חגיגת הנחות לקראת שבוע הספר בחנות הספרים של האקדמיה ללשון העברית

כל ההנחות והמבצעים באתר חנות הספרים

שפה קמה
149 ש"ח
111 ש"ח

העברית בתקופת המנדט
119 ש"ח
89 ש"ח

העברית בראי המדינה
98 ש"ח
74 ש"ח

בראשית היה השפה
98 ש"ח
73 ש"ח

תלמוד ירושלמי
200 ש"ח

המשנה לפי כתב יד קאופמן, זרעים—מועד
160 ש"ח

החלטות האקדמיה: כללי הכתיב הפיסוק והתעתיק
35 ש"ח

מילון היין
28 ש"ח
14 ש"ח

מילון כיס 100 מילים
20 ש"ח
10 ש"ח

מגנטים
15 ש"ח
8 ש"ח

"בשביל המילים" – משחק רביעיות חידושי מילים
20 ש"ח
10 ש"ח

פנקסים
20 ש"ח
10 ש"ח

משחק הרביעיות המוכר בגרסה עברית במיוחד: תשע סדרות של חידושי מילים לפי נושאים.

לרגל שבוע הספר העברי במחיר 10 ש"ח בלבד (במקום 20 ש"ח)

לרכישה

לכל המתלבטים בשאלה מתי לכתוב כל (בלי וי"ו) ומתי לכתוב כול (בווי"ו):

כשהמילה 'כול' עומדת לעצמה – היא נכתבת בווי"ו. לרוב סימן ההיכר הוא שהמילה מיודעת: 'הכול'. לדוגמה: דיברנו על הכול, הכול יודעים ש־, היא טובה בַּכול. ויש גם כול בלי יידוע, למשל: קודם כול, מְסַפר יודע כול, כול יכול (= יכול הכול), מכול וכול.

לעומת זאת כאשר המילה 'כל' נסמכת למה שבא אחריה – היא נכתבת בלי וי"ו. לדוגמה: כל אחד, כל הילדים, כל כך, כל הכבוד, כל הזמן שבעולם, ככל האפשר, ככל שנוכל, כל מה שהיה, כל מי שבא. תנו דעתכם שבצירופים אלו אי אפשר להוסיף את ה' הידיעה למילה כָּל־; ועוד סימן זיהוי: יש בהם תשובה על השאלות 'כל מה' או 'כל מי' (למשל: 'כל מה?' – 'כל הכבוד', 'כל מי?' – 'כל הילדים').

ההבחנה בין כול ובין כל משקפת את הניקוד של המילה: כאשר המילה עומדת לעצמה היא מנוקדת בחולם חסר (תנועה גדולה) – כֹּל. לדוגמה: הַכֹּל יודעים, מספר יודע כֹּל. לעומת זאת כאשר היא דבוקה למה שבא אחריה היא מנוקדת בקמץ קטן (תנועה קטנה) – כָּל. לדוגמה: כָּל הילדים, כָּל כך, בְּכָל שעה, לְכָל דורש, כָּל שרוח הבריות נוחה הימנו.

בניקוד המקרא

ניקוד המילה במקרא תלוי בטעמים, אך העיקרון דומה: כאשר המילה כֹּל מנוגנת בטעם לעצמה היא מנוקדת בחולם חסר, למשל:

• מִכֹּ֥ל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל (בראשית ב, טז)
• אֶת־הַכֹּ֕ל נָתַן ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ (דברים ב, לו)
• הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּ֥ל הָבֶל (קהלת א, ב).

לעומת זאת כאשר היא מחוברת במקף למילה שאחריה, היא מנוקדת בקמץ קטן, למשל:

• וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל־צְבָאָם (בראשית ב, א)
• אוֹדֶה ה' בְּכָל־לִבִּי אֲסַפְּרָה כָּל־נִפְלְאוֹתֶיךָ (תהלים ט, ב)
• כָּל־הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל־הַיָּם (קהלת א, ז).

לעיתים אף אפשר למצוא את שני הניקודים באותו הפסוק, למשל:

• כֹּ֖ל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף (בראשית ז, יד)
• וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל־אֶחָיו וְכֹ֖ל הַדּוֹר הַהוּא (שמות א, ו)
• טוֹב־ה' לַכֹּ֑ל וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו (תהלים קמה, ט).

"העברית בחברה הערבית" – ערב עיון מיוחד באקדמיה ללשון העברית יעסוק במפגש ובהשפעה ההדדית בין השפה העברית לשפה הערבית בישראל

יום רביעי י"ד בתמוז תשע"ח, 27 ביוני

המפגש היום־יומי בין שתי השפות המדוברות ביותר בישראל – העברית והערבית – נוכח במרחב הציבורי ומשפיע על שתי הלשונות וביתר שאת על הערבית שבפי הערבים בישראל. השינויים המתחוללים בערבית המדוברת בארץ נובעים מן השליטה של חלקים ניכרים מהאוכלוסייה הערבית בעברית, וכך העברית חודרת יותר ויותר הן לערבית המדוברת הן לערבית הכתובה בספרות ובאמצעי התקשורת בערבית. הערבית היום בארץ שונה במידה לא מעטה מן השפה המדוברת והכתובה שהייתה נהוגה בראשית המדינה, ויותר ויותר מילים בעברית חודרות לערבית. בד בבד גם לשפה הערבית יש נוכחות בשפה העברית המדוברת.

בסוף החודש (יום רביעי י"ד בתמוז תשע"ח, 27 ביוני 2018, בשעות 17:15–20:30) תקיים האקדמיה ללשון העברית ערב עיון שיעסוק בשפה העברית בחברה הערבית. בערב העיון ירצו בלשנים, חוקרים ואנשי חינוך יהודים וערבים.

בערב העיון יידונו נושאים מגוונים ובהם השפעת העברית על עיצוב הזהות בחברה הערבית בישראל; השפה כגורם מאחד; הפער בין הערבית הכתובה לערבית המדוברת; לימוד העברית בחברה הערבית; הכשרת מורים ערביים לעברית כשפה שנייה ועוד. ערב העיון פתוח לציבור ללא תשלום על בסיס מקום פנוי.

את דברי הפתיחה יישא נשיא האקדמיה ללשון העברית פרופ' משה בר־אשר. אחריו יפתח פרופ' חיים כהן את המושב הראשון. במושב זה שלוש הרצאות: ד"ר שלמה אלון, חבר הנהלת האקדמיה ללשון הערבית, יישא הרצאה בנושא עברית וערבית בחברה הערבית – עולמות שזורים או מנוגדים: עיון במערכת החינוך ותוצריה. ד"ר עלי ותד מהמכללה האקדמית בית ברל ידבר על הכשרת המורים הערבים לעברית כשפה שנייה. העיתונאית והמגשרת יסמין בכריה תרצה על השפעת השפה העברית על עיצוב הזהות בחברה הערבית בישראל.

בראש המושב השני ישב חוקר הערבית פרופ' מאיר בר־אשר מהאוניברסיטה העברית. בהרצאה הראשונה במושב זה ידבר עלי סלאלחה, מנהל בית הספר המקיף בבית ג'אן, על השפה הערבית והעברית כגורם מאחד: ערבית ועברית, שתי שפות יפות ומאחדות. ד"ר אורי שחמון מן האוניברסיטה העברית תרצה בנושא מדברים ערבית – כותבים עברית: ניצנים של דיגלוסיה בקהילות ערביות בישראל. בסיום המושב תדבר ד"ר רמה מנור מהמכללה האקדמית בית ברל על סטודנטים ערבים מתמחים בהוראת עברית: העמדות כלפי השפה העברית ושיקולים בבחירת המקצוע.

בין המושבים יתקיים מופע מוזיקלי קצר של הזמרת מרים טוקאן, בליווי כלי של הדר יעקב.

ערב העיון יהיה בבית האקדמיה ללשון העברית, בקריית האוניברסיטה העברית, גבעת רם, ירושלים.

ההשתתפות בערב העיון היא ללא תשלום, על בסיס מקום פנוי.

מקורו של הפועל התנקש בתנ"ך – בדברי בעלת האוב לשאול בהיותו מחופש לאיש אחר: "הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ, וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי" (שמואל א כח, ט). השורש המקראי נק"ש עניינו לכידה והפלה בפח, והוא קרוב לשורש יק"ש, המוכר למשל מן המילה מוֹקֵשׁ (במקור 'מלכודת'). את השורש נק"ש אנו מוצאים במקרא בפעלים בבניינים אחרים המתפרשים במשמעות זו. נראה אפוא ש"מתנקש בנפשי להמיתני" פירושו 'טומן לי פח כדי להורגני'.

בעיתונות העברית שלמן המאה התשע עשרה יוחדו הצירופים 'התנקש בנפש', 'התנקשות בנפש' לפעולה שנועדה להביא למותה של אישיות ציבורית. לימים קיבלו הפועל 'התנקש' ושם הפעולה 'התנקשות' (בלי המילה 'בנפש') את משמעות הצירוף כולו, או לחלופין המילה 'נפש' הוחלפה ב'חיים': 'התנקשות בחייו של…'.

אשר לשאלה אם הפועל 'התנקש' ושם הפעולה 'התנקשות' מכילים בהכרח תוצאה של מוות, התשובה היא שלפחות מלכתחילה לא – הן בפסוק משמואל (שאם לא כן, לא היה צורך להוסיף "להמיתני") הן בידיעות שמצאנו בעיתונות למן סוף המאה התשע עשרה וגם עשרות שנים אחר כך.

במילונים המוקדמים של העברית החדשה אפשר למצוא הגדרות המדגישות את הפעולה ולאו דווקא את התוצאה, כגון "התאמצות להפיל איש, התאמצות לארוב לנפש איש…" (גור, תרצ"ה ותש"ו), "התנפלות, ניסיון לפגוע במישהו או לרוצחו נפש" (אבן־שושן בכל המהדורות). לעומת זאת במילון מסוף המאה העשרים (רב־מילים, 1997) ההתנקשות כוללת את התוצאה: "תקיפה והריגה של מישהו, לרוב של דמות פוליטית או ציבורית ידועה (בעיקר בצירוף 'התנקשות בחייו')". הגדרה זו משקפת את הפיצול שחל בשלב כלשהו בלשון העיתונות בין 'ניסיון התנקשות' (שלא צלח) ובין 'התנקשות' (שהתממשה).

נראה שהצורך בפיצול נובע מן העמימות שבמילים המציינות פגיעה בנפש: האם הפגיעה הביאה לתוצאה של מוות או לא? למשל כאשר מתפרסמת ידיעה על אדם שטבע (חס ושלום), רבים מבינים שמדובר בטביעה למוות, ומופתעים לטובה אם מתברר שהאדם נשאר בחיים.

האקדמיה ללשון העברית לא עסקה בתכולת המשמעות של המילה התנקשות, ואין אפוא החלטה מחייבת בעניינה. כאמור מלכתחילה המילה מתאימה גם לְמה שמכונה לא פעם בלשון העיתונות 'ניסיון התנקשות'.

* * *

הינה ידיעה שהתפרסמה בעיתון הצפירה על התנקשות (כושלת) בנפשו של נשיא צרפת פאָר (Faure) ב־16 ביוני 1897:

מתי נכון לומר 'מעולם' ומתי נכון לומר 'לעולם'? מעולם – לעבר; לעולם – לעתיד.

תואר הפועל מעולם – מצטרף לפעלים בזמן עבר במשמעות 'מאז ומתמיד', למשל:

• "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה" (תהלים צג, ב)
• "ואולי, לא היו הדברים מעולם" (רחל, 'ואולי')
• צנחת פעם ממטוס? – מעולם לא צנחתי, אבל ארצה מאוד לנסות.

‍‍‍‍‍‍‍‍‍לעומתו תואר הפועל לעולם מצטרף בעיקר לפעלים בזמן עתיד במשמעות 'לתמיד', 'לעד', 'לנצח':

• "וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים" (ישעיהו נא, ח)
• "לא תדעי לעולם איך בכיתי כמו ילד" (ארכדי דוכין, 'נאמר כבר הכול')
• לעולם אל תרים ידיים, כי יש סיכוי שבסוף תצליח!

‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍ומה בזמן הווה? לכאורה שתי המילים האלה אינן מתאימות, שהרי הן מציינות טווח של זמן: 'מאז ועד עכשיו' (מעולם) או 'מעתה והלאה' (לעולם). בהווה מתבקש יותר לומר 'תמיד', ובשלילה 'אף פעם' (או 'אף פעם אחת'), ואכן כך מקובל בלשון ימינו.

עם זאת בספרות חז"ל המילה 'לעולם' משמשת לפעמים גם בהווה במשמעות 'תמיד' לצד שימושה הרווח בעתיד, למשל: "לעולם הוא נותן משום פאה" (משנה פאה א, ו), "לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע" (משנה יומא ד, ה).

תיאור התפקיד:

• פיתוח וארגון של אירועי תרבות לציבור הרחב
• פיתוח שיתופי פעולה להפצת התכנים של האקדמיה לציבור הרחב
• סיוע בפעילות הדיגיטלית במרשתת

דרישות:

• יכולת תקשורתית גבוהה
• הובלת תהליכים, עצמאות, יצירתיות
• רקע בלשון העברית (יתרון)
• ניסיון בהפקת אירועים (יתרון)

העבודה בבית האקדמיה ללשון העברית בקריית האוניברסיטה העברית בגבעת רם, ירושלים.

משרת סטודנט/ית בהיקף של כ־20 שעות שבועיות.

קורות חיים יש לשלוח אל האקדמיה בכתובת: darush@hebrew-academy.org.il.

>>> רק פניות מתאימות ייענו.

לפי החלטת האקדמיה, בצורות העבר, העתיד, הציווי ושם הפועל אפשר לנקד את ע' הפועל הגרונית בפתח כגון שִׂמַּח, יִתְמַהְמַהּ, ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה כגון שִׂמֵּחַ, יִתְמַהְמֵהַּ. אם כן שתי הצורות נִפַּח ונִפֵּחַ – תקניות הן.

* * *

אחד מקווי הלשון המיוחדים לעברית הטברנית,[1] הוא שכאשר העיצורים הגרוניים (ה, ח, ע) הם ההגה האחרון במילה חייבת לבוא לפניהם תנועת פתח או קמץ. לפיכך במילים כגון שָׁכַח, יִגְבַּהּ, נִשְׁמָע או מְשֻׁבָּח אין כל בעיה. לעומת זאת במקרים שתנועה אחרת באה לפני העיצור הגרוני, כמו במילים רוּח, שִׂיח, גָּבִיע ואֱלוֹהּ, ציינו בעלי המסורה כי – לפי הגייתם – נוספת לפני העיצור הגרוני תנועת העזר a (פתח), למשל רו ַח, וכך נשמר הכלל האמור. מאחר שתנועת העזר חסרת אות, היא קרויה פתח גנובה – כלומר פתח של אות "גנובה". בשל בעיות טכניות בדפוס, הפתח מודפס בדרך כלל מתחת לאות כשאר סימני הניקוד, אך כאמור הוא אמור להיות תמיד הגוי לפני העיצור הגרוני – לא רק במילה כגון הִצְלִיחַ, אלא גם במילים המסתיימות בעי"ן ובה"א, כגון הִשְׁמִיעַ, הִגְבִּיהַּ. בכך שונה הגיית צורות הזכר האלה מהגיית צורות הנקבה, כגון הִצְלִיחָה, הִשְׁמִיעָה, הִגְבִּיהָה, שבהן התנועה האחרונה (קמץ) נהגית לאחר העיצור הגרוני.

גם כאשר התנועה שלפני העיצור הגרוני היא צירי (e), פתח גנובה בין הצירי לעיצור הגרוני היא פתרון אפשרי, לדוגמה שׁוֹמֵעַ, כָּמֵהַּ, שִׂמֵּחַ, יְשַׂמֵּחַ, לְהִשְׁתַּגֵּעַ. אך במקרה הזה ישנו פתרון נוסף: אפשר שבמקום הצירי יבוא פתח, למשל יִפָּתַח, לְהִפָּתַח, שִׂמַּח, יְשַׂמַּח, עֲלֵה וְהַצְלַח.

הן במקרא הן בעברית ימינו אפשר להצביע על העדפת דרך זו או דרך זו בחלק מן המקרים. הרי דוגמאות:

א. צורות הפסק במקרא מנוקדות בפתח גנובה. כך למשל צורת ההפסק יִגָּרֵעַ שבכתוב "וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ" (במדבר לו, ג) לעומת צורת ההקשר יִגָּרַע בכתוב "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן" (במדבר כז, ד). כך גם "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, ב) בהפסק, לעומת "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם" (שמות ח, כד) בהקשר.

ב. הצורות בפתח גנובה רגילות גם בבינוני (הווה), כגון שָׂבֵעַ, אוֹרֵחַ, מְשַׂמֵּחַ, מִתְמַהְמֵהַּ, אבל בנסמך פתח במקום הצירי: שְֹבַע־(ימים/רצון) ואף רוֹקַע־(הארץ).

ג. בציווי רגילות הצורות בלי פתח גנובה, כגון "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ז, טז ועוד), "קַח אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל הַסֶּלַע הַלָּז" (שופטים ו, כ).

ד. גם בעברית ימינו נוכל במקרים מסוימים לדבר על העדפות: למשל שבשם הפועל של בניין פיעל והתפעל מועדפות הצורות בפתח גנובה: לְשַׁלֵּחַ (במקרא גם לְשַׁלַּח), לְקַרְטֵעַ, לְהִשְׁתַּגֵּעַ; אבל בבניין נפעל מועדפות דווקא הצורות בלי פתח גנובה: לְהִפָּתַח (במקרא בהפסק לְהִפָּתֵחַ), לְהִשָּׁמַע.

כשבאה האקדמיה להכריע בסוגיה התלבטו חבריה בין שתי אפשרויות: (א) כלל פשוט הקובע כי לרוב מותרות שתי הדרכים; (ב) כלל מורכב יותר שינסה להגדיר בכל בניין ובניין ובכל זמן וזמן מהי הדרך הנכונה או המועדפת – על פי המקורות ועל פי הנוהג בעברית החדשה. חסרונה ויתרונה של כל אחת מן האפשרויות ברור: הראשונה פשוטה ומקילה על הזיכרון, אך יש בה כדי להתיר צורות שמעולם לא שימשו בפועל, כגון יִמָּנֵעַ או לְנַפַּח. לעומת זאת השנייה מכבידה על הזיכרון, אך יש בכוחה להיות מדויקת יותר ולעלות בקנה אחד עם המצוי במקורות או עם הצורות המשמשות בפי דוברי העברית בת ימינו.

ההכרעה נפלה על האפשרות הראשונה, ולפיה מותרות שתי הדרכים בכל הזמנים, למעט בבינוני.
את שלבי גיבוש ההחלטה תוכלו למצוא בזיכרונות האקדמיה: בשנת תשמ"ה התקבלה החלטה ראשונה בעניין זה (ישיבה קעד-קעה, עמ' 127), וזו הורחבה בשנת תשנ"ז (ישיבה רל, עמ' 46) ובשנת תשנ"ח (ישיבה רלז, עמ' 163).

* * *

מעשה בחמישה בלונים

שנים קודם לכן כתבה מרים רות את ספרהּ "מעשה בחמישה בלונים". רון, הילד בעל הבלון הצהוב, מבקש בסיפור מאביו: "אַבָּא – נַפֵּחַ אֶת הַבָּלוֹן הַצָּהֹב!" ומתואר שהאב נענה: "אַבָּא נִפַּח אֶת הַבָּלוֹן… נִפַּח… וְנִפַּח…" צורת הציווי ניתנת כאן בפתח גנובה אך לא כן צורת העבר. לוּ הייתה הסופרת דבקה בלשון המקרא, צורת הציווי נַפַּח הייתה מתאימה יותר (אם כי לצד בַּלַּע, רַתַּח, שַׁלַּח וְשַׂמַּח יש במקרא גם שַׂמֵּחַ בתהלים פו, ד), אך כאמור גם נַפַּח וגם נַפֵּחַ, גם נִפַּח וגם נִפֵּחַ טובות לשמש בעברית החדשה.

שַׂמֵּחַ תשמח

אחת הברכות בשבע ברכות הנישואין היא ברכת "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח". הצורה הראשונה איננה ציווי כי אם מקור מוחלט. המבנה של צורת מקור מוחלט בליווי פועל מאותו השורש ומאותו הבניין מאפיין את לשון המקרא (כגון הָלוֹךְ הָלְכוּ, שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ, בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ), והפתח הגנובה משמשת במקור המוחלט במקרא גם בשורש זה (שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ – ירמיהו כ, טו) וגם בשורשים אחרים (לדוגמה: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח).

_________________________

[1]  העברית הטברנית היא העברית שנהגה בעיר טבריה במחצית השנייה של האלף הראשון לספירה. עברית זו היא המשתקפת בניקוד המקרא המוכר לנו (נוסח המסורה).

למה כותבים אנרגייה, אנגלייה בשתי יו"דים?

במילה אנרגייה ובשם אנגלייה יש לפני הסיומת ־יה צרור של עיצורים (שאין ביניהם תנועה): –רְג-, –גְל-.
לפי כללי הניקוד במקרים אלו מפרקים את הצרור על ידי חיריק באות שלפני הסיומת:
אנרְגְיה > אנרְגִיה.

משעה שיש חיריק באות שלפני הסיומת, הניקוד של הסיומת יהיה בדגש ביו"ד: אנרגִיָּה, ובכתיב המלא – בשתי יו"דים: אנרגייה.

ולמה מילים בסיומת ־ִיָּה נכתבות בשתי יו"דים בכתיב המלא? התשובה היא שהיו"ד הראשונה מציינת את התנועה i, והשנייה – את העיצור y. וראו עוד כאן.

מה שנכון במילים לועזיות נכון גם בשמות מדינות.

לפי זה נכתוב:

• מילים לועזיות: אלרְגייה (רַגֶּשֶׁת בעברית), גאומטְרייה, סימטְרייה, פונקְצייה.
• שמות מדינות: אנגְלייה, בלְגייה, טורְקייה.

שלא כמו המילים והשמות האלה – לא נכפיל את היו"ד אם אין צרור עיצורים לפני הסיומת ־יה (כלומר אם יש תנועה לפני האות שלפני הסיומת). במקרים אלו אין חיריק לפני הסיומת ־יה אלא שווא.

לפי זה נכתוב:

• מילים לועזיות: אבולוּצְיה, אימפֶּרְיה, אלגוֹרְיה, הרמוֹנְיה.
• שמות מקומות: נורוֶוגְיה, רוּסְיה, גרמַנְיה, אוסטרַלְיה.

נזכיר כי בדרך כלל אין מכפילים את היו"ד כאשר היא מציינת עיצור בסביבת אם קריאה, ולכן בסיומת ־יָה שאין לפניה חיריק נכתבת יו"ד אחת (לפני אם הקריאה ה"א).

‍‍‍‍‍‍‍‍‍מילים בסיומת ־ִיָּה, כגון שְׁנִיָּה, סִפְרִיָּה, מִטְרִיָּה, נכתבות בלי ניקוד בשתי יו"דים: שנייה, ספרייה, מטרייה. היו"ד הראשונה מציינת את התנועה i והשנייה – את היו"ד העיצורית הנשמעת (כלומר את העיצור y).

כך נכתוב למשל גם בנייה, אונייה, עירייה, עגבנייה, מכתבייה, לחמנייה, חמנייה, גומייה, אפייה, עשייה, עשירייה, מעשייה, משחקייה.

סיומת ־ִיָּה נכתבת בשתי יו"דים בכתיב המלא גם בשמות מקומות עבריים, כגון נהרייה, הרצלייה, וגם במילים לועזיות ובשמות מקומות לועזיים כגון אנרגייה, אנגלייה (על אלו ראו עוד כאן).

בניקוד יש בכל אלו יו"ד אחת, ויש בה דגש: סִפְרִיָּה, נַהֲרִיָּה וכיוצא בהן.

לעומת זאת כאשר אין חיריק לפני הסיומת ־יָה, כגון במילים בְּעָיָה, קִרְיָה, תיכתב יו"ד אחת בלבד: בעיה, קריה – שכן על פי כללי הכתיב חסר הניקוד אין מכפילים יו"ד עיצורית בסמוך לאם קריאה (במקרה הזה לפני ה"א). לעומת זאת בצורות הנסמך בעיית־, קריית־ ייכתבו שתי יו"דים (כופלים את היו"ד כדי לציין שהיא עיצורית), כי היו"ד אינה סמוכה לאם קריאה.

‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍

פנינה שמצאנו בארכיון שלנו: ילקוט עברי שנדפס בשנות השלושים של המאה העשרים בליטא ובו מובאות קצרות מדבריהם של גדולי הדור ומן המקורות היהודיים על מקומה וחשיבותה של העברית בתחייה הלאומית של העם היהודי. תוכלו למצוא כאן מדבריהם של  גורדון, ביאליק, אוסישקין, ברנר, נורדאו ועוד.

לקריאת הקובץ המלא

מיקום בארכיון – 240/7/41

לקריאת המאמר

העברית והערבית קשורות זו בזו משנה־קשר. שתיהן לשונות שמיות קרובות זו לזו במבנן ודומות באוצר מיליהן. בימי הביניים הושפעה העברית השפעה עמוקה מן התרבות הערבית בכלל ומן הלשון הערבית בפרט. מאחר ששפת אימם של יהודי ארצות ערב הייתה הערבית המדוברת, והערבית הקלסית הייתה שפתם התרבותית, ברור שכתיבתם בעברית הושפעה מן הערבית.

לקריאת המאמר

לפני כאלף שנה, כאשר היגרו היהודים לאזורים שהם גרמניה של היום, הם אימצו את הדיבור הגרמני המקומי. במרוצת הזמן פיתח דיבורם קווים עצמאיים, וכשנדדו רבים מהם לפולין ולרוסיה, נוספו לשפתם יסודות מן השפות הסלאביות. כך נוצרה שפה חדשה: היידיש. העברית סיפקה ליידיש רובד המבדיל אותה משאר הלשונות הגרמניות, והיידיש תרמה רבות לעברית המתחדשת, ובייחוד ללשון המדוברת.

לקריאת המאמר

לשונה של חברה היא הכלי המבטא את תרבותה, ובמידת מה אף מעצב אותה. כאשר עמים נתונים במגע ממושך – קשרי מסחר ותרבות, ריבוי תרגומים מלשון ללשון או ביקורים הדדיים תכופים – לשונותיהם נוטות להשתוות מבחינת היקף המשמעויות של המילים. מספר המילים בעברית שעבר עליהן תהליך של התאמה ללשונות אירופה ובייחוד לאנגלית גדול בהרבה ממה שנראה בעיון ראשון במילון.

לקריאת המאמר

ראשיתה של הספרדית היהודית, הידועה בשמה העממי לאדינו, בימי הביניים בספרד. היהודים אימצו אומנם את הלשון הספרדית, לשון המדינה שחיו בה, אך כציבור בעל מאפיינים חברתיים, דתיים ותרבותיים מיוחדים, היא נשתנתה בפיהם והבדילה אותם משכניהם הגויים. בספרדית היהודית נשתלבו מילים עבריות לצורכי התרבות והדת, אך גם מילים רבות של חולין.

לקריאת המאמר

הערבית היהודית היא הלשון ששימשה את היהודים בקהילות דוברות ערבית בארצות האסלאם. לשון זו דומה במידה רבה ללשונם של הערבים השוכנים באותם המקומות אך משולבים בה מילים וביטויים עבריים, וכשאר לשונות היהודים היא נכתבת באותיות עבריות. בחינת היסודות העבריים שבערבית היהודית תורמת תרומה חשובה לחקר העברית ותולדותיה, כי חלקם משקפים צורות הגייה קדומות.

דרכן של לשונות הבאות במגע שיש ביניהן יחסי גומלין והן מטביעות חותמן זו על זו. כמה מקשריה המרתקים של העברית עם לשונות אחרות נדונו בחלקו האחרון של קובץ מאמרים שהתפרסם בגיליון חגיגי של כתב העת לשוננו לעם בשנת תש"ן – שנת הלשון העברית.

לשונות במגע מאת אמנון שפירא

עברית והשפות הקלסיות – יוונית ולטינית מאת דניאל שפרבר

העברית והערבית מאת יהושע בלאו

עברית ויידיש מאת סימון הופקינס

העברית ולשונות אירופה החדשות מאת גד בן־עמי צרפתי

המרכיב העברי בספרדית היהודית מאת אורה שורצולד

המרכיב העברי בערבית היהודית מאת עפרה תירוש־בקר

השפה העברית, כרוב השפות האנושיות, נמצאת כל העת במגע עם שפות אחרות ומושפעת מהן במגוון דרכים. אחת ההשפעות הבולטות ביותר, ולרוב גם הקלה ביותר לזיהוי, היא שאילת מילים.

בכל התקופות קלטה העברית מילים משפות אחרות: בתקופת המקרא נשאלו מילים מן המצרית ומן האכדית (קצתן שוּמריות במקורן), ובספרות המקראית המאוחרת רבות המילים הארמיות והפרסיות. גם בתקופת חז"ל נוספו מילים מן הארמית ומן הפרסית, וביותר השפיעו היוונית והרומית (לטינית). בימי הביניים נשאלו מילים מן הערבית, בעיקר בתחום המדע והפילוסופיה. בראשית התקופה המודרנית השפיעו הגרמנית, היידיש והרוסית, ובתהליך תחיית הלשון בארץ גם הספרדית ה­­יהודית (לדינו), הטורקית, ושוב הערבית. האנגלית החלה להשפיע בתקופת המנדט הבריטי, ובימינו היא משפיעה מאוד עם הפיכתה ללשון בין־לאומית, אולי בעקבות המקום המרכזי של ארצות הברית בעולם.

מילים שאולות רווחות מאוד בהקשרים תרבותיים, כגון שמות של מאכלים (פלאפל, קובה, בלינצ'ס, פיצה), פריטי לבוש (פונצ'ו, שלייקעס, בנדנה) ומונחי אומנות (תיאטרון, רפרטואר, פנטומימה). יש תחומים מקצועיים שבמינוח הבין־לאומי שלהם ניכרת השפעה רבה של לשון מסוימת, לדוגמה לטיניות בתחום הדיפלומטיה (סטטוס קוו, פרסונה נון־גרטה), צרפתית בתחום היין (סומליה, אפריטיף) איטלקית בתחום המוזיקה (פיקולו, מאסטרו, קונצ'רטו). ויש שמסיבות היסטוריות השתרשו בעברית מונחים מקצועיים דווקא מלשון מסוימת, כגון מילים גרמניות בתחום הבניין ומכונאות הרכב (שפכטל, דיבל, קוגלגר).

לא תמיד אפשר לעמוד על המקור המדויק שממנו הגיעה אלינו המילה. מילים רבות משותפות לכמה מלשונות אירופה (למשל כלור, צנזור, פומפה), ואין לדעת מאיזו או מאילו מהן נשאלה המילה לעברית. עם זאת יש שצורת המילה מעידה על שאילה מלשון מסוימת דווקא – למשל המילים הבין־לאומיות אינפורמציה, פרוצדורה וציוויליזציה נוהגות בלשוננו כצורתן הרוסית, והמילים דיאגנוזה ואנליזה נוהגות אצלנו כצורתן הפולנית.

מילים שאולות רבות התגלגלו אל העברית בשאילה עקיפה, כלומר בתיווכה של לשון אחרת. למשל: היכל משומרית בתיווך האכדית, דוגמה מיוונית בתיווך הארמית, אקלים מיוונית בתיווך הערבית, אלגברה ואלכוהול מערבית בתיווך לשונות אירופה, בלגן מפרסית בתיווך הרוסית, איגלו מאסקימואית בתיווך לשונות אירופה, רובוט מצ'כית בתיווך לשונות אירופיות אחרות.

יש שמילה עברית נשאלה ללשון אחרת ושבה אלינו בלבוש חדש, כגון תכלס מן היידיש שמקורה במילה העברית תכלית. ויש שנוצר בעברית חיבור מעניין בין מילים ממקורות שונים, כגון פנצ'ר מאכר (אנגלית ויידיש) או יאללה ביי (ערבית ואנגלית).

יש מילים שאולות הניכרות מייד בזרותן, ויש שהתאזרחו בלשוננו ונעשו בשר מבשרה – למשל  המילים פִּיּוּס ולְפַיֵּס בתבנית של בניין פיעל שמקורן ביוונית. מקצת המילים השאולות משמשות רק בעגה או בלשון הדיבור, ויש המקובלות רק בפי בעלי מקצוע מתחום מסוים.

על השאלה מתי לקבוע חלופות עבריות למילים לועזיות ראו כאן.

דוגמאות למילים שאולות מלשונות העולם – לעיתים בשאילה ישירה ולעיתים בשאילה עקיפה

אכדית: דרור, סוכן, חמאה, מבול, שרשרת, טיט, מלבן, חריץ, מלצר, תא.

שומרית (בתיווך האכדית): תרנגול, היכל, קָנֶה, מַלָּח, כיסא, איכר, סדין, נכס, תל.

מצרית: אחו, יאור, גומא, סוּף, חותם, טבעת, צי, אבנט, תיבה.

פרסית: דת, גזבר, פרדס, בוסתן, פתגם, גנזך, פרוור, פיג'מה, הרפתקה, כופתאות, נרגילה, שחמט.

ארמית: אבא, אימא, סבא, סבתא, אגב, גיחוך, בדיחה, בעיה, ברנש, זוטר, כורסה, חירות, חריף, כגון, אתר, לְאַלְתַּר, מלעיל, מלרע, נזק, סְרָק, עובדה, ערטילאי, פומפייה, צוותא, שגיא, שפיר, להלן, לקמן, מטותא, תיקו.

יוונית: אוויר, אלכסון, בסיס, וילון, זוג, גרוטה, פסנתר, כרטיס, סימן, פזמון, קובייה, בימה, פרגוד, פרוזדור, סנהדרין, ספוג, אפרכסת, דפוס, נרתיק, סכין, עוגן, פנס, פנקס, קומקום, תיק, סנדל, ארכיון, נימוס, קלפי, פרנסה, כרוב, מלפפון, אנדרטה, נמל, סמטה, אצטדיון, תכסיס, אכסניה, פונדק, אנקדוטה, המנון, פיוט, תיאטרון, דרקון, נקטר, פפירוס, קטגור.

לטינית: לבלר, פלומה, אסלה, סוליה, טירון, קונטרס, סטטוס קוו, אד הוק, פרסונה נון־גרטה, אולטימטום, מדיה, אקווריום, אינדקס, ארנה, דה יורֶה, דה פקטו, לגיון, פגיון, סינוס, קורפוס.

ערבית: קוטב, מרכז, אופק, הנדסה, ותין, צדף, תאריך, אחלה, יאללה, סבבה, מנגל (בעברית תקנית: מַצְלֶה), כיף, טבון,  בלטה (אריח רצפה, מַרְצֵפָה), ואדי, חמולה, חַלַס, סחבק, צ'יזבט, פשלה, חפיף, אהבל, מסטול, אשכרה, מג'נון, עוּד, פלחה, בורגול (רִיפוֹת), חושה, חלווה.

יידיש: פרגון, נו, נודניק, פופיק (טַבּוּר), גורנישט, חרופ, ח'אפר (בתחום התחבורה חַטְפָנִית), בְּרוֹךְ, פלונטר, קונץ, קוטר, שוויצר, שפיץ (חוד), שנורר, פראייר, פַּדְלֶע ("פדלאה"), שמאטעס, זבנג, קווץ', שטינקר, בוידעם (עֲלִיַּת תִּקְרָה), קוגל, קניידלך (כופתאות).

לדינו (ספרדית יהודית): תרפפו, ספונג'ה (במקור מיוונית, ספונגוס – ספוג), פיתה, בורקס (במקור מטורקית או לשון בלקנית אחרת), קלבסה, פיילה, דמיקולו, סוליקו, צ'פצ'ולה.

טורקית: קיוסק, דונם, יוגורט, שישליק, בקלאווה.

רוסית: ברדק, ג'וק, דמקה, חוליגן, חלטורה, צ'ימידן (צִיּוּדָן), צ'ופצ'יק, רוגטקה, בבושקה (ברוסית 'סבתא'; הבובה המכונה כך בעברית נקראת ברוסית מטריושקה), סָמוֹבָר (מֵחַם), לוֹם.

גרמנית: צימר (חדר נופש), דיבל (מֵיתָד), שפכטל (מָרִית), אינסטלטור (שרברב), אזולירבנד (סרט בידוד), טפט, טרמפ, שנורקל (צַנְרָן), שפגט, נירוסטה, פאושלי, וישר (מַגֵּב), רפרט, שיבר (מָגוֹף).

אנגלית: היי, ביי, באג (תֶּקֶל), גימיק, טיפ, הפנינג, אגזוז (צינור פליטה), אייטם (פריט, ידיעה), אינטרקום (מַקְשֵׁר), אנסין (קטע עלום), באולינג (כדורת), בוילר (דוד חימום), בלוף, ברמן (מוזג), גול (שער, יעד), ג'ט לג (יעפת), האקר (פַּצְחָן), פְלֵשׁ (הֶבְזֵק), טוסטר (מַצְנֵם), טיפ (תֶּשֶׁר), טניס, לובי (מבואה, שדולה), לוקר (תא נעיל), אוברול (סרבל), אקשן, פנצ'ר (נֶקֶר), אינסטנט, סֵט (מערכת), סנוב, ספריי (תרסיס), סקופ (ידיעה בלעדית), פודינג (רַפְרֶפֶת, חֲבִיצָה), קוטג', קונדישנר (מרכך שיער), קרמבל, רוקנרול

צרפתית: שף, בגט, בוטיק, גורמה, גורמט, קלסר (עוקדן, אוגדן), קלישֶׁה ("קלישאה"), דה ז'ה וו, בגאז' (תא מטען), סינמטק, קורקינט (גלגיליים, שיבוש של trottinette), פאסה, ביסקוויט, פסאז' (מִפְלָשׁ, מעבר), בז', גובלן, גרז' (מוסך), וולן (נַפְנֶפֶת), טריקו, ליקר, מִילְיֶה, בְּרוּט (יבש בן יבש), רוֹזֶה (יין ורוד), טרואר (תנאי גידול), טריאז', פָּיֵט (נצנץ), פּוּף, פטרול, פירה (מחית), פפיון, קומפוט (לפתן), קיש, קפוצ'ון (ברדס), קָארֶה, קְרֵם, רפרטואר, נונשלנטי.

איטלקית: סטודיו, קונפטי (פתיתונים), צ'לו (בַּטְנוּנִית), בס, דואט (דּוּאִית), מאסטרו, מרינה (מַעֲגָנָה), סונטה, פסטה, פיצה, סרנדה, פיקולו, פפרצי, פרימדונה, בלרינה, פרסקו (תַּמְשִׁיחַ), צ'מבלו, קנטטה, קנטינה, קרנבל, קרשנדו.

ספרדית: אמברגו, חונטה, טנגו, לָאסוֹ (פַּלְצוּר), סיגר, פונצ'ו, פטיו, רודאו, רומנסה, גרילה.

פולנית: זמש, פוך, ברנז'ה.

סנסקריט: מַנְדָלָה, גורו, מנטרה, קרמה, פגודה, שאנטי.

יפנית: קריוקי, ג'ודו, סויה, סושי, ריקשה, קרטה, קימונו.