלל השמות שהוצעו לכלי הזה נבחר השם רחף, אך בכתבות אחרות שתיארו את הכלי משמשים בעיקר הצירוף רכבל רחף ('רכבל' כשם כללי ו'רחף' כשם פרטי) או המילה רכבל לבדה. באותה השנה מצאנו שימוש במילה גם בהקשר של הפיתוח המתוכנן של ראש הנקרה, ואכן בשנת 1968 הוקם שם רכבל, וכך הוא נקרא עד היום. באקדמיה ללשון העברית נדונה המילה ואושרה בשנת 1981 – בעיקר לשם קביעת צורת הרבים שלה: רַכַּבְלִים.

הרַכֶּבֶת והכֶּבֶל

המילה רַכֶּבֶת חודשה בשנת תרנ"ג, 1982, על רקע אירוע חשוב: השלמת מסילת הברזל מיפו לירושלים. אליעזר בן־יהודה, אשר דיווח על האירוע בעיתונו 'האור', נקט את המילה קיטור הן לציון כלי התחבורה הן לציון העשן העולה ממנו. דוד ילין העיר על כך במכתב למערכת, והציע לקרוא לַכלי עצמו קַטָּר בהשראת המילה הערבית לרכבת – קִטַאר (قِطَار; במקור 'שיירת גמלים'. המילה אינה קשורה לשורש העברי קט"ר שעניינו אד ועשן, אך אפשר שילין כיוון לשני המשמעים). בעקבות ההערה ניסה בן־יהודה למצוא שם עברי אחר לכלי התחבורה, ולאחר שפסל את השמות מַסָּע (שאומנם שימש לעיתים בהוראה זו) ואוֹרְחָה, הציע מילה משלו בהשראת הצעה של יחיאל מיכל פינס:

החכם הרי"מ פינס הציע לבנות שם על משקל חַמֶרת, גַמֶלת, שבתלמוד, שפרושן: שירה של חמורים, שירה של גמלים, וכן נבנה מהשם "עגלה" (או קרון לפי דעת הרי"מ פינס) עַגֶלת (או קרנת?) שפרושו שירה של עגלות רבות. ואולי עוד יתר טוב 'רַכֶבת' והוא שירה של רכב, של מרכבות   (האור,  כ"ז בכסלו תרנ"ג, 16 בנובמבר 1892)

כך קיבלה העברית את הרַכֶּבֶת, ואילו הצעתו של ילין קַטָּר יוחדה לעניין קרוב – 'מכונת הקיטור הגוררת את קרונות הרכבת'.

המילה כֶּבֶל שייכת לקבוצת מילים מן המקורות שזכו לחיים חדשים בזכות דמיון הצליל והמשמעות למילה לועזית. כֶּבֶל נזכר פעמיים בספר תהלים במשמע שלשלת ברזל לכבילת אסירים: "לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל" (קמט, ח), "עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ, בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ" (קה, יח). בעברית החדשה נבחרה המילה המקראית לתרגם את המילה cable וכך קיבלה משמעות חדשה: חבל השזור מחוטי מתכת ומשמש בעיקר להובלת זרם חשמלי. המשמעות המקורית של המילה נשתמרה בהקשרים ספרותיים וכן בפעלים כָּבַל ונִכְבַּל. אשר למילה כבל – מעניין שרבים הוגים אותה על דרך הגרמנית Kabel אך כותבים אותה בכ"ף (ולא בקו"ף כמתבקש במילה ממקור לועזי) ככתיב המילה המקראית כֶּבֶל.

אתר חדש של מונחי האקדמיה עלה לאוויר. תוכלו למצוא בו כ־120,000 מילים ומונחים ב־240 מילונים ורשימות מונחים שאושרו בוועד הלשון העברית ובאקדמיה ללשון העברית כפי שנקבעו במאה וחמש השנים האחרונות.

מאגר המונחים שלנו אומנם איננו מילון, והרבה מן המונחים שבו הם מונחים מקצועיים, אבל מטבע הדברים רבים מהם משמשים גם בשימוש הכללי – ממונחי בישול וכלי מטבח ועד מונחים בתחום מדעי החברה, משמות צמחים ובעלי חיים ועד אלקטרוניקה וטכנולוגיית המידע – יש כאן מידע שימושי כמעט לכל בעלי המקצוע וגם למתרגמים ולכותבים.

אתר המונחים המציג מונחים מתחילת המאה העשרים ועד היום פותח צוהר להתבוננות על התפתחותה של העברית החדשה: מה היו מונחי החשבון הראשונים – אילו מהם נקלטו ואילו נפלטו? איך נקבעו שמות היסודות בכימיה? ממתי יש לנו ישיבה מזרחית ושכיבת סמיכה? ומה העדיף ועד הלשון – טלפון או שח־רחוק?

מה חדש באתר המונחים החדש?

אתר המונחים המקצועיים – במתכונת חדשה ומזמינה – פתוח ונגיש לכל המתעניינים.
https://terms.hebrew-academy.org.il

באתר החדש מתפרסמים שני מילונים חדשים שאושרו בשנת 2017:

• המילון למונחי אלקטרוניקה: תקשורת רדיו וטלוויזיה
• המילון למונחי בלשנות: תורת הצורות.

למי שהכיר את אתר המונחים הישן – מה חדש באתר החדש?

• אפשר לחפש צירופים ולא רק מילים בודדות;
• אפשר לחפש את המונחים גם בכתיב המלא התקני;
• אפשר להציג את המונחים בכתיב המלא (בכפתור בראש רשימת התוצאות)
• אפשר לסנן את התוצאות לפי תחומי ידע (למשל: רק מונחים בתחום טכניקה וטכנולוגיה או בתחום המדעים המדויקים).
• חיפוש לפי שורש או לפי חלקי ערך ("כוכבית") תמצאו ב"חיפוש ערכים מתקדם"
• מונחים מיושנים שהוחלפו במונחים חדשים סומנו בצבע אפור.
• מונחים שכתיבם וניקודם במילון המקורי אינו לפי התקן העכשווי מובאים בצורתם התקנית והעדכנית, וצורתם המקורית מובאת בהערה.

עוד מידע תמצאו כאן.

מלאכת ההתאמה של מסד הנתונים למבנה של האתר החדש טרם הסתיימה ואנחנו מקווים להשלימה בחודשים הקרובים.

לפעמים נדמה שאנשים מתחת לגיל 25 כבר לא מכירים בכלל את החיריק; הם אומרים 'הֶרגשתי', 'הֶתחלתי', 'הֶמלצתי' – הכול בסֶגול. כאילו אין חיריק בעולם. כאילו לא היה כלל. כאילו אין בכלל בניין ששמו "הפעיל"…      (עלי מוהר, העיר, 6 ביוני 1997)

אחד משיבושי ההגייה האופייניים כיום לעברית הישראלית הוא הגיית הה"א של בניין הפעיל בתנועת e במקום בתנועת i – "הֶתחיל" במקום הִתחיל, "הֶצלחתי" במקום הִצלחתי. נזכיר אפוא לכל המתבלבלים: שמו התקני של הבניין הוא הִפעיל ולא "הֶפעיל", והתנועה הרגילה שלו בעבר היא חיריק: הִלְבִּישׁ, הִצְלִיחָה, הִרְוִיחוּ, הִשְׁמַעְנוּ וכיוצא בהם.

בגזרת השלמים – כלומר בפעלים רגילים שהוגים בהם את כל עיצורי השורש – נכון להגות את הה"א של בניין הפעיל בתנועת e רק לפני עיצור גרוני: הֶחְליט, הֶחְזרנו, הֶעֱדיף, הֶאֱמין, הֶהֱדִירוּ. בפעלים אלו חלה הנמכת תנועה מחיריק לסגול בהשפעת העיצור הגרוני. גם בפעלים והראה הלאה מותרת ההגייה בסגול לצד ההגייה בחיריק על פי המצוי במקורות: הֶרְאָה וגם הִרְאָה, הֶלְאֵיתִי וגם הִלְאֵיתִי (להחלטה).

התחילית של בניין הפעיל נהגית בתנועת e גם בחלק מן הגזרות: בגזרת ע"ו (שורשים שהאות האמצעית שלהם וי"ו), כגון הֵבִיא, הֵקִימָה, הֵרַמְנוּ, ובגזרת הכפולים (ע"ע, שורשים ששתי אותיותיהם האחרונות זהות), כגון הֵסֵב, הֵחֵלָּה, הֵעֵזּוּ. בגזרות אלו הה"א מנוקדת בצירי משום שההברה פתוחה.

חוקרי הלשון סבורים כי ההגייה המוטעית של בניין הפעיל בתנועת e במקום i מקורה בשילוב של שני גורמים. הגורם הראשון הוא נוחות ההגייה: התנועה e קלה יותר לביצוע בתנאים האלה (הברה סגורה לא מוטעמת) ודורשת פחות מאמץ של שרירי הפה. הגורם השני הוא היקש לפעלים בעלי העיצור הגרוני (שבהם כאמור חלה הנמכת תנועה מחיריק לסגול) ולפועלי ע"ו והכפולים (שבהם יש צירי).

נקווה שהחיריק שבתחילית של בניין הפעיל יישאר עימנו עוד שנים רבות.

 הערות

א. בפעלים מגזרת פ"נ (שורשים שהאות הראשונה שלהם נו"ן) הה"א נהגית בתנועת  iכמו בגזרת השלמים, ואחריה יש דגש הסוגר את ההברה: הִכִּיר, הִגִּיעָה, הִפִּילוּ, הִבַּטְנוּ. להרחבה

ב. מלבד הפעלים הֶרְאָה והֶלְאָה– הנחשבים כאמור תקניים גם בלשון ימינו – מתועדות במקרא עוד שלוש צורות בסגול: הֶגְלָה (מלכים ב כה 11 ועוד), הֶפְדָּהּ (שמות כא, ח) והֶכְלַמְנוּם (שמואל א כה, ז). אך צורות חריגות אלו אין בהן כדי ללמד על הכלל.

בעברית בת ימינו המילה כֵּן משמשת בראש ובראשונה למענה חיובי על שאלות. אבל בתנ"ך, שבו היא מופיעה 570 פעם, היא איננה משמשת כלל במשמעות זו אלא בעיקר במשמעות 'כך', למשל: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם כֵּן עָשׂוּ" (שמות ז, ו), "כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ" (יהושע א, יז).

ואיך השיבו על שאלות בחיוב בימי התנ"ך? חזרו על השאלה או על ההתחלה שלה – כמו בשיחה המפורסמת של יעקב והרועים ליד הבאר "וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר? וַיֹּאמְרוּ: יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם: הֲשָׁלוֹם לוֹ? וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם…" (בראשית כט, ה) או בשיחת יוסף ואחיו "וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם? הַעוֹדֶנּוּ חָי? וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ, עוֹדֶנּוּ חָי" (בראשית מג, כז–כח).

בתקופת חז"ל כבר ענו לפעמים על שאלות כאלו במילה אחת, אבל המילה הזאת לא הייתה כֵּן אלא הֵן! השימוש המוכר לנו היום במילה כֵּן החל כנראה רק בימי הביניים, והוא נעשה עיקר בעברית החדשה.

בשנת תשע"ח החליטה האקדמיה לאמץ את המילה המקראית חֵמֶת לציון 'שלוקר' – כלי לנשיאת מים שמחוברת אליו צינורית שתייה. המילה חמת נזכרת במקרא בספר בראשית בסיפור גירושם של הגר וישמעאל. 

מכתב מעניין שנמצא בארכיון האקדמיה מלמד שלמעלה משבעים שנה קודם לכן כבר היו מי שחשבו להשתמש בחמת לציון כלי שתייה מודרני. חייל בשם א' שניצר ששירת ברגימנט הארצישראלי בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה שלח בקיץ תש"ד (יוני 1944) מכתב לוועד הלשון, ובו הציג את ההתלבטות של החיילים העברים החונים במדבר בשאלה איך לקרוא לכלי הקיבול ששימש אותם לשתייה – חמת או נאד (המילה מימייה כנראה טרם הוכרה באותה תקופה).

הפונה מונה את הנימוקים בעד חמת ומציין שנאד מוכר ככלי קיבול ליין ולשמן. הוא מסכם את פנייתו בבקשה נמרצת: "על כן נבקשכם הסברה וחריצת משפט לפי מיטב ידיעתכם וסמכותכם וגם נא להביא הוכחות ודגמאות מהספרות", והוא אף מסכם ואומר "קשים חבלי שעברור [עברות] ורבה גם הפלוגתא הבלשנית".

החייל מוסיף ושואל מהי צורת הרבים של החמת, וחותם: "בברכת פדות עמנו והניצחון הקרוב לבוא. א' שניצר, אי שם בארץ שיחור [=מצרים], בשרב".

בין דפי הארכיון שלנו מצאנו את עשרת הדברות לשמירת הבריאות שהתפרסמו ב"לוח החבר" של המושבה מְנַחֶמְיָה שבדרום עמק הירדן.

את המושבה יסדו בסוף שנת תרס"א (דצמבר 1901) חמש משפחות, והיא הייתה היישוב היהודי הראשון באזור בעת החדשה. באייר תר"ף (24 באפריל 1920) התקיפו פורעים ערבים את המושבה, והיא פונתה לתקופה קצרה. תחילה היא נקראה "מלחמיה", אך בשנת תרפ"א (1921) שונה שמה למְנַחֶמְיָה על שם מנחם, אביו של הנציב העליון הרברט סמואל.

האקדמיה ללשון העברית
מחפשת
סטודנט או סטודנטית לפיתוח ותחזוקה של מוצרי האקדמיה.

דרישות התפקיד

• ידע וניסיון בכתיבת קוד תוכנה באחד מן התחומים האלה לפחות:
  • דוט נט.
  • מאגרי מידע מסוג Oracle/MS-SQL
  • html, javascript, css
  • wordpress php,
• יכולת למידה גבוהה
• עניין בשפה העברית – יתרון

• היקף העבודה: 10 עד 30 שעות שבועיות (גמיש)
• מקום העבודה: קריית האוניברסיטה גבעת רם, ירושלים.
• שכר סטודנט לפי שעות

קורות חיים יש לשלוח אל האקדמיה בכתובת darush@hebrew-academy.org.il עד לכ"ז בניסן תשע"ח, 12 באפריל 2018.

יצאה לאור חוברת חדשה של כתב העת המדעי לשוננו לחקר הלשון העברית והלשונות הסמוכות לה.

לפרטים נוספים ולרכישת לשוננו כרך פ, חוברת א-ב

במאמרים שבחוברת:

• משה בר־אשר – עוד לעניין "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם"
• מור שמש – צורות נפרד במעמד נסמך במסורת אשכנז המאוחרת
• חנוך גמליאל – תרגום כניסיון להכוונת לשון: עיון בתרגומו של הרב קאפח לפירוש המשנה
• מיכל אפרת – שלוש נקודות … : בחינת התפקידים הפָּרא־לשוניים והלשוניים־פרגמטיים של הסימן
• יעל מַשלר – מפסוקית ראשית לסמן שיח פרוטוטיפי: התבנית "(אני) לא יודע/ת" ממבט טיפולוגי פרגמטי
• רן הכהן – כל הדרכים מובילות לרומא: על כתב יד עברי־אתיופי של תהלים
• מרדכי מישור – העברית ואחיותיה והבסקית: מקבילות לשוניות

עונת האביב אהובה על רבים, וממנה נולדו השמות הפרטיים אביב, אביבה ואביבית.

המילה אָבִיב מוכרת כבר מן התנ"ך, וככל הנראה היא קרובה למילה אֵב. אֵב פירושו צמח צעיר ורענן, ומכאן גם צעירוּת ורעננוּת. המילה אֵב נזכרת בתנ"ך פעמיים: איוב שואל "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּא אָחוּ בְלִי מָיִם?" (ח, יא) ומשיב "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ" (שם, יב) – צמח שאין לו מים ייבש בטרם ייקטף, בעודו ירוק, צעיר ולח. המובאה השנייה, משיר השירים, מוכרת יותר בזכות הלחן האהוב של שרה לוי תנאי: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (ו, יא). איבי הנחל הם הצמחים הרעננים שעל גדות הנחלים, ויש המפרשים נחל בצירוף זה 'עץ תמר' על פי הערבית نَخْلَة (נַחְ'לַה).

השורש אב"ב משותף לכמה לשונות שמיות, ובכולן יש לו משמעויות הקשורות בצמיחה. כך למשל באמהרית, שפתם של רוב העולים מאתיופיה, המילה אַבֶּבָּה פירושה 'פרח'. שמה של בירת אתיופיה – אדיס אבבה (Addis Abäba) פירושו 'פרח חדש'.

היום מקובלת חלוקת השנה לארבע עונות: קיץ, סתיו, חורף ואביב. אך באזור שלנו יש למעשה שתי עונות – קיץ וחורף – כפי שנאמר בספר בראשית: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב). סְתָו בתנ"ך אינו אלא מילה נרדפת לחורף – עונת הגשמים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיר השירים ב, יא). ואילו אָבִיב במקורו אינו עונה כלל, כי אם תבואה לפני גמר הבשלתה, בעודה ירוקה וגרעיניה רכים. כך למשל מסופר בספר שמות שהשעורים במצרים נפגעו במכת ברד "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" (ט, לא). עם זאת כבר בתנ"ך המילה אָבִיב באה בהקשר של זמן, בצירוף חֹדֶשׁ הָאָבִיב: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שמות לד, יח). חודש האביב הוא החודש שבו התבואה במצב של אביב.

חלוקת השנה לארבע עונות, המקובלת באירופה וברוב העולם, עולה בעברית לראשונה בימי חז"ל. ואולם שם שמות העונות אינם סתיו, חורף, אביב וקיץ כי אם תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז (כל תקופה, כלומר עונה, נקראת על שם החודש הפותח אותה).

לפי המילונים רק בימי הביניים – בעברית של חכמי ספרד – החלו להשתמש במילה אָבִיב לציון עונת השנה שבין החורף לקיץ, וזו גם המשמעות הרגילה של המילה בימינו.

לשחות בבריכת המילים

אני רוצה לומר לכם, עד כמה שהדבר יישמע דרמטי וגורלי, אך זהו אכן המצב: היותי כאן מולכם, העובדה שאתם מביטים בי עומד, נושם ומדבר – עובדה זו קשורה בזכותה של אחת בלבד. אני חי כמעט באופן בלעדי בזכות השפה והודות לחומריה של העברית. ישותי, הווייתי, חיי — מחזיקים מעמד בגלל אותו שדה, אותו מתחם או "בריכת המילים", כפי שאני מכנה את תחום המחיה שלי, ההיבט שלי. אני הוא האיש השוחה בתוך מימיה של השפה, בתוך נזילותן של האותיות, מתפרש ימינה ושמאלה, אני מבצע תנועות קטנות וגדולות, יורד לעומק ועולה חזרה אל קו המים.

בצעירותי, עוד בילדותי, ידעתי כי אין לי שפע. הבנתי שהבית והסביבה הקרובה מתקיימים מתוך היצע של מינימום הכרחי, שהיה במובן מסוים גם מספק בשעתו, כך לפחות חשתי. ובכל זאת רציתי תוספת, השתוקקתי לעוד דבר או יותר, חיפשתי עוד חומר שיוכל להיכנס בי ולהפוך אותי למלא יותר, לברור, לדמות שהיא לא רק קווי מתאר חיצוניים ושבריריים, כמו איור ילדים שמשרטט בקו רועד את הגבולות הסכמטיים של הגוף. הייתי זקוק למילוי, נצרכתי לכך שהגוף גם הוא יתכסה בצבע, בצבע חזק, שלא יהיו בו איים לבנים וריקים.

אני מניח שכבר אז, בימי הגן ובשנות החינוך הראשוניות של גיל ארבע, חמש ושש, נדהמתי נוכח החומר שנחשף מולי — השתאיתי אל מול המילים. בביתי שמעתי רק ערבוב הדים שלהן, מילים שנזרקו במין זרות מסוימת, אף על פי שהיו מוכרות לי במידת מה — הצרפתית של אמא ואבא, הערבית־המרוקאית של אבא וסבתא והעברית של כלל הבית, שבפירוש לא הייתה העברית של הרוב, כלומר של כל אלה שאינם חיים בבית גידולי. היו סביבי מילים, משפטים קצרים וקולות אלפביתיים שנֶהגוּ כך או אחרת, ואני, נדמה לי, לא יכולתי להידבק על סגסוגת הדבר הזה.

ואולי דווקא מתוך הבליל המסתורי, הלא־ברור והמקודד לאחרים אך לא לי, דווקא מתוך אי־ההבנה, מתוך הנבדלות, השונות — הרגשתי כי עליי למצוא לעצמי שטח מילולי אחר, חדש. השתוקקתי לייצב ולהזקיף את גופי, ואולי כבר אז גם את זהותי, באופן כזה שהמילים ישמשו לי עוגן, ויתרה מזאת הן יהיו לי החומר הקונקרטי עצמו שיפסֵל אותי. הלכתי אחר חשיבה נאיבית, ילדותית־משחקית שכזו, ודרכה נמשכתי אל המילים ורציתי שהן תהיינה המלט הנוזלי שבקרוב יהפוך מוצק ויתקשה לחומר שלא ניתן לנפץ אותו.

אז, כשהייתי צעיר, לא ידעתי עד כמה מסובכת ומורכבת יכולה להיות האפשרות הזאת, עד כמה היא תהיה מכריעה בחיי.

* הסופר סמי ברדוגו זכה בכמה פרסים ספרותיים בהם פרס ראש הממשלה (2006), פרס רמת גן לספרות על ספרו "זה הדברים" (2011), פרס קוגל לספרות יפה על ספרו "סיפור הווה על פני הארץ" (2016).
** הדברים כאן על יסוד הרצאה בכנס "שפה וחברה" באוניברסיטת בן־גוריון, ביום י"ב בתמוז תש"ע (24 ביוני 2010). תודתנו לתמר פלג, מנהלת אתר הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, על המצאת הרשימה.

המריר הרך והנעים של השקד הירוק

אני רוצה לשתף אתכם בחשיבותה הרבה של "המילה של היחיד". מהי המילה הנלחשת אל עצמי, בקול צנום? המילה הנכתבת מתוכי אל עצמי? המילה של היחיד אינה קוראת אל האחר, היא אינה של הציבור וגם אינה יכולה לקחת בו חלק. מדובר בשפה שמרחיקה ממנה כל אדם ומתחפרת בתוך עצמה. ממש כך. ואני מבקש להדגיש לפניכם, מדובר כאן בלשון שקוראים בה, כותבים אותה, מדברים בה ואתה, משמיעים אותה.

כאשר הכרזתי על קיום חדש לעצמי, קיום שנוצר כתוצאה מכך שניסיתי ואפשרתי למשמֵע את אותן אותיות, מילים ומשפטים אל עצמי ועם עצמי בדרך פרטית, אולטרה־פרסונאלית — למעשה קיבלתי הד בחזרה. לאותו "הד" ולאותה תנועת "החזרה" יש חשיבות רבה בעיצובה של שפת־האחד שלי. ההד המשתחרר עם שמיעתן של המילים היוצאות מפי אינו נמוג, הוא אינו מתפזר, אלא מבצע פעולה של חזרה, כמו קפיץ, הוא חוזר אליי, חודר בי לאחר שנפגש עם החוץ, ואז מתקבלת משמעות חדשה של חפץ, רגש, שֵׁם, או כל דבר אחר.

כך למשל "עץ השקד" בחצר השכנה שנהגתי להביט בו בילדותי ובנעורי. אז, בימים ההם, כשאני יושב לצידו, אמרתי בקול: "שקד ירוק", והצליל עבר את רשת הברזל של הגדר הרעועה, נפגש בעלי העץ, ואז שב אליי בתור "השקד קשה ומריר", ובראשי השתלבו הפנים והחוץ, נעשתה מין הפריה שלהם, וככה אמרתי עכשיו: "המריר הרך והנעים של השקד הירוק והחיוור עטוף בשער לבן כמו השערות של השכנה הזקנה שלא תמות לעולם". בשבילי זוהי המהות המלאה של "עץ השקד" הראשוני, שהוסיף על עצמו "קושי" ו"מרירות" והפך בסופו של דבר ל"נעים" וגם "חיוור" — כאן בעצם נמצא כל העולם כולו, טמון בחשיבה חד־פעמית, אחת מסוגה, בו־זמנית, שכוללת בתוכה טוב ורע, יופי וכיעור, התחלה וסוף, חיים ומוות. 

עד היום כולי פליאה כיצד ילד בן שש ושבע, עשר ושתים־עשרה, הולך אל חצר הבית מאחורי המחסן, בידו ניירות מקומטים ועיפרון, מבקש לשבת על האדמה ולהישען אל קיר המחסן, ואז כותב מילים ומשפטים שאינם מספרים סיפור, או תחושה, או מצב נפשי כלשהו, אלא מילים שאין ביניהן כל קשר הגיוני — וכך כתבתי על הניירות: אופניים, דשא, שמיים, תפוז, אפרוח, גברת, גירים, חול, אמיר, איתן, איתי, נעמה, מכונית אדומה, אבא, מכנסיים, נעלי בית, סנדלים, חג מתן תורה, חג האסיף, גולות, אהבה, נשיקה, ברכיים, ידיים, חוטים, ועוד.

לאחר שאלה נכתבו עשיתי אותם פתקים נפרדים, על כל פתק מילה אחת שנדרשתי להרכיב ממנה משפט. והינה למשל הדשא הופך ל"הדשא הירוק יצמח עוד מעט ואבא יקצור או יקצץ אותו במכונה עם הבנזין שבצבע הירוק ויהיה לנו ריח של דשא טרי ועשן נעים"; והינה גם פתק הסנדלים שהופך ל"סנדלים תנ"כיות רק בפסח יקנו לי בשוק של הערבים. חבל, את הישנות אני עוד אוהב אותן מאוד". דוגמאות אלו הן בריאת העולם מבחינתי. הינה היא, יצירה של מקטע בחיים, של שעה אחת, או של רגע קצר, שלא היו אף פעם או שהיו בחלקם, ולא יהיו עוד לעולם — אבל לילד, באופן הבלעדי, הבלתי תקשורתי בעליל — קמה מתוך זה הוויה מציאותית, אמיתית ממש, מתרחשת, אפשרית, ידועה רק לו, ואין צורך ביותר מכך, והכול בזכותן של המילים הגַשמיות, החומריות, התלת־ממדיות. ואלה נקראות שוב ושוב — הן עונות בחזרה לילד והאיש שאני, חודרות בתוכנו ומכפילות ומשכפלות את אותו רגע לא קיים, שבעצם כבר קיים, וככה עושות אותו חי.

ליפול בתווך שבין שני בתים

נראה לי כי מתוך אותה עובדה ביוגרפית של חיי שציינתי קודם — עניין החֶסֶר המופשט והתמידי שליווה אותי ועדיין מלווה — איכשהו מתוך ידיעה זו, דרשתי מעצמי להגדיר זהות אישית דרך השפה של היחיד, שאינה מקיימת קשר עם העולם, שבונה לעצמה אפיונים זהותיים משל עצמה. זוהי רשת ביטחון נהדרת ומופלאה, שנכון להיום אני לא יכול בלעדיה, על אף החסרונות המסוימים שהיא מביאה איתה.

בבית שבו גרתי ובבית הספר שלי היו שני סוגים של עברית. הבית הראשון ייצג עברית חלשה, שגויה, מעורבבת בכל מיני, שעטנז, ולעומתו הבית השני ייצג עברית חזקה, ישרה, טהורה, ותקנית. ובכל אחד מהבתים הללו לא מצאתי לי מקום, ולי לא נותרה בררה, אלא ליפול לתוך התווך שביניהם, ולאט־לאט לבנות לי בית עם עברית משלי.

בכל אחד מהבתים שהזכרתי הייתה לי זהות מסוימת שהוגדרה על ידי המקום. אין לי ספק כי נדנדת הזהויות האלה, שכל אחת מהן מתארת תמונה אחרת של תקשורת, של אוצר מילים ושל ייצוג חיים בעולם — הייתה לי מכשול, שממנו, כאמור, יכולתי ליפול רק אל התווך שביניהם ולמצוא לי שטח אחר, מיליֶה, סביבה עם מילון פרטי משלי, קונקורדנצייה של היחיד.

נראה כי המילון הזה התגבש בשלבים לאורך תקופות חיי. את שלב הילדות תיארתי בפניכם. בשלב הנערות התוודעתי למלאכה האהובה עליי עד היום, מלאכת ההעתקה. אני זוכר היטב את השעות שבהן פתחתי אנציקלופדיה "תרבות", הספרים הכמעט יחידים שהיו לנו בבית, וחיפשתי מילה כלשהי או מונח ששמעתי אותו, ולא ידעתי מה הוא אומר. כך למשל בגיל חמש־עשרה נזרקה בפני לראשונה המילה "פילוסופיה". לא הכרתי ולא הבנתי אותה ואת הצליל הזר, הלועזי שלה. לכן דפדפתי בין דפי האנציקלופדיה אחר המונח, כשבידי עט וניירות, וכשנתקלתי בו התחלתי להעתיק את פירושו, וזאת מבלי לנסות להבין את המשמעות שלו. כאשר הבטתי במילים שהעתקתי, שבאופן ברור הראו את אותן המילים מתוך האנציקלופדיה — מבחינתי, דרך פעולה חוזרת ונשנית של העתקה, לא עשיתי חיקוי או שכפול של מושג הפילוסופיה בניירותיי, אלא הוּבלתי והוֹבלתי את עצמי להסבר פרטי משלי, בין היתר כתוצאה מאי־הבנתן או הבנתן החלקית או השגויה של המילים. אם למשל העתקתי: אהבת־החוכמה, עם מקף־הסמיכות שבין שתי המילים, הרי שאני מבחינתי ניתקתי ביניהן, ובראשי הייתה ה"אהבה" עניין בפני עצמו, שהיה ברור לי בחלקו ומופשט בו־זמנית: אהבה מציינת חום בלב, דאגה לאימא, זוגיות של שניים, זכר ונקבה יפים. החוכמה מציעה לי עניין אחר: מרתיע, לא משלי, גבוה ממני, שייך רק לגברים־זכרים מסוימים. ככה, מתוך שתי המילים הנפרדות־מחוברות האלה, עלתה לי "פילוסופיה" משלי, שהיא מין שילוב של: "משהו שצריך לאהוב אותו, להימשך אליו ולפחד ממנו".

השלב הבא היה שלב כתיבת הפרגמנטים. אלה היו קצרים ביותר, נכתבו על ניירות אקראיים, במקומות אקראיים, ללא שום כוונה לחשוף אותם או לנסות להראות דרכם מהלך סיפורי־נרטיבי, תיאורי, לוגי וכדומה. פרגמנטים אלה היו מין קצווֹת של מחשבות אמורפיות, חסרות פשר. הם שילבו ציטוטים שנצרבו בראשי, בצד בדיה מופרכת, פירוק מוחצן של סיטואציה לא־אפשרית. כך למשל מצוין, פחות או יותר, באחד הפרגמנטים שנכתבו באוהל צבאי: "אבא שלי המת קם לתחייה, ואני מסביר לו שפילוסופיה זאת אהבת החוכמה, ולא יותר מזה, כי אינני יודע, והוא משיב לי במראֶה נבון ואינטליגנטי שיש יותר מזה במילה הזאת, אך הוא מסרב לומר לי מה בדיוק".

רק מאוחר יותר, לאחר כתיבת הפרגמנטים, יכולתי להתקרב אל ה־סיפור שלי. כאן כבר ידעתי שאני יכול ושמותר לי להפר חוקים של סדר והיגיון נורמטיביים, שגורים, מוכרים, ולהתמסר כל־כולי אל העניין המהותי שאני מבקש לבטא במילים.

באמצעות שטחה הנפלא וההדור של הספרות יש לי מרחב עצום להרשות לעצמי את הסטיות, את השבירות, שהן הבריאוֹת החדשות מבחינתי. הספרות מאפשרת לי זאת, ומתוך הנגישות הזאת נולדת למשל דמות האישה המספרת, הגיבורה של "זה הדברים". הדמות הזאת אינה ייצוג של עצמה בלבד, שאולי יבקשו לקשר אותה אל אחד הבתים שלי, הבית שגרים בו, שבין היתר משמש בית של מהגרים בגלל השפה השגויה למכביר, המעוותת לחלוטין. ואולי גם ירצו לשייך אותה לייצוג ואפיון של משפחה ודמויות פריפריאליות עם רקע סוציולוגי־אנתרופולוגי־תרבותי־ישראלי מסוים. ובכן, לא! דמות זו אומנם היא חלק של הבית עם הלשון המסוימת שאני מכיר, אך בצד זה היא יציר כפיה של תערובת השפה שלי, שמנסה להראות את המורכבות הנפשית־התודעתית של הדמות, ולגבש את הזהות הבאמת לא־ברורה שלה, של אישה שאינה ממוקמת בשום מסגרת חברתית, ודאי לא בחברה הישראלית. האופן שבו מתארת האישה מהלך עניינים ברומן האחרון שלי [1] — הוא דרך הסיפר שלה בלבד, ובאמצעותה היא מבטאת תודעה ותפיסת עולם בני־קיימא.

בחיי כל הזמן בוחנים אותי, מדרגים אותי, נותנים לי ציונים, ובהתאם מכניסים אותי למקום שלכאורה מתאים לי. מעשה הכתיבה מאפשר לי את מחיקת הבחינה, את ביטולה. אני לא ניגש אליה, אבל גם איני נכשל בה. כל זה קורה כי אני הוא שכותב לעצמי את המבחן, אני זה שמנסח את השאלות, בונה את המורכבות שלהן ובוחן את עצמי בהן, וכתלמיד, גם משיב עליהן. אם כן אני הבוחן והנבחן, אני הבודק והנבדק. ואם אני מגלה איזו "טעות" בתשובה שלי הרי שמיד אני קובע את אותה תשובה כטעות לא־אפשרית, אני מוליך אותה להיגיון פנימי שלא אפרט לפניכם, ובתוך החוקים שלי לכל מענה (שגוי או לא שגוי) יש זכות קיום, וככה עובדת השיטה, ואת הבחינה תמיד עוברים, אך גם תמיד נבחנים בה, והדבר לא נפסק.

[1] ס' ברדוגו, זה הדברים, תל אביב 2010.