המדור לספרות העת החדשה

• עובד באקדמיה משנת תשס"ו (2006)

מקור המילה סְחָבָה בצירוף המקראי "בלויי סחבות" (ירמיהו לח, יא–יב) – בגדים או בדים שאין בהם צורך. אפשר שהשורש סח"ב מעיד על הדרך שהבדים נשחתו בה (סחיבה וגרירה), ואפשר שהוא מעיד על השימוש שעושים בהם לאחר שנשחתו (סחיבתם על הרצפה לצורך ניקויה).

המילה מַטְלִית (או מַטְלֵת) מקורה בלשון חז"ל. מילה זו היא קרובה בשורשה ובמשמעה למילה טְלַאי – פיסת אריג.

גם המילה סְמַרְטוּט מקורה בספרות חז"ל, והיא מוכרת מן הארמית בצורה מַרְטוּט – בד ממורט ובלוי (הרחבה מן השורש מר"ט). הס' שבראש המילה מקורה בבניין ספעל המוכר מכמה לשונות שמיות. בדרך דומה נוצר הפועל סִנְוֵר מן השורש נו"ר שעניינו 'אוֹר' (ממנו המילים נֵר ומְנוֹרָה).

לקריאת המאמר

בעיני מי שאינו בלשן, עושרה של לשון נמדד במספר המילים שבה. אלא שמושגים רבים בשפה בכלל ובעברית בפרט מובעים בצירופי מילים ולא במילים יחידות. במאמר עקרוני זה ראובן מירקין מסביר את חשיבותם של צירופי המילים בלשוננו וסוקר את מקומם לצד המילים היחידות. מתי היה מורה השעות לשעון? כיצד קראו בעבר לפרפר ואיזו מילה הוצעה תמורת תרנגול הודו?

בכ' באייר תשע"ז (מאי 2017) הלך לעולמו חוקר הלשון והמילונאי פרופסור ראובן מירקין.
מירקין היה מראשוני החוקרים במפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית, והוא עבד בו ארבעים שנה. בשנת תשכ"ט (1969) מונה לראש מדור הספרות החדשה, והוא עמד בראשו עד פרישתו לגמלאות בשנת תש"ס (1999).
מחקריו של מירקין עסקו במילונאות, בחידושי מילים ובלשונם של סופרים עבריים ובראשם מנדלי ועגנון. לזכרו מתפרסם כאן מאמר פרי עטו.
יהי זכרו ברוך.

"הכותל – אזוב ועצבת / הכותל – עופרת ודם;
יש אנשים עם לב של אבן / יש אבנים עם לב אדם" (יוסי גמזו, הכותל)

במלחמת ששת הימים הגיעו הצנחנים אל הכותל המערבי – שרידי החומה המערבית שהקיפה את חצר בית המקדש ולא נחרבה בחורבן הבית השני.

המילה כותל מופיעה בעברית המקרא פעם אחת בלבד: "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט). לעומתה המילה קיר מצויה יותר משבעים פעם.

בארמית המילה כותל היא המילה הרגילה (בצורה כְּתַל או כֻּתְלָא), ואמנם אנו מוצאים אותה כבר בארמית המקרא – בעזרא (ה, ח) ובדניאל (ה, ה). גם בלשון חכמים, שהושפעה רבות מן הארמית, המילה כותל היא הרווחת, ואילו המילה קיר מופיעה בעיקר במובאות שזיקתן למקרא מובהקת. לדוגמה: חז"ל נוקטים את הצירוף "קיר המזבח" (משנה זבחים ו, ד; ספרא נדבה ח, א ועוד) ולא "כותל המזבח" על פי הכתוב "עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ" החוזר במקרא בקשר להזאת דם הקרבנות (ויקרא א, טו ועוד). כך גם כאשר חז"ל עוסקים בקירות הלקוחים מסיפור מקראי:

צריך אדם להסב פניו לכותל להתפלל. מה טעם? "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר" (ישעיהו לח, ב). באי­­־זה קיר נשא עיניו? ר' יהושע בן לוי אמר: בקירה של רחב נשא עיניו "כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה' (יהושע ב, טו) […] ר' שמואל בר נחמן אמר בקירה של שונמית נשא עיניו, שנאמר (מלכים ב ד, י): "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה" (ירושלמי ברכות ד:ד, ח ע"ב; סנהדרין י:ב, כח ע"ג).

בעברית בת ימינו המילה קיר היא המילה הרגילה, הפשוטה, ואילו המילה כותל נחשבת מיוחדת וגבוהה יותר – אולי בגלל הכותל המערבי. הכותל – ביידוע – אינו אלא קיצור של 'הכותל המערבי', ואילו המילה קיר היא המשמשת בלשון הכללית, בפי מהנדסי הבניין והבנאים וגם בצירופים כמו שעון קיר, לוח קיר, עיתון קיר (ולא "שעון כותל" וכיו"ב).

בלשוננו לא מעט ביטויים וצירופים הקשורים לקירות ולכתלים. באלו המבוססים על המקרא משמשת המילה קיר, כגון "קִירוֹת לִבִּי" (ירמיהו ד, יט); "מַשְׁתִּין בְּקִיר" (שמואל א כה, כב ועוד); "קיר [ה]ברזל" (יחזקאל ד, ג); "ללחוץ אל הקיר" (על פי במדבר כב, כה: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן … וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר"), "אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק" (חבקוק ב, יא); ואילו באלו הלקוחים מלשון חכמים המילה היא כותל: "אוזניים לכותל" (ויקרא רבה, לב); "הטיח ראשו בכותל" (בראשית רבה, כ); וכמובן "לעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי" (שמות רבה, ב).

בביטויי עגה (סלנג) מן העברית בת זמננו אך טבעי הוא למצוא את המילה הרגילה יותר קיר: "ראש בקיר", "דפק את הראש בקיר", "מדבר אל הקיר", "מטפס על הקירות", "מקיר לקיר" ועוד.

פתחנו בכותל המערבי ונסיים בכותל המזרח. משמעותו המקורית של הצירוף כותל המזרח – וביידיש "מזרח וואנט" – היא הקיר המזרחי בבית הכנסת, הנחשב מכובד מיתר הצדדים על שום המקומות באירופה שבהם התפללו לכיוון ירושלים שבמזרח (כדברי ר' יהודה הלוי: "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב"). בהשאלה הצירוף הזה מציין מעמד מכובד ומיוחס בתוך קבוצה או ארגון. קרוב לוודאי כי כאן השימוש במילה כותל נובע מדמיונו של כותל המזרח בבית הכנסת לכותל המזרחי של הר הבית – שהרי בית כנסת הוא בבחינת "מקדש מעט", זכר למקדש.

בעקבות בקשות חוזרות ונשנות מן הציבור, הוועדה למילים בשימוש כללי מחפשת חלופה עברית למילה אַגְלֶט – החלק הקשיח העוטף את קצה השרוך ומאפשר להשחילו בקלות לחור המיועד לו (בנעליים, תיקים ועוד). המילה אַגְלֶט (באנגלית aglet) מקורה בצרפתית: agulette – צורת הקטנה מן aiguille 'מַחַט'.

בעבר הציעו לנו כמה פונים את ההלחם קַצְרוֹךְ – 'קצה השרוך', ובישיבת הוועדה עלתה ההצעה קוץ השרוך.

נשמח מאוד להצעות נוספות.

כתובת למשלוח ההצעות

minhashetah@hebrew-academy.org.il

השם נָעֳמִי הוא צורת נטייה של שם העצם נֹעַם (בלי ניקוד נועם), ככל הנראה בכינוי קניין לגוף ראשון יחיד – כלומר, נעמי פירושו 'הנועם שלי' (כמו 'התֹּאַר שלי' – תָּאֳרִי). השורש נע"ם מוכר בעברית גם מן המילים נָעִים ונְעִימוּת ומן הפועל נָעַם שפירושו 'היה נעים'. השורש מצוי גם בלשונות שמיות אחרות – התואר نَاعِم (נַאעִים) בערבית פירושו 'עדין', 'רך', ושם העצם نِعْمَة (נִעְמָה) פירושו 'שלווה'.

במגילת רות יש עדות למשמעות נוספת של השורש נע"ם, והיא נלמדת מפי נעמי עצמה: "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (א, כ). בדברים האלה נרמז שהשם נעמי מציין את ההפך מן המילה מר. במקרא היפוכו המקובל של מר הוא מתוק: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע; שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיה ה, כ). מכאן עולה שאחת המשמעויות של שם העצם נועם הייתה 'מתיקות', והשם נעמי היה עשוי להתפרש במשמעות קרובה לביטוי המודרני "מותק שלי". עוד ראיה לשימוש השורש נע"ם בהוראת מתיקות אנו מוצאים בספר משלי: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (ט, יז). כאן הפעלים מָתַק ונָעַם באים זה לעומת זה בתקבולת האופיינית לשירה המקראית.

השימוש בשורש אחד לציון הטעם המתוק ולציון העדינות והנעימוּת איננו ייחודי ללשון העברית. משמעות היסוד של התואר dulcis בלטינית ושל מקביליו בצרפתית, בספרדית ובלשונות מודרניות אחרות שמקורן בלטינית היא 'מתוק', ומשמעויותיו הנוספות – 'רך', 'עדין' וכן 'חביב'.

נחזור לעברית: שימוש באותן מילים לציון הטעם הערב לחִכָּם של רוב בני האדם ולציון דברים חיוביים הנתפסים בחושים אחרים בא לידי ביטוי גם בשורש מת"ק עצמו: "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ" (קֹהלת יא, ז). מעתק משמעות מתחומו של חוש אחד מחמשת החושים לתחומו של חוש אחר נקרא בתורת המשמעים עירוב חושים (בלעז סִינֶסְתֵּזְיָה – synaesthesia; מיוונית: syn – יחד, aesthesis – חוש).

דוברי העברית עשויים לחשוב שגם המילה נְעִימָה במשמעות 'שירה או נגינה' קשורה לאותו השורש נע"ם, שהרי המוזיקה ערבה, נעימה לאוזנם של בני אדם. ואולם נראה שהמילה נעימה במשמעות זו נגזרה משורש שמי אחר אשר נשתמר בערבית בצורתו הקדומה نغم (נע'ם). בעברית התלכדו שני העיצורים השמיים הקדומים – האחד לועי והאחר ענבלי (בערבית ع ו־غ) – לעיצור אחד, הוא העיצור הלועי ע', וכך נעשו שני השורשים נע"ם – האחד במשמעות 'ערב ומתוק' והאחר במשמעות 'מנגינה' – בעלי הגה זהה.

מן השורש נע"ם נגזרו גם השמות המקראיים נַעֲמָה, נַעֲמָן, אֲחִינֹעַם ואֲבִינֹעַם והשמות החדשים נֹעַם, אֱלִינֹעַם ונְעִימָה. גם בערבית יש שמות פרטיים מאותו השורש, כגון نعيم (נַעִים) לאיש ו-نعيمة (נַעִמַה) לאישה.

כתבה קרן דובנוב.

נימוקי ועדת הפרס

ועדת הפרס החליטה להעניק את פרס האקדמיה ללשון העברית ע"ש זאב וציפורה בן־חיים ז"ל לשנת תשע"ז לד"ר ורד סיידון על ספרה החשוב "חליפות ותמורות לשוניות בשדה החשיבה", העומד לראות אור בסדרה "אסופות ומבואות בלשון" בהוצאת האקדמיה ללשון העברית.

במוקד הספר עומד עיון תחבירי, סמנטי ופרגמטי בקבוצה המונה חמישה פעלים שהמחברת מכנה אותם בשמות דוגמת פעלים שכליים, פועלי חשיבה, פעלים מנטליים וכדומה. קבוצה סמנטית זו פורייה מאוד, ובעברית המודרנית היא משמשת להבעת קשת רחבה של משמעים, המתפרסים בין חשיבה ופעילות מנטלית מכאן ובין הזדהות ורגש מכאן. בהקשרי שיח ספונטניים ויום־יומיים פעלים אלו משמשים לארגון השיח ולסימון פעילות גומלין בין משתתפיו. המחברת מתחקה בספרה על התמורות שחלו במרוצת הדורות במשמעותם ובמבנם של חמישה פעלים: חשב (הפועל הראשי, המופיע כבר בלשון המקרא, והוא נקודת המוצא של העיון כולו), סבר, הרהר ותהה (שהחלו לשמש ברובד לשון חז"ל) ואמר (אף הוא מלשון המקרא – העיון בו מתמקד בשימושו המיוחד המציין פעולה מנטלית). המחברת אינה מסתפקת בשינויים עצמם, אלא עורכת בדיקה היסטורית ומשחזרת את תוואי התפתחותם אגב הבלטת ייחודי המשמעות של הפעלים והזיקות ההדדיות שביניהם.

הבחינה ההיסטורית נסמכת על חיבורים מרכזיים בספרות העברית בעת העתיקה (המקרא, המשנה, התלמוד והמדרשים), בימי הביניים (כגון "משנה תורה" לרמב"ם ופירוש רש"י לתורה) ובעת החדשה (יצירות של מנדלי מוכר ספרים, אחד־העם, ח"נ ביאליק ועוד).

ד"ר ורד סיידון מציגה ומנתחת בפירוט את משמעויותיהם של הפעלים ואת היערכותם התחבירית בכל אחת מחטיבותיה העיקריות של העברית, ובמיוחד בעברית בת־זמננו במשלביה הכתובים והדבורים.

ספרה של ד"ר סיידון הוא חיבור מחקרי ראשון המגיש עיון בלשני־היסטורי בקבוצת פעלים ייחודית זו, שטרם זכתה לעיון מקיף וממצה. חידושו העיקרי בחקירה הדיאכרונית של הפועל המנטלי המרכזי חשב ובעמידה על הסדירות והשיטתיות המאפיינות את השתלשלות מטענו הסמנטי.

בחיבורה של ד"ר סיידון מתגלה שליטתה הבלתי מעורערת בעברית לדורותיה ובאה לידי ביטוי הבנה מעמיקה בכתבים הקנוניים של רובדי הלשון השונים. עיונה הבלשני הביקורתי מרשים. סקירתה מעידה על ראייה המתבוננת בכל פרט ופרט ובד בבד בתמונה הרחבה השלמה. בחיבורה החדשני והמקורי היא תורמת במישרין להכרה טובה של תהליכי ההתחדשות של העברית, ובעקיפין – למילונאות העברית: לאופן העמדת הערכים במילון, לסידור המשמעויות ולהצגת דרכי השתלשלותן.

חוקרי הלשון העברית אף ימצאו בחיבור פריצת דרך בשילוב שבין המחקר הדיאכרוני של העברית לבין חידושי התאוריה התחבירית ותאוריות עדכניות בסמנטיקה ובפרגמטיקה.

לאור תרומת מחקרה לחקר ההתפתחות הלשונית והמושגית של הלשון העברית על ציר הזמן, ועדת השיפוט מוצאת את ד"ר סיידון ראויה לקבל את פרס האקדמיה לשנת תשע"ז.

בירושלים, ד' בסיוון תשע"ז, 29 במאי 2017

ועדת הפרס: פרופ' אילן אלדר (יו"ר), פרופ' אסתר בורוכובסקי בר־אבא, פרופ' רינה בן־שחר

בכ"ד בתשרי תשע"ו (7 באוקטובר 2015) התקיים המפגש השני בסדרה "רוח סתיו: ערבי ספר באקדמיה ללשון העברית", שיוחד לספר "מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמודית" בהשתתפות חוקרי תלמוד ולשון.

הטקסט התלמודי מזמן לחוקרים עיסוק גם בענייני לשון ומינוח. ספרו של פרופ' שמא יהודה פרידמן על ארבעת שעריו עוסק בשורה ארוכה של בירורים לשוניים הרואים אור לראשונה בחיבור זה. האקדמיה קיימה ערב עיון לציון צאתו לאור של הספר.

ד"ר גבריאל בירנבאום, יושב ראש המושב, פתח את הערב ובירך על הופעת הספר גדול הכמות ורב האיכות. כבמחקריו בעבר גם בספר הזה אין פרופ' פרידמן תוחם עצמו בתחום אחד, אלא נזקק לכל תחומי המחקר הבלשני והתלמודי. בספר הקדמה מאירת עיניים, שהמחבר מסכם בה בתמציתיות את ארבעת המחקרים הגדולים שבספר. הוא אף מבליע בהקדמה הצעה נועזת: להכיר בתת־תחום בלשני חדש, ולאו דווקא בחקר העברית – homileticalinguistics, שאפשר לתרגמו: בלשנות הדרשה.

פרופ' יוחנן ברויאר עמד בהרצאתו על הבעיות המיוחדות לחקר לשון התלמוד ועל הדרכים שסללו החוקרים כדי להתגבר על בעיות אלו. הוא השווה את שיטתו של פרופ' פרידמן לשיטות אחרות, בעיקר לשיטה הנהוגה במילון ההיסטורי הנערך באקדמיה ללשון העברית, ופירט את היתרונות ואת החסרונות שבכל שיטה.

בהרצאה השנייה דנה פרופ' ורד נעם במונח 'עולם' בלשון חכמים. שמא פרידמן עוקב אחר המעבר המורכב של המילה 'עולם' מן המשמע 'נצח' בלשון מקרא למשמע 'תבל' שנוסף לה בלשון חז"ל. מעתה יכולה מילה זו לשמש אבן בוחן למקורו של טקסט ושיוכו להקשר של חז"ל או לספרות הבית השני שקדמה להם, ואף לזיהוי שכבות בתוך טקסט. ההרצאה הדגימה זאת מתוך שני טקסטים. באגדה על הקרע בין ינאי לפרושים בתלמוד הבבלי (קידושין סו ע"א) ניתן לזהות תוספת של מעבדים בני עולמם של חכמים על סיפור עתיק מימי בית שני בזכות מילה זו. בסיפור אצל יוספוס על מותו של חוני (קדמוניות יד 24) ייתכן שאפשר לזהות מילה זו במטבע קדום של ברכה שהתקיים בתוך התשתית העברית של הסיפור.

בחתימת הערב ענה פרופ' שמא פרידמן כנגד המברכים.

בכ"ט במרחשוון תשע"ו, 11 בנובמבר 2015, התקיים באקדמיה המפגש השלישי בסדרה "רוח סתיו: ערבי ספר באקדמיה ללשון העברית", שיוחד לספר "התפתחויות בלשון ימינו" מאת נמרוד שתיל.

ספרו של ד"ר נמרוד שתיל מתאר תיאור בלשני תופעות בעברית בת ימינו בתחומי ההגה, הצורה, המילון והצירוף (תחביר), והשפעותיהם זה על זה. התיאור מבוסס על קורפוס דבור וכתוב, על דוגמאות מזדמנות ועל מחקרי שטח מתוכננים. בספר מושווית המציאות הלשונית העולה מן הקורפוס בתחומים הנזכרים לעברית כפי שרצו לעצבה מחיי הלשון וכפי שאכן נלמדה בבתי הספר באירופה. האקדמיה קיימה ערב עיון לציון צאתו לאור של הספר.

את הערב פתחה חברת האקדמיה פרופ' אורה שורצולד. היא ציינה כמה מן השאלות שהעלה שתיל בספרו: מדוע אומרים 'נתפֿס', 'לתפֿור', במקום 'נתפּס', 'לתפּור' בדומה ל'נשבּר', 'לספּור'? למה העיצור ח' אינו מתנהג כמו העיצורים הגרוניים האחרים – א', ה', ע'? כמה משקלי שם יש בעברית? מה הקשר בין שורשים שכתיביהם שונים, כגון 'אבה' ו'איווה'? למה איננו משתמשים בנתפעל בצורת 'נתרגש' למשל במשפט 'הוא התרגש על דמעות', אבל איננו נמנעים מ'נתרגשו עליו צרות רבות וגדולות'? האם המילים 'פה' ו'כאן' הן אכן מילים נרדפות? הדיון בספר נע בין העברית הכתובה ובין העברית הדבורה; בין התיאור ההיסטורי של העברית ובין התיאור הסינכנרוני של העברית בת זמננו; בין העברית הנורמטיבית – הרצויה על פי אמות מידה מסוימות – ובין העברית המתוארת כמות שהיא; בין הגישה המבנית, הסטרוקטורליסטית, לפי האסכולה שדגל בה רוזן, ובין גישות אחרות ועוד.

הרצאתו של ד"ר אליצור בר־אשר סיגל עסקה באחת הסוגיות שהספר מציג: כיצד חוקים פונולוגיים מתפקדים בתוך מסורת לשונית נוקשה, ומה ההבדל בין דיון פונולוגי עצמאי ובין דיון על "סטיות" מהתקן? ההנחה של בלשנים ומדקדקים היא שגם בפונולוגיה, כמו בשאר רובדי השפה, יש חוקים שהדוברים מממשים. הנורמה היא למעשה שעבוד למערכת חוקים שאינה מערכת החוקים שלנו. פעמים רבות קורה שהשפה המדוברת הולכת ומתרחקת מן הנורמה עד שנוצר מצב דיגלוטי או סוציולטי. התחום הדן בתופעות מעין אלו הוא הסוציולינגוויסטיקה, וההנחה היא שיש כמה מערכות דקדוק: האחת של שפת עילית והאחרת של שפת תחתית (כמו במודל של הערבית). המודל ששתיל מציע הוא שיש קבוצה של דוברים שמפנימה את הדקדוק הנורמטיבי, ואז מתהווה דקדוק של חריגה. זהו תחום מחקר חדש שיש לפתח אותו, ולשתיל נתונה זכות הראשונים.

הרצאתה של פרופ' יעל רשף "מ'היפה בנשים', ל'הילדה הכי יפה בגן'" עסקה בהתפתחות מבני הבעת ההפלגה בעברית חדשה, נושא הקרוב ללבו של נמרוד שתיל והוא נדון בשני פרקים בספר (ההרצאה מבוססת על מאמר שכתבה בחוברת המיוחדת של Journal of Jewish Languages  בעריכת עידית דורון).

הערב הסתיים בדברי תגובה של ד"ר נמרוד שתיל.

המדור לספרות הגאונים

• עובדת באקדמיה משנת 2008

חיבורים לקבלת תואר

• מגמות והתפתחויות במערכת הפועל של העברית החדשה לפי עיתוני הפועל הצעיר בשנים 1907–1951, עבודת מ"א, ירושלים תשע"ו.

המדור לספרות הרבנית

• עובד באקדמיה משנת 2010

חיבורים לקבלת תואר

• תואר דוקטור: הפרק השלישי ("אלו הן הלוקין") של מס' מכות מן התלמוד הבבלי – מהדורה ביקורתית עם פירוש מדעי (בהנחיית פרופ' שמא יהודה פרידמן, בית המדרש לרבנים באמריקה.)

פרסומים מדעיים

• "פרקי מבוא לתולדות הפיסוק העברי", תרביץ עא (תשס"ג), 530-449
• "לתולדות ה'יד' המורה באצבע בספר העברי ובמנהגי קריאת התורה", כנישתא ג (תשס"ז), עמ' שיז-שמד
• " 'כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עני' – לתולדות המסורות על מבטם ההרסני והקוטל של החכמים, דימוייהן ולשונותיהן", סידרא כג (תשס"ט), עמ' 205-137
• “Additional Hebrew Manuscript Fragments from Bookbindings in Hungary”, Jubilee Volume for József Schweitzer… (Bp., 1992), 161-163 (Hungarian)
• “The Works of Rashi in the Rabbinic Tradition: The Rashi-Biography of Hayim Josef David Asulai”, Bulletin of the Center of Jewish Studies at the Hungarian Academy of Sciences 8 (April, 1993), 17-29 (Hungarian)
• Waning Images: The Iconophobic Tradition in Rabbinic Literature (Budapest: Akadémiai Kiadó, 2004) (Hungarian)
• “A Neglected Rabbinic Parallel to the Sermon on the Mount (Matthew 6:22-23, Luke 11:34-36)”, Journal of Biblical Literature 127 (2008), 81-93
• “Terse Analogical Reasoning in Responsa Literature – Four Medieval Examples”, V. Bányai, Sz. R. Komoróczy (eds.), תשובות ושאלות – Studies in Responsa Literature (Budapest, 2011), 11-45

עבודה אקדמית נוספת

עמית מדעי בכיר – המרכז ללימודי יהדות, המכון לחקר המיעוטים שעל יד האקדמיה ההונגרית למדעים

המדור לספרות הגאונים

• עובדת באקדמיה משנת 2008

חיבורים לקבלת תואר

• מגמות והתפתחויות במערכת הפועל של העברית החדשה לפי עיתוני הפועל הצעיר בשנים 1907–1951, עבודת מ"א, ירושלים תשע"ו.

המדור לספרות העת החדשה

• עובדת באקדמיה משנת 1998

חיבורים לקבלת תואר

• תואר שני: הצירופים השמניים בספרות העיונית של תקופת ההשכלה (האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ג).

עבודה אקדמית נוספת

מרצה למיומנויות הכתיבה האקדמית באוניברסיטה העברית בירושלים.

המדור לספרות הרבנית

• עובד באקדמיה משנת 2010

חיבורים לקבלת תואר

• תואר דוקטור: השדה הסמנטי של הקניין בעברית הקלאסית: מחקרים סמנטיים ולקסיקון" (אוניברסיטת בר-אילן; מנחה: פרופ' ש' שרביט)
• תואר שני: ארבעה משקלים שמניים בלשון המשנה – קַטָּל, קַטָּלָה, קְטִלָּה, קְטֻלָּה (האוניברסיטה העברית; מנחה: פרופ' מ' בר-אשר)

פרסומים מדעיים

• The Restricted Semantic Field of Property in Mishnaic Hebrew, Journal of Semitic Studies(58), 2013, pp. 43-58.

עבודה אקדמית נוספת

מרצה ללשון עברית במכללת תלפיות

ראש המדור לספרות הגאונים

• עובד באקדמיה משנת 1971

חיבורים לקבלת תואר

• תואר דוקטור: כתבי היד התימניים של התלמוד הבבלי – מחקרים בלשונם הארמית
• תואר שני: כתב יד אנלאו 271 למסכת פסחים – הכתיב והפועל השלם (האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ו)

פרסומים מדעיים

ספרים

• כתבי היד התימניים של התלמוד הבבלי – מחקרים בלשונם הארמית, עדה ולשון י, ירושלים תשמ"ד, מבוסס על עבודת הד"ר, 352 עמ', כולל מפתחות.
• פניני ערב – מבחר פתגמים ומטבעות לשון בערבית הארצישראלית, כולל מקבילות מן הספרות העברית, הוצאת משרד הביטחון, ירושלים תשנ"ג, 370 עמ', כולל מפתחות.
• ש' מורג וי' קארה, ארמית בבלית במסורת תימן: שם העצם, מבוסס על מחקר משותף עם פרופ' ש' מורג ז"ל, במימון האקדמיה הלאומית למדעים, עדה ולשון כד, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ב, 409 עמ', כולל מפתחות.
• י' בלאו, מילון לטקסטים ערביים-יהודיים מימי הביניים, ירושלים תשס"ו, עריכה והתקנה לדפוס.
• משנה תורה להרמב"ם, מנוקד ומדויק מכתבי יד בצירוף מפתחות, עורך משנה ומנקד, חיפה תשס"ט.
• משנה תורה להרמב"ם המבואר (מדע, אהבה, זמנים א-ב, נשים, נזקים, קניין, משפטים, שופטים), חיפה תשס"ח ואילך, עורך משנה ומנקד.
• אגדה של כפר, חלק ב, סיפורים מפי מסרנים בני הגליל התחתון והעמקים המקור והתרגום לעברית (בדפוס).
• הזז, בישוב של יער, פרקים מוערים בידי ב' פישלר וי' קארה, הוצאת האקדמיה ללשון העברית (בדפוס).
• ס' מעטוף, י' קארה, י' שי, שירת יהודי חבאן, במסגרת המרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית בירושלים (מוכן לדפוס).

מאמרים

• "לדרכי שימורה של מסורת" (על צורות הבינוני בארמית), דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, ד, ירושלים תש"ם, עמ' 182-175.
• "מסורות תימניות בלשון חכמים – על פי כתב יד מן המאה השש-עשרה", לשוננו מד (תש"ם), עמ' 42-24.
• "תלמוד בבלי מנוקד – על פי מסורת הקריאה של יהודי צנעא", פעמים 10 (תשמ"ב), עמ' 138-134.
• "הלכות טריפות ושחיטה מספר הלכות פסוקות", לשוננו נ (תשמ"ו), עמ' 132-130.
• "אחידות ושוני במסורות הקריאה של בני תימן בארמית הבבלית", מסורות ב (תשמ"ו), עמ' 102-79.
• "הערות לחקר הערבית היהודית התימנית", דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות, חטיבה ד, א, ירושלים תשמ"ו, עמ' 130-123.
• "היסודות העבריים והארמיים בלשון הנשים בתימן", מחקרים בלשונות היהודים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 145-113.
• "היסודות העבריים והטיפולוגיה של העברית שבפי יהודי תימן", מקדם ומים ה, היסודות העבריים בלשונות היהודים, חיפה-ירושלים תשמ"ח, עמ' 149-131.
• "מסורות הלשון – סקירה כללית", לשוננו לעם מ-מא (תש"ן), קובץ לשנת הלשון, עמ' 90-84.
• "מסורות הקריאה המשתקפות בניקודו של התלמוד הבבלי על פי מסורת תימן", ספר שבטיאל, רמת-גן תשנ"ב, עמ' 203-188.
• "הארמית הבבלית במסורת תימן – על פי ניקודי הרב עמר בשתי מהדורות של מסכת מגילה", תימא ג (תשנ"ג), עמ' 28-5.
• "הלכות טריפות ושחיטה בספר 'הלכות פסוקות'", בתוך לראש יוסף, מחקרים בחכמת ישראל, לכבוד הרב י' קאפח, ירושלים תשנ"ה, עמ' 225-187.
• "מסורות התימנים בלשון חכמים – על פי מסורת הקריאה במשנה מסכת כלים", מחקרים בלשון העברית ובלשונות היהודים, ספר מורג, ירושלים תשנ"ו, עמ' 426-405.
• Yemenite Traditions of Mishnaic Hebrew in the tractate Kelim”, in: Scripta Hierosolymitana XXXVII, pp. 218-243.
• “Morag, Babylonian Aramaic: the Yemenite Tradition”, J.Q.R. 83 (1992), pp. 223-224.
• M. Rose & Y. Kara, Hebrew for Beginners, Jerusalem 2009.

המדור לספרות הרבנית

• עובד באקדמיה משנת 2010

חיבורים לקבלת תואר

• תואר דוקטור: השדה הסמנטי של הקניין בעברית הקלאסית: מחקרים סמנטיים ולקסיקון" (אוניברסיטת בר-אילן; מנחה: פרופ' ש' שרביט)
• תואר שני: ארבעה משקלים שמניים בלשון המשנה – קַטָּל, קַטָּלָה, קְטִלָּה, קְטֻלָּה (האוניברסיטה העברית; מנחה: פרופ' מ' בר-אשר)

פרסומים מדעיים

• The Restricted Semantic Field of Property in Mishnaic Hebrew, Journal of Semitic Studies(58), 2013, pp. 43-58.

עבודה אקדמית נוספת

מרצה ללשון עברית במכללת תלפיות

המדור לשירת ימי הביניים

הדף בבנייה

ההגייה הרווחת בפי כול הוא "יַחֲסֵינוּ" (יו"ד בתנועת a), אלא שהגייה זו איננה נחשבת תקנית.

ההגייה הדקדוקית הנכונה היא יְחָסֵינוּ, ביו"ד שוואית. צורת הרבים של יַחַס היא יְחָסִים – כמו נְחָלִים, נְעָרִים, שְׁעָרִים, והיחסים שלנו הם יְחָסֵינוּ – כמו נְעָרֵינוּ, שְׁעָרֵינוּ.

עם זאת בחלק מנטיות המילה היו"ד אכן בפתח: כך בצורת הנסמך יַחֲסֵי־(ציבור) – כמו נַחֲלֵי־(נַחֲלֵי־הדרום), שַׁעֲרֵי¬־(העיר), וכך גם בנטיות הארוכות יותר יַחֲסֵיכֶם, יַחֲסֵיכֶן, יַחֲסֵיהֶם, יַחֲסֵיהֶן (במינוח דקדוקי: בכינויים הכבדים).