לכבוד יום העברית תשע"ח אנחנו מגישים לכם 12 עובדות מעניינות שידעתם ואולי לא ידעתם על השפה האהובה שלנו:

ג'יבריש? קשקשת 
טייטס? צמודונים
סורגה? סוודר
קומיקס? עלילון

במסגרת התוכנית למצוינות ומנהיגות חברתית אמירים בבית הספר שחקים בנהריה הפיקו תלמידות כיתה ז' סרטונים לקראת יום השפה העברית תשע"ח.
התלמידות בחרו מילים בעברית שאינן מוכרות במטרה לקדמן ולהביאן למודעות הילדים.
בליווי צוות בית הספר התלמידות הפיקו, צילמו וערכו את הסרטונים הללו.

בעברית יש צמדים רבים של מילים דומות שהדוברים מתלבטים לא אחת מה ההבדל ביניהן. מבחינה היסטורית הצמדים האלה נחלקים לשתי קבוצות:
(א) רחוקים שהתקרבו – מילים שנעשו דומות אף שמלכתחילה לא היה ביניהן כל קשר
(ב) קרובים שהתרחקו – מילים שונות שהתגלגלו ממקור אחד.

א. רחוקים שהתקרבו

אחד השינויים המתרחשים במרוצת הדורות בשפות בכלל ובעברית בפרט הוא היעלמותם של  עיצורים מן השפה על ידי הזדהותם עם עיצורים דומים. נדגים זאת בצמד ט ו־ת: העיצור המיוצג באות ת נהגָה כנראה מלכתחילהt  כבימינו, ואילו העיצור המיוצג באות ט נהגָה בעבר הרחוק כ־t נחצית (כמו העיצור הערבי ط, מעין t הנהגית בכיווץ הלוע בדומה להגיית העיצור ע). לימים נעלם מלשוננו העיצור הנחצי והזדהה עם העיצור t. אך הכתב – שהוא יציב ושמרני בהרבה מן הדיבור – משמר עד היום את המצב ההיסטורי הקדום שלפני הזדהות העיצורים, וכך קיבלנו שתי אותיות המייצגות מבחינתנו הגה אחד.

כאשר עיצור כלשהו מזדהה עם עיצור אחר, עשויים להיווצר צמדים של מילים או של שורשים שווים בצלילם (הומופונים) כגון הֲסָטָה והֲסָתָה. מכאן קצרה הדרך לבלבול, ואף ליצירת קשרים בין מילים שהגיעו ממקורות שונים – בייחוד אם יש בין המילים האלה גם קרבת משמעות.[1]

הינה כמה צמדי מילים שרבים מכם ודאי התלבטו בהם לא פעם:

ציטוט וציתות

ציתות הוא האזנה, ובעיקר האזנה בסתר, ואילו ציטוט הוא הבאת דברים כלשונם. לעיתים כאשר מצותתים למישהו מצטטים אחר כך מדבריו, אך אין קשר אמיתי בין המילים האלה: הפועל צוֹתֵת (ב־ת ובחולם, כמו אוֹתֵת) קשור אל צִיֵּת – 'שָׁמַע בקול' ואל המילה הערבית צַוְת (صَوْت) 'קול', למשל  'צַוְת אל-ערב' ('קול ערב', כמו 'קול ישראל'). לעומת זאת הפועל צִטֵּט (ב־ט ובחיריק) קשור אל המילה צִיטָטָה ששאלנו מן הלטינית.

ניכוי וניקוי

ניכוי פירושו הפחתה וחיסור – בעיקר מסכום כסף. את הפועל נִכָּה ירשנו מספרות חז"ל, למשל: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס – מנכין [מפחיתים, גורעים] לו מזכויותיו" (בבלי שבת לב ע"א). הפועל ניכה גזור מן השורש נכ"י, המציין ביסודו פגיעה, וממנו גם המילים הִכָּה, מַכָּה ונָכֶה. אף שפעולת הניקיון כרוכה בהסרה של כתמים או של אבק, אין כל קשר בין ניכוי לניקוי. נכון אפוא לכתוב 'ניכוי מס', כלומר הפחתת מס, ולא "ניקוי מס", וכך גם 'נכיון צ'קים'.

שָׁכַךְ ושָׁכַח

שָׁכַךְ פירושו 'נרגע', 'השתתק', ככתוב "וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח, א), "וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (אסתר ז, י). דמיונם של הפעלים שָׁכַךְ ושָׁכַח מקרי בלבד (בהגייה המופתית הם כמובן שונים), ולכן נכתוב 'הסערה שככה' ולא 'הסערה שכחה'. מְשַׁכֵּךְ פירושו מרגיע ומחליש, ומכאן גם המונח 'משכך כאבים' ולא 'משכח כאבים'. משכך טוב עשוי גם להשכיח את הכאב לזמן מה, אך לא זה מקור שמו.

נפטר ונפתר

יש הכותבים בטעות 'הבעיה תיפטר', 'העניין ייפטר' וכדומה, במקום 'הבעיה תיפתר', 'העניין ייפתר' – מלשון פתרון. טעות זו נובעת כנראה מבלבול עם הפועל נפטר במשמעות 'השתחרר מדבר', 'סילק את הדבר', שהרי כאשר הבעיה נפתרת נפטרים ממנה סוף סוף.

ועוד:

ב. קרובים שהתרחקו

עד כה ראינו מילים או שורשים ממקור שונה שנעשו קרובים בעקבות שינויי הגייה. הצד השני של המטבע הוא מילים שונות או שורשים שונים שהתפצלו ממקור אחד או שנוצרו במקביל – לרוב בעקבות חילופים בין עיצורים קרובים. הינה כמה דוגמאות מני רבות:

יש שנוצרה היערכות סדירה שבה כל אחד מן השורשים משמש בחלק מן המילים. למשל:

• שם החומר ברזל לעומת הפעולה פרזול (על דרך הארמית);
• שם העצם עובש לעומת שם התואר מעופש (אך בספרות גם עָבֵשׁ);
• השורש כפ"ל במילים כֶּפֶל, כִּפְלַיִם, כָּפוּל, לִכְפֹּל, מַכְפֵּלָה ומִכְפֶּלֶת לעומת אחיו קפ"ל במילים קִפּוּל, לְקַפֵּל, מְקֻפָּל;
• הפועל צָבַט על פי המקרא (במקור במשמעות 'אחז') לעומת שם הכלי צְבָת על פי לשון חז"ל.

במקרים אחרים נוצרה הבחנת משמעות של ממש בין המילים או השורשים שהתפצלו. למשל:

• זָעִיר במידות לעומת צָעִיר בשנים;
• תָּעָה 'שוטט בלא מטרה' לעומת טָעָה 'שגה' (להרחבה);
• שָׁאַב, שהוא פועל כללי למדי, לעומת שָׁאַף, שנתייחד לנשימה של אוויר;
• זִכּוּךְ 'ניקוי', 'טיהור' לעומת זיקוק שנתייחד להפרדת נוזל מחומרים שנתערבו בו (זיקוק נפט, מים מזוקקים);
• איכול המציין שרפה וכילוי לעומת עיכול שנתייחד לפירוק המזון בגוף (אף שהפועל הרגיל בהקשר של מזון הוא אָכַל באל"ף).

_______________________

[1]  היעלמותו של עיצור מן השפה על ידי הזדהותו עם עיצור קרוב מכונה בבלשנות 'מעתק הֲגָאִים'. מעתקי הגאים שחלו בתקופות קדומות יותר של הלשון באים לידי ביטוי גם בַּכתב, כלומר הכתב משקף את השלב שלאחר ההזדהות. במקרים אלו נוצרו צמדי מילים השוות לא רק בהגייתן אלא גם בכתיבן, ונפוצה עוד יותר התופעה המכונה בפי הבלשנים 'אטימולוגיה עממית': קישור מוטעה בין מילים שמקורן שונה. כזה הוא למשל הקישור המוטעה ועתיק היומין בין המילים מאזניים ואוזניים, שבכל אחת מהן העיצור ז הגיע ממקור אחר, כמוסבר כאן.

אחד הכללים הנלמדים כיום כחלק מכללי שם המספר קובע כי מספר סתמי יבוא בצורת נקבה. כך, נכון לומר בתרגילי חשבון "שתיים כפול שלוש", ולציין את מספרי הבתים ברחוב כמספר ממין נקבה – "בית מספר חמש עשרה". ברם, מעניין להיווכח כי החלטה זו היא קצרת ימים באופן יחסי, ועד לפני כמה עשרות שנים התלבטו בה ונשמעו בדבר דעות לכאן ולכאן.

בארכיון האקדמיה השתמרה תשובה משנת 1941, שבה משיב המזכיר המדעי של ועד הלשון דאז, ד"ר זאב בן חיים, בדרך אחרת מן המקובל כיום. לדבריו, אם נזכר שם העצם המספר יבוא לפי מינו הדקדוקי (בית מספר תשעה, מכונית מספר תשע. נראה שבשגגה נכתב "תשעה"), ואם אינו נזכר במפורש אפשר לציין את המספר הן כזכר הן כנקבה (רחוב בן יהודה תשע או תשעה).

אף בשנת תש"ז עדיין ניטש ויכוח בשאלה זו, וכפי שמעיד זיכרון הדברים הבא:

רק בשנת תשט"ז התקבלה בוועדה לשאלות דקדוק שימושיות ההחלטה המקובלת כיום, שעל פיה תמיד יבוא מספר ממין זה בנקבה, בין אם נזכר שם העצם ובין אם לאו, ובין אם נזכרת המילה "מספר" ובין אם לאו. 

החלטה זו הובאה למליאת האקדמיה כעבור שלוש עשרה שנים, ונתקלה בהתנגדויות. כך למשל שאל חבר האקדמיה שמואל ייבין: "איפה כתוב שמספר סתמי בעברית צריך להיות בלשון נקבה? איפה כתוב שנוהגים לבטא אותו בלשון נקבה? למדתי בארץ מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה, ומימיי לא שמעתי שמספר מבטאים בלשון נקבה. בימים שאני למדתי חשבון, גיאומטריה ואלגברה נהגו לומר שלושה איקס, אחד חלקי ארבעה עשר. מנין שאוב כל העניין?"

הסופר ס' יזהר (סמילנסקי) הציע כלל לא להחליט בשאלה זו. "באיזה אוטובוס תיסע, במספר חמש או במספר חמישה", שאל אותו מאיר מדן. "היינו הך", השיב יזהר.

מכל מקום ההחלטה אושרה במליאת האקדמיה ברוב דעות, וכך מקובל מאז ועד עתה.

אחד ממאפייניה הבולטים של לשון הצבא הוא ראשי תיבות. התדעו לפענחם נכונה?

ועדת הפרסומים של האקדמיה בוחנת ומאשרת עבודות המוצעות לפרסום בסדרה "מקורות ומחקרים", ומביאה את החלטותיה לאישור המליאה.

הרכב הוועדה: יוחנן ברויאר (יו"ר), אילן אלדר, שולמית אליצור

מזכירת הוועדה: ליזה מוהר

המילה מסוק, החלופה העברית להליקופטר, מופיעה בחוברת מונחים צבאיים שיצאה לאור בשנת 1957. המילה מופיעה גם בכרך המילואים של "מִלּוֹן חָדָשׁ" מאת אברהם אבן־שושן מסוף 1957. איך נקבעה המילה ומי הוא אביה מולידהּ?

על תהליך קביעת המונח למדנו מעיון במסמכים של ועדות המונחים של צה"ל בשיתוף נציגי האקדמיה ללשון העברית – מסמכים השמורים בארכיון האקדמיה ללשון העברית.

ההצעה למצוא חלופה עברית למילה הליקופטר הובאה לפני ועדת הקבע של מונחי צה"ל כבר ב־19 בספטמבר 1951. לפני הוועדה עמדו ההצעות האלה: מַסּוֹק ונֶסֶק וגם בֶּרְגָּף או בֻּרְגָּף[1] – הלחם של בֹּרֶג ושל עָף, מעין תרגום המונח הליקופטר 'סליל מעופף'.[2] בישיבה ההיא נכח רק נציג אחד של ועד הלשון, ד"ר עלי איתן שהיה מזכיר מדעי, ואילו המשורר אשר ברש שהיה חבר קבוע בה, נעדר ממנה. ייתכן שמשום כך הוחלט לדחות את הדיון לישיבה העוקבת, שהתקיימה ב־3 באוקטובר 1951, בהשתתפות ברש, ובה הוחלט לקבוע את המונח מַסּוֹק.[3]

המונח החדש לא נקלט בחיל האוויר – הגוף היחיד שהפעיל מסוקים בישראל באותם הימים. היעדרו של המסוק מן הלשון הכתובה והמדוברת טרד את מנוחתו של נשיא המדינה יצחק בן צבי. במכתב מיום י"ט באייר תשי"ט לאקדמיה ללשון עברית הוא תהה מה אירע למונח הזה. בתשובה מיום א' בסיוון תשי"ט (7 ביוני 1959) למזכירו של בן־צבי, מ' מנדס, הסביר עלי איתן שהמונח מסוק נקבע כהוראת־שעה בוועדת הקבע למונחי צבא, אולם קביעה זו טעונה אישור של מליאת האקדמיה, וזו תעיין בדבר "כשתגיע לדיון במונחי התעופה בכלל".[4]

תשובה זו לא הניחה כנראה את דעתו של אחיו של בן צבי – אהרן ראובני.[5] הוא פנה כעבור כמה ימים לאקדמיה בבקשה לקבוע מונח עברי במקום הליקופטר. בעקבות פנייתו התקיימה ב־23 ביוני 1959 ישיבה מיוחדת של הוועדה למונחי צבא שיוחדה לחלופה העברית להליקופטר [ראו במסמך הסרוק]. בישיבה זו השתתפו חבר האקדמיה אריה לייב פאיאנס, רס"ן י' בורלא ממדור המינוח במטכ"ל, ד"ר עלי איתן שהיה באותם הימים מזכיר מדעי של האקדמיה, ורפאל ספן ששימש המזכיר למינוח בצבא מטעם האקדמיה.

גם הפעם עמדו ההצעות מַסּוֹק ונֶסֶק לפני הוועדה, ומשתתפי הישיבה חזרו ואישרו את המונח 'מסוק'. את נימוקי  הוועדה אפשר לראות במסמך הסרוק.

פרט מעניין העולה מזיכרון הדברים הוא שההצעה נֶסֶק היא הצעתו של אהרן ראובני. ואכן חברי הוועדה טרחו וכתבו לראובני על החלטתם לדחות את הצעתו. תשובתו לא איחרה לבוא – בגלויה מ־30 ביוני 1959 (להראותנו באיזו מהירות נענו איש לרעהו בדואר):[6]

לכבוד
הועדה למונחי צבא
שלום וברכה
נֶסֶק או מַסּוֹק – שאלת טעם.
אני מצטער שלא כונתם לטעמִי ולטעמָי.
אך העיקר הוא שיהיה שם עברי להליקופטר.
בכבוד רב
א. ראובני.

ואולם גם לאחר אישור המונח שנית בוועדה ב־1959 לא צלחה דרכו. בשנת 1963, כשחיל האוויר הוציא לאור את ספר הטייס להליקופטר מסוג סיקורסקי–58, המונח מסוק עדיין לא נזכר בו. בביטאוני חיל האוויר מאותן שנים מוצאים הרבה 'הליקופטרים' וגם כינויי "חיבה" לאנשי הטייסת שהפעילה אותם, כגון 'חרגולים'[7] ו'רוטוראים'.[8] למעשה אנשי הטייסת כלל לא ידעו שיש מונח עברי נאה לכלי שהם מטיסים, כפי שעולה מן הדברים שלהלן.

בשיחת טלפון עם אליעזר (צ'יטה) כהן (מיום 3.1.2018) סיפר לי כהן, כיצד ניסה בן צבי לשכנע טייסים להשתמש במונח 'מסוק':

הנשיא יצחק בן צבי ביקר בבסיס חיל האוויר תל נוף בשנת 1957 או מעט קודם לכן. טייסת ההליקופטרים הוקמה רק כשנה לאחר מכן ב־1 בינואר 1958. לפי מיטב זיכרונו של כהן בעת הביקור שימשו בחיל האוויר מספר מועט של מסוקים שהיו חלק (גף) מטייסת הסיור והקישור. מישהו הציע לנשיא שיבוא ויראה את הכלים המיוחדים הללו, ואמר לו בגאווה "יש לנו הליקופטרים". הנשיא שאל למה איננו משתמשים במונח העברי, ואורי ירום, מפקד הגף (ואחר כך מקים טייסת 124), אמר לו שהמונח הליקופטר הוא מימיו של לאונרדו דה וינצ'י.[9] אבל בן־צבי טען שאין זו מילה עברית. לסובבים אותו לא היה ידוע על קיומה של חלופה עברית; בן צבי הוא שבישר להם על המונח מסוק. תגובתם הראשונה הייתה צחוק. הם לא הבינו למה נחוץ מונח עברי.[10] כהן המשיך וסיפר שכאשר הוא מונה למפקד הטייסת בשנת 1966 המונח 'מסוק' כבר היה מוכר, אולם גם במלחמת ששת הימים עוד השתמשו ב'הליקופטר'. בסיום השיחה אמר אליעזר כהן ש"הוותיקים עדיין משתמשים בהליקופטר".

עדות נוספת לאי־קבלתו של ה'מסוק' עולה ממכתב ששלח יצחק בן צבי אל נשיא האקדמיה בשנת 1962. במכתבו הוא שאל לגורל הצעתו מסק או מסוק חלף הליקופטר.

מעורבותו של יצחק בן צבי לאורך כל התקופה בקידום המונח מסוק, וביתר שאת מכתבו האחרון בעניין זה משנת 1962, מחזקים את הסברה שהוא מחדשהּ של המילה מסוק והוא שהציעהּ לצה"ל.

לפנינו אפוא מקרה ייחודי: לכל אחד משני האחים – ראובני ובן צבי – הייתה הצעה משלו ל'הליקופטר'. שתי ההצעות נגזרו מן השורש נס"ק, המוכר מן הפועל נָסַק שפירושו 'עלה', 'המריא', ככתוב "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה" (תהלים קלט, ח). שניהם דחפו את הוועדה למונחי צבא ואת האקדמיה לקבוע חלופה עברית. מטבע הדברים נבחרה הצעה אחת: מסוק. אלא שהמונח שנקבע כבר בראשית שנות החמישים המתין שנים ארוכות למזלו, ורק בשנות השישים המאוחרות הפך לנחלת הכלל.

לבסוף נעיר כי במילה מסוק תמורת הנו"ן השורשית בא דגש בסמ"ך והמ"ם שלפניה מנוקדת בפתח: מַסּוֹק. הפתח הזה נשמר גם בנטייה: מַסּוֹקִים, מַסּוֹקֵי־.  לעומת זאת המילה הקרובה מָטוֹס גזורה מן השורש טו"ס, והמ"ם מנוקדת בקמץ. ברבים הקמץ משתנה לשווא: מְטוֹסִים.

• תודות לד"ר אריה אולמן, הממונה על ארכיון האקדמיה, על הסיוע הרב במציאת המסמכים.
• תודות לדורון רובינשטיין על מציאת המכתב של יצחק בן צבי משנת 1962.

____________________________

[1] דו"ח מישיבת ועדת הקבע של מונחי הצבא מיום 19.9.51, ארכיון האקדמיה, מכל 152 תיק 2.
[2] את המונח 'הליקופטר' טבע ככל הידוע הצרפתי גוסטב פונטון ד'אמרקורט כצירוף של שתי מילים יווניות (helix ו־pteron), ומשמעו 'כנף סובבת'. זהו גם המונח המקצועי של כל כלי הטיס הבנויים על עיקרון זה.
[3] דו"ח מישיבת ועדת הקבע של מונחי הצבא מיום 3.10.1951. ארכיון האקדמיה, מכל 152 תיק 2.
[4] ארכיון האקדמיה, מכל 152 תיק 8.
[5] נזכיר כי ראובני הוא מחדשה של המילה מַצְנֵחַ – חידוש שהציע בעיצומה של מלחמת העולם השנייה; ראו שפה קמה, קטע 344, 7.6.1940.
[6] ארכיון האקדמיה, מכל 152 תיק 8.
[7] בטאון חיל האויר מס' 48 / 49 1959.
[8] בטאון חיל האויר, מס' 57 1962.
[9] כנאמר בהערה 2, זה לא היה מידע מדויק.
[10] בעניין זה הם קלעו לדעת חברי ועדת הקבע למונחי צבא שהעירו כי "הועדה אינה גורסת הכרח במונח עברי דוקא, אולם למקרה של צורך – היא מציעה – מסוק" ככתוב בדו"ח מישיבת הועדה שנתקיימה במה"ד / 5 ביום 3.10.51.

"איזו מין מילה" – הפינה שלנו ב'מועדון ארוחת הבוקר' 103fm

8/1/2018 – 103fm: והיום: פינה מיוחדת ('ספיישל') לכבוד יום הלשון העברית

2/1/2018 – 103fm: מאז המעבר לשנת 2018 האוזניים של חובבי העברית כואבות
תמר מהאקדמיה ללשון העברית משתפת פנינים מדף הפייסבוק של האקדמיה.

26/12/2017 – 103fm: עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי
תמר מהאקדמיה ללשון העברית: "אין דבר כזה 'עשיתי טלפון' תאמרו 'טלפנתי'". תמר מסבירה לכם מתי ניתן ומתי כדאי שלא להשתמש במילה "עשיתי".

19/12/2017 – 103fm: איזו מין מילה
מהי צורת היחיד של 'שנתות' ומה הקשר שלה לשפה האכדית? תמר מהאקדמיה ללשון העברית מסבירה איך מחליטים על מין של מילה שאיננה בעלת מין ביולוגי, ולאה מעוניינת לדעת מהי המשמעות המילה 'מסואב'.

12/12/2017 – 103fm: איזו מין מילה
מהי אבהתנות, איך אומרים אפוטרופוס בנקבה ואיך נקרא QR Code בעברית? תמר מהאקדמיה ללשון העברית משתפת במילים החדשות שנוספו לשפה.

5/12/2017 – 103fm: עברית שפה יפה
תמר מהאקדמיה ללשון העברית: "כשמדברים בישראל על 'טקט' זה בהקשר של 'חוסר טקט'". ועוד פנינים מדף הפייסבוק של האקדמיה – "למה אומרים מצח נחושה ולא מצח נחוש?"

פרסומים נוספים ב-103fm

האקדמיה ללשון העברית מזמינה אתכם לכינוס בין־לאומי בנושא

עיוני לשון ועיוני דקדוק בעברית המקרא

שיתקיים ביום ראשון עד שלישי, י"ב–י"ד בשבט תשע"ח (28–30 בינואר 2018),
בבית האקדמיה ללשון העברית, קריית האוניברסיטה, גבעת רם, ירושלים.

לתוכנית הכינוס

לרישום לכינוס:

*למעוניינים להגיע ברכב, אנא הסדירו את אישור הכניסה והתשלום על החניה בטלפון:  02-6493555.

רבים קרויים דָּוִד כשמו של מלך ישראל. אך מה משמעותו של שם זה?

הדעה הרווחת והמסתברת ביותר קושרת את דָּוִד אל המילים דּוֹד ויָדִיד (או יְדִיד) שמשמען 'אהוב'. דּוֹד בהוראה זו מוכר בעיקר ממגילת שיר השירים, למשל: "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים" (א, טז), "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים" (ה, ט). צורת הרבים דּוֹדִים מובנהּ העיקרי במקרא 'מעשה אהבים', כגון "לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים" (משלי ז, יח).

גם המילה הקרובה ידיד משמעה 'אהוב'. שלמה נתכנה בפי נתן הנביא יְדִידְיָהּ על שום היותו אהוב האל: "וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹֹ. וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'" (שמואל ב יב, כד–כה). כינוי דומה נתן משה לשבט בנימין: "יְדִיד ה', יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו" (דברים לג, יב). ישעיהו הנביא משחק במילים דּוֹד וידיד במשל הכרם: "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ, כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן" (ה, א). ויש הקושרים לכאן גם את הדּוּדָאִים – צמח האהבה שמצא ראובן ושלאה אימו העבירה לרחל (בראשית ל, יד–טז).

השם דָּוִד זהה במשקלו למילים דוגמת אָסִיר, מָשִׁיחַ, פָּקִיד, שָׁלִיחַ – שהוראתם סבילה ('אסור', 'משוח', 'מופקד', 'שלוח'), וגם מבחינה זו מסתברת הפרשנות דָּוִד = אָהוּב. ואומנם פעם אחר פעם אנו קוראים בספר שמואל א כי היה דוד אהוב על הכול: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל… וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים" (טז, כא); "וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ" (יח, א); וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד" (יח, טז), "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד" (יח, כ).

בעבר הוצעה במחקר הבנה אחרת לגמרי של דָּוִד – על פי תעודות קדומות שנתגלו בחפירות העיר מארי שבמסופוטמיה. בתעודות אלו נזכרת המילה דַוִידֻ[ם], ותחילה סברו שהיא תואר לשר צבא. בעקבות הבנה זו הוצע כי דָּוִד המקראי לא היה כלל שם פרטי של אדם, אלא התואר של שר הצבא. ואולם לימים נדחתה הבנה זו בתעודות מארי, וכיום מקובל יותר כי המילה הנזכרת בהן היא דַוְדֻם או דַמְדֻם – מילה המקבילה לדַבדֻם באכדית שפירושה 'מפלה צבאית'.

בספרות הבית הראשון, כגון בספרים שמואל ומלכים, השם נכתב בדרך כלל דוד, ואילו בספרי המקרא המאוחרים, כגון דברי הימים, עזרא ונחמיה, הוא נכתב ביו"ד: דויד. כיום מקובל יותר הכתיב דוד, אך שני הכתיבים טובים ונכונים (ככלל כתיבם של שמות פרטיים הוא בגדר המלצה בלבד).

מחוץ למקרא השם דוד (בלי יו"ד) מתועד בכתובת ארמית מתל דן המתוארכת למאה התשיעית או השמינית לפני הספירה. בכתובת זו מתפאר אחד ממלכי ארם בניצחונו על כמה מלכים וכן על 'בית דוד' (בכתובת ברצף: 'ביתדוד').

גם במצבת מישע, מצבת ניצחון מואבית מן המאה התשיעית לפני הספירה, יש אולי אזכור לדוד – בצירוף הסתום 'אראל דודה'. אלא שהסיומת 'ה' קשה כאן: בכתיב העתיק סיומת זו מציינת בדרך כלל את כינוי הנסתר (למשל במצבת מישע עצמה יש 'בנה' המתפענח בְּנֹה, כלומר בְּנוֹ, ובברכת יעקב ליהודה: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה… וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה; בראשית מט, יא), וכינוי הנסתר אינו צפוי להצטרף לשם פרטי. על כן היו שהציעו הסברים אחרים למילה שאינם קושרים אותה אל השם דוד, ולעומתם היה מי שהציע שזו דווקא צורה מוארכת של השם: דָּוִדֹה מן דָּוִד כמו שְׁלֹמֹה מן שָׁלוֹם.

אחת השאלות המעסיקה עורכי לשון וכותבים היא אם חובה לחזור על מילת היחס לפני כל שם ושם ברשימה של שמות:

• 'מכללה לעיצוב ואומנות' או 'מכללה לעיצוב ולאומנות'?
• 'גשמים בצפון הארץ ומרכזה' או 'גשמים בצפון הארץ ובמרכזה'?

ברוב ספרי תקנת הלשון נמצא את ההמלצה לחזור על מילת היחס כרגיל בעברית הקלסית, כגון "וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר" (בראשית לא, כז), "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת…" (מן התפילה). עם זאת כבר בתנ"ך ובספרות חז"ל רבים החריגים, ולפיכך אין מדובר בחיוב של ממש.

נאמר אפוא זאת: בדרך כלל רצוי לחזור על מילת היחס, אך בהחלט יש מקום לשיקול דעתו של הכותב ולנתונים כמו אורך המשפט ומידת הקרבה בין השמות.

פירוט הדברים

שאלת החזרה על מילות היחס בלשון המקורות נדונה בהרחבה בעבודות הדוקטור של מיסופ פארק ושל אבישי צפרי, והרבה מן המידע שנביא כאן מבוסס על מחקריהם.

בתנ"ך ובלשון חז"ל מילת היחס באה בדרך כלל לפני כל אחד מן השמות, למשל:

• "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי" (בראשית כא, כג);
• "וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת" (שמואל א יג, ו);
• "עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם" (שמות ז, יט);
• "פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון" (משנה ברכות ג, ג).

כך גם חוזרות המיליות אֶת (ציין המושא הישיר) ושֶׁל:[1]

• "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א);
• "ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין" (תוספתא מעשרות ב, יט).

אף שהחזרה על מילת היחס היא השלטת במקורות מבחינה מספרית, אי אפשר להתעלם מן החריגים הרבים, למשל:

• "בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ" (תהלים קמט, ג);
• "כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (מלכים א ט, כ);
• "אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות" (משנה סוטה ח, א).

יש הסוברים כי במקומות מסוג זה אין חוזרים על מילת היחס בשל הקשר ההדוק שבין השמות ותפיסתם כמושג אחד, למשל:

• "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית מח, ה);
• "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט, יא);
• "בשידה, תיבה ומגדל" (משנה כלים כ, ה; הצירוף 'שידה, תיבה ומגדל' רווח בספרות חז"ל).

אלא שגם בצירופים הדוקים מעין אלו מצאו החוקרים כי מילת היחס חוזרת בדרך כלל, וברבים מהם אפשר למצוא את שתי דרכי הניסוח. הינה מעט מן הדוגמאות:

• "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות יב, מג) כנגד "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן" (שמות ו, יג ועוד רבים);
• "לְאוּרִים וְתוּמִּים" (נחמיה ז, סה) כנגד "לְאוּרִים וּלְתֻמִּים" (עזרא ב, סג);
• "בְּכֶסֶף וְזָהָב" (תהלים קה, לז) כנגד "בְּכֶסֶף וּבְזָהָב" (ירמיהו י, ד).

גם בלשון ימינו יש חוסר אחידות בעניין זה, כגון 'קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת' לצד 'קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת'; 'ספרייה לכלכלה ומנהל עסקים' לצד 'ספרייה לכלכלה ולמנהל עסקים'.

בלשון המקורות יש שמילת היחס חוזרת רק לפני חלק מן השמות, למשל:

• "עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר" (בראשית יד, ב);
• "וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל…" (דברי הימים ב יט, ח).

במקצת המובאות האלה, למשל בפסוק האחרון, שניים מן השמות קשורים יותר זה לזה ואפשר לראות בהם יחידה אחת: 'הלוויים והכוהנים' לעומת 'ראשי האבות לישראל'. על פי זה אפשר לומר גם בימינו 'הזמנתי את אבי ויעל, את רעות והילדים ואת סבתא וסבא' – כל אחת מן הקבוצות לעצמה.

לסיום נאמר כי בלשון המקורות יש שמילת היחס נעדרת דווקא מן השם האחרון ברשימה – אולי כדי להדגיש את היותו אחרון, כפי שהציע אהרן מירסקי. למשל:

• "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד);
• "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מה, ח);
• "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כז, ב).

[1]  המילה של נוצרה מצירוף כינוי הזיקה ש' ומילת היחס ל' – בדיוק כמו 'אשר ל', כגון "הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית כט, ט), "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א). הרצף 'של' מוכר בעיקר למן ספרות חז"ל, ותחילה הוא נכתב במחובר עם המילה שאחריו. כך כבר במגילת שיר השירים שבמקרא: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז), וכך בכתבי יד של המשנה ושל התוספתא, כגון 'שלעני', 'שלביצה', 'שלזבחים'. לימים נתפרד הרצף 'של' מן המילה שאחריו והיה למילה עצמאית כמוכר לנו כיום – בין השאר בהשפעת הצורות הנוטות 'שלי', שלך' וכדומה. 'של' כמילה לעצמה רגילה בדפוסי המשנה והתלמוד ומתועדת אף במקצת כתבי היד, בייחוד של התלמוד הבבלי.

לרגל יום העברית תשע"ח ובמלאת שבעים שנה למדינת ישראל הוכנו שבע כרזות ססגוניות המוצגות בתחנות אוטובוסים בתל אביב, העיר העברית הראשונה, ובהן שפע של מילים עבריות בתחומים מרכזיים בחיי המדינה – מילים שנתחדשו והעשירו את לשוננו ומאפשרות לכולנו להתנהל במדינה העברית המודרנית.

איור: יונתן פופר
עיצוב גרפי: מיכל שפירא

ברכות מאליפות לחבר האקדמיה פרופ' אלישע קימרון לזכייתו בפרס ישראל למדעי היהדות בשנת השבעים למדינה.

הפרס ניתן על פועלו בהעמדת נוסח מגילות מדבר יהודה במהדורה חדשה ומפוארת ועל מחקרו בדקדוק העברית בכלל ובדקדוק לשון המגילות בפרט.

בנימוקי ועדת הפרס נכתב כי פרופ' קימרון הוא מראשי תחום חקר מגילות מדבר יהודה, וכי "עבודותיו פורצות דרך הן בדקדוק העברי של המגילות הן בפרסום שלושת הכרכים העוסקים במגילות. פרסומיו משמשים את כל חוקרי תקופת הבית השני בתחומי הלשון, פרשנות המקרא וההלכה הקדומה".

(צילום: צחי לרנר)

"בואו עננים, הבו גשם לגנים" מבקשת לאה גולדברג ב"שיר הגשם"; "עננים עננים כל הזמן משתנים" נאמר בשירו של אמיר ברונשטיין.

עָנָן הוא המילה הרגילה בעברית – למן המקרא ועד ימינו – לתופעה של התעבות אדים שאצורות בהם טיפות מים. מן המילה עָנָן אף נגזר במקרא הפועל עִנֵּן, 'כיסה בעננים': "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" (בראשית ט, יד), ואילו בלשון ימינו השמיים מתעננים בבניין התפעל.

ואולם לצד המילה עָנָן משמשות במקרא גם מילים אחרות:

צורת הנקבה עֲנָנָה נקרית רק פעם אחת – באיוב ג, ה: "יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה". בלשוננו עננה נרדפת לענן, אך אצל איוב היא מתפרשת 'גוש עננים'. צורת נקבה נוספת – עֲנֶנֶת – התחדשה בימינו, כמאמר שירו של שמואל בס "מֵעַל לְבֵיתֵנוּ עַל הַר הַכַּרְמֶל עָנָן וַעֲנֶנֶת יָצְאוּ לְטַיֵּל".

מילה נרדפת רווחת לענן היא עָב. למשל: "אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם" (שופטים ה, ד). נמצאֶנה לא רק בתקבולת לענן ("מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ" – ישעיהו מד, כב) אלא אף בסמיכות אליו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן" (שמות יט, ט). מינה הדקדוקי של המילה – גם זכר ("הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל" – ישעיהו יט, א) וגם נקבה, כבסיפור אליהו בכרמל: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם" (מלכים א יח, מד). צורת הרבים היא בדרך כלל עָבִים, אבל בשירה גם עָבוֹת: "זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת, קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים" (תהלים עז, יח). "בֹּקֶר לֹא עָבוֹת" (שמואל ב כג, ד) הוא 'בוקר לא מעונן'.

את הפועל הֵעִיב, המופיע בתנ"ך רק פעם אחת ("אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל" – איכה ב, א) רגילים לקשור למילה עָב ולהבינו כמובנו בימינו 'כיסה בעב', 'הקדיר'.

עֲרָפֶל במקרא גם הוא ענן, אולי ענן כבד, ובמקרים רבים הוא נזכר עם חושך או מקביל לו, כגון "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים" (ישעיהו ס, ב). השורש המקורי של ערפל הוא ער"ף במשמעות 'נזל', 'טפטף', כמתועד בשירה המקראית: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב, ב), "אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל" (דברים לג, כח). הלמ"ד נוספה לשורש, אולי בדומה למילה כַּרְמֶל. עוד משותף לערפל ולכרמל שנטייתם בחיריק: עַרְפִלִּים, כַּרְמִלּוֹ. מן השורש ער"ף הזדמנה לנו בדברי ישעיהו מילה נוספת לעננים – עריפים: "צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ" (ישעיהו ה, ל).

לערפל ולעריפים קשורה גם משמעות נשכחת של המילה עֲרָבָה. ערבה היא כידוע צמח או מדבר. אולם בתהלים סח, ה נאמר: "שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ, סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו". כינוי זה לאלוהים 'הרוכב בערבות' היה תמוה עד שנתגלו כתבי העיר הקדומה אוגרית שבסוריה. בכתבים אלו – הכתובים לשון שמית – אחד הכינויים לאל בעל הוא רכב ערפת, ואין ערפת באוגריתית אלא ערבות בתהלים (בחילופי פ"א ובי"ת), כלומר 'עננים'. דומה אפוא האמור בתהלים לאמור בישעיהו יט, א: "הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל".

"נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן" נאמר בספר משלי (כה, יד) – גם נשיאים הם עננים שהרי הם מורמים ונישאים ברוח. מילה זו משמשת גם בנבואות ירמיהו ובתהלים לתיאור מעשי אלוהים: "מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ, בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה, מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו" (תהלים קלה, ז). הקשר בין הענן הנישא והנשיא בשר ודם ברור, שהרי נשיא הוא אדם נישא, מורם משאר האנשים.

חַשְׁרָה משמשת בתנ"ך פעם אחת ויחידה – בשירת דוד: "וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת, חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים" (שמואל ב כב, יב). מהשוואה ללשונות שמיות אחרות עולה כי השורש חש"ר מביע הצטברות, וההבנה כי מדובר בעננים מתקבלת על הדעת. מעניין לציין כי במזמור המקביל לשירת דוד בתהלים יח נתחלפה חַשְׁרַת מַיִם בחֶשְׁכַת מַיִם, אולי בהשפעת החושך שבתחילת הפסוק. גם מן המילה חשרה נתחדש בעברית ימינו פועל, ובמקום 'השמיים התעננו' או 'התכסו עננים' אפשר גם לומר ש'השמיים התחשרו עננים'.

בשנת תשל"א (1971) הוציאה האקדמיה את המילון למונחי מטאורולוגיה שיסודותיו עוד בימי ועד הלשון. שִפעת המילים לעננים היו כמובן לעזר לתרים אחר מינוח עברי לעננים לסוגיהם. fog היה לערפל, במקום ענני קוּמוּלוּס יכולים לשמש עבים, ובמקום קוּמוּלוֹנִימְבּוּס – עַב חַשְׁרָה. הצירוף עַנְנֵי עָבִים – נקבע ל־heap clouds. עוד נקבעו מונחים לצורות עננים מיוחדות, ובהן עַב דַּדִּים (mamma), עֲנַן נוֹצוֹת (cirrus), עַנְנֵי כְּבָשִׂים (mackerel clouds), עַנְנֵי גָּלִיל (rotor clouds, roll clouds), עֲנַן מַשְׁפֵּךְ (funnel column), עֲנַן דֶּגֶל (banner cloud), ועֲנַן סַדָּן (anvil cloud).

כתב ברק דן.

במסגרת סדרת ההסכתים (פודקאסטים) 'המעבדה' בתאגיד השידור הציבורי 'כאן' – גיל מרקוביץ משוחחת עם ד"ר סמדר כהן, יועצת הלשון בתאגיד הציבורי מטעם האקדמיה ללשון העברית, על השפה העברית: איך היא נוצרה, שכבות הלשון השונות שלה, עבודת האקדמיה והתפתחות השפה בימינו.

על קצה הלשון – חלק 1
איך נוצרה השפה? נדבר על שתי תאוריות שמציעות מענה לשאלה זו, וגם על השפה הפרוטושמית, אֵם השפות השמיות, שלהן שייכת גם העברית.

על קצה הלשון – חלק 2
נלמד על שכבות הלשון השונות, המשתייכות לתקופות שונות על ציר הזמן, כל תקופה ומאפייניה: למשל המעבר מ'אשר' ל'ש' ומ'זאת' ל'זו' בשכבת המשנה.

על קצת הלשון – חלק 3
נדבר על ראשית דרכה של האקדמיה ללשון העברית ועל עבודתה, שעיקרה הוא מפעל המילון ההיסטורי, שבו 9 מיליון מילים!

על קצה הלשון – חלק 4
העברית ממשיכה להשתנות, לכן נייחד את הפרק הזה לסוגיות מן המאה ה־20 וסוגיות עכשוויות: איך מקימים מדינה בלי שפה מגובשת, לשון ומגדר וטעויות נפוצות.

מגורי הבקר – רפת וסהר

רֶפֶת היא מקום משכנו של הבקר, כאמור: "גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים" (חבקוק ג, יז), וזה מופעה היחיד של המילה במקרא. צורת היחיד באה לראשונה במשנה: "מצא ברפת אינו חייב בה" (בבא מציעא ב, י), ולעיתים קרובות המילה באה בצירוף "רפת בקר". מין המילה נקבה. צורת הרבים רפתות עולה בספרות ימי הביניים (ספר תרומת הדשן, המאה ה־14; שו"ת רדב"ז, המאה ה־15), והיא כנוהגת כיום.

עוד מצאנו בספרות חז"ל את המילה סַהַר – מעין מכלאה מגודרת, כנראה עגולה. הסהר שימש לעיתים לשיכון בהמות בקרבת מגורי האדם (שביעית ג, ד; עירובין ד, א ועוד) לצד הדיר והרפת.

מגורי הצאן

הצאן במקרא הוחזק במִכְלָאוֹת – שטחי כליאה מגודרים: "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן" (תהלים עח, ע), "לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים" (שם נ, ט). בעברית המתחדשת מכלאות שימשו לא רק להחזקת צאן אלא גם להחזקת בעלי חיים אחרים: "מכלאות סוסים וחמורים", "מכלאות בקר" (משה מרדכי יובל, לימודי הטבע, 1836); "מכלאות החזירים" (ח"נ ביאליק, האמנות הטהורה, 1920). צורת היחיד היא כנראה מִכְלָא, אך בהיקרותה היחידה בתנ"ך היא כתובה דווקא בה"א: "גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן" (חבקוק ג, יז). בפיוט ובספרות העברית החדשה אפשר למצוא את הצורה המתבקשת מִכְלָא. לצידה נוצרה בראשית המאה העשרים הצורה מִכְלָאָה בגזירה לאחור מן הריבוי 'מכלאות', והיא הנוהגת בימינו. כיום מִכְלָאָה היא מקום מגודר להחזקת חיות באופן כללי.

מושג מקראי קרוב הוא גְּדֵרוֹת, כגון בדברי משה לאנשי ראובן וגד "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (במדבר לב, כד). המילה מתועדת בתנ"ך בהקשר זה רק ברבים, וצורת היחיד שלה יכולה להיות גָּדֵר, גְּדֵרָה או גְּדֶרֶת. במונחי גידול הצאן של ועד הלשון משנת תש"ב (1942) נקבע המונח גְּדֵרָה במשמעות 'מקום גדור ובלתי מכוסה להלנת צאן'.

מַרְבֵּץ מן השורש רב"ץ ('שכב', 'נח') הוא מקום מנוחה לצאן ולבעלי חיים אחרים. המרבץ מופיע במקרא פעמיים: בנפרד "מַרְבֵּץ לַחַיָּה" (צפניה ב, טו) ובנסמך "לְמִרְבַּץ צֹאן" (יחזקאל כה, ה).[1] המילה נכללה במילון למונחי הצאן משנת תש"ב (1942) במשמעות 'מקום שמרביצים צאן למנוחה', אך נראה שכיום אינה משמשת. בספרות חז"ל מצויה מילה קרובה – תַּרְבֵּץ או תַּרְבִּיץ – בהוראה 'גן', 'חצר' ובהשאלה 'מקום תורה', 'מקום לימוד', ומשימושיה של המקבילה האכדית tarbaṣu עולה שגם מילה זו ציינה ביסודה מקום לצאן.

עוד מילה מקראית המציינת לפי מקצת הדעות את מקום הצאן היא מִשְׁפְּתַיִם, ככתוב: "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים" (שופטים ה, טז; וראו גם בראשית מט, יד). לפי פרשנויות אחרות הכוונה לסלים או לכיריים (מקום שפיתת הסירים).

בספרות חז"ל הומרו המילים המקראיות האלה במילה דִּיר מן השורש דו"ר הקרוב לשורש גו"ר, אשר ממנו גם המילים דִּירָה ומָדוֹר. לעומת הדירה המשמשת בספרות חז"ל למגורי האדם, הדיר הוא משכנם של בני הצאן, כגון "הכונס צאן לדיר" (בבא קמא ו, א), וגם מחסן לעצים, כגון "לשכת דיר העצים" (מידות ב, ה). בתחילת המאה העשרים החלו גם חזירים לשכון בדיר, ובו הם שוכנים גם בימינו: "[האב] לקח וכלא את בנו ברפת, דיר חזירים ממש" (העם עתון לאומי, 9 ביולי 1931).

דִּיר או דֵּיר?

בכתבי יד הנחשבים מייצגים נאמנים של לשון המשנה (כתב יד קאופמן, כתב יד פרמה) באה ביחיד הצורה דֵּיר או דֵּר בתנועת e, למשל "אבל אם היה דֵיר או סהר או חצר" (עירובין ב, ג).[2] גם חריזת פיוט מן המאה העשירית מלמדת על ההגייה בצירי: "בעד שלום העדר / בלי מכלה ודיר / בפרץ אין כסדר / איש גודר גדר'" (סליחה מאת שלמה הבבלי). נראה שבהשפעת ה־י הנכתבת במילה החלו עם הזמן להגותה בחיריק. בגרסאות מנוקדות של המשנה מעדי נוסח מאוחרים יותר (כתבי יד תימניים, דפוסי ליוורנו למשנה ועוד) אנו מוצאים את צורת יחיד בניקוד דִּיר, וכך רגיל בימינו.

______________________

[1] בדומה לצורות המקראיות מַרְזֵחַ (בנפרד) ומִרְזַח־ (בנסמך). אך היו שראו בהן שתי מילים נפרדות, כגון בן־יהודה במילונו.
[2] פעם אחת במשנה באה גם צורת הזוגי 'דיריים' (נדרים א, ג). בכתב יד קאופמן צורה זו מנוקדת דווקא בתנועת i: 'כַדִּירַיִים', ואילו בכתב יד פרמה היא מנוקדת בתנועת e כביחיד 'כַּדֵירָיִים'.

בעברית של ימינו מְלוּנָה היא ביתו של חברנו הנאמן, הכלב, ואילו במקרא מלונה היא סוכת שומרים בשדה, ככתוב "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה" (ישעיהו א, ח). בכתוב אחר שהמילה מופיעה בו היא מסמלת מבנה לא יציב: "נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה" (ישעיהו כד, כ). מְלוּנָה היא מעין צורת נקבה של המילה מָלוֹן – מקום לינה לעוברי דרכים "בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה" (יהושע ד, ג).

מתי יוחדה המלונה למגורי הכלב? בספרות העברית החדשה מן המאה ה־19 מצאנו את הצירוף "מלונת כלבים" אצל פרץ סמולנסקין: "מחוץ נראה לעינים בנין קטן ושפל קומה כמלונת כלבים" (התועה בדרכי החיים, חלק ראשון, 1869, עמ' 11). גם ביאליק משכן את הכלב שקוריפין, אחד מגיבורי הסיפור "מאחורי הגדר", במלונה שבחצר (שם היא נמצאת לצד דיר, אורווה, רפת, מטמורת עצים ועוד). אלא שבאותו סיפור גם מארינקא – גיבורה אנושית – לנה במלונה שבגן. נראה אפוא שהסופרים אימצו את המילה העתיקה מלונה לציון מבנה קטן בעל צורת בית העומד בשדה או בחצר; ומכיוון שלרוב שימשו המבנים האלה לכלבים נתייחדה המילה למשכנו של הכלב.

כלל מיני הציפורים בטבע מקננות בקינים: "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ" (תהלים פד, ד); "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ" (דברים כב, ו).

אומנם הקן מזוהה עם מגורי הציפורים, אך בבראשית ו נאמר לנח "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה" (בראשית ו, יד). הקינים הם כנראה מדורים, תאים, האמורים לאכלס בעלי חיים שונים כמו גם את משפחתו של נח.

לקֵן המקראי מקבילות בשפות שמיות שונות, כולן במשמעות דומה – בית לציפורים ולעיתים לבעלי חיים אחרים: qinnu באכדית, קֵן (ביידוע קֶנָּא, קִינָא) בארמית. עוד באכדית נמצא kanānu (משורש כנ"ן) במשמעות של פיתול ושזירה. ייתכן שקן הציפור נגזר ממשמעות זו של השורש (ואם כן קנ"ן הוא צורת משנה של כנ"ן), שכן הוא עשוי לרוב מקלעת של עלים וזרדים.

קן הציפור משמש כבר במקרא במשמעות מושאלת: "וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ" (במדבר כד, כא), כלומר 'מגוריך'. השימוש המושאל מוכר גם בימינו, כגון בצירוף 'טיפוח הקן המשפחתי'.

הקן כמקום מגורים לבעלי חיים מזוהה אף בימינו בעיקר עם ציפורים, אך כיום יש גם קן נמלים,[1] קן צרעות וקיני נחשים. לצירוף קן צרעות יש גם שימוש מושאל – בעקבות לשונות אירופה: מקום שכל הנמצאים בו חורשי רע. כן משמשים בהקשר צבאי צירופים כגון 'קן מרצחים' ו'קיני טרור' המיועדים לחיסול.

אל הקן קשור כמובן הפועל קִנֵּן. במקרא כמו בימינו הפועל הזה משמש בעיקר לציון בניית הקן והשהייה בו בהקשר של עופות, כגון "בִּסְעַפֹּתָיו [=בענפיו] קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם" (יחזקאל לא, ו). ואולם בדברי חז"ל אפשר למצוא גם קינון שאינו של עופות, כגון "חיה שקננה בפרדס" (בבלי ביצה כה ע"א). בימינו הושאל הקינון לכמה הקשרים: לציון מחלה לפני התפרצותה, כגון 'המחלה קיננה בגופו כמה שנים'; בתחום המחשבים לציון רכיבים השוכנים זה בתוך זה – בעקבות האנגלית; וכן לסידור הבית לקראת הלידה – גם זה בעקבות האנגלית.

______________________

[1] בספרות חז"ל הנמלים שוכנות בחורים: 'חוררי נמלים' (משנה פאה ד, יא); 'חורי נמלים' (בבלי, תענית ה ע"א).

מימי קדם ועד היום בעלי החיים הם חלק בלתי נפרד מחיי האדם. הם חיים לצידו בטבע ובמשכנות מעשי ידיו, וכבר בתנ"ך רבות ההתייחסויות למקומות מגוריהם. מקצת המשכנות משותפים במקורות לאדם ולבעלי החיים: מָעוֹן, נווה ואפילו אוהל וסוכה.

לרוב בעלי החיים הנזכרים במקרא אין מקום מגורים ייחודי, וסביבת מחייתם היא צורה גאוגרפית או אזור גאוגרפי – ים, מדבר, ערבות, סלעים, הרים ויער:

• הדגים חיים בים (בראשית א, כח; תהלים ח, ט ועוד);
• נחשים, עקרבים, שֹרפים [=סוג של נחשים] ותנים חיים במדבר (דברים ח, טו; מלאכי א, ג), ויש גם ציפורים ייחודיות לסביבה זו, כגון קְאַת המִדְבָּר (תהלים קב, ז);
• הזאב חי בערבה ("עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם", ירמיהו ה, ו);
• השפנים מוצאים מחסה בסלעים (תהלים קד, יח; משלי ל, כו);
• היעלים והצבאים חיים בהרים (תהלים קד, יח; שה"ש ב, יז; דברי הימים א יב, ט), אך יש כאלה השוכנים בסלעים "עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע" (איוב לט, א), או בשדה "בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה" (שה"ש ב, ז).
• ההרים הם גם מקום מושבם של הנמרים (שה"ש ד, ח) וכן של בקר שאינו מבוית "בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף [=שור]" (תהלים נ, י; לדעת חלק מהפרשנים);
• היער הוא בית גידולם של חיות באופן כללי – "כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר" (שם), ובפרט של אריות (ירמיהו יב, ח; עמוס ג, ד ועוד), דובים ("וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר", מלכים ב ב, כד) וחזירים (תהלים פ, יד).

עם זאת מילים מסוימות התייחדו לציון מגוריהם של בעלי חיים, ובמיוחד של החיות בשירות האדם. הינה רשימת מגוריהם של מגוון בעלי חיים על פי המקורות ועל פי הנוהג בלשון  ימינו:

• אריה – מעון, מעונה, סוכה, גוב
• בקר (פרה, שור) – רפת, ובספרות חז"ל גם סהר
• גמל – נווה ("וְנָתַתִּי אֶת רַבָּה לִנְוֵה גְמַלִּים" – יחזקאל כה, ה), אוהל ("וְגַם אָהֳלֵי מִקְנֶה הִכּוּ, וַיִּשְׁבּוּ צֹאן לָרֹב וּגְמַלִּים" – דברי הימים ב יד, יד)
• דבורים – כוורת (מן הפרסית בתיווך הארמית; משמעה המקורי בפרסית 'סל')
• דג – בטבע במקווי מים, כגון ימים, אגמים ונחלים; בשבי: ביבר, מחילה או אקווריום (מלטינית, מן המילה aqua שפירושה 'מים')
• דוב – מאורה (בימינו)
• חולד – מחילה
• חזיר – דיר או חזירייה
• חמור – אורווה
• חפרפרת – מחילה
• חסידה – קן, בתנ"ך בעץ הברוש ("אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ, חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ" – תהלים קד, יז)
• יונה – שׁוֹבָךְ (במלרע!), ארובה, עלייה ומגדל
• כלב – מלונה
• נחש – מאורה, בור או נקיק
• נמלים – בספרות חז"ל חור, ובימינו קן
• סוס ופרד – אורווה
• עכבר – חור
• צאן (כבשה, עז) – מכלאות, גדרות, מַרְבֵּץ, דיר, ואולי גם משפתיים; סוכה ("וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת", בראשית לג, יז) ואוהל ("וְגַם אָהֳלֵי מִקְנֶה הִכּוּ, וַיִּשְׁבּוּ צֹאן לָרֹב וּגְמַלִּים" דברי הימים ב יד, יד)
• ציפור – קן, ובשבי כלוב
• צרעות – קן
• שועל – מאורה
• שפן – סלעים ("סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים" – תהלים קד, יח), נקיק או מאורה; ובשבי שפנייה
• תרנגולות – לול, בית תרנגולים

המילים פָּעוֹט ופָעוּט משמשות שתיהן בלשוננו, אך יש ביניהן הבחנה:

פָּעוֹט (בחולם) הוא ילד קטן, ילד שכבר אינו תינוק. צורת הנקבה היא פָּעוֹטָה, וצורת הרבים  פָּעוֹטוֹת. צורת הרבים הזאת משותפת לזכר ולנקבה – בדיוק כמו לָקוֹחוֹת (ריבוי של לָקוֹחַ וגם של לָקוֹחָה) או תִּינוֹקוֹת (ריבוי של תִּינוֹק וגם של תִּינֹקֶת). הגן שהפָּעוֹטוֹת שוהים בו נקרא פָּעוֹטוֹן – גם כן בחולם.

פָּעוּט (בשורוק) הוא שם תואר שפירושו 'קטן', 'מועט' או 'חסר חשיבות': עניין פָּעוּט, סכום פָּעוּט וכדומה. בנקבה – בקשה פְּעוּטָה, ברבים – עניינים פְּעוּטִים, וברבות בקשות פְּעוּטוֹת.

שם התואר פָּעוּט נוצר בעברית החדשה, ואילו הפָּעוֹט – 'ילד קטן' – מקורו בספרות חז"ל. במשנה נאמר: "הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין" (גיטין ה, ז) – כלומר פעוטות הסוחרים במיטלטלין מסחרם תקף. בדומה לכך שָׁנוי בתוספתא: "הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, אבל לא בקרקעות" (גיטין ג, יב). בתלמוד הירושלמי המילה מופיעה גם בצורות פיוטות (עירובין ז:ו, כד ע"ג) ואפיוטות (מעשר שני ד:ד, נה ע"א).

היו שהציעו ששורש המילה פָּעוֹט – לכאורה פע"ט –  קרוב אל השורש מע"ט או אל השורש פח"ת. ואולם במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית בחרו לנתח את המילה על פי הסברו של חוקר ספרות חז"ל הנודע שאול ליברמן. ליברמן הציע כי המילה פָּעוֹט על צורותיה השונות מקורה במילה היוונית heptaetes המציינת ילד בן שבע (מן המילה היוונית hepta – שבע). על פי זה במקור ציינה המילה פָּעוֹטוֹת ילדים בני שבע, ואומנם זו הכוונה על פי אחת הדעות המובאת בתלמוד הבבלי (גיטין נט ע"א):

'הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין' – ועד כמה? מַחֲוֵי רב יהודה לרב יצחק בְּרֵיהּ [רב יהודה היה מראה לרב יצחק את בנו]: כבר שית, כבר שב [כבן שש, כבן שבע]. רב כהנא אמר: כבר שב, כבר תמני [כבן שבע, כבן שמונה]. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: כבר תשע, כבר עשר [כבן תשע, כבן עשר]. ולא פליגי, כל חד וחד לפי חורפיה [ולא נחלקו, אלא כל אחד ואחד לפי חריפותו].

בדומה לכך נפסק בשולחן ערוך שהכוונה לילדים מעל גיל שש (חושן משפט רלה, א). אך כאמור בעברית בת ימינו פָּעוֹט הוא ילד קטן בהרבה – בן שנה, שנתיים או שלוש.