את מסענו המפותל בעקבות הנחש נפתח בספר הספרים. שם, מתברר, משמש בהקשר של נחשים רק הפועל נָשַׁךְ, למשל בברכת יעקב לדן "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ… הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (בראשית מט, יז). כך גם במימרה הידועה של קהלת "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (י, ח).

‍‍בלשון חכמים שני הפעלים משמשים בהקשר של נחשים ללא הבדל משמעות. יתרה מזו: לפי הדעה הרווחת במחקר, השורש של הִכִּישׁ – נכ"ש – אינו אלא שיכול עיצורים של נש"ך. לפי זה הִכִּישׁ ונָשַׁךְ התגלגלו מאותו המקור, וממילא הוראתם היסודית זהה. 

‍‍בלשון ימינו בשימוש הרגיל ניכרת העדפה לפועל הִכִּישׁ, אולי בשל היותו ייחודי לנחשים, אך לצד זה יש שימוש גם בנָשַׁךְ – למשל במשחק המילים הידוע "נחש נשך נחש…". עוד נראה ש'הכשה' מתקשרת בתודעתם של רבים לשיני ארס, ועל כן יש הנוקטים את הפועל הִכִּישׁ לנחש ארסי ואת נָשַׁךְ לנחש לא ארסי. 

‍‍במינוח הזואולוגי ההבחנה בין הפעלים קשורה דווקא לטכניקה ולאנטומיה, כמוסבר באנציקלופדיה 'החי והצומח של ארץ ישראל':

ארס הנחש מוחדר אל גופו של הקרבן באחת משתי דרכים: נשיכה או הכשה. לנחשים המכישים יש שיני־ארס מיוחדות בלסת העליונה. הן מקופלות בדרך כלל בחלל הפה, ונשלפות ומזדקרות רק כאשר הנחש מתכוון להכיש. בנשיכה תופס הנחש בפיו את הקרבן, או אחד מאיבריו, לוחץ בשתי לסתותיו, ומזריק את הארס תוך כדי נשיכה. בהכשה הנחש פוער את פיו, ומכה בלסת העליונה בלבד. ('זוחלים ודוחיים', עמ' 161)

עם זאת גם בלשון המקוצעית הולכת ומשתרשת ההבחנה המבוססת על קיומו או אי קיומו של הארס – כמו שעדכן אותנו לוכד נחשים.

למילה צמיג שתי הגיות רווחות: צְמִיג וצָמִיג, אך על פי החלטת האקדמיה רק ההגייה צְמִיג – במשקל פְּעִיל – נחשבת תקנית.

המילה צְמִיג היא חידוש בן זמננו, המבוסס על המילה צֶמֶג – מוהַל חלבי שנוצר בכמה סוגי צמחים, והוא המקור לגומי. בעבר ייצרו את הצמיגים מצמג, אך כיום מייצרים אותם גם מגומי סינתטי.

י"א באלול תרי"ז – י"ז באלול תרצ"ה (1857–1935)

הרב חיים הירשנזון היה שותף לייסוד חברת "שפה ברורה" ו"ועד הספרות" שלה בשנת תר"ן (1889), ופעל – הוא ואשתו חווה – עם בן־יהודה וחבריו להפצת הדיבור העברי.

חיים הירשנזון נולד בצפת. למד בישיבות בצפת ובירושלים. לימד בבית הספר "למל" שבירושלים (מ־1885), ובעקבות זאת החרימו אותו קיצונים ירושלמים והוא יצא נגדם בגלוי בעיתוני התקופה.

יסד את כתב העת התורני־מדעי "המסדרונה" (1984–1989) שכתבו בו משכילים מאירופה ומירושלים. ב־1889 עבר לאיסטנבול וניהל בית ספר עברי שלמדו בו בעברית, ולימד בבית מדרש לרבנים. ב־1904 השתתף בקונגרס הציוני השישי בבאזל, ומשם יצא לארצות הברית וכיהן כרב בעיר הובוקן (ניו ג'רסי) עד מותו. היה ממייסדי תנועת המזרחי.

מגיל צעיר התעניין בחקר הספרות העברית הקדומה – מקרא, הלכה ותלמוד ועוד. הוא הכיר בשינויים שחלו בחברה היהודית ובמגמות החילון ועסק בכך בכתביו, ובעיקר בתשובות ההלכתיות שכתב ושכונסו בספר מלכי בקודש.

מפרסומיו: סדר הושענות (1887); סדר התלמוד (1891); ספר ימים מקדם (1908); מלכי בקודש (1919; מהדורה חדשה 2006–2012); מוצאי מים (1924); תורת החינוך הישראלי (1927); מושגי שווא והאמת (1932); תורת ארץ ישראל (1935).

המדור לספרות הגאונים

• עובד באקדמיה משנת תשע"ה (2014)

חיבורים לקבלת תואר

• תואר דוקטור: "השדה הסמנטי של מלבושים בלשון המקרא", אוניברסיטת בר אילן, 2004

פרסומים נבחרים

• "התפתחויות סמנטיות בלשון חז"ל – השדה הסמנטי של תענוג", דברי החוג הישראלי לבלשנות (מפגשים 29 ו-31), חוברת 20 (2015), 80-61
• "לימוד המשנה השבועי – עדויות מהגניזה", נטועים יט (2015), עמ' 171-196
• "סדר אליהו רבה – קווים ייחודיים של הלשון", מים מדליו 26-25 (תשנ"ד-תשנ"ה), עמ' 193-175
• "מקור כתוב לאגדה תלמודית אחת", אורשת ה (תשע"ד), עמ' 107-95
• "חלומות באספמיא או châteaux en Espagne?" הד האולפן החדש 102 (קיץ תשע"ד), עמ' 98-94
• "בית שעאר, הנזיר לאזאר והפעילות הרוסית בהרי גוש עציון במחצית הראשונה של המאה העשרים", על אתר יח (שבט תשע"ד), עמ' 58-39
• "האם אכן אמר מתתיהו מי ל' אליי", המעיין נד,ב (208), תשע"ד, עמ' 27-22
  תולדות המילה 'ממולח', הד האולפן החדש, 101 (סתיו תשע"ג), עמ' 167-158
  מערכת מידות האורך בתקופת המשנה – בין סמנטיקה לחקר התרבות", נטועים יח (תשע"ג), עמ' 153-143
• "החשיבה המטה־לשונית של חז"ל – זמן־אספקט־מודוס", דברי המפגש השנתיים של החוג הישראלי לבלשנות על שם חיים רוזן 19, 2013, עמ' 38-15
• "האם היה מצפון לדויד המלך? לתולדות המושג והמונח 'מצפון'", בלשנות עברית 55 (תשס"ה), עמ' 14-7.
• "מה יסייע לתלמידי האולפן להכיר את אוצר לשון המקרא?", הד האולפן החדש 85, תשס"ג, עמ' 77-73
• ""יהודים זייפו את התורה": קריאה חדשה של האשמה ישנה", דברי הכנס ה-15 של לימודי היהדות בחבר העמים "ספר", 2008, כרך ב', עמ' 100-90 [ברוסית]
• "הסיפור החסידי שמתפקד כמו נוסחת הלחש", ביטאון האוניברסיטה העברית 28, 2005, עמ' 130-117[ברוסית] .
• "כיסויי ראש בתנ"ך: ניתוח קבוצה לקסית-סמנטית", דברי הכנס הבין-אוניברסיטאי ה- 2 של פילולוגים, מוסקבה, 2001 [ברוסית]
• "מקריאת הטקסט אל תלמוד תורה: מגילת רות", בית הספר היהודי החדש 9, 2001, עמ' 80-71 [ברוסית]
• כל פירושי רבי אברהם אבן עזרא לספר בראשית בתרגום לרוסית עם הערות וביאורים, תרגום וביאור: אריה אולמן, 2014, מוסקבה
• “Cultural History through a Semantic Prism: The Length Measures in the Jewish Culture in the Hellenistic Time”, Review of Rabbinic Judaism, 15:1, 2012, pp. 99-110

ביום שני
ה' בתשרי תשע"ח,
25 בספטמבר 2017
בשעה 17:00–19:00

התכנסות החל ב־16:30

                                    תוכנית הערב

• חיים באר, האגדה בית יוצר לנשמת האומה
• חמוטל בר־יוסף, "גילוי וכיסוי בלשון" והסימבוליזם הרוסי
• עמינדב דיקמן, ביאליק והלשון העברית

מנחה: רונית גדיש

מופע משירי ביאליק
שירה ונגינה: חזי חאיט ועתליה לביא

ראו גם: חיים נחמן ביאליק איש הלשון

כתובת האקדמיה ללשון העברית: קריית האוניברסיטה העברית, גבעת רם, ירושלים

*מומלץ להביא בגדים חמים.

יש לרכוש כרטיסים מראש:

גם אנשי הטכנולוגיה העילית (הידועים בשמם הלועזי "הייטקיסטים") מתחבטים  בסוגיות בעברית, בעודם חולמים על האקזיט שישלח אותם לחיי אושר ובעיקר עושר.
‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍
בשיתוף פעולה עם רשות החדשנות מצורפת רשימת מילים שוודאי תעניין את העובדים החרוצים אשר אולי שכחו כבר את שפת אימם: 
‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍
סטארט אפ? חברת הֶזְנֵק!
ביג דאטה? נתוני עָתֵק!
דיגיטלי? סִפְרָתִי!
מצ'ינג? מימון תואם!
רילוקשיין? עִיתוּק!
וין וין (win-win)? רֶוַח לַכֹּל! (בלי ניקוד: רווח לכול)
וידג'ט? יישומון!
פוסט? רְשׁוּמָה!
באג > תֶּקֶל?
נטוורקינג? רישות! (בהקשר העסקי רווח הצירוף "רישות עסקי")
‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍
ואיך אומרים בעברית אקזיט? ‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍
בדיון שהיה בעבר בוועדה למילים בשימוש כללי עלו ההצעות תְּצוּאָה (על משקל תְּשׂוּאָה) והֶנְפֵּק, אך היו שטענו שדי במילים הקיימות מימוש והנפקה. מה דעתכם?
תגובות והצעות תוכלו לכתוב לנו כאן (minhashetah@hebrew-academy.org.i). ‍‍

מה עומד מאחורי ראשי התיבות צה"ל – האם הצירוף הלא מיודע 'צבא הגנה לישראל' או הצירוף המיודע 'צבא ההגנה לישראל'.

לפי ההיגיון הלשוני מכיוון שמדובר בצבא מסוים אחד וידוע – שמו המלא של צה"ל צריך להיות מיודע: צבא ההגנה לישראל. אלא שב"חוק יסוד צה"ל" הופיע השם ללא יידוע. ושינוי לשון החוק הוא עניין לא פשוט בכלל.

שמשון הופמן, ששימש שנים רבות קמ"ט העריכה והמינוח של צה"ל, מתאר (בספרו לשון צה"ל בשנים התש"ם–התשע"ד) את דרך הייסורים שהיה עליו לעבור כדי להחזיר את ה"א הידיעה לשם "צבא ההגנה לישראל". בינתיים נותרה לשון החוק בעינה, ואולם במאמץ מתמשך הצליח הופמן להטמיע את השם המיודע – ראשית במילון למונחי צה"ל שבעריכתו, ובהמשך בשורה ארוכה של מסמכים ופרסומים של הצבא, בשלטים, בסמל צה"ל ועוד. כן הוא פעל להוסיף את היידוע לשמותיהם של יחידות בצה"ל כגון חיל ההנדסה, חיל החינוך והנוער, המשטרה הצבאית.

בהזדמנות זו ראוי להזכיר שגם במשרדי הממשלה יפה היידוע, ולכן יש לומר המשרד לביטחון הפנים (ולא כפי שנשמע לפעמים "המשרד לביטחון פנים").

חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, עלה בשנת תרפ"ד (1924) לארץ ישראל והתיישב בתל־אביב. הוא עמד בראש אגודת הסופרים, ייסד את התכנסויות "עונג שבת" ב"אוהל שם" והפך את תל־אביב למרכז תרבותי־ספרותי.

מיד עם הגעתו של ביאליק לארץ הוא הצטרף לוועד הלשון העברית והיה לנשיאו. הוא פעל בכל תחומי העשייה של הוועד: בביתו התכנסו ישיבות של הוועד, הוא יזם הקמת ועדות מינוח מקצועיות והשתתף השתתפות פעילה בקביעת מונחים; הוא פעל ללא לאות בגיוס כספים לוועד; בהשתתפות אחרים יזם מפעלים חדשים ובהם ייסוד כתב העת לשוננו, הקמת חברת אמוני הלשון, ייסוד המדור "לשוננו לעם" בעיתונות ועוד. בתקופתו כהונתו כנשיא התרחבה מאוד פעולת הוועד ולא הצטמצמה עוד לירושלים בלבד. ביאליק חידש מונחים רבים בוועדות המקצועיות שהשתתף בהן בתחומים כמו טכניקה, נגינה, עבודות עץ, שמות דגים ובוועדה לשיפור הלשון. בעקבות נאומו הנמרץ בקונגרס הציוני השבעה עשר בבאזל (1931) אישרה מליאת הקונגרס סיוע כספי של ממש לוועד הלשון.

פחות משנה לאחר מותו פרסם יצחק אבינרי מילון לחידושי ביאליק ובו נאספו מאות מילים שחידש המשורר – הן בכתיבתו הספרותית הן בפעילותו בוועדות המינוח של ועד הלשון, ובהן יבוא, יצוא, ערגה, מצלמה, תגובה, תאונה, נשורת, מטוס, אוורירי, תווית וגחלילית.

כעת תקיים האקדמיה ללשון העברית ערב עיון מיוחד שיוקדש לקשר בין ביאליק לעברית.

בערב העיון ירצה חבר האקדמיה והסופר חיים באר על 'האגדה – בית יוצר לנשמת האומה'. המשוררת פרופ' חמוטל בר־יוסף תדבר על מסתו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" והסימבוליזם הרוסי. חבר האקדמיה פרופ' עמינדב דיקמן ישוחח על 'ביאליק והלשון העברית'. את האירוע תנחה רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון. במבואת האקדמיה יוצגו תעודות מארכיון האקדמיה הפותחות צוהר לפעילותו של ביאליק בוועד הלשון.

הערב ילווה במופע מוסיקלי משירי ביאליק בהשתתפות חזי חאיט ועתליה לביא.

"ביאליק והעברית" – יום שני ה' בתשרי תשע"ח, 25 בספטמבר 2017, בשעה 17:00–19:00.

התכנסות החל ב־16:30. מומלץ להצטייד בבגדים חמים. לרכישת כרטיסים בעלות של 25 ₪ היכנסו לאתר האקדמיה: ivrit@hebrew-academy.org.il.

לפרטים נוספים: 02-6493555 (בשעות 8:00–15:00).

שמו של הים שלחופו אנו שוכנים הוא הים התיכון – בה' הידיעה לפני שתי המילים.

תִּיכוֹן הוא שם תואר שמשמעו 'פנימי' או 'אמצעי', כגון "הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן" (שמות לו, לג), "הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה" (שופטים ז, יט). שם התואר תִּיכוֹן גזור מן המילה תּוֹךְ: צורתו המתבקשת הייתה תּוֹכוֹן בשתי תנועות o, אלא שבתהליך המכונה היבדלות הפכה ה־o הראשונה ל־i, כלומר החולם הראשון הפך לחיריק (השוו רֹאשׁ–רִאשׁוֹן, ובדומה לכך חוּץ­–חִיצוֹן). 'הים התיכון' פירושו אפוא 'הים הפנימי' או 'הים האמצעי', ושמו הוא צירוף של שם עצם ושם תואר, בדיוק כמו 'הגליל העליון', 'הים האדום', 'העיר העתיקה'.

במקרא ובעברית בת ימינו מיידעים צירופי שם ותואר על ידי הוספת ה' הידיעה לפני כל אחת ממילות הצירוף: הילד הנחמד, העיר העתיקה, וכך גם הים התיכון (שלא כצירופי סמיכות, שבהם ה' הידיעה באה רק לפני המילה האחרונה: שולחן הכתיבה, ים המלח). אומנם בלשון חז"ל מקובל למדי ליידע רק את שם התואר כגון 'כנסת הגדולה', לולב הגזול' (אפילו במקרא מצויה מעט הדרך הזאת כגון 'יום השישי'), אך מכיוון שאיננו נוהגים כך בלשון ימינו – נעדיף לומר 'הים התיכון' ולא 'ים התיכון'.

ומה בדבר 'ים תיכון' בלא כל יידוע? הצירוף הלא מיודע תקין כמובן מבחינה דקדוקית, אלא שהוא יפה למושג כללי ולא לשם פרטי של ים מסוים. ואומנם כבר בשנת תרפ"ח, 1928, קבע ועד הלשון את המונח יָם תִּיכוֹן תמורת המונח הלועזי inland sea. ההגדרה של המונח הגאוגרפי 'ים תיכון' היא, כמובא באנציקלופדיה העברית, "ים המהווה חלק ממערכת האוקיינוסים של כדור־הארץ, אך מוקף מכל עבר יבשה ומחובר לגוף העיקרי של אחד האוקיינוסים באמצעות מצר־ים, שהוא צר ביחס לגָדלו של הים עצמו". אם כן מבחינה גאוגרפית הים שלנו הוא ים תיכון, אבל שמו הוא הים התיכון.

לתולדות שמו של הים

בתנ"ך ובספרות חז"ל שמותיו של הים שלנו הם 'הים האחרון' (כלומר הים המערבי, ראו כאן), 'הים הגדול' ו'ימא רבא' (בארמית). מלבד זאת מצויים במקורות הכינויים 'ים פלשתים', 'ים יפו', 'ימה של עכו' ו'ימה דקיסרין' ועוד – אך אלו מכוונים כנראה לאזורים מסוימים של הים ולא לכולו. בתעודות מצריות הוא מכונה 'הים הגדול של ארץ ח'ארו' (שם כולל לשטח של ישראל, לבנון וסוריה), ובכתבי היתדות הוא נקרא 'הים העליון' – להבדילו מן 'הים התחתון', הוא המפרץ הפרסי.

השם 'הים התיכון' התחדש כנראה בתקופת ההשכלה בהשראת לשונות אירופה: Mittelländisches Meer או Mittelmeer בגרמנית, Mediterranean Sea באנגלית וכדומה. מקורם של שמות אלו בשם הלטיני mediterrāneus – חיבור המילים medius 'אמצע' ו־terra 'ארץ', בעקבות השם היווני μεσόγαιος – 'הממוקם באמצע הארץ'.

מקור השם עִדּוֹ בתנ"ך, ושם הוא בא גם בכתיב עִדּוֹא.

שתי הדמויות המקראיות הידועות ביותר שנקראו בשם זה הן סבו של הנביא זכריה (זכריה א, א; ז), ונביא שניבא בימי רחבעם ואֲבִיָּה מלכי יהודה: "וְדִבְרֵי רְחַבְעָם הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים בְּדִבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא וְעִדּוֹ הַחֹזֶה" (דברי הימים ב יב, טו); "וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲבִיָּה וּדְרָכָיו וּדְבָרָיו כְּתוּבִים בְּמִדְרַשׁ הַנָּבִיא עִדּוֹ" (שם יג, כב). עוד נקראו כך אביו של אחינדב מנציבי שלמה (מלכים א ד, יד), אחד מבני גרשום בן לוי (דברי הימים א ו, ו) ואחד הלוויים שעלו מבבל בימי שיבת ציון (נחמיה יב, טז).

סברה ידועה קושרת בין השם עִדּוֹ ובין המילה עֲדִי שפירושה 'תכשיט'. על פי זה אפשר שמדובר בשם תואר מועצם שפירושו 'עָדוּי', 'מקושט' – על משקל יִלּוֹד (יָלוּד, מי שנולד), מִלּוֹא (מבצר ידוע בירושלים, שכנראה נקרא כך על שום היותו ממולא עפר) ועוד. לפי השערה אחרת השם עִדּוֹ קשור אל המילים עֵד ועֵדוּת.

יש שהציעו לקשור בין השם עִדּוֹ ובין שם מקראי אחר, גם הוא של נביא: עוֹדֵד (דברי הימים ב טו, א–ב; כח, ט). ומה משמעות השם עוֹדֵד? שם זה קשור מן הסתם לפועל עוֹדֵד או הִתְעוֹדֵד הנזכר שלוש פעמים בספר תהלים: "הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (כ, ט), "יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד" (קמו, ט), "מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה'" (קמז, ו). בעבר היה מקובל לקשור את הפועל עוֹדֵד, וממילא גם את השם הפרטי עוֹדֵד, אל השורש עו"ד המציין קשירה, ככתוב: "חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְּדֻנִי, תּוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי" (תהלים קיט, סא). לפי הבנה זו ממשמעות הקשירה התפתחה משמעות של חיזוק. כיום מקובל יותר לשייך את הפועל עוֹדֵד לשורש עד"ד ולקשור זאת לשורש ע'-ד-ד המוכר מכתבי אוגרית במשמעות שמחה ועליזות. לפי זה אפשר שהשם עוֹדֵד ואולי גם השם עִדּוֹ עניינם שמחה ועליצות (שמות פרטיים רבים שייכים לשדה המשמעות הזה: שמחה, רון, רננה, גיל, גילי, דיצה, עליזה ועוד).

כך או כך, חוקרים רבים מעריכים כי עִדּוֹ הוא שם תאופורי מקוצר, כלומר שבמקור הוא היה שם ארוך יותר שכלל את שם האל (עִדּוֹיָה, עִדּוֹאֵל או כיוצא בהם) כמו שהיה מקובל בעת העתיקה.

נעיר כי על פי כללי הכתיב המלא נכון לכתוב את השם בלא ניקוד ביו"ד – עידו, אך מכיוון שמדובר בשם פרטי אין זו אלא המלצה בלבד.

צורת העתיד הרגילה של הפועל הָיָה היא יִהְיֶה, אך לעיתים משמשות במקומה הצורות יְהִי או יְהֵא. מה פשרן של צורות אלו ומתי נכון להשתמש בהן?

יְהִי

יְהִי, ובנקבה תְּהִי, היא צורת עתיד מקוצר (יוסיב) השייכת למערכת הזמנים של לשון המקרא. זאת צורה מודלית, כלומר צורה המביעה ציווי או איווי (איחול, משאלה, בקשה וכדומה). למשל: "יְהִי אוֹר" (ציווי; בראשית א, ג), "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (איחול או משאלה; תהלים קכב, ז), ובשלילה: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (בקשה, משאלה; בראשית יג, ח).

בעברית החדשה הצורה יְהִי משמשת מעט בצירופים שירשנו מן המקורות כגון לוּ יְהִי, יְהִי כֵן, וִיהִי מָה. עוד היא משמשת בלשון השירה, כגון "וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי" (חיים נחמן ביאליק), "כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי" (נעמי שמר), "עַל גְבִיעַ פִּיךְ אֱהִי פַּרְפַּר, פַּרְפַּר קָטָן…" (אורי אסף).

הצורה יְהִי – כמו כל צורות העתיד המקוצר – רגילה גם בתוספת ו' ההיפוך: וַיְהִי. הצורות המהופכות שכיחות מאוד בתנ"ך, והן משמשות להבעת עבר סיפורי: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א, א), "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט, כו),  "וָאָבוֹא אֶל יְרוּשָׁלִָם וָאֱהִי שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה" (נחמיה ב, יא). גם בלשון המליצית בת ימינו נוקטים לעיתים את הצורות המהופכות, כגון "וַיְהִי הַיּוֹם וְאָנוּ נִפְרַדְנוּ פִּתְאוֹם" (אברהם שלונסקי), "אֶשְׁכּוֹל רַק אֶחָד בַּכֶּרֶם שָׂרַד וַיְהִי לַתַּנִּים לְטֶרֶף… סִירָה יְחִידָה בַּמַּיִם שָׂרְדָה וַתְּהִי לָרוּחוֹת שָׁלָל הִיא" (נעמי שמר).

יְהֵא

הצורה יְהֵא, ובנקבה תְּהֵא, מקורה בארמית, והיא נשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל. על פי רוב היא  משמשת להבעת עתיד רגיל (כמו יִהְיֶה), למשל: "על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים?" (משנה דמאי ב, ב), "נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת, ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה…" (משנה כלאים ג, ה). אך יש שהיא מביעה איחול ומשאלה כמו יְהִי, למשל: "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי" (משנה סנהדרין ו, ב), "זו היא קללה שמקללין בה בני אדם: אל יהא לך חומץ ומלח בתוך ביתך" (אבות דרבי נתן נוסח א א, כ), ובלשון התפילה: "אבינו מלכנו תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך". צורת הרבים של יְהֵא היא יְהוּ: "התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם, והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם" (משנה ברכות ט, ה), ובשירת יהודי תימן: "עת יקראו בשמו יהו ענויים" ("אשאל אלוהי" ליוסף בן ישראל).

גם הצורות יהא ותהא משמשות כיום בעיקר בלשון המליצית: באיחולים דוגמת "תהא שַׁבָּתך שלום", ביצירת ראשי תיבות כגון "תשע"ז – תהא שנה עתירת זכויות" וכמובן גם בשירים, כגון בשני שיריה אלה של נעמי שמר: "זה יהא יום ח' בשבוע", "שיפה ושונה תהא השנה".

עוד על צורות העתיד המקוצר

לא לכל פועל יש עתיד מקוצר. ברוב הבניינים הצורות האלה ייחודיות לגזרות, ובייחוד לגזרת ל"י – כלומר לשורשים שהאות האחרונה שלהם י'. למשל: יַעַשׂ במקום יַעֲשֶׂה, יַךְ במקום יַכֶּה, יֵבְךְּ במקום יִבְכֶּה, יְצַו במקום יְצַוֶּה. בגזרת ע"ו העתיד המקוצר מתבטא בשינוי התנועה האחרונה של המילה: יָגֵל במקום יָגִיל, יָשׁוֹב במקום יָשׁוּב. בבניין הפעיל יש צורות עתיד מקוצר גם בגזרת השלמים, והן שונות מצורות העתיד הרגילות בתנועה האחרונה של הפועל, כגון יַפְקֵד במקום יַפְקִיד.

כמו הצורה יְהִי, גם צורות אחרות של העתיד המקוצר מצאו את דרכן אל השירה העברית, כגון "לָרוּחוֹת אֲגַל סוֹדִי" (אברהם בר עוז; עתיד מקוצר מן אֲגַלֶּה), "יֵז הַדְּבַשׁ חוֹמֵר נִגְרָשׁ" (ינון נאמן; עתיד מקוצר מן יִזֶּה בהוראת 'יינתז'), "סוכתי יְכַס בסכך" (יעקב אורלנד; עתיד מקוצר מן יְכַסֶּה). גם בביטוי 'יימח שמו' יש עתיד מקוצר – יִמַּח במקום יִמָּחֶה. ועוד חיה בשימוש הצורה המקוצרת יְחִי (במקום יִחְיֶה): היא מוכרת מן האיחול המקראי "יחי המלך", וגם כיום בעת השבעת נשיא חדש יו"ר הכנסת מכריז "יחי נשיא מדינת ישראל", וחברי הכנסת עונים "יחי, יחי, יחי".

לאקדמיה ללשון העברית דרוש סטודנט או סטודנטית לעיצוב גרפי

תיאור התפקיד

הכנת חומר חזותי לצרכים השוטפים של האקדמיה כגון תמונות לדף הפייסבוק ולאתרים במרשתת, מודעות בדפוס ומודעות מקוונות.

5–10 שעות בשבוע, אפשרות לעבודה מהבית.

דרישות התפקיד

עבודה בפוטושופ

יצירתיות

זיקה ללשון העברית

יתרון לסטודנטים מתחום העיצוב ובעלי יכולות איור

קורות חיים יש לשלוח אל האקדמיה בכתובת: darush@hebrew-academy.org.il.

נבקש לצרף עבודות לדוגמה.

>>> רק פניות מתאימות ייענו.

>>> עדיפות תינתן למועמדים בני העדה האתיופית או הדרוזית בתנאי שיהיו בעלי כישורים דומים לאלה של מועמדים אחרים.

בתנ"ך שני מועדים מכונים עֲצֶרֶת: היום השמיני לאחר סיום חג הסוכות והיום השביעי של פסח. בספרות חז"ל גם חג השבועות מכונה עצרת. משלושת המועדים שנזכרו רק העצרת הסמוכה לחג הסוכות שמרה על שמה, היא הנקראת היום שמיני עצרת.

הצירוף שמיני עצרת אינו צירוף רגיל: אין זה צירוף סמיכות וגם לא צירוף של שם ותוארו אלא של שני שמות העומדים זה לצד זה ומציינים את אותו הדבר (צירוף תמורה): (יום) שמיני (שהוא) עצרת.

בפסוקי המקרא המילים 'שמיני' ו'עצרת' אינן צירוף ואין הן מציינות את שמו של החג: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה); "וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי – עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט" (נחמיה ח, יח), כלומר ביום השמיני (של סוכות) יש עצרת.

בלשון התפילה ובלשון הפיוט הצטרפו המילים השכנות שבפסוקים לרצף אחד, ומכאן נגזר שמו של החג 'שמיני עצרת'. בנוסחים מוקדמים של סידור התפילה אנו מוצאים שהיום מכונה "יום שמיני עצרת הזה". בנוסחים הרווחים בימינו פורק הצירוף, כנראה כדי להתמודד עם הקשר התחבירי הלא רגיל שבין מילותיו: "יום שמיני חג (ה)עצרת הזה".

נעיר כי מחוץ לארץ ישראל, במקום שחוגגים שני ימים טובים בכל חג, היום שלאחר חג הסוכות מכונה עד היום שמיני עצרת, והוא מובדל בשמו מן היום שלמוחרתו – שמחת תורה.

לשוננו כרך א תרפח-תרפט

• סקירה על עבודת הועד
• מֻנְּחי המטבח, הכלים והתבשילים
• סקירה על פעלת ועד הלשון
• ד"ר א.מ. מזיא למלאת לו שבעים שנה
• דו"ח מהאספה השנתית של ועד הלשון העברית בארץ ישראל כ"ט טבת-א' שבט התרפ"ט
• מֻנְּחי חשמל, טלגרף וטלפון (רשימה א)

לשוננו כרך ב תרפט-תרץ

עֲצֶרֶת בעברית של היום היא כינוס, ובמיוחד כינוס של הרבה אנשים, לציון אירוע או להבעת עמדה מסוימת ועוד, כגון עצרת זיכרון או עצרת מחאה. לעיתים היא מציינת גם כינוס של נציגים או של חברים בגוף מסוים, כגון עצרת האומות המאוחדות.

במקרא המילה עֲצֶרֶת נזכרת שבע פעמים: ארבע פעמים בהקשר של חג הסוכות, "שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא כג, לו; נוסח דומה בבמדבר כט, לה, וכן בנחמיה ח, יח ובדברי הימים ב ז, ט); בספר דברים נזכרת עֲצֶרֶת שהיא היום השביעי של פסח – "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" (טז, ח); ובדברי הנביאים ירמיהו ועמוס נזכרות עצרות שלא בהקשר של חג מסוים – "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (ירמיהו ט, א), "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם" (עמוס ה, כא). (מילה קרובה לעצרת הן בצורתה הן במשמעה היא המילה המקראית עֲצָרָה.)

כל העצרות הללו מציינות אספה או כינוס, ובייחוד כינוס חגיגי לצורך הקרבת קורבנות. כך הבינו את המילה רוב תרגומי המקרא. התרגומים הארמיים (אונקלוס, יונתן, הפשיטתא) מביאים כנגד 'עצרת' שמות מן השורש כנ"ש, המציין 'אספה' ו'התכנסות'; בוולגטה (תרגום המקרא ללטינית) באים כנגד 'עצרת' השמות conventus, collecta [=אספה] ו־coetus [=קבוצה]. גם מילוני המקרא מסבירים כך את המילה.

ואולם אצל פרשני ימי הביניים עולה תפיסה אחרת של המילה עצרת, הנובעת מן השימוש בה דווקא בציוויים על היום שאחרי חג הסוכות ועל היום האחרון של פסח. בעוד שבדברי ירמיהו ועמוס פרשנים אלו רואים בעצרת 'אספה' או 'אספה חגיגית', הרי בעצרת של סוכות ושל פסח הם רואים 'עיכוב ועצירה': עצרת משום שיש לעצור את החוגגים מסיום (אולי מוקדם מדי) של החג (כך למשל ר' סעדיה גאון, ר' יונה אבן ג'נאח); ואולי עצרת משום שיש לעצור מכל עבודה ומלאכה (כך למשל  אברהם אבן עזרא ור' דוד קמחי).[1] לפרשנות זו ניצנים כבר בתרגום השבעים (תרגום המקרא ליוונית): שם 'עצרת' של סוכות ושל פסח מתורגמת exodion (ביוונית: ἐξόδιόν), כלומר 'יציאה, סיום' (לעומת 'עצרת' בירמיהו ובעמוס המתורגמת במילים המקבילות ל'אספה').

והיו שהציעו גם מנקודת מבט "הפוכה" לזו שהחזיקו בה פרשני ימי הביניים: עצרת שהיא 'סיום וסגירה'. העצרת של חג הסוכות סוגרת את חג הסוכות והעצרת של פסח סוגרת את פסח. הבנה זו נשענת אף היא על המשמע של 'עיכוב', אלא שלא כמו הפרשנים שנזכרו לעיל שראו בעיכוב את המשך החג, פרשנות זו רואה במילה עצרת עדות לסיומו.

נעיר כי בימי בית שני נתייחד השם עֲצֶרֶת לחג השבועות: "אין מביאין ביכורים קודם לעצרת" (משנה, ביכורים א, ג). במדרשים מאוחרים חג השבועות נקרא לעיתים עצרת של פסח כדי להבדילו מעצרת של סוכות: "ראויה היתה העצרת של חג [=סוכות] שתהא רחוקה נ' יום כנגד העצרת של פסח" (שיר השירים רבה ז, ב). גם כאן אפשר לראות בעצרת ביטוי של 'עיכוב ועצירה'. בין שמדובר בעיכוב כדי שהקהל לא יקל ראש בחג (אבן ג'נאח) ובין שמדובר בעצרת המסיימת את ימי ספירת העומר.

עצרת בעברית החדשה

בעברית המתחדשת של המאה התשע עשרה החלו להשתמש במילה עצרת במשמעות 'אספת נציגים או חברים בגוף מסוים'. כך לדוגמה "עצרת שרים" (המגיד, 16.10.1857); "עצרת המפלגה הלאטית" (המגיד, 28.11.1895); "עצרת בעלי המלאכה", "עצרת הפועלים" (הצפירה, 20.7.1899). עם הזמן התווספה למילה גם המשמעות 'אספת המונים לציון אירוע או להבעת תמיכה או התנגדות', כגון "עצרת אבל" (המשקיף, 23.7.1943). שתי המשמעויות הללו משמשות גם בעברית בת ימינו.

אם כן העצרת ששימשה במקורות בתחום הקודש – התכנסות חגיגית לצורך הקרבת קורבנות – יצאה לתחום החול, וכבר איננה מציינת כינוס דתי. עם זאת גם לאחר ה'חילון' שמרה המילה על נופך חגיגי, שכן אין היא מציינת אספה סתם.

העצרת לא עצרה כאן, והתגלגלה גם לשדה המתמטיקה: סמוך לסוף המחצית הראשונה של המאה העשרים המירה עצרת העברית את factorial הלועזית (מכפלת כל המספרים הטבעיים מ־1 ועד המספר הנתון, לדוגמה: 3! = 1*2*3 = 6). ייתכן שהמונח רווח בשימוש עוד קודם לכן, אך מכל מקום הוא אושר בוועד הלשון ופורסם במילון למונחי המתמטיקה בשנת ת"ש (1940). והרי גם כאן מדובר באספה – כינוס של כלל המספרים עד מספר נתון.

לסיום נשאל מה בין התכנסות ואספה לשורש עצ"ר? נראה שהמשמע של התכנסות אינו אלא גלגול של המשמע היסודי, הפשוט – 'הפסקה, עיכוב, התעכבות במקום מסוים ותָחום'. החבירה של קהל יחד לעצירה והתעכבות במקום לצורך מסוים היא למעשה אספה או כינוס.

[1] רש"י מביא את שתי הפרשנויות הללו לצד הפרשנות שעצרת יכולה לציין התכנסות גם בפסוקים אלו.

 כתבה ויקי טפליצקי בן־סעדון