שמואל אבנרי הוא מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק. סימוכין למובאות שבהרצאה זו, שנישאה ביום העברית תש"ף במתחם ביאליק, ימצא הקורא במאמרו של המחבר: "מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה? ביאליק נגד אליעזר בן־יהודה", שבקישור כאן
The post ביאליק ובן־יהודה — מחלוקת בין מחדשים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
בישיבתה האחרונה של האקדמיה ללשון העברית נקבעה החלופה 'סמלון' תמורת אימוג'י, אושרה רשימה של שמות מדוזות והתקבלו כמה החלטות בדקדוק
ישיבתה של האקדמיה ללשון העברית, שהייתה בל' בסיוון תש"ף, 22 ביוני 2020 (ישיבה שסז), נערכה על פי כללי הימים האלה באמצעות מערכת "זום".
מליאת האקדמיה אישרה רשימה של שמות מדוזות – ובה בעיקר שמות של מדוזות הפוקדות את ישראל. עוד נכללים ברשימה שמות של מדוזות מסוכנות ומפורסמות מרחבי העולם. את הרשימה הכין ד"ר דור אדליסט מאוניברסיטת חיפה וצוותו, והיא נדונה בוועדת הזואולוגיה של האקדמיה העוסקת בקביעת שמות עבריים לבעלי חיים.
בשמות המדוזות שאושרו כמה שמות ציוריים במיוחד: כְּחֻלַּת־שׁוּלַיִם חֲלָקָה (Rhizostoma pulmo, לשעבר 'מדוזה מצויה') – על שם הפס הכחול והעבה בשולי הפעמון; מַצְפְּנִית נְקֻדָּה (Chrysaora pseudoocellata) – על שם הפסים בדגם מצפן בגב הפעמון ושמונה נקודות כהות בשוליו; בֵּיצַת־עַיִן יָם־תִּיכוֹנִית (Cotylorhiza tuberculata) – שנראית ממש כמו "ביצת עין"; יְרֵחִית אַרְבַּע־קְשָׁתוֹת (Aurelia aurita) – בהשראת הסוג השם העממי באנגלית Moon jellyfish.
את רשימת שמות המדוזות שאושרה ראו כאן.
יו"ר ועדת הזואולוגיה של האקדמיה, הזואולוג פרופ' יוסף הלר מן האוניברסיטה העברית, אומר בעקבות אישור השמות: השמות העבריים נועדו בראש וראשונה לציבור הרחב ולבני הנוער הפוגשים מדוזות בטבע ומתעניינים בהן. השמות העבריים שניתנו למדוזות מרחבי העולם נועדו לתקשורת ולתרגום של סרטי טבע, להרצאות ולפעילויות חינוכיות.
האקדמיה דנה בישיבתה בכמה מילים בשימוש כללי, ובהן חלופה עברית למילה אימוג'י. מקור המילה "אֵמוֹגִ'י" ביפנית, והיא נוצרה מהלחם של שני רכיבים שמשמעם 'תמונה' ו'תו' (או 'אות'). בעקבות פניות רבות שהגיעו לאקדמיה בשנים האחרונות הוחלט להציע לציבור מילה עברית פשוטה ושקופה: סִמְלוֹן. מילה זו מצטרפת למונח הוותיק יותר פַּרְצוּפוֹן, שמעתה ישמש רק לסמלונים שצורתם פרצוף.
עוד נדונה השאלה מה אפשר לומר בעברית במקום אנדרדוג. מקור הביטוי בארצות הברית בתחום תחרויות הכלבים: underdog היה הכינוי לכלב שהפסיד בקרב (ושכב על הרצפה ומעליו רכן הכלב המנצח – top dog), ומשם הושאל למשמעות המוכרת כיום – מי שנמצא מלכתחילה בעמדה נחותה יותר וצפוי להפסיד. אנשי האקדמיה סברו שאין באפשרותם ליצור חלופה עברית מקבילה לביטוי האמריקאי – שהוא בבחינת עגה. לכן הוחלט להציע למבקשים את הצירוף דל־סיכוי, וכנגדו מוצע להשתמש בצירוף רב־סיכוי לציון פייבוריט (favorite).
בתחום הדקדוק התקבלו כמה החלטות בניקוד. מהן נביא שתיים:
ניקוד המילה פתגם: הוחלט לקיים את שתי מסורות הניקוד של המילה – בגימ"ל רפה וגם בגימ"ל דגושה. המילה פתגם מוכרת מן המקרא (וגם מארמית המקרא) , ובכתבי היד הטובים היא מנוקדת ללא דגש בגימ"ל – פִּתְגָם. ניקוד זה עולה בקנה אחד עם המקור הפרסי של המילה שבו לפני הגימ"ל יש תנועה (patigama). גם לניקוד בדגש – פִּתְגָּם – יש מהלכים במסורת העברית: כך המילה מנוקדת בגרסאות מוכרות של המקרא, במילונים העבריים ובמילוני המקרא.
החלטה נוספת נוגעת לדגש קל או היעדרו בניקוד צורות נוטות של כמה שמות סגוליים. בדרך כלל בשמות כמו מֶלֶךְ יש דגש קל בנטיית היחיד – מַלְכִּי, ואילו בנטיית הרבים אין דגש – מַלְכֵי־. במקרא יש כמה שמות שאינם הולכים אחר הכלל הזה. הוחלט שבשמות האלה כשאין השפעה על ההגייה בימינו (באותיות גד"ת) הניקוד יהיה לפי הכלל. על כן במילה בֶּגֶד נטיית היחיד תהיה בדגש בדל"ת בִּגְדִּי (במקרא ללא דגש), ואילו במילה יֶקֶב נטיית היחיד תהיה ללא דגש כבמקרא יִקְבִי. ובנטיית הרבים ינוקדו בדגש כַּסְפֵּי־ ונִסְכֵּיהֶם כבמקרא, ואילו צִמְדֵי־ ללא דגש אף על פי שבמקרא המילה מנוקדת בדגש בדל"ת.
את החלטות הדקדוק החדשות ראו כאן.
The post מילים חדשות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
מַעֲשֵׁנָה שקולה במשקל מַפְעֵלָה לציון כלים ומכשירים כמו מַבְרֵגָה, מַצְלֵמָה ומַאֲפֵרָה.
ואולם בראשית דרכה נשאה המילה מַעֲשֵׁנָה משמעות אחרת ממה שמקובל כיום. אליעזר בן־יהודה חידשהּ במשמעות chimney – צינור ליציאת עשן שמוכר לכול דווקא בשם ארובה, והיא מופיעה ברשימה "מונחי המטבח, הכלים והתבשילים" שפרסם ועד הלשון בשנת תרצ"ג (1933).
מפני מה לא הסתפק בן־יהודה במילה 'ארובה'? המילה המקראית אֲרֻבָּה פירושה 'פתח', 'חלון'. בימי קדם הייתה הארובה פתח בתקרה ששימושיו מגוונים, בין היתר גם ליציאת עשן התנור כמו שמתואר בפסוק: "כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה" (הושע יג, ג). לימים השתכלל מנגנון יציאת העשן והומצא הצינור הייעודי לכך – בן־יהודה הציע לכנותו 'מעשנה', אלא ש'ארובה' כבר השתלטה ושימשה בפי כול. אומנם בינתיים נתייתרה המילה המחודשת מעשנה, אך היא פילסה את דרכה ללשון הדוברים עם התרחבות השימוש בתנור מיוחד לעיבוד מזון באמצעות עישון.
ומה פשר הבלבול בין מַעֲשֵׁנָה למַעֲשֶׁנֶת? צורת הסמיכות של מַעֲשֵׁנָה היא מַעֲשֵׁנַת־. פעמים הרבה מתפרסם שם המוצר בצורת הסמיכות (ללא ניקוד כמובן) כגון 'מעשנת בשר', 'מעשנת דגים', 'מעשנת פחם', 'מעשנת גז'. רבים הוגים צורה זו "מַעֲשֶׁנֶת־(בשר)" ואף גוזרים כך את צורת הנפרד "מַעֲשֶׁנֶת", בהיקש למילים במשקל מִפְעֶלֶת שבו צורת הנפרד וצורת הנסמך זהות ומסתיימות בת': מִבְרֶשֶׁת לצד מִבְרֶשֶׁת צבע, מַעֲטֶפֶת לצד מַעֲטֶפֶת כדור הארץ).
תופעה זו מוכרת בלשון ימינו גם במילים אחרות כמו מִנְהֶלֶת: אף שצורה זו היא צורת הנסמך של מִנְהָלָה כגון 'מִנהלת הליגה' ו'מִנהלת החברה', היא משמשת בפי רבים גם לבדה, למשל "חברי המִנהלת".
לצד ההגייה "מַעֲשֶׁנֶת" נפוצה לא פחות הגייה אחרת – "מְעַשֶּׁנֶת" – כצורת בינוני־נקבה בבניין פיעל כמו מְסַנֶּנֶת ומְתַוֶּכֶת. אף בצורה זו צורת הנפרד וצורת הנסמך זהות, למשל 'מְתַוֶּכֶת דירות', ומכאן לשגיאה הנפוצה.
The post מַעֲשֵׁנָה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
כיום נפוצים למדי משפטים כמו 'בואי ניפגש שבוע הבא', 'שנה שעברה הייתי בטיול בחו"ל'. בשני המשפטים האלה מופיעים ביטויי הזמן 'שבוע הבא' ו'שנה שעברה' בהשמטת מילית היחס ב – שתפקידה לציין שהעניין שעליו מדובר התרחש או יתרחש בתוך תקופת זמן מסוימת.
דרך הביטוי התקנית היא: 'בואי ניפגש בַּשבוע הבא'; 'בַּשנה שעברה הייתי בטיול בחו"ל'.
הינה פירוט הדברים:
כשרוצים לציין זמן מסוים שבו קרה או יקרה משהו עומדות לרשותנו כמה דרכים:
א. ציון זמן מדויק לפי הלוח, למשל 'ביום שלישי א' בתמוז תש"ף', 'ב־1 בספמטבר', 'בשנת 1948'.
ב. ציון זמן יחסי לזמן שנמצאים בו, למשל 'בשבוע הבא', בשנה שעברה', 'ביום ראשון הקרוב'.
ג. ציון זמן במילים מיוחדות שהן תוארי פועל: 'מחר', 'אתמול' ועוד (ראו להלן).
בשתי הדרכים הראשונות (א) ו(ב) תיאור הזמן פותח במילית היחס ב. תפקידה הוא להפוך צירוף שמני לתיאור זמן. למשל, הצירוף 'שנת 1948' ללא ב יכול להיות נושא המשפט: 'שנת 1948 הייתה השנה שבה קמה מדינת ישראל'; או מושא: 'הם זוכרים היטב את שנת 1948', 'הרבה נכתב על שנת 1948'. לעומת דוגמאות אלו במשפט 'היא נולדה בשנת 1948' – מילית היחס ב מציינת שלפנינו תיאור זמן.
הוא הדין לצירופים שנזכרו בקבוצה (ב) לעיל: הצירוף 'השבוע הבא' ללא ב עשוי לשמש בתפקידים שמניים במשפט, כגון נושא: 'השבוע הבא יהיה גורלי'; מושא: 'כבר חשבת על השבוע הבא?'; לוואי: 'תוכנית השבוע הבא תפורסם בקרוב'.
מילית היחס ב נוספת לצירוף 'השבוע הבא' כדי להפוך אותו לתיאור זמן, ובהצטרפותה בולעת את ה' הידיעה ומקבלת את ניקודה: 'בואי ניפגש בַּשָּׁבוע הבא' וכדומה.
ואולם יותר ויותר משתרש בלשון הדיבור וגם בכתיבה המנהג להשמיט את מילית היחס ב מביטויי זמן דוגמת 'בַּשבוע הבא', 'בַּשנה שעברה' (ועם ה־ב נשמטת גם ה' הידיעה), וגם בביטויים נוספים. למשל:
מה ההסבר להשמטת מילית היחס בצירופים דוגמת 'בשבוע הבא' ו'בשנה שעברה'?
הדעות בעניין זה חלוקות. אפשר שידן של לשונות אחרות בדבר: היעדר מילית יחס בצירופים דומים מוכרת בלהגי הערבית המדוברת (שלא כמו בערבית הספרותית), וייתכן אפוא שדוברים שהערבית הייתה שגורה על פיהם העבירו את השימוש הזה לעברית. ואולי השפיעה האנגלית, שהרי הצירופים המקבילים כגון last week או next year משמשים לתיאור זמן ללא מילות יחס.
ואולם לא מן הנמנע שלפנינו התפתחות פנימית: השימוש הנפוץ מאוד בביטויי הזמן האלה שחק אותם וגרם לדוברים לתפוס אותם עצמם כתוארי פועל – מה שמייתר את הצורך במילית היחס ב.
כל יום או בכל יום
תופעה דומה של השמטת מילית היחס ב יש בביטויי זמן לציון פעולה חוזרת הפותחים ב'כל', כגון במילות השיר "כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב" (מילותיה של רמונה דינור). כבר בעברית הקלסית אפשר למצוא השמטה מביטויי זמן כאלה. הינה זוגות של צירופים – ובכל זוג דוגמה שיש בה ב ודוגמה ללא ב:
"בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד" (תהלים קמה, ב)
"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה" (בבלי בבא קמא קיח ע"ב)
יש ממתקני הלשון המעדיפים את השימוש במילית היחס ב בצירופים אלו, ואילו אחרים אינם רואים פגם בשימוש בהם ללא ב.
בְּשבוע הבא או בַּשבוע הבא
עניין לעצמו הוא שימוש הצירופים האלה ללא ה' הידיעה ברכיב הראשון, כגון בְּשבוע הבא, בְּשנה שעברה במקום בַּשבוע הבא, בַּשנה הבאה.
בלשון חז"ל רגיל צירופם של שם ותואר ללא התאם ביידוע – כלומר השם בלי ה' הידיעה והתואר בה' הידיעה, דוגמת 'סנהדרין הגדולה'. מביטויי הזמן הנדונים כאן אפשר למצוא במשנה את הצירוף לְשנה הבאה (למשל שביעית ב, ז) וכך בהגדה של פסח "לְשנה הבאה בירושלים"). מאות שנים מאוחר יותר בעיתונות העברית מסוף המאה התשע עשרה מצאנו "לא יאוחר משבוע הבא" (הצפירה, 5.12.1898), "משנה הבאה ימנה שר האוצרות את סוכני המסחר…" (המליץ, 26.12.1898). בימינו אפשר לפגוש בלשון הדיבור גם "מחודש הבא נקבל תוספת לשכר", "נמשיך את הדיון משיעור שעבר".
נראה שבצירופים הקבועים האלה נשחק היידוע – אולי בדומה לצירופים אחרים שעניינם ספירה והם נעשו רגילים ללא יידוע, כגון בימי השבוע 'יום ראשון', 'יום שלישי' (במקום 'היום הראשון', 'היום השלישי'), במושגים ההיסטוריים 'בית ראשון', 'בית שני' (במקום 'הבית הראשון', 'הבית השני'), וגם בצירופים כגון 'פעם ראשונה' 'פעם אחרונה'.
ואולם המקפידים בלשונם יקפידו על היידוע בצירופים הללו. וכשם שלא נאמר "בְּלילה הבא" או "בְּמפגש שעבר" כך מוטב לנו שנקפיד לומר "בַּשָּׁבוע הבא", "בַּשָּׁנָה שעברה". למשל:
כך גם:
תוארי הפועל ודומיהם לציון זמן
שלא כמו בצירופים שנידונו לעיל, בקבוצות ביטויי הזמן שלהלן מילית היחס ב מנועה משום שהם תוארי פועל:
א. תוארי הפועל המובהקים מחר, אתמול, שלשום, אמש, אז, עכשיו, עתה.
במילים אלו ההימצאות בתוך תקופת זמן מסוימת מגולמת במילה עצמה, ולכן אין הן נזקקות למילית היחס ב, וברור אפוא שלא נאמר "במחר תהיה מסיבה" וכדומה.
ב. מילות הזמן הפותחות בה' הידיעה ומצביעות על 'הזמן הנוכחי': הרגע (=ברגע זה), היום (=ביום זה), הערב (=בערב זה), השבוע (=בשבוע זה), השנה (בשנה זו) וכדומה.
קבוצה זו דינה כדין תוארי הפועל שבקבוצה א – שאינם צריכים את מילית היחס ב, שכן בעצם המבנה שלהם – בתוספת ה' הידיעה המשמשת בהם כיסוד רומז – הם מצביעים על הזמן שבו הדברים מתרחשים. ותינתן הדעת שבביטויים אלו ה' הידיעה נשמרת גם אם מצטרפות אליה מיליות היחס מ ו־ל: 'מהיום אפשר להירשם'; 'נקבעה לך פגישה להערב'.
ג. צירופים לציון פעולה חוזרת הבנויים מחזרה על מילת הזמן, כגון יום יום, שנה שנה. לדוגמה:
The post שבוע הבא או בשבוע הבא ? appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
סִמְלוֹן – חלופה עברית למילה אימוג'י. מילה זו מצטרפת למונח הוותיק יותר פַּרְצוּפוֹן, שמעתה ישמש רק לסמלונים שצורתם פרצוף.
הֶסְכֵּת – חלופה עברית לפודקאסט – תוכנית שמע (אודיו) שאפשר להאזין לה בכל זמן ובכל מקום – בעיקר באמצעות המרשתת (המונח נקבע בשנת תשע"ח בשיתוף תאגיד השידור הישראלי).
חוּפשוֹן – בלשון הדיבור: אפטר – אישור שהייה מחוץ למחנה, רשות הניתנת לחייל לצאת מן היחידה או מן המחנה לפרק זמן מוגבל: לשעות אחדות או למשך לילה אחד וכדומה (המונח נקבע בשנת תשע"ט בשיתוף דובר צה"ל וגלי צה"ל).
שׁוֹפֵט מָסָךְ, שיפוט מסך – החלופה העברית למונח VAR – (במשחקי כדורגל וכדומה) מערכת עזר לשופט במגרש – שופט עוקב אחר התנהלות המשחק באמצעות מצלמות הפרוסות לאורך המגרש ומתריע על בעיות שיפוט (המונח נקבע בשיתוף איגוד שופטי הכדורגל ועוד).
אִילָנַאי – אדם העוסק בטיפוח עצים ובטיפול בהם; השם המופשט הוא אִילָנָאוּת (באנגלית: arboriculture).
מִצְהָר (מֵרִידְיָאן) – באסטרונומיה לציון מעגל דמיוני העובר דרך הקטבים השמימיים והזֵנית של הצופה. בתחום הגאוגרפיה משמש המונח 'קו אורך'.
תחת סף הגילוי ובקיצור תת־סיפי – תמורת undetectable – המונח משמש למשל לציון תוצאה של בדיקת עומס נגיפי של HIV או צהבת, ותוצאה כזו פירושה שהנבדק אינו מדביק. לצד מונח זה נקבע גם לא בר־גילוי להקשרים אחרים, כגון בדיקות לגילוי גידול סרטני.
The post מן המילים החדשות שאושרו בשנת תש"ף (2019 – 2020) appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
מילים בשימוש כללי שאושרו בשנים תשע"ח–תשע"ט
The post למד לשונך 133 appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
מילים בשימוש כללי שאושרו בשנים תשע"ט–תש"ף
The post למד לשונך 134 appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
בחוברת השישית של "זכרונות ועד הלשון" משנת תרפ"ח (1928) התפרסמה רשימת ברכות וביטויי נימוס: ברכות רגילות, ברכות לשבת, לחגים ולמועדים, ברכות לפגישות ופרידות, לסעודה, לחתונה, להולדת הבן, לעלייה לתורה, לחולה, ללובש בגד חדש, ביטויי נימוס וענווה ועוד.
ועד הלשון פרסם את הרשימה כדי להעמיד לרשות דוברי העברית – שרובם לא היו דוברים ילידיים – דרכי ברכה וביטויי נימוס. אפשר להתרשם שרבים מן הביטויים והברכות נשענים על המקורות או מוכרים מן הכתיבה העברית לאורך הדורות.
מעניין לעיין בברכות ובביטויים ולהתרשם מה מהם נשאר עד ימינו אלה.
The post רשימת בְּרָכוֹת וּבִטּוּיֵי נִמּוּס appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
אנו מציעים סדנות עריכה וסדנות פיסוק.
בסדנת העריכה נערוך טקסט. נבדוק את הניסוח, הכתיב והפיסוק ונציע חלופות כנדרש.
בסדנת הפיסוק נפסק את הטקסט שערכנו בסדנת העריכה.
כל סדנה עומדת לעצמה, אין חובה להשתתף בשתי הסדנות.
המפגש ייערך במתכונת סדנה – בתחילתו נבקש מהמשתתפים לערוך את הטקסט, ולאחר מכן נדון בטקסט בצוותא. המשתתפים יוזמנו להעיר ולשאול שאלות.
מועדי הסדנאות
מנחת הסדנאות: ד"ר אורלי אלבק
משך הסדנה: שעה וחצי
המחיר: 30 ש"ח
The post סדנת עריכה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
אנו מציעים סדנת פיסוק מקוונת (ב'זום') לאוהבי העברית.
בסדנה נפסק טקסט על פי כללי הפיסוק.
(בסדנה נעסוק בטקסט שערכנו ופיסקנו בסדנה שנערכה ביום העברית תש"ף.)
המשתתפים יוזמנו להשתתף השתתפות פעילה ולשאול שאלות.
מועדי הסדנה:
מנחת הסדנה: ד"ר אורלי אלבק
משך הסדנה: שעה וחצי
המחיר: 30 ש"ח
(ביום הסדנה יישלח קישור לנרשמים.)
The post סדנת פיסוק מקוונת appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
חג השבועות ומנהגיו
שם החג שָׁבוּעוֹת אינו אלא צורת הרבים של שָׁבוּעַ. ההגייה התקנית של צורת הרבים היא בקמץ: שָׁבוּעוֹת (ולא שְׁבועות).
רַפְרֶפֶת = פודינג, קְצִיף = שייק (כגון קציף חלב – מילקשייק) וחֲבִיתִיוֹת – בלינצ'ס.
בכל אחת מן הרשימות האחרות יש מאכלים שאינם קשורים לחלב כלל: (א) שירוב = סירופ, חמצה = חומוס; (ב) מקפא = ג'לי, טוגנים = צ'יפס; (ג) שלובית = פרעצל (סוג כעך).
כן, אנחנו יודעים. אתם מכינים חומוס (חמצה) מגבינת עזים, טוגנים (צ'יפס) מגבינה צפתית, ושלובית מבצק חלבי. בסדר. תערערו.
והינה משמעם של שאר המאכלים: (א) מופינים = מאפינס; (ב) לובנן = עוגת ספוג לבנה (טורט); (ג) כרוכית = שטרודל, אפיפיות = ופלים.
בספר שמות נאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (כג, יד) – רֶגֶל בפסוק זה היא 'פעם'. שלוש רגלים הן שלוש פעמים, כבדברי האתון לבלעם: "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב, כח).
בספרות חז"ל – בעקבות הצירוף שָׁלֹשׁ רְגָלִים מספר שמות – קיבלה המילה רֶגֶל משמעות נוספת: כל אחד משלושת המועדים שהפסוק מכוון אליהם: פסח, שבועות וסוכות. מכאן הביטויים 'לעלות לרגל' ו'עולי רגלים'.
המילה מים נכתבת ביו"ד אחת גם בכתיב המלא וכך גם מילים אחרות מאותו המשקל, כמו בית, עיט, זית.
הביטוי מבוסס על הכתוב: "אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ" – אלישע היה תלמידו הנאמן של אליהו הנביא.
בִּכּוּרִים הם הפירות והתבואה שהבשילו ראשונים. בדומה לכך בִּכּוּרָה או בַּכּוּרָה היא תאנה עסיסית שהקדימה להבשיל, והיא משל לדבר שנחטף עם הופעתו: "כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה" (ישעיהו). גמלה צעירה היא בִּכְרָה.
כַּלְכָּלָה, כְּפִיפָה (כמו בביטוי 'בכפיפה אחת'), קֻפָּה (כמו בביטוי 'קופה של שרצים') וגם קֶלֶת, כְּלוּב (כך בעמוס ח, א) וכמובן סַל, סַלְסִלָּה – כולן מילים נרדפות לטנא. לעומתן קֶלֶס, שמשמעותה לעג או חרפה, סתם נדחפה לסלסילה. בושה וחרפה!
קמה היא תבואה לקראת הקציר. השם קמה – על שום קומתן הגבוהה והזקופה של השיבולים בשלב האחרון של גידולן.
'לשבור בר' פירושו לקנות תבואה, כמסופר בספר בראשית: "וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם". בר לבב – מי שליבו ברור, נקי וטהור. צמח בר – צמח הגדל בחוץ (בר = חוץ בארמית). בר סמכא – בעל סמכות (בר = בן בארמית).
את שתי הפעולות האלה ירשנו מלשון חכמים: "פועלין שהיו אורין בתאנים וגודרין (=גודדין) בתמרים" (ואפשר לארות גם דברים אחרים כמו דבש ומור). חג קציר שמח!
עמיר בתנ"ך הוא מילה נרדפת לעומר (אגודת שיבולים): "הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר" (עמוס), "כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה" (מיכה). בלשון חז"ל עמיר הוא לא רק של חיטה ושעורה אלא גם של גידולים אחרים כגון תלתן. צמרת האילן היא אמיר.
בר הוא גרגרי הדגן, ותבן הוא הקש שנקצץ בדיש. 'לבור את הבר מן התבן' – לברור, לבחור רק במה שרצוי, להתמקד בעיקר; אפשר גם 'לבור את התבן מן הבר' – לסלק את מה שאינו רצוי. גרסה אחרת היא 'לבור את הבר מן המוץ' או 'לבור את המוץ מן הבר' – המוץ הוא הקליפה הדקה העוטפת את גרגרי הדגן ומפרידים אותו מגרגרי התבואה. לכן אין היגיון לנוסח 'לבור את המוץ מן התבן'.
כל המילים הן מילים בנקבה, אך צורת הרבים של שלוש הראשונות היא בסיומת ־ים שיבולים, כוסמים (או כוסמין), שעורים, ואילו הרבים של תבואה הוא תבואות.
נעמי הייתה החמות של רות: "וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ…". חָמוֹת על משקל אָחוֹת (ולא "חמה"). חותנת (במקרא) היא אימהּ של האישה (ולא של האיש), ואילו מחותנים הם הורי בני הזוג אלה ביחס לאלה. בארמית חם וחמות הם גם החותן והחותנת וכך גם בלשון חכמים.
כך נאמר במגילה: "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז. וַיֹּאמֶר: סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי…".
'פלוני אלמוני' פירושו 'זה וזה', 'מישהו או משהו שלא פורש שמו'. היו שהציעו לקשור את פלוני לשורש פל"א (דבר פלאי ולא מובן) ואת אלמוני לשורש אל"ם (היעדר דיבור). מספר דניאל מוכרת גם המילה פַּלְמוֹנִי.
הישיבה בחצי גורן מוכרת מישיבתם של חכמי הסנהדרין: "סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה" (משנה סנהדרין ד, ג).
הגורן של ימי המקרא הייתה שטח רחב ידיים בקרבת העיר, ומלבד שימושה החקלאי השתמשו בה לכינוסים כגון עריכת משפטים וטקסים דתיים. צורת הגורן הייתה בדרך כלל עגולה, משום שהבהמות שדשו את התבואה היו הולכות במעגל.
דיברות – ריבוי של דיבֵּר, כמו כיסְאות – ריבוי של כיסא.
אומנם מַשְׂאֵת פירושה מתנה, אבל המילה שְׂאֵת פירושה או 'רוממות' או 'נגע' בגוף – לא ממש מתנה שהיינו רוצים לקבל…
בעולם הקבלה חוברו 'תיקונים' שונים – תפילות וקטעים הנאמרים במועדים מסוימים (תיקון חצות, תיקון ליל שבועות) שנועדו לתקן את נפש האדם.
הגיגית העתיקה הייתה כלי גדול ממדים ואפשר היה לכפות אותו, כלומר לשים אותו הפוך על אדם ולקבור אותו תחתיה. הביטוי עולה ממדרש בתלמוד על הפסוק "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט יז) בהכנות למתן התורה: "מלמד שכפה הקב"ה על ישראל את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם".
The post חידון לחג השבועות – פתרונות מלאים והרחבות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
1. למה חג השבועות נקרא כך?
שם החג שָׁבוּעוֹת אינו אלא צורת הרבים של שָׁבוּעַ. ההגייה התקנית של צורת הרבים היא בקמץ: שָׁבוּעוֹת (ולא שְׁבועות).
2. מכירים את המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות? השאלה אם תכירו את שמות מאכלי החלב! איזו רשימה מרשימת המאכלים הבאים יכולה להיות חלבית כולה?
רַפְרֶפֶת = פודינג, קְצִיף = שייק (כגון קציף חלב – מילקשייק) וחֲבִיתִיוֹת – בלינצ'ס.
בכל אחת מן הרשימות האחרות יש מאכלים שאינם קשורים לחלב כלל: (א) שירוב = סירופ, חמצה = חומוס; (ב) מקפא = ג'לי, טוגנים = צ'יפס; (ג) שלובית = פרעצל (סוג כעך).
כן, אנחנו יודעים. אתם מכינים חומוס (חמצה) מגבינת עזים, טוגנים (צ'יפס) מגבינה צפתית, ושלובית מבצק חלבי. בסדר. תערערו.
והינה משמעם של שאר המאכלים: (א) מופינים = מאפינס; (ב) לובנן = עוגת ספוג לבנה (טורט); (ג) כרוכית = שטרודל, אפיפיות = ופלים.
3. חג השבועות הוא אחד משלושת הרגלים. אבל מה המשמעות המקורית של המילה רגל בצירוף זה?
בספר שמות נאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (כג, יד) – רֶגֶל בפסוק זה היא 'פעם'. שלוש רגלים הן שלוש פעמים, כבדברי האתון לבלעם: "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב, כח).
בספרות חז"ל – בעקבות הצירוף שָׁלֹשׁ רְגָלִים מספר שמות – קיבלה המילה רֶגֶל משמעות נוספת: כל אחד משלושת המועדים שהפסוק מכוון אליהם: פסח, שבועות וסוכות. מכאן הביטויים 'לעלות לרגל' ו'עולי רגלים'.
4. שבועות הוא כמובן גם "חג המים". אספנו כמה עובדות על המילה מים. איזו עובדה אינה נכונה?
המילה מים נכתבת ביו"ד אחת גם בכתיב המלא וכך גם מילים אחרות מאותו המשקל, כמו בית, עיט, זית.
5. ואם כבר מים, מה משמעות הביטוי 'יצק מים על ידיו'?
הביטוי מבוסס על הכתוב: "אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ" – אלישע היה תלמידו הנאמן של אליהו הנביא.
6. מהי בִּכּוּרָה?
בִּכּוּרִים הם הפירות והתבואה שהבשילו ראשונים. בדומה לכך בִּכּוּרָה או בַּכּוּרָה היא תאנה עסיסית שהקדימה להבשיל, והיא משל לדבר שנחטף עם הופעתו: "כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה" (ישעיהו). גמלה צעירה היא בִּכְרָה.
7. אבוי! לסלסילת המילים הנרדפות ל'טנא' נשתרבבה מילה שאינה שייכת. מהי?
כַּלְכָּלָה, כְּפִיפָה (כמו בביטוי 'בכפיפה אחת'), קֻפָּה (כמו בביטוי 'קופה של שרצים') וגם קֶלֶת, כְּלוּב (כך בעמוס ח, א) וכמובן סַל, סַלְסִלָּה – כולן מילים נרדפות לטנא. לעומתן קֶלֶס, שמשמעותה לעג או חרפה, סתם נדחפה לסלסילה.
8. "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" – לא, זה לא צופן סודי. מה זה קָמָה?
קמה היא תבואה לקראת הקציר. השם קמה – על שום קומתן הגבוהה והזקופה של השיבולים בשלב האחרון של גידולן.
9. "מלאו אסמינו בר…" – באיזה ביטוי 'בר' פירושו תבואה?
'לשבור בר' פירושו לקנות תבואה, כמסופר בספר בראשית: "וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם". בר לבב – מי שליבו ברור, נקי וטהור. צמח בר – צמח הגדל בחוץ (בר = חוץ בארמית). בר סמכא – בעל סמכות (בר = בן בארמית).
10. קָצִיר, בָּצִיר, מָסִיק, גָּדִיד, אֲרִיָּה הן פעולות אסיף וקטיף המיוחדות לצמחים מסוימים. באילו צמחים נעשות הפעולות גָּדִיד, אֲרִיָּה?
את שתי הפעולות האלה ירשנו מלשון חכמים: "פועלין שהיו אורין בתאנים וגודרין (=גודדין) בתמרים" (ואפשר לארות גם דברים אחרים כמו דבש ומור). חג קציר שמח!
11. מהו עמיר בתנ"ך?
עמיר בתנ"ך הוא מילה נרדפת לעומר (אגודת שיבולים): "הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר" (עמוס), "כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה" (מיכה). בלשון חז"ל עמיר הוא לא רק של חיטה ושעורה אלא גם של גידולים אחרים כגון תלתן. צמרת האילן היא אמיר.
12. הינה ביטוי שיש לו כמה גרסאות, אך רק אחת מהבאות נכונה. מהי?
בר הוא גרגרי הדגן, ותבן הוא הקש שנקצץ בדיש. 'לבור את הבר מן התבן' – לברור, לבחור רק במה שרצוי, להתמקד בעיקר; אפשר גם 'לבור את התבן מן הבר' – לסלק את מה שאינו רצוי. גרסה אחרת היא 'לבור את הבר מן המוץ' או 'לבור את המוץ מן הבר' – המוץ הוא הקליפה הדקה העוטפת את גרגרי הדגן ומפרידים אותו מגרגרי התבואה. לכן אין היגיון לנוסח 'לבור את המוץ מן התבן'.
13. איזו מילה יוצאת דופן מבחינה דקדוקית?
כל המילים הן מילים בנקבה, אך צורת הרבים של שלוש הראשונות היא בסיומת ־ים שיבולים, כוסמים (או כוסמין), שעורים, ואילו הרבים של תבואה הוא תבואות.
14. אנא התרכזו: רות ממגילת רות הייתה אשתו של מחלון שהיה הבן של נעמי. על פי לשון המקרא, מה הייתה נעמי לרות?
נעמי הייתה החמות של רות: "וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ…". חָמוֹת על משקל אָחוֹת (ולא "חמה"). חותנת (במקרא) היא אימהּ של האישה (ולא של האיש), ואילו מחותנים הם הורי בני הזוג אלה ביחס לאלה. בארמית חם וחמות הם גם החותן והחותנת וכך גם בלשון חכמים.
15. איזה צירוף מן הבאים הגיע אלינו ממגילת רות?
כך נאמר במגילה: "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז. וַיֹּאמֶר: סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי…".
'פלוני אלמוני' פירושו 'זה וזה', 'מישהו או משהו שלא פורש שמו'. היו שהציעו לקשור את פלוני לשורש פל"א (דבר פלאי ולא מובן) ואת אלמוני לשורש אל"ם (היעדר דיבור). מספר דניאל מוכרת גם המילה פַּלְמוֹנִי.
16. בסיפור המגילה, רות ובועז נפגשו בגורן. מהי ישיבה בחצי גורן?
הישיבה בחצי גורן מוכרת מישיבתם של חכמי הסנהדרין: "סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה" (משנה סנהדרין ד, ג).
הגורן של ימי המקרא הייתה שטח רחב ידיים בקרבת העיר, ומלבד שימושה החקלאי השתמשו בה לכינוסים כגון עריכת משפטים וטקסים דתיים. צורת הגורן הייתה בדרך כלל עגולה, משום שהבהמות שדשו את התבואה היו הולכות במעגל.
17. עשרת הדיברות – מהי צורת היחיד של דִּבְּרוֹת?
דיברות – ריבוי של דיבֵּר, כמו כיסְאות – ריבוי של כיסא.
18. "מתן תורה" – איזו מן המילים הבאות אינה נרדפת ל"מתן"?
אומנם מַשְׂאֵת פירושה מתנה, אבל המילה שְׂאֵת פירושה או 'רוממות' או 'נגע' בגוף – לא ממש מתנה שהיינו רוצים לקבל…
19. בליל חג שבועות נוהגים להתכנס ללימוד עד אור הבוקר הקרוי "תיקון ליל שבועות" – מה המשמעות של 'תיקון' בצירוף זה?
בעולם הקבלה חוברו 'תיקונים' שונים – תפילות וקטעים הנאמרים במועדים מסוימים (תיקון חצות, תיקון ליל שבועות) שנועדו לתקן את נפש האדם.
20. מה הפירוש המילולי של הביטוי "כפה עליהם הר כגיגית" הקשור למתן תורה?
הגיגית העתיקה הייתה כלי גדול ממדים ואפשר היה לכפות אותו, כלומר לשים אותו הפוך על אדם ולקבור אותו תחתיה. הביטוי עולה ממדרש בתלמוד על הפסוק "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט יז) בהכנות למתן התורה: "מלמד שכפה הקב"ה על ישראל את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם".
The post חידון לחג השבועות – הפתרונות המלאים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
הפעלים יָקַד, אָכַל וקָדַח קשורים לאש למן התנ"ך: "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים" (דברים לב, כב). שונה מהם הפועל זָרַח: השמש אומנם זורחת, אבל אש לא. ואף על פי שיש הטועים לחשוב כך – השמש אינה עשויה מאש!
צורת היחיד "גֶּחָל" היא גזירה לאחור מוטעית מצורת הרבים. את הצורה גַּחַל אפשר למצוא בלשון הספרותית, אך היא אינה צורת היחיד של גֶּחָלִים. גַּחֶלֶת (במשקל קַטֶּלֶת) היא צורת היחיד של גֶּחָלִים (הסגול בגימ"ל בא במקום פתח לפני החי"ת הגרונית הקמוצה שהיה אמור לבוא בה דגש, והשוו בַּהֶרֶת – בֶּהָרוֹת). גחלת היא אחת מן המילים שמינן נקבה, אך ברבים באה בסיומת ־ִים, כמו שיבולת – שיבולים.
המילה מְדוּרָה – ערמה של עצים בוערים המסודרים בעיגול – גזורה מן השורש דו"ר שעניינו עיגול. ואכן גם המילה דַּוָּר (בלי ניקוד: דוור) נגזרת מן השורש הזה, שהרי הדוור המחלק דואר מסתובב ממקום למקום.
אמנם חלגלוגות נשמע מפתה מאוד, אבל מדובר בשם צמח הנזכר במשנה, מאות שנים לפני שתפוחי האדמה, שמקורם באמריקה, נודעו לאנשי העולם הישן. חלגלוגה מזוהה עם רְגֵלַת הַגִּנָּה.
קרטושקעס – מרוסית (קַרְטוֹשְׁקָה = תפוח אדמה), משמשת בעגה העברית לציון תפוחי אדמה חרוכים במדורה. אפשר להזכיר גם את המילה לתפוחי אדמה מיידיש: קרטופלך.
בולבוסין – מילה מלשון חכמים שמשמעותה בצל. מקורה ביוונית (bolbos, בלטינית: bulbus, באנגלית bulb). בספרות ההשכלה החלו להשתמש בה לציון תפוחי אדמה בהשראת המילה "בולבע" (ברבים "בולבעס") ביידיש.
תפוד – מעין ראשי תיבות: תפו(ח) (א)ד(מה), בדומה למילה תפוז (תפוח זהב).
עומר ועמיר הן מילים נרדפות לציון אגודת שיבולים, אך אין קשר ביניהן ובין המילה עֲרֵמָה.
המחלה דַּלֶּקֶת נזכרת בתורה לצד קַדַּחַת, ומקובל לפרש את שתיהן על פי משמעות השורשים כמחלות המלוות בחום.
שם הצבע המחודש אפור נקרא כך על שם צבעו של האפר.
לַהַבְיוֹר הוא כלי נשק המצית זרם של נוזל דליק ו"יורה" אש לכיוון מסוים.
מקורה של המילה קומזיץ ביידיש: "קום זיץ" הוא "בוא שב". יש אומרים שבשימוש המקורי לא היה הכרח למדורה דווקא, אלא לארוחה שמתקיימת בחוץ. אנשי הפלמ"ח אימצו אותה לציון הישיבה סביב המדורה, ובמשמעות זו נותרה עד ימינו.
גֵּץ–גִּצִּים, כמו חֵץ–חִצִּים (חיצים), נֵס–נִסִּים (ניסים) – הצירי בצורת היחיד מקורו בחיריק, והחיריק הזה מופיע בצורות הנוטות ובהן גם בצורת הרבים.
רֶשֶׁף הוא ניצוץ של אש, וכיום בעיקר הבזק האש שנוצר מירי בכלי ירייה. מן המילה רֶשֶׁף נוצר שם הדרגה רַשָּׁף בדרגות מכבי האש (מקבילה לרב־סרן).
קוֹלָן היא מילה מלשון המשנה שמשמעה דבק, בעיקר מקמח (מקורה ביוונית). ואם אתם מעדיפים את המילה מרשמלו – זה בסדר מצידנו.
שתי הצורות תקניות, אך הצורה שִׁפּוּד היא המקובלת, ואילו שַׁפּוּד מיושנת.
כל המילים הללו הוצעו לגפרור. את המילה גַּפְרוּר חידש מנדלי מוכר ספרים, ואולם המילה אינה מובאת במילון בן־יהודה. מן הסתם ידע בן־יהודה על החידוש, אבל כנראה לא הביאהּ במילונו משום שהעדיף את חידושו שלו – מַדְלֵק.
בעקבות מסורות שונות אפשר למצוא במילונים שלוש צורות של ניקוד למילה קיסם. בסופו של דבר הוחלט באקדמיה ללכת על פי צורת היחיד קֵיסָם (בצירי ובקמץ) כפי שהיא מנוקדת בכתבי היד של המשנה, וממנה לגזור את צורת הרבים קֵיסָמִים. מקסים, לא?
המילה 'צ'יזבט' מקורה בערבית: كَذْبَات (=כּד'בַּאת) = כזבים (משורש המקביל לשורש המילה העברית כָּזָב). בערבית המדוברת בארץ יש ההוגים את האות הראשונה של המילה צ', ומכאן הגיע הצ'יזבט לעברית. באמת!
שישים ושתיים שנים לאחר חורבן בית המקדש השני שָׁבוּ היהודים להילחם ברומאים. בכתבי הנוצרים, ללא יוצא מן הכלל, מופיע שם המנהיג בר־כוכבא. שלוש שנים לאחר קום המדינה נתגלו בוואדי מורבעאת במדבר יהודה תעודות עבריות קדומות, ובהמשך נמצאו תעודות נוספות בנחל חבר. בתעודות שנמצאו באתרים אלו (ובמקומות נוספים) היו איגרות שכתב שמעון בן כוסבא (גם בכתיבים כוסבה או כושבה, ופעמיים גם שמעון בר כוסבא) או שנשלחו אליו.
אומנם במקרא אין עדות לצורת הרבים של אֵשׁ, וגם בימינו המילה באה בעיקר בצורת היחיד, שהרי 'אש' הוא שם עצם שאינו ספיר. אבל בספרות העברית שלאחר המקרא אפשר למצוא את צורת הרבים אִשִּׁים וגם את צורת הרבים אִשּׁוֹת.
השם הרווח למכל המשמש לכיבוי שרפות הוא מַטָּף, ואולם שמו התקני הוא מַטְפֶּה.
את המונח מַטְפֶּה חידש ועד הלשון העברית במילון למונחי כבאות שיצא לאור בשנת תש"ז (1947) בשיתוף מרכז מכבי האש בארץ ישראל. המילה חודשה על פי המשמעות 'כיבוי' שיש לשורש טפ"י (או טפ"א) בשתי אחיותיה החשובות של העברית: הארמית והערבית.
את המילה מַטָּף קושרים הדוברים לשורש נט"ף.
המילה זַרְנוּק חודשה על פי המילה הארמית 'זרנוקא' – שמשמעה דלי מים וגם מתקן השקיה. זרנוק הוא צינור להזרמת מים להשקיה או לכיבוי שרֵפה.
הקפידו על הגייה נכונה, גם הקפידו לא להשאיר אש דולקת!
לצד הפועל דָּלַק או שם העצם דֶּלֶק אפשר לקרוא דָּלָק – יונק טורף קטן ממשפחת הסמוריים. ונזכיר גם את הפועל דָּלַק במשמעות 'רדף'.
לצד הפועל שָׂרַף וכן שָׂרָף במשמעות נחש (שהכשתו גורמת לתחושת בעֵרה), אפשר לקרוא שְׂרָף – נוזל צָמיג המופרש מצמחים שונים על ידי חיתוך הקליפה.
לצד הפועל בָּעַר אפשר לקרוא בַּעַר – אדם בור וחסר השכלה.
לעומת זאת גם הפועל לָהַט וגם שם העצם לַהַט קשורים לאש.
The post חידון ל"ג בעומר – פתרונות מלאים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
בחודש פברואר 1937 התקבל במשרדי ועד הלשון מכתבו של מיכאל ויצמן מאורפלד, קיבוץ "במעלה" (קיבוץ הכשרה לנוער ציוני בגרמניה). המכתב המרגש בפשטותו מאפשר לנו להציץ לפעילות הציונית שהתקיימה בגרמניה בימים לפני מלחמת העולם השנייה.
במכתבו כותב מיכאל בעברית ובניקוד: "למדתי בברלין בנגרות ועכשיו אני חפץ לעלות ארצה. אבל אינני יודע השמות של כלי־מלאכה של הנגרות. הביטואים [=המונחים] המקצועיים, אשר אני מצטרך בעבודה יום יום, הם מחסרים לי".
ואז הוא מסביר מדוע הוא פונה לוועד הלשון:
"זה הנימוק, מפני שאני כותב לכם " (כלומר: 'זו הסיבה שאני כותב לכם'). שמעתי, שיש מחברת אחת, הוּצאה מכם, שבתוכה מלוכדים כל הדברים האלה. אני מבקש מכם לשלוח לי את המחברת הזאת. המחיר תשלם אימי. היא גרה בירושלים… [כאן מפורטת כתובתה]".
קיבוץ במעלה שכן בכפר אוּרְפֶלד (Urfeld), כפר גרמני קטן קרוב לעיר קלן ולנהר הריין. את הקיבוץ הקים ארגון "החלוץ" והוכשרו בו בני נוער יהודים בני 18-15 לקראת עלייתם לארץ ישראל.
בני הנוער הוכשרו לאורח חיים משותף ולעבודת כפיים. במשך היום עסקו הנערים בחקלאות ובערב למדו עברית. רבים מבוגרי הקיבוץ עלו לארץ והשתלבו בקיבוצים שונים.
בליל הבדולח התפרצו בריונים נאצים לבית שבו התגוררו הנערים והנערות, הרסו את הציוד במקום והעלו אותו באש. הנערים ניצלו באותו הערב, אך זה היה סופו של הקיבוץ.
The post מכתב מקיבוץ בגרמניה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
כיום נפוצים למדי משפטים כמו 'בואי ניפגש שבוע הבא', 'שנה שעברה הייתי בטיול בחו"ל'. בשני המשפטים האלה מופיעים ביטויי הזמן 'שבוע הבא' ו'שנה שעברה' בהשמטת מילית היחס ב – שתפקידה לציין שהעניין שעליו מדובר התרחש או יתרחש בתוך תקופת זמן מסוימת.
דרך הביטוי התקנית היא: 'בואי ניפגש בַּשבוע הבא'; 'בַּשנה שעברה הייתי בטיול בחו"ל'.
הינה פירוט הדברים:
כשרוצים לציין זמן מסוים שבו קרה או יקרה משהו עומדות לרשותנו כמה דרכים:
(א) ציון זמן מדויק לפי הלוח, למשל 'ביום שלישי א' בתמוז תש"ף', 'ב־1 בספמטבר', 'בשנת 1948'.
(ב) ציון זמן יחסי לזמן שנמצאים בו, למשל 'בשבוע הבא', בשנה שעברה', 'ביום ראשון הקרוב'.
(ג) ציון זמן במילים מיוחדות שהן תוארי פועל: 'מחר', 'אתמול' ועוד (ראו להלן).
בשתי הדרכים הראשונות (א) ו־(ב) תיאור הזמן פותח במילית היחס ב. תפקידה הוא להפוך צירוף שמני לתיאור זמן. למשל, הצירוף 'שנת 1948' ללא ב יכול להיות נושא המשפט: 'שנת 1948 הייתה השנה שבה קמה מדינת ישראל'; או מושא: 'הם זוכרים היטב את שנת 1948', 'הרבה נכתב על שנת 1948'. לעומת דוגמאות אלו במשפט 'היא נולדה בשנת 1948' – מילית היחס ב מציינת שלפנינו תיאור זמן.
הוא הדין לצירופים שנזכרו בקבוצה (ב) לעיל: הצירוף 'השבוע הבא' ללא ב עשוי לשמש בתפקידים שמניים במשפט, כגון נושא: 'השבוע הבא יהיה גורלי'; מושא: 'כבר חשבת על השבוע הבא?'; לוואי: 'תוכנית השבוע הבא תפורסם בקרוב'.
מילית היחס ב נוספת לצירוף 'השבוע הבא' כדי להפוך אותו לתיאור זמן, ובהצטרפותה בולעת את ה' הידיעה ומקבלת את ניקודה: 'בואי ניפגש בַּשָּׁבוע הבא' וכדומה.
ואולם יותר ויותר משתרש בלשון הדיבור וגם בכתיבה המנהג להשמיט את מילית היחס ב מביטויי זמן דוגמת 'בַּשבוע הבא', 'בַּשנה שעברה' (ועם ה־ב נשמטת גם ה' הידיעה), וגם בביטויים נוספים. למשל:
מה ההסבר להשמטת מילית היחס בצירופים דוגמת 'בשבוע הבא' ו'בשנה שעברה'?
הדעות בעניין זה חלוקות. אפשר שידן של לשונות אחרות בדבר: היעדר מילית יחס בצירופים דומים מוכרת בלהגי הערבית המדוברת (שלא כמו בערבית הספרותית), וייתכן אפוא שדוברים שהערבית הייתה שגורה על פיהם העבירו את השימוש הזה לעברית. ואולי השפיעה האנגלית, שהרי הצירופים המקבילים כגון last week או next year משמשים לתיאור זמן ללא מילות יחס.
ואולם לא מן הנמנע שלפנינו התפתחות פנימית: השימוש הנפוץ מאוד בביטויי הזמן האלה שחק אותם וגרם לדוברים לתפוס אותם עצמם כתוארי פועל – מה שמייתר את הצורך במילית היחס ב.
תופעה דומה של השמטת מילית היחס ב יש בביטויי זמן לציון פעולה חוזרת הפותחים ב'כל', כגון במילות השיר "כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב" (מילותיה של רמונה דינור). כבר בעברית הקלסית אפשר למצוא השמטה מביטויי זמן כאלה. הינה זוגות של צירופים – ובכל זוג דוגמה שיש בה ב ודוגמה ללא ב:
יש ממתקני הלשון המעדיפים את השימוש במילית היחס ב בצירופים אלו, ואילו אחרים אינם רואים פגם בשימוש בהם ללא ב.
עניין לעצמו הוא שימוש הצירופים האלה ללא ה' הידיעה ברכיב הראשון, כגון בְּשבוע הבא, בְּשנה שעברה במקום בַּשבוע הבא, בַּשנה הבאה.
בלשון חז"ל רגיל צירופם של שם ותואר ללא התאם ביידוע – כלומר השם בלי ה' הידיעה והתואר בה' הידיעה, דוגמת 'סנהדרין הגדולה'. מביטויי הזמן הנדונים כאן אפשר למצוא במשנה את הצירוף לְשנה הבאה (למשל שביעית ב, ז) וכך בהגדה של פסח "לְשנה הבאה בירושלים"). מאות שנים מאוחר יותר בעיתונות העברית מסוף המאה התשע עשרה מצאנו "לא יאוחר משבוע הבא" (הצפירה, 5.12.1898), "משנה הבאה ימנה שר האוצרות את סוכני המסחר…" (המליץ, 26.12.1898). בימינו אפשר לפגוש בלשון הדיבור גם "מחודש הבא נקבל תוספת לשכר", "נמשיך את הדיון משיעור שעבר".
נראה שבצירופים הקבועים האלה נשחק היידוע – אולי בדומה לצירופים אחרים שעניינם ספירה והם נעשו רגילים ללא יידוע, כגון בימי השבוע 'יום ראשון', 'יום שלישי' (במקום 'היום הראשון', 'היום השלישי'), במושגים ההיסטוריים 'בית ראשון', 'בית שני' (במקום 'הבית הראשון', 'הבית השני'), וגם בצירופים כגון 'פעם ראשונה' 'פעם אחרונה'.
ואולם המקפידים בלשונם יקפידו על היידוע בצירופים הללו. וכשם שלא נאמר "בְּלילה הבא" או "בְּמפגש שעבר" כך מוטב לנו שנקפיד לומר "בַּשָּׁבוע הבא", "בַּשָּׁנָה שעברה". למשל:
כך גם:
שלא כמו בצירופים שנידונו לעיל, בקבוצות ביטויי הזמן שלהלן מילית היחס ב מנועה משום שהם תוארי פועל:
א. תוארי הפועל המובהקים מחר, אתמול, שלשום, אמש, אז, עכשיו, עתה.
במילים אלו ההימצאות בתוך תקופת זמן מסוימת מגולמת במילה עצמה, ולכן אין הן נזקקות למילית היחס ב, וברור אפוא שלא נאמר "במחר תהיה מסיבה" וכדומה.
ב. מילות הזמן הפותחות בה' הידיעה ומצביעות על 'הזמן הנוכחי': הרגע (=ברגע זה), היום (=ביום זה), הערב (=בערב זה), השבוע (=בשבוע זה), השנה (בשנה זו) וכדומה.
קבוצה זו דינה כדין תוארי הפועל שבקבוצה א – שאינם צריכים את מילית היחס ב, שכן בעצם המבנה שלהם – בתוספת ה' הידיעה המשמשת בהם כיסוד רומז – הם מצביעים על הזמן שבו הדברים מתרחשים. ותינתן הדעת שבביטויים אלו ה' הידיעה נשמרת גם אם מצטרפות אליה מיליות היחס מ ו־ל: 'מהיום אפשר להירשם'; 'נקבעה לך פגישה להערב'.
ג. צירופים לציון פעולה חוזרת הבנויים מחזרה על מילת הזמן, כגון יום יום, שנה שנה. לדוגמה:
The post שבוע הבא או בשבוע הבא ? appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
בחודש פברואר 1937 התקבל במשרדי ועד הלשון מכתבו של מיכאל ויצמן מאורפלד, קיבוץ "במעלה" (קיבוץ הכשרה לנוער ציוני בגרמניה). המכתב המרגש בפשטותו מאפשר לנו להציץ לפעילות הציונית שהתקיימה בגרמניה בימים לפני מלחמת העולם השנייה.
במכתבו כותב מיכאל בעברית ובניקוד: "למדתי בברלין בנגרות ועכשיו אני חפץ לעלות ארצה. אבל אינני יודע השמות של כלי־מלאכה של הנגרות. הביטואים [=המונחים] המקצועיים, אשר אני מצטרך בעבודה יום יום, הם מחסרים לי".
ואז הוא מסביר מדוע הוא פונה לוועד הלשון:
"זה הנימוק, מפני שאני כותב לכם " (כלומר: 'זו הסיבה שאני כותב לכם'). שמעתי, שיש מחברת אחת, הוּצאה מכם, שבתוכה מלוכדים כל הדברים האלה. אני מבקש מכם לשלוח לי את המחברת הזאת. המחיר תשלם אימי. היא גרה בירושלים… [כאן מפורטת כתובתה]".
קיבוץ במעלה שכן בכפר אוּרְפֵלד (Urfeld), כפר גרמני קטן בין הערים קלן ובּוֹן וליד נהר הריין. את הקיבוץ הקים ארגון "החלוץ" בשנת 1934 בחווה בבית גדול שנשכר מאדריכל גרמני, אלברכט דרינג, שגר עם משפחתו בבית סמוך. הוכשרו בו בני נוער יהודים בני 18-15 לקראת עלייתם לארץ ישראל.
הצעירים הוכשרו לאורח חיים משותף ולעבודת כפיים. במשך היום עסקו בחקלאות ובערב למדו עברית. רבים מבוגרי הקיבוץ עלו לארץ והשתלבו בקיבוצים שונים.
מורה בקיבוץ, יוסף בן אברהם רחבלסקי, כתב ביומנו על החיים השלווים בחווה, עד שגם שם נגמרה האידיליה. באחד הערבים של נובמבר 1938, בעקבות ליל הבדולח, התפרצו בריונים נאצים אל הבית שבו התגוררו הנערים והנערות, והתחילו להרוס את הציוד במקום. הבעלים של בית הקיבוץ ושני בניו הנערים עימו, רובי ציד בידיהם, הבריחו את הפורעים השיכורים. כך ניצלו הצעירים היהודים ומצאו מקלט אצל ידידיהם הגרמנים. בהמשך שנת 1938 התפרק הקיבוץ. חלק מחניכי הקיבוץ הצליחו להגיע לארץ ישראל ולהצטרף לעמיתיהם שעלו לפניהם.
The post מכתב מקיבוץ בגרמניה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
חליפת מכתבים משנת תרצ"ו (1936) שמצאנו בארכיון שלנו עניינה בסוגיה המעסיקה את כותבי העברית ואת אנשי הלשון עד היום הזה: הכתיב העברי.
ויכוח בין מורה לתלמידותיה בבית ספר עברי בלודז' הוליד את הפנייה אל ועד הלשון בסוגיה זו. כיצד יש לכתוב עברית בלי ניקוד? האם יש הבדל בין כתיב בניקוד לכתיב ללא ניקוד? האם מוסיפים יו"ד או וי"ו כאשר כותבים ללא ניקוד? שאלות אלו העסיקו נערות יהודיות בפולין, ומעסיקות את שוחרי הלשון עד היום. אם כי היום במקום מכתב רשמי אפשר פשוט לפתוח פנייה במערכת הפניות באתר האקדמיה.
במכתב ששלחו תלמידות המחלקה השנייה של הגימנסיה לנערות של "אחוה" הן כותבות: "אנחנו […] מרשות לנו לפנות לועד הלשון בדבר האורתוגרפיה העברית, הגורמת לנו בזמן האחרון הרבה קשיים." אורתוגרפיה היא אופן כתיבת המילים על פי שיטה מוסכמת.
לדבריהן, "במחלקות הנמוכות למדנו דקדוק ומורינו דורשים מאתנו, שנכתב לפי האורתוגרפיה החסרה, למשל עלינו לכתב: "דבור", "דבר", "צִוָה", "קִיֵם" ולא" "דיבור", "דיבר", "ציוה", "קיים". אבל בספרים הארצי־ישראליים החדשים מצאנו מלים כתובות באורתוגרפיה סותרת לפעמים את כל חוקי הדקדוק, הידועים לנו".
התלמידות מסיימות את מכתבן בבקשה: "לכן מבקשות אנו מאד את ועד הלשון להודיענו, כיצד יש לכתב, כאשר רוצות אנו להתנהג כפי חוקי הכתיב העברי".
מן המכתב עולה שהמורה דרשה מן התלמידות לכתוב בכתיב הדקדוקי החסר – "דבור" (=דִּבּוּר), "דבר" (=דִּבֵּר) וכדומה, גם כשהן כותבות ללא ניקוד. אך התלמידות מתלוננות ובצדק שבספרים המגיעים מן הארץ נמצא כתיב הסותר את הכללים שלמדו, כלומר בספרים אלו נהגו לכתוב בשיטת הכתיב חסר הניקוד.
הנהלת הגימנסיה בלודז' שלחה מכתב מלווה: "המכתב הזה קם מתוך הוכוחים וחלוקי הדעות שבין המורה לעברית ובין תלמידותיה בעניני הכתיב העברי; עד אשר שני הצדדים קבעו, כי יש לפנות בענין זה אל בר סמכא בבקשה ל[ה]כריע".
מטעם ההנהלה נכתב עוד: "מצדנו אנחנו רוצים להוסיף, כי השאלה הנ"ל חשובה גם בעינינו. הדומסלתיות [= הדו־מסילתיות, כלומר שני מסלולי כתיב הנוהגות במקביל] בענייני הכתיב […] מעיקה עלינו מאד ומכניסה ערבוביה במחותיהם של תלמידינו".
ההנהלה מוסיפה: "אנו מבינים, כי בענין נכבד כזה ודורש עיון אין לבקש תשובה למועד קבוע מראש. אולם נבקשכם לפחות לאַשֵר את קבלת המכתב, למען תראינה חניכותינו, כי מכתבן עורר הד ידוע. והדבר הזה חשוב לנו מטעמים לאומיים ופדגוגיים".
תשובתה של המזכירות המדעית של ועד הלשון לא איחרה לבוא. המזכירות ביקשה למסור לתלמידות "את הערכתנו להתעניינותן בשאלות לשוניות חשובות כגון שאלת הכתיב". אך היא מבהירה כי "בעיה זו חמורה מאוד ומחמת חילוקי דעות עקרוניים שבין חוקרי הלשון העברית, סופריה ומוריה ביחס לכתיב מלא או חסר […] לא הגענו לידי הכרעה. על פי הכתיב הכללי שבתנ"ך חסר עיקר, אולם בימינו אלה נוהגים לכתוב מלא בלי ניקוד על פי הכתיב שבספרות המשנית [המשנה] והתלמודית, אך אין עוד כללים מוצקים למדי והגבולות גמישים".
המכתב מן המזכירות המדעית מסתיים בהבטחה: "בתכניתו של ועד הלשון לשוב בקרוב לשאלת הכתיב וכשתתקבלנה החלטות מכריעות בנידון זה תפורסמנה ברבים".
שלושה עשורים דן ועד הלשון בסוגיית הכתיב המלא עד אשר גיבש לבסוף את כללי הכתיב חסר הניקוד שפורסמו בתשרי תש"ח (1947). ראו בקישור הזה את ההפניות לדיונים של ועד הלשון.
הדיונים והוויכוחים בסוגיית הכתיב לא תמו, וסביר להניח כי יוסיפו להעסיק גם את הדורות הבאים; אנשי לשון, מורים, עורכים ואוהבי העברית יוסיפו לדון בשאלה אם לכתוב אימא או אמא, צוהריים או צהריים וכו' וכו'.
The post "רוצות אנו להתנהג כפי חוקי הכתיב העברי" appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
א. עֵת הֵאָסֵף – כרך זה, “מילים ומילונאות”, פותח את “עֵת הֵאָסֵף”, אסופת מאמריו של פרופ’ זאב בן־חיים, גדול חוקרי העברית שפעלו בארץ ישראל בזמן החדש.
המאמרים המכונסים בכרך זה מוצגים בשני מדורים: מאמרים על משמעויותיהן וגיזרונן של מילים עבריות וארמיות; מאמרים ורשימות על מילונאות, ובייחוד דברים על מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית, שבן־חיים היה יוזמו, מקימו ומעצב דמותו.
ב. עיונים בלשניים ופילולוגיים בחקר העברית והארמית – הספר מכנס מאמרים של אליצור א' בר־אשר סיגל בחקר העברית והארמית לתקופותיהן וללהגיהן.
שני הספרים במחיר מבצע בחנות הספרים.
המשך קריאה >>
The post ספרים חדשים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
רבים פונים אלינו בשאלה מה נכון:
תשובתנו ששתי מילות היחס ב ו־ל מתאימות בכל הדוגמאות האלה. ואף על פי שמילות היחס ב ו־ל שונות זו מזו – במקרים האלה ובמקרים נוספים הן מתחלפות זו בזו ללא הבדל של ממש במשמעות.
מילת היחס ב מציינת בהקשרים רבים מקום או תקופת זמן או הֶקשר שבתוכם נמצא או מתרחש דבר מה. מילת היחס ל עשויה לציין כיוון או יעד ('אל') ומכאן גם מכוונות וגם שייכות בדומה ל'של'. כך המשמעויות האלה באות לידי ביטוי בשלוש הדוגמאות לעיל:
דוגמאות נוספות שבהן מתחלפות מילות היחס ב ו־ל זו בזו:
יש מקרים שבהם החילופים נובעים מהיותן של שתי מילות היחס ב ו־ל מוצרכות לפועל:
The post ב או ל appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
העברית נוטה להביע סתמיות – היינו מבע ניטרלי שאיננו מתייחס למין דקדוקי מסוים – באמצעות צורת הזכר. מסיבה זו אנו אומרים: "קר לי" ו"כטוב בעינייך", "מקובל לומר" ו"ברור כשמש", וגם "איך מסבירים את השינויים בשפה".
עם זאת במקרים רבים הסתמיות מובעת דווקא באמצעות צורות הנקבה.
בלשון המקרא כינוי רמז סתמי, כלומר שאינו מצביע על שם עצם מסוים, יבוא בדרך כלל בלשון נקבה: "חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת" (בראשית מד, יז); "וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת" (שמות ז, כג); "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז, ג). בלשון חכמים התהפכו היוצרות ו'זה' בשימושו הסתמי הוריש את 'זאת' בתהליך שניצניו נראו כבר בעברית המקראית המאוחרת, כמו במקרים (המועטים יחסית) דוגמת "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ" (איכה ה, יז) ו"גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, כו). מקובל לראות בשינוי הזה השפעה ארמית.
אף שבעברית בת ימינו ניכרת העדפה ברורה לכינוי 'זאת' בביטויים קבועים, כגון בכל זאת, למרות זאת, לעומת זאת, זאת ועוד, זאת אומרת,[1] בשימוש חופשי בדרך כלל יבוא הכינוי 'זה', למשל "זה לא יכול להיות", "תשכח מזה", "מה אפשר ללמוד מזה", "נדבר על זה אחר כך".
ייתכן שהרגל השימוש בכינוי 'זה' בלשון הדיבור גרם לשימוש ב'זאת' להישמע גבוה יותר, ובהמשך היא התקבעה בביטויים שאופייניים בעיקר ללשון הכתובה.
בלשון המקרא משתמשים בלשון נקבה בפעלים, בכינויי גוף ובשם המספר כשהעניין שעליו מדובר אינו מפורש:
פעלים: "לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה" (ישעיהו ז, ז); "כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם" (ישעיהו יד, כד); "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו ז, לא); ולעיתים הפועל נגרר אחר כינוי הרמז הסתמי 'זאת': "וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת" (שופטים יט, ל).[2]
כינוי גוף: "וְהִוא לֹא תִצְלָח" (במדבר יד, מא); "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא" (שופטים יד, ד); "נִחַם יְהֹוָה עַל זֹאת גַּם הִיא לֹא תִהְיֶה" (עמוס ז, ו); "כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (שמות י, יא).
שם המספר – מספר מונה בנקבה משמש לציון פריט או פריטים שאינם מוגדרים: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ" (תהלים כז, ד); "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב, יב); "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת" (משלי ל, כא); "שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ" (משלי ו, טז). פעמים אחדות המילה 'אחת' באה בצירוף אחת מ־: "לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה" (יחזקאל טז, ה); "אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה" (תהלים לד, כא); "אִם יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ לֹא יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי אָלֶף" (איוב ט, ג).
כך גם נוקטים לשון נקבה במספר סודר: "יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה" (דברים יג, י); "הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם" (ישעיהו מב, ט); "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם" (בראשית כב, טו); "וַיֹּסֶף ה' קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִישִׁת" (שמואל א ג, ח)
בלשון חכמים מוכרים בתפקיד הזה בעיקר מטבעות הלשון 'היא הנותנת' (במשמעות 'אדרבא') או 'על אחת כמה וכמה', וגם בעברית החדשה מוצאים ביטויים דוגמת 'לא עלתה בידי' (לצד 'לא עלה בידי'), 'אחת היא לי' – כלומר 'מבחינתי אין הבדל' – בעקבות הפסוק באיוב "אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה" (איוב ט, כב).
_____________________
[1] הצירוף זאת אומרת מקורו בתלמודים ושיעורו 'מכאן אתה למד' (בשונה מלשון ימינו שבה הוא נוהג במובן 'כלומר'). הרכיב 'זאת' פירושו 'ההלכה הזאת' ומקובל לומר שנבחרה 'זאת' המקראית ולא 'זו' החז"לית כדי לייחדו כמונח מתחום המשא ומתן התלמודי ולהבדילו מכינוי הרמז הרגיל לנקבה. יש מי שמסביר שאולי הוא גם מושפע מלשון הפסוק בסיפור משפט שלמה: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים א ג, כג), אף ששם כמובן הוראתו אחרת.
[2] לעומת זאת פעלים ושמות תואר המשמשים נשוא במשפט שנושאו שם פועל או במשפט חסר נושא – יבואו כמעט תמיד בלשון זכר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח); "וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ" (שמואל א טז, כג), "רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי" (מלכים א יח, ד).
The post הסתמי בנקבה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.
