התכנסות חגיגית לרגל הוצאת הספר העברית: שפה, תרבות וחינוך מאת זאב ז'בוטינסקי תהיה ביום שני ג' במרחשוון תשע"ח (23 באוקטובר 2017) בתיאטרון הבימה בתל אביב.

ההתכנסות היא פרי שיתוף פעולה של מכון ז'בוטינסקי ומרכז מורשת מנחם בגין, וירצה בה נשיא האקדמיה ללשון העברית פרופ' משה בר־אשר.

בערב העיון ירצו גם פרופ' אריה נאור העורך הראשי של כתבי ז'בוטינסקי וחבר האקדמיה הסופר חיים באר.

עוד בתוכנית: שחקני הבימה יקראו קטעים מן הספר, יוקרנו סרטונים נדירים מחייו של זאב ז'בוטינסקי ויושמעו קטעי שירה מפי הזמרת אבבה דסה.

הכניסה ללא תשלום בהרשמה מראש בלבד.

להרשמה ולפרטים נוספים נא לפנות למרכז מורשת מנחם בגין בטלפון 02-5652011 או בדוא"ל arielm@begincenter.org.il.

ממתי נקראו האצבעות בשמות?

כבר בגן הילדים לומדים הילדים את שמותיהן של חמש האצבעות שביד, מהאגודל ועד הזרת. מי שיעיין במילונים יראה ששמות האצבעות מסומנים כמילים שנתחדשו בלשון חכמים, והן אפוא ותיקות למדי בלשוננו.

ברם, נראה שהדברים אינם כה פשוטים. בתנ"ך האצבע היחידה שזוכה לשם משלה היא הבוהן – האצבע הגדולה הן ביד הן ברגל.[1] [להרחבה]

יתר השמות המוכרים לנו – אגודל, אצבע, אמה, קמיצה וזרת – מקורם במימרה תלמודית הבאה כתשובה לשאלה מדוע נחלקה היד לחמש אצבעות. תשובת הגמרא היא: "כל חדא וחדא למילתיה עבידא [כל אחת ואחת לעניינה עשויה], דאמר מר: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל" (בבלי כתובות ה ע"ב).

ההבנה הפשוטה היא שהמימרה מפרטת את שמות האצבעות, אך נראה יותר שהכוונה היא להסביר שלכל אצבע יש שימוש הלכתי ייחודי – ולאו דווקא להכתיר כל אצבע ואצבע בשם משלה. נזכור שהתלמוד מוסר לנו מעין הקלטה של השיח שהתנהל בעל פה בבית המדרש, ונראה אפוא שהחכם שאמר את הדברים הראה כל אצבע ואצבע, ופירט למה היא נצרכת.

"זו זרת" – הזרת במקרא היא מידה קטנה, כמו שנאמר על החושן שנשא הכוהן הגדול על ליבו: "רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ" (שמות כח טז. יש ששיערו שמקור המילה זרת הוא בצורה 'זְעֶרֶת', היינו מידה זעירה). את המידה 'זרת' מודדים מקצה האגודל ועד קצה האצבע הקטנה כשהיד מתוחה ('שיבר' בלשון המדוברת כיום, על פי הערבית). כשהחכם אומר "זו זרת" כוונתו היא שהאצבע הקטנה נצרכת לשם מדידת הזרת.

"זו קמיצה" – אצבע זו (הסמוכה לזרת) נדרשת לפעולת הקמיצה של קורבן המנחה.[2]

"זו אמה" – האצבע האמצעית משמשת למדידת האמה, שכן המידה המקראית אמה אורכה הוא מן המרפק ועד האצבע הארוכה ביותר, הלוא היא האמצעית.

"זו אצבע" – באצבע זו הכוהן מקיים את הציווי להזות באצבעו, כפי שנאמר "וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט, ט. כל הופעותיה של המילה 'אצבע' בתורה, חוץ מביטויים כמו "אצבע אלוהים", קשורות לעבודת הקודש של הכוהנים).

ה"גוּדָל" יוצא דופן, שכן זהו אכן השם המקובל בלשון חכמים לאצבע הגדולה, תחת השם בוהן במקרא, אך אף כאן באמירה "זה גודל" הכוונה היא שבאצבע זו יש לקיים את ההלכות האמורות באגודל.[3]
נעיר כי הצורה המוכרת כיום היא 'אגודל'. בצורה זו, המתועדת בלשון חכמים, נוספה אל"ף מקדימה למילה המקורית 'גודל'.

אפשר לראות שבמקומות אחרים בספרות חז"ל אף פעם אחת לא נקראת למשל האצבע הקטנה בשם זרת, אלא פשוט 'אצבע קטנה'. כך לדוגמה מובא בתלמוד: "בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה. אמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיָּגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה" (בבלי כתובות קד ע"א).[4]

אומנם בתקופות מאוחרות יותר החלו לקרוא לאצבעות בשמות הנזכרים במימרה שבתלמוד, וכך לימים יכול היה המשורר לוין קיפניס לכתוב על חמש האצבעות האוגדות יחד זר פרחים:

חָמֵשׁ בָּנוֹת יֵשׁ לִי כָּאן
חָמֵשׁ בָּנוֹת יָצְאוּ לַגַּן
פְּרָחִים יָפִים קָטְפוּ הֵן שָׁם.

אֲגוּדָל קוֹטֶפֶת
אֶצְבַּע אוֹסֶפֶת
אַמָּה מְסַדֶּרֶת
קְמִיצָה קוֹשֶׁרֶת
וְזֶרֶת, זֶרֶת, זֶרֶת, זֶרֶת –
לְכֻלָּן עוֹזֶרֶת.

כתב יעקב עציון

_____________________________

[1] בערבית נקראת אצבע זו בשם קרוב: אִבְהַאם. ייתכן שאף האצבע הקטנה נזכרת בתנ"ך בשם קֹטֶן, כמשקל הבֹּהֶן, בדברי חבריו הצעירים של המלך רחבעם: "כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם – קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי" (מל"א יב, י). אך יש שפירשו שם שהכוונה לאיבר המין. ראוי לציין שבשופטים א, ו מתרגם יונתן את הלשון "בהונות ידיו ורגליו" במילים: "קרסוליו ידוהי ורגלוהי". המילה "קרסולין" באה גם בתרגום אונקלוס תחת "כרעים" (ויקרא יא, כא). לעומת זאת בפסוק הנזכר בספר שמות מתרגם אונקלוס את הבוהן במילה "אליון", וכן הוא בשאר הופעותיה של המילה בתורה.
[2] הקמיצה נעשתה בעזרת שלוש האצבעות המרכזיות, כמובא במסכת מנחות יא ע"א: "חופֶה שלש אצבעותיו על פס ידו, וקומץ", ונאמר עליה שהייתה אחת המלאכות הקשות שבמקדש.
[3]  רש"י מפרש שהכוונה היא לדינים הנזכרים בפרשת טהרת המצורע והקדשת הכוהנים, ובעלי התוספות חולקים וסוברים שהכוונה היא להלכה האמורה בדיני הקמיצה, ולפיה יש להחליק את הקומץ בעזרת האגודל.
[4] בדומה לזה לא מצאנו שימוש בשמות 'אמה' ו'קמיצה' לאצבעות, וכשחכמים מבקשים להתייחס אליהן הם משתמשים בדרכים אחרות. לדוגמה במסכת יומא מתוארת דרך לקביעת העובדים במקדש בפיס (הטלת גורל) – הממונה בוחר מספר כלשהו וכל המשתתפים שולפים אצבע או שתיים והכוהן שבו מסתיים המניין הוא העובד הראשון, ומוסיפה שם הברייתא "אין מוציאין לא שליש ולא גודל [=אגודל] מפני הרמאים" (כג ע"א) – 'שליש' הוא כנראה האצבע השלישית (ראו רש"י שם).

מונחי גאוגרפיה אנושית

מונחי גאוגרפיה אנושית

הפועל הצהיר במשמעות declare משמש מן העשור הראשון של המאה העשרים. החידוש הזה הוא ככל הנראה חידושו של אליעזר בן־יהודה. עם זאת הוא אינו מצהיר על כך במפורש. הפועל מובא במשמעות זו במילונו בסוף הערך צהר הפעיל, וכך הוא כותב "בזמן החדש התחילו להשתמש בפעל זה במשמ' הוציא מפיו בפירוש, erklären; declarer; to declare".

השורש צה"ר הנושא את המשמעות של אור, זוהר, קרוב למשמעות הפועל המקביל בלשונות אירופה, שבנוי מן היסוד הלטיני clarus = בהיר (השוו clear באנגלית).

ואולם במקרא הפועל היחידאי 'הצהיר' קשור ל'יצהר' (שמן טרי): "בֵּין שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ, יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ" (איוב כד, יא). המפרשים מציעים שמדובר בדריכת זיתים לצורך הפקת שמן.

במשלי בן סירא הפועל 'הצהיר' מציין את מצב השמש ברום השמיים (בצוהריים). בפיוטים השימוש הרווח בפועל הוא במשמעות 'האיר'. למשל: "ברח אופל ואור הצהיר, וממעי תוהו הזהיר, בשחק הנהיר, גם אור בהיר" (פינחס הכהן בן יעקב מכפרא, סדר עבודה ליום כיפור, המאה השמינית). בהמשך יש שימוש בפועל גם במשמעות מושאלת: "דינינו הַצְהֵר ולא נצא נכלמים" (שמעון בר יצחק, קרובה לראש השנה, המאה העשירית), כלומר 'דינינו הוצא לאור'.

בספרות המאה התשע עשרה עולה שימוש בפועל כפועל עומד בהקשר של דברים כתובים, אגב אזכור מחוכם של הפסוק מאיוב. למשל: "גם מבין שורות מכתבו יצהיר כי…" (כלומר מבין השורות עולה כי / ברור כי), "… ונשתומם אל השגיאות, אשר יצהירו לנו מבין שורותיו" (מנדלי מו"ס).

המופעים הראשונים של הפועל 'הצהיר' כפועל יוצא במשמעות 'הודיע', 'פרסם' מצויים בעיתון הצבי של בן־יהודה מקיץ 1908. לכן יש יסוד להנחה שהוא חידש את השימוש בפועל במשמעות הנדונה. לדעת נ"ה טור־סיני, שערך את הכרכים האחרונים של מילון בן־יהודה, המשמעות החדשה שנתן בן־יהודה לפועל 'הצהיר' מושפעת מן הפועל הערבי אזהר (أظهر) שמשמעו 'הראה', 'גילה ברבים את'.

במכתבו הנודע של שר החוץ הבריטי הלורד ארתור ג'יימס בלפור אל הלורד רוטשילד מ־2 בנובמבר 1917 הוא מגדיר את דבריו במפורש כ־declaration. ואולם מעניין שבעיתונות העברית הצירוף "הצהרת בלפור" מופיע רק בשנת 1919.

השם דניאל הוא שם מקראי של ארבע דמויות שונות, הידועה שבהן היא גיבור הספר דניאל. ברור כי השם מורכב משני רכיבים: דן/דני (מן השורש די"ן, הנרדף לשורש שפ"ט) והרכיב התאופורי אֵל. משמעות השם היא אפוא 'האל שפט' או 'האל שופטִי'.

הגיית השם המקראי שונה במקצת מהגייתו הרגילה היום: כיום הוא נהגה לרוב לפי רכיביו –  דָּנִיאֵל (Dani’el – היו"ד נחה והאל"ף של אֵל הגויה כמצופה), כשמות מַלְכִּיאֵל, אוּרִיאֵל, אֱלִיאֵל ועוד רבים אחרים – אולם הניקוד במקרא מורה לנו להגותו דָּנִיֵּאל (Daniyyel), כלומר ביו"ד הגויה (יו"ד עיצורית) ובאל"ף נחה. זאת ועוד, היו"ד דגושה בדגש חזק. כיצד מוסברת הגייה זו?

בעברית של ימי הבית השני מוכרת התופעה שאל"ף עיצורית בעיקר אחרי התנועה i נהגתה כיו"ד. נראה שכך היה השם אֱלִיאָתָה (בדברי הימים א כה, ד) לאֱלִיָּתָה (בפסוק כז), וכך הפך השם דָּנִיאֵל לדנִיֵּאל. התופעה של הגיֵי מעבר (או הגאֵי מעבר) ידועה מן העברית שנמצאה בקומראן (למשל  אליאב נכתב אליב, כלומר אליָב), ואף מן העברית של ימינו. הכפלת היו"ד (בדגש חזק) דומה להכפלתה במילים כגון קְנִיָּה.

ייחודו של השם דניאל במקרא שהוא הגוי תמיד ביו"ד עיצורית במקום באל"ף עיצורית (בשונה משמות כגון מלכיאל ואוריאל שנזכרו). נראה שההגייה האופיינית לימי הבית השני נשתמרה בשם הזה דווקא בשל היותו מוכר כל כך מתקופה זו ואילך בזכות ספר דניאל.

עם זאת ראוי לציין שהשם דניאל הוא שם קדום. בספר יחזקאל – בפרק יד ובפרק כח – נזכר דניאל עם שני צדיקים אחרים: נח ואיוב. בשונה מיתר ההיקרויות של השם הזה במקרא, הכתיב ביחזקאל הוא דנאל. מכתיב חסר זה אפשר ללמוד שבמקורו נהגה השם דַּנְאֵל או דָּנִאֵל. עם גילוי כתבי העיר אוגרית שבסוריה, ובהם שירי עלילה אוגריתיים שחשפו מקצת המיתולוגיה הכנענית, התברר שדנאל היה דמות מופת מפורסמת בצדקתה, אולי מלך קדום, שעשה משפט צדק ליתומים ולאלמנות. על כך כתב חוקר המקרא הנודע משה דוד קאסוטו והגיע למסקנה המתבקשת שהדמות שמזכיר הנביא יחזקאל בנבואותיו איננו הילד בן דורו של יחזקאל שעל קורותיו בחצר מלך בבל מסופר בספר דניאל. אך כאמור גם שמו של דנאל ביחזקאל נהגה ברבות הימים דָּנִיֵּאל. כיום ההוגים דָּנִיאֵל (באל"ף עיצורית, כבשאר השמות המסתיימים ברכיב אֵל) נוקטים למעשה את צורתו הקדומה יותר של השם.

רבים שואלים אותנו אם הפועל נֶאֱבַד תקני או שמא ראוי להקפיד ולנקוט את הפועל אָבַד. ועוד, מה דינו של הצירוף הָלַךְ לְאִבּוּד. תשובתנו: כל האפשרויות האלה טובות, וכולן מתועדות ברבדים מסוימים של העברית הקדומה.

אָבַד ונֶאֱבַד

במקרא משמש הפועל אָבַד בלבד. משמעותו השכיחה – 'כָּלָה', 'הושמד', כמו בהזהרה הנודעת שבתורה "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים יא, יז). רק במקרים אחדים הפועל משמש במשמעות המוכרת לנו 'נעלם', 'לא נמצא במקומו', כגון "וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל" (שמואל א ט, ג). גם המשנה מספרת על מפתח שאָבַד (עירובין ג, ג) – כשימוש הפועל אָבַד בלשון ימינו. בכתבי היד של התלמוד הבבלי נמצאה בהקשרים אלו הצורה נֶאֱבַד בבניין נפעל דווקא (קידושין ב, ע"ב; גיטין לז, ע"ב), ואולם בדפוסים היא שונתה לאָבַד בבניין קל, כנראה בהשפעת המופת המקראי.

בניין קל הוא תבנית היסוד של הפועל העברי. אין לו ייחוד תחבירי, ועשויים להיגזר בו פעלים מכל הסוגים: יוצאים ועומדים, מצייני פעולה ומצייני מצב וכן פעלים שעניינם שינוי והתהוות. לעומת זאת לבניין נפעל יש תפקידים תחביריים מוגדרים; אחד מתפקידיו הוא ציון שינוי המצב. כבר במקרא אפשר למצוא פעלים בבניין קל שמציינים מצב ולעומתם פעלים בבניין נפעל שמציינים את היווצרותו של המצב, כגון טָמֵא לעומת נִטְמָא.[1] דוגמה מובהקת אחרת, המוכרת מלשון חכמים ורווחת גם בימינו, היא דָּלַק (מצב) לעומת נִדְלַק (שינוי מצב). ניגוד זה בין בניין קל לבניין נפעל התחזק בעיקר בתקופות המאוחרות של תולדות העברית וכן בלשון ימינו, כגון עמד לעומת נעמד. יש שבלשון המקובלת רווח פועל בבניין קל המציין שינוי מצב, ואולם בפי ילדים משמש במקומו פועל בבניין נפעל, כגון נשׂבע (לעומת שָׂבַע), נטבע (לעומת טָבַע).[2] מגמה זו בלשון הילדים מראה שבניין נפעל נתפס כתבנית טבעית של פועלי שינוי מצב.

גם הפועל אָבַד בבניין קל מציין שינוי מצב, ולפיכך אין כל הבדל משמעות בינו לפועל נֶאֱבַד בבניין נפעל. סביר להניח שדוברים רבים בוחרים שלא במודע בפועל נֶאֱבַד משום שהם חשים במשמעות המיוחדת של שינוי והתהוות שיש לבניין נפעל. לעומתם דוברים שלשון המקרא קרובה לליבם יעדיפו לרוב את הפועל אָבַד בבניין קל.

התלבטות דומה מתעוררת לעיתים על הפעלים כָּבָה ונִכְבָּה. גם כאן הצורה הקלסית, המתועדת במקרא ובמשנה, היא כָּבָה בבניין קל,[3] ואילו הפועל נִכְבָּה בבניין נפעל מאוחר יותר, בעיקר מימי הביניים. גם במקרה הזה משמעות שני הפעלים זהה, שניהם מציינים שינוי מצב, ואין פגם דקדוקי אף לא באחד מהם.

הלך לאיבוד

הצירוף הלך לאיבוד עשוי להיתפס לשון הדיבור; אולי הוא אפילו מזכיר ביטויי עגה מובהקים כמו "הלך פייפן" (מן היידיש – איז געגאַנגען פֿײַפֿן; הפירוש המילולי של הפועל פֿײַפֿן הוא 'לשרוק'). ואולם אין הצירוף הלך לאיבוד מחידושי העברית בת ימינו. ככל הנראה הוא נוצר בהשפעת הצירוף הארמי קאזיל לאיבוד המשמש בתלמוד הבבלי (כגון עבודה זרה לג, ע"א). בפירושי המקרא של רש"י, אבן עזרא ורד"ק הביטוי מצוי בשתי גרסאות: הלך לאיבוד והלך לאבדון, ומעניין שהבחירה במילה המקראית אֲבַדּוֹן שכיחה יותר בלשון הפרשנים מן הבחירה במילה התלמודית איבוד.

הפועל הָלַךְ ומקביליו בלשונות אחרות משמשים במטבעות לשון רבים מאוד. בין היתר, הפעלים האלה מצויים בהרבה ביטויים שמשמעותם שינוי והתהוות. כך הפועל to go באנגלית משמש בצירוף to go missing הדומה לביטוי העברי 'ללכת לאיבוד' ובעל משמעות זהה, וכן בביטויים to go mad – 'להשתגע', to go bald – 'להקריח' ועוד הרבה. בעברית רוב הביטויים הכוללים את הפועל הָלַךְ דווקא אינם מציינים שינוי אלא אורח חיים או אופן פעולה. ויש שבתקופות לשון שונות נוצרים צירופים קרובים בצורה ובמשמעות גם יחד, לדוגמה הָלַךְ בֶּטַח במקרא (משלי י, ט) לעומת "הלך על בטוח" בעברית המדוברת בת ימינו.

כתבה קרן דובנוב

_________________________

[1] "וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יב, ב) – 'הייתה במצב טומאה', לעומת "וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ" (במדבר ה, כז) – 'הפכה לטמאה'.
[2] הפעלים נטבע ונשבע אינם ייחודיים לעברית בת ימינו; הם מתועדים גם בספרות ימי הביניים ובמקורות כתובים מאוחרים יותר.
[3] כגון משלי לא, יח; משנה תמיד ג, ט.

מה הכתיב המלא התקני?

מה ההבדל בין המילים?

מוזמנים לשחק ביישומון "חידון החלופון" שיזם ופיתח גלעד כינורי (בוגר כיתה י"א מזיכרון יעקב). החידון – שאלות טריוויה על חלופות עבריות למילים לועזיות – נעשה בשיתוף עם האקדמיה. הורידו ושחקו

היה לנו את העונג לארח בבית האקדמיה וביד אליעזר בן־יהודה את תלמידי כיתה י"ב 3 מבית הספר ברנקו וייס ברעות, במהלך הסיור הצגנו לתלמידים את סיפור תחייתה של השפה העברית, הצגנו את פועלו של אליעזר בן־יהודה, סקרנו את המשמעויות של השמות של תלמידי הכיתה שהציגו שאלות מחכימות ומעשירות.

תמונות ומשובים של התלמידים על הסיור:

האם נכתוב יום־יומי או יומיומי, בין־לאומי או בינלאומי, מדזווית או מד זווית?

האקדמיה ממליצה על כתיבה של צירופים כגון אלו בשתי תיבות. וכך נאמר בהחלטת האקדמיה משנת תשי"ח (1958), שיוחדה לצירופים בעלי תחיליות: "שמות המורכבים ממילת־יחס ושֵם, כגון 'בין־לאומי', 'על־מפלגתי', 'תת־קרקעי', נכתבות בשתי תיבות ומקף ביניהן".[1]

מה הסיבה להמלצה זו?

נתבונן במילים האלה: "דוקרן", "דופרית", "דושן", "זיפנוצה" (שמות צמחים); "מדריק", "חדנימיות", "בריומיים", "אלצבעוני". ללא ספק יֵקַל לקורא העברי להבין את המילים האלה כשהן כתובות בשתי תיבות: דו־קרן, דו־פרית, דו־שן, זיף־נוצה; מד־ריק, חד־נימיות, בר־יומיים (חרקים שחייהם הבוגרים קצרים מאוד), אל־צבעוני.

העין העברית אינה רגילה לתיבות ארוכות, ומה שמקובל בחלק מלשונות אירופה – לצרף תיבה לתיבה לרצף של מילה אחת – נדיר בלשוננו. העברית היא שפה של מילים קצרות. רובן בנויות משורש ומשקל, ויש בהן בדרך כלל שלוש אותיות שורש בתוספת אות או שתיים של המשקל. מילים אחרות בנויות מבסיס וסיומת קצרה. כשקוראי העברית נתקלים במילים מחוברות וארוכות, הם מחפשים בהן רכיבים מוכרים כמו שורש ומשקל וסופיות, ואינם נוטים לפענחן כסדרה של רכיבים מחוברים זה לזה.

בכתיבה העברית הרגילה אין סימנים לתנועות – וזה מקשה עוד יותר על פיענוח רצפים ארוכים. עוד יש לזכור שלמילה העברית יש נטייה, ולעיתים מצטרפים אליה סיומת רבים, סיומת נקבה או כינוי שייכות, ומאידך גיסא יכולות להצטרף לפניה אותיות מש"ה וכל"ב – אלו וגם אלו מאריכים את המילה ומסרבלים אותה עוד יותר.

במילונים ישנים של ועד הלשון אפשר למצוא צירופים הכתובים בתיבה אחת: מַדְגֹּבַהּ (תר"ץ), אַבְחַי וברבים אַבְחַיִּים (כנגד protzoon), אַבְחֹמֶר וברבים אַבְחָמְרִים (כנגד protoplasma) (שני המונחים האחרונים במילון מיקרוביולגיה, תש"ט). בהמשך התמעטו המונחים הכתובים כך. ההנחיה לכתוב בשתי תיבות יושמה בשמות מורכבים של צמחים. שמות הצמחים שנזכרו לעיל נכתבו בעבר בתיבה אחת, ואילו ברשימה המעודכנת שאושרה באקדמיה בתחילת שנות ה־2000 השמות האלה כתובים בשתי תיבות.

צירופי כלאיים

צירופי כלאיים הם צירופים בעלי רכיב עברי ורכיב לועזי המצטרפים יחד למילה אחת, דוגמת מיקרו־סביבה או מטא־כלל. הכתיבה המומלצת גם במקרים אלה היא בשתי תיבות: ננו־מדע (ולא ננומדע), פוטו־גרעיני (ולא פוטוגרעיני), ביו־רפואי (ולא ביורפואי), מיקרו־אקלים (ולא מיקרואקלים), אולטרה־סגול (ולא אולטרסגול), פרה־רפואי (ולא פררפואי או פרארפואי). בדרך זו הגבול בין הרכיבים ברור והשעטנז אינו מוחלט. יצאו מכלל זה צירופים שכבר השתרשה בהם הכתיבה במילה אחת כמו 'מיקרוגל' ו'אנטישמי'.

מילים לועזיות

בשאלת הכתיבה של מילים מורכבות שכל רכיביהן לועזיים לא נקבעה מדיניות רשמית. הוועדות המכינות את המילונים המקצועיים של האקדמיה הן שקובעות בפועל את כתיבן של מילים אלו. בעשורים האחרונים הנטייה היא לכתוב את המילים הלועזיות (באותיות העבריות) לפי דגם הכתיבה בצד האנגלי: אם המילה באנגלית כתובה בתיבה אחת, כך תיכתב גם המילה בעברית. במילונים מקצועיים אחדים אפשר למצוא מילים ארוכות ומסורבלות כמו אגרנולוציטוזיס, אדרנוליקודיסטרופיה, אוליגודנדרוגליומה, פאוכרומוציטומה, תרמוגלוונומגנטי.[2] עם זאת יש גם כתיבה בתיבות נפרדות, שלא כדרך המונח באותיות הלטיניות, למשל:  הידרו־מטאורולוגיה כנגד hydrometeorology.

יש שנוצרת התנגשות לא נוחה: כך במקרה שהרכיב הראשון נגמר בווי"ו והשני פותח בווי"ו: האם נכתוב kilowatt – 'קילווט' או 'קילו־וט'? וכיצד נכתוב electrovalent – 'אלקטרוולנטי', 'אלקטרובלנטי' או 'אלקטרו־ולנטי'? ו־photovoltaic – 'פוטו־וולטאי', 'פוטווולטאי' או 'פוטובולטאי'? במילונים המקצועיים אפשר למצוא נציגות לכל אחת מן האפשרויות הללו.

הערות

1. מדחום וחבריו: את המילה מדחום במילה אחת כולנו מכירים, אבל רק מיעוטנו יודעים שצורת הרבים שלה היא על דרך נטיית המילה חום, כלומר מדחוּמִּים. לעומת זאת את שאר אמצעי המדידה נכתוב בשתי מילים: מד גובה, מד זווית, מד מעלות, מד לחות, מד ריק (במילוני ועד הלשון אפשר למצוא את חלקם בתיבה אחת). כך גם נוכל ליצור בקלות צורות רבים כמו מדי גובה, מדי זווית, ונימָּנע ממפלצות לשון מסוג מדגבהים, מדזווויות.

2. אב טיפוס: לפי החלטת האקדמיה הצירוף נכתב בשתי תיבות – במקף 'אב־טיפוס' או בלעדיו, ולצורת הרבים יש שתי אפשרויות: 'אבות טיפוס' או 'אבות טיפוסים' (אבל לא אבטיפוסים).

3. "יומולדת" ו"בצפר": כתיבים אלו משקפים את לשון הדיבור, ושׁוֹרֶה עליהם חינו של משלב לשון זה. כמובן אין מקומם בכתיבה רשמית.
'יום הולדת' הוא צירוף סמיכות רגיל; מינו הדקדוקי זכר, על פי מין הנסמך (יום), ולכן אנחנו מברכים ב"יום הולדת שמח", אמורים לשאול "מתי יהיה לך יום הולדת?" ומקווים לחגוג "ימי הולדת רבים".
הכתיב "בצפר" (במקום 'בית ספר') נולד משגיאת כתיב של לומדים צעירים שכתיבתם משקפת את מה שהם שומעים.[3] אילו הקפידו הדוברים ליידע כהלכה את הצירוף 'בית הספר' (ולא "הבית ספר") ספק אם הייתה נוצרת שגיאת הכתיב הזאת.

__________________________

[1] לעניין המקף ראו כאן.
[2]  המילים באות במילוני האקדמיה בניקוד: אַגְרָנוּלוֹצִיטוֹזִיס (agranulocytosis), אַדְרֵנוֹלֵיקוֹדִיסְטְרוֹפְיָה (adrenoleukodystrophy), אוֹלִיגוֹדֶנְדְּרוֹגְלִיּוֹמָה (oligodendroglioma), פֵאוֹכְרוֹמוֹצִיטוֹמָה (pheochromocytoma) – כל אלו מן המילון למונחי רפואה, תשנ"ט; תֶּרְמוֹגַלְוָנוֹמַגְנֵטִי (thermogalvanomagnetic) ממונחי פיזיקה מודרנית, תשנ"ג.
[3] כך נוצר גם הכתיב "צומת לב" (תשומת לב) – חיבור של התי"ו והשׂין הנשמע ts.

בקיץ תרצ"ט (1939) פנה אל ועד הלשון אדם ששמו אריה בראון — "פועל בניין" כפי שהקפיד להקדים לשמו — בעניין קביעת מונחים עבריים "לכלי עבודה בבנאות". מובא כאן תצלום המכתב בלוויית הערות המבוססות על בירורים שערכה קורדליה הסטרמן ממפעל המילון ההיסטורי.

• כף סידים, קֶלנַה, מסתרינה – המונח "כַּף הַסַּיָּדִים" נקבע במילון למונחי בנאות כלליים משנת תרפ"ח (1928) של ועד הלשון כנגד trowel באנגלית ו־Kelle בגרמנית (לא ברור אפוא מניין הנו"ן במילה הלועזית קלנה שבמכתב). בהמשך נקבע כַּף־הַחְלָקָה. כיום מקובל 'כף בנאים', 'כף טייחים'. המונח הערבי مَسْطَرِين (מַסְטָרִינָה) משמש עד היום בקרב אנשי המקצוע.
• פלס מים, משקל מים, waserwage – המונח פֶּלֶס מַיִם כלול במונחים שפורסמו בשנת תרפ"א (1921) בזכרונות ועד הלשון (מחברת ה). בשנת תרפ"ט (1929) הוצע המונח מֹאזֶן מים. הכתיב התקני בגרמנית: Wasserwaage.
• פאראפט (parapet באנגלית ובצרפתית) – מעקה.
• פאנל – ועד הלשון קבע את החלופה סָפִין (לימים סְפִין) במונחי ארכאולוגיה משנת תש"ב (1942): חלק של קיר או חיפוי קיר שמסביבו מעין מסגרת העושה אותו ליחידה לעצמה.
• אנטרסול (מצרפתית: entresol) – עליית גג, קומת ביניים.
• נישֶׁה (כך בגרמנית: nische, הצורה הרווחת נישָה על פי הרוסית), כוך – ניקוד המילה בחולם על פי כמה מסורות בלשון חז"ל. את החלופה העברית גומחה קבע ועד הלשון במונחי הארכאולוגיה.
• קרַץ־פוץ, וַוש־פוץ – סוגי טיוח; הרכיב Putz משמעו בגרמנית טיוח.
• "עבודות־פילץ" – Filz בגרמנית הוא לֶבֶד.
• מליש – המונח שהוא עילת המכתב. מסתבר שמקורו בערבית: مالج (מאלִג') – כף טייחים. למילה זו יש גרסאות שונות בניבים הערביים, ואחת מהן היא בשי"ן בסוף. עד היום המונח משמש אצל אנשי המקצוע בצורות: מאלץ' (או מלץ'), מאלג'.

• כפיס – במשנה מידות ג, ד נאמר: "לא היו סדין אותו [= את המזבח] בכפיס שלברזל שמא יגע ויפסול, שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך". גרסה אחרת: "בכפים של ברזל". בעקבות גרסה זו וכן על פי ההקשר פירשו במשנה 'כף סיידים'. בתלמוד הבבלי, שבת פ ע"ב, נזכר הכלי 'כף של סיידין'. המילה המקראית היחידאית כָּפִיס – "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (חבקוק ב, יא) מתפרשת ברגיל גזיר עץ. יש מילונים שקשרו בין כפיס המקראי לכפיס שבמסכת מידות, אך יש שראו בהם ערכים נפרדים.

מתוך אתר טמבור – "מאלג' ידית פלסטיק"

מתוך אקדם גיליון 54

מונחי רכבת מתוך לוח אמצעי התחבורת (תחבורה) שפורסם בשנת תרצ"ה (1935) מטעם הברית העברית העולמית. לחוברת המלאה

בישיבות מליאת האקדמיה בראשית שנת תשע"ח (ישיבות שנה ושנו, מרחשוון וכסלו תשע"ח, 2017) אושר הפרק השני של המילון למונחי בלשנות, שעניינו מונחי תורת הצורות. את המילון הכינה הוועדה למונחי בלשנות, וזה הפרק השני מפרקי המילון שזכה לאישור.

במונחים שאושרו בפרק זה:

• חֵלֶק דִּבֵּר (לצידו יוכל להתקיים גם הצירוף הוותיק חֵלֶק דִּבּוּר)
• גְּרֵרָה (אטרקצייה, attraction)
• אִבּוּן, fossilization
• אִיּוּךְ (של רכיב ברכיב אחר; מודיפיקציה); מְאַיֵּךְ (modifier)
• מִדְבָּק (agglutination); לָשׁוֹן מִדְבָּקִית (agglutinative language)
• מִלּוּן (lexicalization); מְמֻלָּן (lexicalized)
• שָׁרְשָׁן (עמדה של עיצור שורש בתבנית, למשל בפועל טִלְפֵּן ט = שורשן 1, לפ = שורשן 2, ן = שורשן 3)
• גּוֹן־צוּרָן (אָלוֹמוֹרְף)
• הֶבֵּטִי (אַסְפֶּקְטוּאָלִי)
• הִדַּקְדְּקוּת (גרמטיקליזציה)
• הַתְאָרָה (הפיכת מילה לשם תואר)
• הַעֲצָמָה (הפיכה של מילה לשם עצם)
• תַּחְדִּישׁ (neologism)
• מִלָּה גָּלְמִית (מילה שאי אפשר לפרק לצורנים)
• מִלָּה קַמָּאִית (מילה גולמית מאוצר המילים המקורי של השפה)
• מִלַּת כִּלְאַיִם (מילה שמקור רכיביה בלשונות שונות, כגון קיבוצניק)
• מִלַּת רְפָאִים (מילה הבאה במילון או במחקר ויסודה בטעות, כגון 'מחשמה' במילון בן־יהודה)
• מַעֲרֶכֶת נְטִיָּה (פָּרָדִיגְמָה)
• נְטִיָּה מְדֻמָּה (מערכת שנראית כנטיית מילה אחת אף שרכיביה ממוצא שונה, כגון איש–אישה)
• עֵרוּב צוּרוֹת (כגון הוֹזִיל, הוֹזִיז)
• צוּרָה מְעֹרֶבֶת (צורה בעלת מאפיינים של שתי מערכות נטייה, כגון מִשְׁתַּחֲוִיתֶם [יחזקאל ח, טז])
• צוּרָנִי-תַּחְבִּירִי (מוֹרְפוֹסִינְטַקְטִי)
• אַב־סוּג דִּקְדּוּקִי (קָטֵגוֹרְיָה דִּקְדּוּקִית)
• רִבּוּי תְּמִידִי (כמו במילים רחמים, נעורים)
• שִׁיּוּם (מַתַּן שֵׁמוֹת לדברים)
• תַּשְׁלִים (סופלציה)
• הַצְבָּעָה (דאיקסיס); כִּנּוּי מַצְבִּיעַ (כינוי דאיקטי)
• כְּפֵלָה [דובלטה; שתי מילים או יותר שגיזרונן אחד אך צורתן ומשמעותן נבדלות, כגון מחסן ומגזין]

בישיבותיה האחרונות של האקדמיה (במרחשוון ובכסלו תשע"ח) אושרו מילים בשימוש כללי ומונחים שונים, רשימה של מונחים בבלשנות וכמה החלטות בדקדוק. במילים שאושרו: בקבוקית תמורת אמפולה, כמוסות קפה תמורת קפסולות קפה, אבהתנות (פטריארכליות) ואימהתנות (מטריארכליות).

מליאת האקדמיה אישרה בישיבתה השבוע כמה מילים שהציעה הוועדה למילים בשימוש כללי. המילים נקבעו בעקבות פניות הציבור, והוועדה נעזרה בקביעתן בציבור הרחב:

• בַּקְבּוּקִית (במקום אמפולה)
• חֵמֶת (במקום "שלוקר"; חלופה מן המקרא המוכרת מסיפור גירוש הגר וישמעאל: "וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר", בראשית כא).
• כְּמוּסַת קָפֶה (במקום קפסולת קפה); וכך גם כמוסת קקאו, כמוסת וניל.

נוסף על כך אושרו כמה מונחים בתחום מדעי החברה (השלמה למילון למונחי גאוגרפיה אנושית), ובהם החידושים:

• אַבְהָתָנוּת (פטריארכליות), אַבְהָתָנִי (פטריארכלי)
• אִמְּהָתָנוּת (מטריארכליות), אִמְּהָתָנִי (מטריארכלי)

אושרו גם מונחים שכבר מקובלים בשימוש: דַּר רְחוֹב ('הומלס') ודָרוּת רְחוֹב  לעומת חֲסַר דִּיּוּר וחֶסְרוֹן דִּיּוּר (מצב שבו אדם מסוים חסר כתובת ומקום לינה קבוע).
עוד נקבעו המונחים: מֶרְחַב שֵׁרוּת (המרחב הגאוגרפי שתושביו מקבלים שירות ממוסד מסוים או מעיר מסוימת), כִּלּוּי עִיר (urbicide), בִּנּוּי פְּנִים־עִירוֹנִי (infill, בינוי בתוך הרקמה העירונית הקיימת).

כמו כן נקבע המונח קוֹדָר (קוד תגובה מהירה; QR code). בתחום המיקרוביולוגיה נקבע חִישַׁת מִנְיָן (quorum sensing, יכולתם של חיידקים לאמוד את צפיפותם בסביבתם על ידי הפרשה וקליטה חוזרת של מולקולת איתות).

אושרה רשימת מונחי תורת הצורות שהכינה הוועדה למונחי בלשנות. הרשימה מחזיקה יותר מ־300 מונחים, ובהם גם כמה וכמה חידושים. להרחבה

החלטות בדקדוק

מליאת האקדמיה אישרה גם כמה החלטות בדקדוק:

• צורת הנקבה של אַפּוֹטְרוֹפּוֹס היא אַפּוֹטְרוֹפְּסִית או אַפּוֹטְרוֹפְּסָה, וברבים אַפּוֹטְרוֹפְּסִים (וזאת אף על פי שלפי ספרות חז"ל צורת הנקבה היא אפוטרופא וצורת הרבים אפוטרופים).
• נטיית הפועל אָהַד היא כנטיית הפועל אָהַב: אֹהַד יֹאהַד וגם אֶאֱהַד יֶאֱהַד. החלטה זו מוסיפה לרשימה של פועלי פ"א יֹאבַד, יֹאמַר, יֹאכַל, יֹאהַב, יֹאחַז, יֹאפֶה, יֹאבֶה את הפועל המחודש אָהַד (חידושו של אליעזר בן־יהודה).
• ראשי תיבות שמקורם אינו עברי: ראשי תיבות שמקורם בלעז יסומנו בדרך כלל בגרשיים, כגון אונסק"ו, ימק"א, נאסד"ק (אף על פי שהאותיות אינן מייצגות מילים עבריות). לעומת זאת ראשי תיבות שמקורם בערבית אין מסמנים בגרשיים – שכן גם בערבית מתייחסים לראשי התיבות האלה כמילים רגילות, כגון חמאס, פתח, דאעש.

אושררה מהדורה חדשה של כללי הפיסוק לקראת הוצאתם לאור בקרוב.
לעדכונים נוספים שאושרו בתחום הדקדוק, הכתיב והתעתיק ראו כאן.

6/12/2017 – הארץ: חידושי האקדמיה ללשון: אבהתנות במקום פטריארכליות ובקבוקית במקום אמפולה
אבהתנות במקום פטריארכליות ובקבוקית במקום אמפולה. באקדמיה גם אישרו מונחים שכבר השתרשו, כמו דרי רחוב במקום הומלסים, ומרחב שירות כתחום הגיאוגרפי שתושביו מקבלים שירות מעיר כלשהי.

6/12/2017 – ישראל היום: נגמרו הקפסולות? מעכשיו יש כמוסות קפה
האקדמיה ללשון העברית אישרה מילים חדשות והחלטות בדקדוק. אז איך תגידו שלוקר מעכשיו?

6/12/2017 – ערוץ 7: לקחתם חֵמֶת לטיול?
האקדמיה ללשון העברית פרסמה שורת החלטות: קפסולות קפה ייקראו מעתה "כמוסות קפה", ניתן יהיה לומר "דרי רחוב" במקום "הומלסים".

6/12/2017 – מאקו: מהיום אמרו "חמת" במקום "שלוקר"
השפה העברית ממשיכה להתחדש: האקדמיה ללשון העברית מסכמת כמה וכמה חידושים בשפה מהעת האחרונה. בין החידושים תוכלו למצוא מילים שנועדו לשימוש יום-יומי כמו גם מונחים מקצועיים שונים. מבין שלל החידושים, אנחנו כבר יודעים על מה תדברו בפינת הקפה במשרד.

6/12/2017 – מעריב: הכירו את הבקבוקית והחמת: המילים החדשות שיחליפו מושגים לועזיים
זה הזמן להיפרד מקפסולות הקפה, משלוקרים ומפטריאכליות: האקדמיה ללשון העברית, שנעזרה בציבור הרחב ובמומחים, פרסמה מונחים חדשים. אז עכשיו נותר רק לשנן.

5/12/2017 – 103FM: עברית שפה יפה
תמר מהאקדמיה ללשון העברית: "כשמדברים בישראל על 'טאקט' זה בהקשר של 'חוסר טאקט'".
תמר מהאקדמיה ללשון העברית משתפת פנינים מדף הפייסבוק של האקדמיה – "למה אומרים מצח נחושה ולא מצח נחוש?"

5/12/2017 – וואלה: חמת במקום שלוקר, כמוסות קפה במקום קפסולות: המילים החדשות
האקדמיה ללשון עברית אישרה שורה של מילים וכללי דקדוק חדשים: הומלסים ייקראו דרי רחוב, פטריארכליות תכונה "אבהתנות" ואמפולה תוחלף ב"בקבוקית". המונח קוֹדָר נקבע ל-QR code.