ההשתלמות תיערך במשרד החקלאות, הקריה החקלאית בבית דגן

מחזור ראשון: ט' באייר תשע"ח – כ"ט בסיוון תשע"ח (24 באפריל עד 12 ביוני, 2018)
מחזור שני: ו' בתמוז תשע"ח – כ"ו באב תשע"ח (19 ביוני עד 7 באוגוסט, 2018)

מטרות ההשתלמות

1. לשפר את מיומנויות הניסוח של המשתתפים ולהעשיר אותם בכלי ניסוח ותחביר;
2. לעדכן את המשתתפים בכללי התקן;
3. לאמן אותם בכתיבה תקינה ותקנית בעולם התוכן שהם עוסקים בו במשרד החקלאות;
4. לשפר את מיומנויות הכתיבה הרשמית באמצעות התנסות פעילה.

היקף ההשתלמות: השתלמות בת 60 שעות והשתלמות בת 40 שעות

נושאי הלימוד

• פרקי תחביר וניסוח: ניסוח משפטים בהירים וחד־משמעיים, סוגי צירופים וסוגי משפטים, שימוש נכון במילות יחס ובמילות קישור, סדר המילים, דרכי השלילה, משלבי הלשון ועוד
• כללי הפיסוק
• כללי הכתיב המלא
• פרקים בתורת הצורות: שורשים ומשקלים, דקדוק שם המספר, נטיית מילות היחס ועוד
• העשרת אוצר המילים: שימוש במונחים עבריים, השפעת הלעז
• פרקי העשרה: סקירה תמציתית על תולדות הלשון, גישות עקרוניות להכוונת לשון, גלגולי ביטויים
• סדנות ניסוח ותרגול: בכל סדנה יתאמנו המשתתפים בעריכת טקסטים מעולם התוכן שלהם ליישום פרקי הלימוד.

המרצים הם מרצים מנוסים ומיומנים מעובדי האקדמיה ללשון העברית, כולם בעלי תואר שלישי.

נשאלנו מתי כותבים וי"ו ומתי כותבים בי"ת במילים לועזיות.
השאלה נוגעת לשני הגיים קרובים: v ו־w.
תשובתנו היא שהכללים שנקבעו בתעתיק מלועזית לעברית יפים גם למילים ששאלנו מלשונות אירופה, אלא אם כן התקבע כתיב מסוים.

ההגה v

אלה הכללים שנקבעו לתעתיק ההגה v:

• באמצע מילה כותבים וי"ו אלא אם כן יש לפני ההגה או אחריו תנועת o או u (כלומר אֵם קריאה וי"ו).
• בראש מילה כותבים וי"ו.
• בסוף מילה כותבים בי"ת.

הינה כמה דוגמאות לכתיבן של מילים לועזיות שיש בהן ההגה v:

• באמצע המילה אנחנו ממליצים לכתוב וי"ו, ובלי ניקוד וי"ו כפולה, למשל: טלוויזיה, טריוויאלי, רלוונטי, דיווידנד, ציוויליזציה, אינדיווידואלי (בעבר נהגו לכתוב בבי"ת: טלביזיה, טריביאלי, רלבנטי, דיבידנד, ציביליזציה, אינדיבידואלי).
  כשיש תנועת o או u כותבים בי"ת, כדי להבחין בין הווי"ו המשמשת אם קריאה ובין האות המציינת את העיצור. למשל: אבולוציה (בגלל אם קריאה וי"ו אחרי העיצור), פרובוקציה (בגלל אם קריאה וי"ו לפני העיצור ואחריו), אובָלי.

• בראש מילה: וטו, ויטמין; אחרי מש"ה וכל"ב וי"ו כפולה: הווטו, בוויטמין.
  תנו דעתכם שבראש מילה כותבים וי"ו גם אם יש אחריה אם קריאה וי"ו, כגון וודקה, וולונטרי.

• בסוף מילה: קולקטיב (וגם קולקטיבי), פסיב (וגם פסיבי), מוטיב.

כך גם בשמות מתועתקים:

• באמצע השם: שווייץ, אקוודור, ז'נווה, שוודיה, נורווגיה, מוסקווה, ליוורפול (בעבר נהגו לכתוב: ז'נבה, שבדיה, נורבגיה, מוסקבה, ליברפול).
  אבל: מולדובה (כי יש אם קריאה וי"ו לפני ההגה v), ליבורנו (כי יש אם קריאה וי"ו אחרי ההגה v), דבוז'ק.

• בראש השם: וייטנאם, ונציה, ולדימיר. אחרי מש"ה וכל"ב מכפילים את הווי"ו: לווייטנאם, בוונציה וכיו"ב.

• בסוף השם: קייב, לבוב, איב (מונטאן), דייב (קיצור מן דייוויד).

עם זאת בכמה מילים התקבע הכתיב בבי"ת כגון אוקטבה, אוניברסיטה; אבל יש הכותבים: אוניוורסלי.

בעיה מעניינת נוצרת בהתחברות של רכיבים לועזיים שהראשון מסתיים ב־o והשני מתחיל ב־v, כגון קילו+וט: האם לכתוב 'קילווט'? 'קילובט'? ואולי מוטב לכתוב בשתי תיבות: 'קילו־וט'?
כך גם שם התחרות Eurovision – חיבור בין הרכיב 'אירו' לרכיב 'ויזיון' (המוכר לנו מן המילה טלוויזיה): בעבר כתבו אירוביזיון, ואילו היום השתגר הכתיב בווי"ו אירוויזיון.

ההגה w

במקרים רבים גם אם במילה המקורית ההגה הוא w, בהגיית המילה בעברית אנחנו הוגים v. כך למשל רבים הוגים ויקיפדיה בהגה v ולא בהגה w, ססטוס־קוו בהגה v ולא בהגה w, אבל פִּינְגְּוִין (בלי ניקוד פינגווין) בהגה w.

כך או כך, בכללי התעתיק נקבע שאת ההגה w מתעתקים בווי"ו ולא בבי"ת גם אם יש בסביבת ההגה הזה תנועת o או u.

לפי כלל זה כותבים: איסטווד, הוליווד (בעבר נהגו לכתוב גם הוליבוד), אוֹון (Owen) – אף על פי שיש אם קריאה וי"ו אחרי ההגה w. בראש מילה כמובן כותבים וי"ו, כגון ואטסאפ, וודסטוק.

אבל תנו דעתכם: אין כותבים שתי וי"וים לציון ההגה w בראש מילה. לפי זה את השם ויליאם נכתוב בווי"ו אחת (אבל לוויליאם), וכך גם וין־וין (win-win; החלופה העברית: 'רֶווח לכול').

לפני חודשים אחדים התקבל באקדמיה אוסף מסמכים ומכתבים של המילונאי והמחנך אברהם אבן־שושן (תרס"ו–תשמ"ד, 1906–1984), שהיה חבר האקדמיה למן שנת תשל"ד. האוסף הצטרף לארכיון האקדמיה, המתעד את פעילותם של ועד הלשון והאקדמיה ללשון העברית. האקדמיה מודה מקרב לב למשפחת אבן־שושן על החלטתה להעביר את האוסף לארכיונהּ.

המילונאי נהג לכתוב לסופרים ולמשוררים ולשאול אותם על שימושי לשון שציטט ועל חידושים שמצא בכתביהם, ובאוסף נמצאות תשובותיהם. והנה מצאנו ששני מחברים השיבו לפנייתו במרחק שבוע ובאותו עניין – הפועל רִדְרֵד. לאה גולדברג ואברהם שלונסקי השתמשו שניהם בפועל הזה בתרגומיהם מרוסית במשמעות רעידה ורטט. כך כתב שלונסקי במענה לפניית אבן־שושן: "ואכן, גזרתי מלה זו מל' רעד, כדרך שגזר ח"נ ביאליק
(כך שמעתי מפיו) את רשרש מרעש, על דרך לגלג מלעג". ואילו גולדברג כתבה: "לפיכך עשיתי במלה 'רעד' מה שעשה ביאליק ב'רעש' משיצר את הפועל 'רשרש', בדיוק על אותו משקל עצמו". אם כן כל אחד בנפרד מייחס לעצמו את החידוש. אמנם — נודה על האמת — החידוש הזה לא מצא את מקומו בעברית, ובכל זאת התשובות הדומות מעוררות תהייה.

אבן־שושן במילונו מביא מובאות משני התרגומים. מ'מלחמה ושלום' לטולסטוי בתרגום לאה גולדברג: "תותחיהם המצֻחצחים, המבהיקים, המרדרדים על כַּנּוׂתיהם" (כרך א, עמ' 288) ו"הַסָּב… היה מרדרד בנשאו בזרועותיו את העולל" (כרך ב, עמ' 42); ומ'הדון השקט' למיכאל שולוחוב בתרגום אברהם שלונסקי: "והיה המלבן משוֵּע בקול רִדרוד של זגוגית" (כרך א, עמ' 439
[צ"ל: 433]) ו"שרקתן המרדרדת של כנפי הברוָזים" (כרך ג, עמ' 323).

למעשה אין מדובר באותה משמעות בדיוק. יונתן חפץ, מעובדי מפעל המילון ההיסטורי, בדק ומצא שגולדברג מתרגמת את הפעלים подрагивать ו־вздрагивать המתארים רעידה קלה או פתאומית, ואילו שלונסקי מתרגם את הפועל дребезжать, שפירושו — כפי שציין בעצמו — צליל רוטט אגב רעידה. מן הרשימה הביבליוגרפית שבראש המילון אנחנו למדים שאבן־שושן ציטט מ'מלחמה ושלום' בהוצאת מעריב לעם, 1959, ומן 'הדון השקט' בהוצאת ספריית הפועלים, מרחביה 1955—1959 [צ"ל: 1953—1959], ואם כך תרגומה של גולדברג מאוחר יותר. אלא שאין זאת ההוצאה הראשונה. שני התרגומים ראו אור לראשונה באותה השנה, 1953, ובאותה הסדרה.

בספרייה הלאומית מצוי עותק של 'הדון השקט' עם הקדשת המתרגם ללאה גולדברג (מימין). מלבד ההקדשה הלקונית אפשר ללמוד מן הצילום ששלונסקי הוא שערך את סדרת ספרי מופת שבמסגרתה יצא לאור באותה שנה גם 'מלחמה ושלום'. ולענייננו — נראה שהערת האגב שבה חתמה גולדברג את מכתבה לאבן־שושן נכתבה שלא בדרך אגב כלל: "אגב", רומזת גולדברג מבלי שנשאלה, "שלונסקי שראה את התיבה הזאת בתרגומי אמר לי בשעתו כי בעיניו טובה היא".

בכרך י' של כתב העת לשוננו, שיצא לאור בשלהי תרצ"ט (1939), דיווח מזכיר ועד הלשון זאב בן־חיים שבישיבת הוועד המרכזי ביום י"ח באדר תרצ"ט נידונו שאלות לשון אחדות, וביניהן – מציאת מונח עברי תמורת reprint (באנגלית), extrait (בצרפתית), Sonderabdruck (בגרמנית) או separatum (בלטינית), שמשמעם חלק שנדפס בנפרד מתוך ספר או כתב עת. נידונו ההצעות הללו: הֶדְפֵּס מְיֻחָד, הַדְּפָּסָה מְיֻחֶדֶת, תַּדְפִּיס, נֶסַח, הֶעְתֵּק, מַעְתָּקָה.

בדיווח נכתב כי שלוש ההצעות האחרונות נפסלו, והוחלט לערוך משאל בין חברי ועד הלשון על שלוש ההצעות הראשונות. לאחר שהתקבלו תוצאות המשאל (שבהן הוצעו גם מילים חדשות, כמו מַהֲדָר או פְּרוּסָה), החליט הוועד המרכזי ביום כ' בסיוון תרצ"ט לאמץ את המילה תַּדְפִּיס (ודרך אגב, בטבת באותה שנה השיב בן חיים לד"ר אברהם שרון מן הספרייה הלאומית שהוועדה לענייני לשון אקטואליים מציעה להשתמש לעניין זה דווקא במילה מַעְתָּקָה).

בארכיון האקדמיה שמורים טופס השאלון שהוגש לחברי הוועד בשאלה זו, וכן תשובות שונות שכתבו חברי הוועד.

הפרופסורים חיים שירמן וחיים בראדי השיבו כי הם מבכרים את המונח תדפיס, והוסיפו שהמילה הדפסה אינה מתאימה שכן היא מתארת את פעולת ההדפסה ולא את תוצאתה. דעה אחרת השמיע ד"ר בנימין קלאר, שהצטרף לוועד הלשון באותה השנה (כעבור תשע שנים, בניסן תש"ח, נרצח ד"ר קלאר בהתקפה על השיירה שעשתה את דרכה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים, והוא בן 47).

מובאים בזה תשובותיהם של שירמן ובראדי וכן מכתבו של קלאר. תשובות נוספות שנשמרו בארכיון האקדמיה נסרקו, והן מוצגות בגרסה הדיגיטלית של "אקדם" במרשתת.

אֲנִי לֹא הַצַּעֲצוּעַ שֶׁלְּךָ
יֶלֶד מְטֻפָּשׁ שֶׁכְּמוֹתְךָ

ברכות מאליפות לנטע ברזילי על הופעה מצוינת ועל זכייתה בתחרות האירוויזיון, עכשיו כל אירופה יודעת כי השיר שלה 'צעצוע' הוא לָהִיט!
‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍
הידעתם? את המילה לָהִיט חידשה רבקה מיכאלי, ששידרה בראשית שנות ה־60 את מצעד הפזמונים הלועזי בקול ישראל. המילה חודשה מן השורש העברי לה"ט ובדמיון צליל למילה האנגלית hit. חידושה נשא חן בעיני השדרן משה חובב, והשניים הכניסו את המילה לשימוש בשידורי הרדיו של קול ישראל.

רבקה מיכאלי על חידוש המילה להיט
‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍

בעבר המליצו אנשי לשון על הצורה 'אמריקני' בנו"ן על פי צורות מן המקורות דוגמת 'גילוני' (מִן המקום גילֹה), 'שילוני' (מִן שילה), 'חיפני' (מחיפה), 'טברני' (מטבריה). המשותף לשמות המקומות שבבסיס הצורות האלה – שהם מסתיימים בתנועה.

ואולם לצד הצורה בנו"ן רווחת הצורה בסיומת ־אִי, והיא מצטרפת לשמות ייחוס אחרים כמו מרוקאי, וינאי, ארגנטינאי.

בדיון שהיה בעבר בוועדת הדקדוק של האקדמיה הוחלט שלא להתערב בסוגיה זו. לפיכך אפשר לומר גם השגרירות האמריקנית וגם השגרירות האמריקאית.

נעיר כי הסיומת ־ני שבצורה אמריקני ודומיה איננה קשורה בהכרח לצורות העבריות מן המקורות, אלא ייתכן שהיא מושפעת מן הסיומת הלועזית המקבילה, למשל באנגלית American.

ההכרעה בין הגרסאות השונות של הביטוי שייכת לתחום התחביר והניסוח, ובתחום זה האקדמיה ללשון העברית ממעטת להתערב. מעיון בתולדות הביטוי נוכל לומר שהגרסה המומלצת היא נוסף על כמו שמקובל בקרב מתקני הלשון בימינו.

הינה פירוט הדברים:

נוסף על או נוסף ל?

בביטוי הקישור 'נוסף על' ובדומיו המילה נוסף היא צורת בינוני של השורש יס"ף בבניין נפעל – כמו נוסד, נולד, נועץ. מילת היחס המצטרפת במקורות אל הפועל נוֹסַף היא על, למשל: "וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ" (שמות א, י); "וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה" (ירמיהו לו, לב). גם לפועל הוֹסִיף בבניין הפעיל מצטרפת בדרך כלל מילת היחס על, כגון "וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (מלכים ב כ, ו), "כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית" (ספרא קדושים ד, א), ורק פעם אחת מצאנו אל באותה משמעות: "הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי" (מלכים א י, ז).

בעברית הקלסית אפשר גם להוסיף ל, אבל במשמעות שונה: להוסיף למשהו או למישהו פירושו בעיקר 'לתת לו עוד', כגון "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (משלי ט, יא). כלומר בלשון המקורות יש הבחנה: הוסיף ל – העניק תוספת למישהו; הוסיף על – צירף פריט לפריט או לפריטים כמותו. להבחנה זו דוגמאות רבות בספרות חז"ל, למשל: "מוסיפין לו [שנים] על שנותיו" (תוספתא עדויות א, טו), "הריני מוסיף לכם גדולה על גדולתכם" (בבלי סנהדרין יז ע"א). אם כן סביר יותר לומר נוסף על ולא נוסף ל – שהרי הכוונה למשל לנימוק המצטרף אל הנימוקים שנאמרו קודם לכן.

השימוש במילה נוסף בתפקיד של ביטוי קישור ראשיתו בעברית של ימי הביניים. בדוגמאות שלהלן אפשר לראות את התפתחותו משם תואר (המותאם במין ובמספר לשם שלפניו) לביטוי קישור עצמאי:

• "אינו שָׂם עליו עלילות נוספות על חטאיו" (רש"י בראשית מו, כט; המאה ה־11)
• "אילו עבר יום אחד נוסף על חודש יתן חמשה שקלים" (אב"ע ויקרא כז, ג; המאה ה־12)
• "שלישית השקל – נוסף על מחצית השקל לצורך הענינים הנזכרים" (אבן עזרא נחמיה י, לג; בגלל חוסר ההתאם במין בין 'שלישית' ובין 'נוסף' אפשר שכאן כבר ביטוי קישור עצמאי)
• "ברבוי הרשעים יִרבה פשע בעולם נוסף על מה שהיה ראוי שיעשוהו לו היה כל אחד מהם נפרד מחבירו" (רלב"ג משלי כט, א; מפנה המאות 13–14)
• "ועוד נוסף על זה שיהיו למאורות להאיר על הארץ שהוא שמוש אחר" (רא"ם בראשית א, טו; מפנה המאות 15–16)

בכל הדוגמאות האלה וברבות כמותן הצירוף הוא נוסף על. הגרסה נוסף ל מתחילה לעלות רק למן המחצית השנייה של המאה ה־17. אם כן לביטוי נוסף על יש עדיפות הן מצד קדימותו הן מצד מילת היחס על העולה בקנה אחד עם המצוי במקורות הקלסיים. הביטוי נוסף על או נוסף על כך גם זהה בתבניתו לביטוי מקביל מלשון חז"ל: יתר על או יתר על כן.

ומה בנוסף?

למן סוף המאה ה־19 אפשר למצוא לעיתים בנוסף על או בנוסף ל, כלומר בתוספת מילת היחס ב'. מילת יחס זו לפני פועל בבינוני (הווה) מוכרת גם מביטויי קישור אחרים: בנוגע ל, בדומה ל, בשונה מ – אך שלא כמו בהם, בביטוי שלנו הגרסה המקורית היא בלא ב' ואין צורך להוסיפה. גם בביטויים בכפוף ל ובסמוך ל הגרסה המקורית היא בלא ב' – כפוף ל, סמוך ל, ואומנם מתקני הלשון ממליצים לנקוט את הביטויים האלה בלא ב'.

את הוספת מילת היחס ב' בביטויים האלה אפשר להסביר בשתי דרכים:

א. השפעה של תיאורי פועל שהם צירופי יחס דוגמת באמת, בשמחה, בזהירות, בבירור.

ב. התפתחות משימושים שבהם היה צורך של ממש בהוספת הב': בנוסף במשמעות של 'במקרה שנוסף…'. גם הביטויים בשוגֵג ובמזיד במקום שוגג ומזיד שבספרות חז"ל הורתם כנראה בניסוחים שמשמעם 'במקרה של שוגג', 'במקרה של מזיד', ואפשר שכך נוצרו גם הביטויים במתכוון וביודעין.

כיום יש המרחיקים לכת ונוקטים את הביטוי בנוסף בלא כל מילת יחס לאחריו, כגון "בנוסף ביקשנו הארכה". שימוש זה בעייתי אף יותר, וכמוהו כניסוחים בדומה, בשונה בלי מילת יחס אחריהם (במקום הניסוחים הנכונים בדומה לכך, בשונה מזה וכיוצא בהם).

סיכומו של דבר: 'נוסף על' הוא הניסוח העדיף, ויש אולי מקום גם לניסוח 'נוסף ל'. אין כל צורך בהוספת הב' לפני ביטויים אלו, ובייחוד מוטב להימנע מן השימוש במילה 'בנוסף' לבדה.

הערות

א. ההבדל הנזכר בין הוסיף על ובין הוסיף ל מתאים בעיקר לשימושי הפעלים הוֹסִיף ונוֹסַף בלשון המקורות. בעברית בת ימינו בעיקר מצרפים דבר לדברים הדומים לו, ולעומת זאת מוסיפים אותו לקבוצה של דברים כמוהו או לדבר אחר לגמרי, למשל: 'הוסיף שמן למדורה', 'הוסיף קמח לבלילה', 'נוסף ילד חדש לכיתה'. בלשון חז"ל מצאנו רק מעט שימושים כאלה למשל "מהו להוסיף לתוכו שמן חולין ומדליק" (ירושלמי שבת ב:א, ד ע"ד) ובמגילות ים המלח: "וכל הנוסף לעדתו יפקדהו למעשיו" (מגילת ברית דמשק).

ב. בעבר היו שהסתייגו מעצם השימוש בביטוי הקישור המבוסס על המילה נוסף, והורו לנקוט ביטויים מן העברית הקלסית: 'וגם', 'ועוד', 'זאת ועוד', 'יתר על כן', 'מלבד…', 'לא זו אף זו'. הסתייגות זו היא חלק מן הגישה הכללית המעדיפה את לשון המקרא ולשון חז"ל על פני העברית של ימי הביניים, שלא הייתה לשון חיה בדיבור. אך נראה שכיום רוב מתקני הלשון כבר אינם מסתייגים מן הביטוי עצמו אלא רק מחלק מן הגרסאות שלו, וממליצים כאמור על הגרסה נוסף על.

ערב עיון בבית האקדמיה ללשון העברית בקריית האוניברסיטה העברית, גבעת רם, ירושלים.

הכניסה חופשית על בסיס מקום פנוי.

איפה אתם חיים? שני חידונים על שמות יישובים בארץ.
לחצו על התשובה הנכונה לדעתכם ותוכלו לראות אם צדקתם.
בתחתית הדף תמצאו קישור לפתרונות המלאים ולהרחבות.

• חלק ראשון: למה נקרא היישוב בשמו?
  לפניכם שמות של יישובים ושלושה הסברים אפשריים למקור השם. בכל אחד מהם רק הסבר אחד נכון – חוץ מיישוב אחד שבו כל התשובות נכונות.
• חלק שני: מה ההגייה הנכונה?

לפרטים נוספים ולרישום מוקדם להרצאה

איך העברית מתאימה את עצמה לצרכים המתחדשים?
האם יש מקום בימינו למפעל המינוח העברי?
מי הצרכנים ומי היצרנים של חידושי המילים?
ומה הסיכויים שהחידושים ייקלטו?

שאלות אלו יידונו במפגש עם רונית גדיש מן האקדמיה ללשון העברית בלוויית שפע של דוגמאות. שאלות מן הקהל יתקבלו בברכה.

ההרצאה תתקיים ביום ב' כ"א בסיוון תשע"ח (4 ביוני 2018), בפולי, רוטשילד 60 ת"א. פתיחת דלתות ב־19:00, ההרצאה תחל ב־20:00.

הכניסה חופשית אך מותנית ברישום מוקדם

הציבור מוזמן לשלושה אירועים שייערכו בשבועות הקרובים בתל אביב, בבאר שבע ובירושלים:

• • יום שני כ"א בסיוון תשע"ח (4 ביוני 2018) –  תל אביב
    "מהאפרכסת עד המרשתת – איך העברית מתחדשת?" – מפגש פתוח עם רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון העברית, בלוויית שפע של דוגמאות. שאלות מן הקהל יתקבלו בברכה. הכניסה חופשית אך מותנית ברישום מוקדם
    בר פולי, רוטשילד 60, תל אביב – לפרטים ולרישום מוקדם

• • • יום רביעי ז' בתמוז תשע"ח (20 ביוני 2018) – באר שבע
      ערב הוקרה שעורכת אוניברסיטת בן־גוריון לחבר האקדמיה פרופ' אלישע קימרון לרגל זכייתו בפרס ישראל למדעי היהדות בשנת השבעים למדינה. הכניסה חופשית
      אוניברסיטת בן־גוריון, באר שבע – לתוכנית הערב

   

  • יום רביעי י"ד בתמוז תשע"ח (27 ביוני 2018) – ירושלים
    העברית בחברה הערבית – ערב עיון מעשיר בבית האקדמיה ללשון העברית בירושלים בהשתתפות מרצים מובילים ואנשי חינוך בשני מושבים. הכניסה חופשית על בסיס מקום פנוי
    בית האקדמיה ללשון העברית – לתוכנית ערב העיון

לקריאת המאמר

מאמרה של ד"ר ורד סיידון דן באחד מחידושי המחקר של הזמן האחרון: קטגוריות דקדוק מקראיות שנעלמו כליל מלשון ימינו אבל נשרדה מהן צורה אחת או צורות אחדות.

חבר האקדמיה פרופ' עוזי אורנן טוען בספרו רחב ההיקף כי העברית שהוחייתה בסוף המאה התשע עשרה בארץ ישראל היא המשך ישיר של השפה העברית העתיקה.

העניינים הנדונים בספר:

• תהליך הפיכת העברית לשפה מדוברת, הגידול באוצר המילים והשינויים בדקדוק;
• הפונולוגיה: ההגיים והפונמות, גלגוליהם, מכפל העיצורים, ההגיים הנחציים, ביצוע הפונמות ב'כ'פ' והתכונות המבחינות של ההגיים ושל הפונמות;
• הכתב העברי, שיטת הניקוד, אפיוניה וחסרונותיה, המורפולוגיה המנוסחת לפי הכתב, וכיצד אפשר לפשטה על ידי חוקי פונולוגיה נכונים;
• עיבוד העברית במחשב והצעה לבסיס חדש לתעתיק לטיני המיוסד על מבנה המילה.

לרגל שבוע הספר העברי במחיר 73.5 ש"ח בלבד (במקום 98 ש"ח) 

לרכישה

פנקסים שעל כריכתם הקדמית מילה מאוירת ועל כריכתם האחורית סיפורה של המילה, על פי הכרזות שהוכנו ליום העברית תשע"ז.

לרגל שבוע הספר העברי 1 +1 במחיר 20 ש"ח בלבד

לרכישה

משחק הרביעיות המוכר בגרסה עברית במיוחד: תשע סדרות של חידושי מילים לפי נושאים.

לרגל שבוע הספר העברי 1 +1 במחיר 20 ש"ח בלבד

לרכישה

עם כיבוש הארץ בידי הבריטים בשלהי מלחמת העולם הראשונה הוכרזה העברית שפה רשמית – בצד האנגלית והערבית. איך נשמעה עברית זו בפי דובריה? איך שימשה אותם בכתב בחיי המעשה? בספר זה מאת חברת האקדמיה פרופ' יעל רשף מובא לראשונה דיון בשאלות אלו על יסוד בחינה של תיעוד טקסטואלי נרחב. המחקר בספר מבוסס על ניתוח בלשני ובלשני־חברתי של מבחר רחב של טקסטים מתקופת המנדט, ואף משולבים בו תצלומים מקוריים של טקסטים, המאפשרים לקורא להתוודע התוודעות בלתי אמצעית אל אופי לשון התקופה.

לרגל שבוע הספר העברי במחיר 89.25 ש"ח בלבד (במקום 119 ש"ח) 

לרכישה

בעברית תקנית יוצאים להרפתקה ולא להרפתקאה.

המילה הַרְפַּתְקָה נוצרה בעברית החדשה מן המילה הארמית הרפתקא, המופיעה למשל בתלמוד הבבלי: "כמה הרפתקי עדו עליהו דהני" (קידושין לג ע"א) – 'כמה הרפתקאות באו עליהם על אלה'. המילה מתועדת גם בתרגום הארמי לאיוב יח, ב: "עַד אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין" – "עד אימת תשוון הרפתקי למליא". מקור המילה ומשמעה המדויק אינם ודאיים, אך מקובל לקשור אותה למילה פרסית קרובה שעניינה 'הזדמנות', 'מאורע'. לפי זה משמעות המילה הרפתקא בארמית 'זמן' (כמו בתרגום לאיוב) וכן 'מאורעות הזמן' (כמו בתלמוד הבבלי), ומכאן נתייחדה המילה בימינו לתרגום של adventure – 'מאורע מרתק', 'התרחשות מסוכנת ומרגשת'.

המילה הארמית הרפתקא מינה זכר, ואילו בעברית הרפתקה היא נקבה. הסיומת ־ָא שבמילה הארמית הרפתקא היא במקור תווית יידוע, כמו ה"א הידיעה בעברית. אך בגלל הדמיון לסיומת הנקבה העברית הרווחת ־ָה – כאשר נקלטו מילים ארמיות כאלה בעברית, הן נעשו בה שמות עצם בנקבה: סדנה, דוגמה, סוגיה, עובדה, וכך גם הרפתקה.

צורת הרבים הארמית של המילה היא הרפתקי, ואילו בעברית נתקבע הריבוי בסיומת ־אות: הרפתקה–הרפתקאות כמו קופסה–קופסאות, סדנה–סדנאות, מרחץ–מרחצאות.

מצורת הרבים הרפתקאות יש היוצרים בטעות בגזירה לאחור את צורת היחיד השגויה "הרפתקאה". ‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍‍עוד צורות שגויות שנוצרו באותה הדרך הן "גרוטאה" מן גרוטאות (הנכון: גרוטה) ו"כופתאה" מן כופתאות (הנכון: כופתה, כמו כורסה). שיבוש כזה אירע גם במילת העגה "פַּדְלָאָה" – גזירה לאחור מן פַּדְלָאוֹת, במקור ריבוי של פַּדְלֶה (ביידיש 'נבלה', 'פגר'); וכך קרה גם במילה הצרפתית קְלִישֶׁה – שקיבלה בעברית את צורת הרבים קְלִישָׁאוֹת, ומכאן קצרה הדרך ל"קְלִישָׁאָה".

אנו נשאלים הרבה אם מותר לומר לְהָשִׂים במקום לָשִׂים, כגון "להשים לב", "להשים אוזניות", "להשים סוף למזיקים".

הפעלים שָׂם והֵשִׂים גזורים שניהם מן השורש שׂי"ם, אך נבדלים בַּבניין: שָׂם, לָשִׂים (כמו שָׁר, לָשִׁיר) – בבניין קל; הֵשִׂים, לְהָשִׂים (כמו הֵקִים, לְהָקִים) – בבניין הפעיל. הפועל הרגיל בעברית למן תקופת המקרא ועד ימינו הוא שָׂם בבניין קל, אך יש גם תיעוד לצורות בבניין הפעיל.

בימינו יוחדו הפועל הֵשִׂים ושם הפעולה הֲשָׂמָה לשיבוץ של אדם בתפקיד או במסגרת חינוכית.

אם כן בשימוש הכללי דַּי בפועל הרגיל בבניין קל: שָׂם, שַׂמְתִּי, שָׂמִים, תָּשִׂים, לָשִׂים.

* * *

הפועל שָׂם (בבניין קל) רווח מאוד בתנ"ך. לעומתו עדויות מובהקות לפועל הֵשִׂים (בבניין הפעיל) יש שלוש בלבד – ביחזקאל ובאיוב, כגון "וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים" (יחזקאל יד, ח). הסבר מתקבל על הדעת להיווצרותן של הצורות בבניין הפעיל הוא הזהות של צורות העתיד בבניינים קל והפעיל, כגון אָשִׂים, יָשִׂים. צורות כאלה מתאימות הן לבניין קל, כמו אָשִׁיר, יָשִׁיר (מן שָׁר), הן לבניין הפעיל, כמו אָקִים, יָקִים (מן הֵקִים). סביר אפוא שצורות כגון הֵשִׂים בבניין הפעיל נוצרו בעקבות הבנה מוטעית של צורות העתיד של בניין קל.[1]

הפועל הֵשִׂים בבניין הפעיל נעשה שכיח יותר בספרות חז"ל ללא הבדל משמעות מן הפועל הרגיל שָׂם, כגון "אהרן משים שלום" (ירושלמי סנהדרין א:א, יח ע"ב), "אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו" (בבלי תענית ח ע"א); ובייחוד בצירוף 'השים עצמו', כגון "אין אדם משים עצמו רשע" (בבלי יבמות כה ע"ב, כתובות יח ע"ב), "כל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה – נעשה חפשי לעולם הבא" (בבלי בבא מציעא פה ע"ב). השימוש בפועל הֵשִׂים נמשך גם בספרות הרבנית של ימי הביניים, למשל: "מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו" (רש"י שמות לח, כב), "והמפרש כזה השים חשך לאור ואור לחשך" (אבן עזרא שמות יד, כ).

בעברית החדשה התמעט השימוש בפועל הֵשִׂים במשמעות 'שָׂם', אך עודנו משמש בצירופים שירשנו מן המקורות: 'מבלי מֵשִׂים' (איוב ד, כ) ו'מֵשִׂים עצמו' (מלשון חז"ל). בספרות היפה אפשר למוצאו גם בהקשרים אחרים, כגון "לדברים של מה בכך משימה אַתְּ לבך" (עגנון, סיפור פשוט), "הכל משתתקים ומשימים אזנם כאפרכסת" (ביאליק, החצוצרה נתביישה). כמו כן, כאמור, בהקשרים מקצועיים יוחד הפועל הֵשִׂים לשיבוץ של אדם בתפקיד או במסגרת חינוכית.

האומרים כיום בשימוש הכללי לְהָשִׂים (כגון 'להשים לב') הולכים בעקבות צורות העתיד אָשִׂים, יָשִׂים המשותפות כאמור לבניין קל והפעיל. המלצתנו היא לדבוק בפועל שָׂם בבניין קל על כל נטיותיו, שהרי אין טעם לנקוט את שם הפועל לְהָשִׂים (על דרך בניין הפעיל) אם בשאר הנטיות משמש בניין קל ('שמתי לב' ולא 'השמתי לב').

ומה צורת הסביל של שָׂם?

בספר בראשית מתועדות שתי צורות סביל: "וַיּוּשַׂם [כתיב: ויישם] לְפָנָיו לֶאֱכֹל" (כד, לג), "וַיָּמָת יוֹסֵף… וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (נ, כו). אפשר להניח שהן צורות מיוחדות של סביל קל (המכונה גם סביל פנימי של בניין קל). הצורה יושם התפרשה כשייכת לבניין הופעל, והחל בלשון הפיוט אפשר למצוא נטייה מלאה של השורש בבניין הופעל, וכך גם בלשוננו היום: הוּשַׂם, מוּשָׂם וכדומה.

נוצרה אפוא מערכת מעניינת: צורת הסביל של שׂם בבניין קל היא בבניין הופעל, ולא כצפוי בבניין נפעל. מקרה דומה הוא הצמד שָׁר בבניין קל ויוּשַׁר בבניין הופעל.

לָשִׂים ולָשׂוּם

בתנ"ך שם הפועל של שָׂם אינו לָשִׂים כבימינו, אלא לָשׂוּם בשורוק: "לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ" (בראשית מה, ז), "לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם" (דברים יב, כא; יד, כד) ועוד. הפועל שָׂם שייך לגזרת ע"י (שורשים שהאות האמצעית שלהם י'), ושם הפועל המצופה הוא לָשִׂים בחיריק – כמו לָשִׂיר, לָרִיב. שם הפועל לָשִׂים עולה כנראה לראשונה במגילות ים המלח, ואחר כך בפיוט הארץ־ישראלי. אפשר שמדובר בשימור של הצורה הקדומה שאך במקרה לא נזדמנה בתנ"ך, ואפשר שמדובר בצורה שנוצרה מחדש על פי צורות העתיד: לָשִׂים כמו יָשִׂים.

הצורה לָשׂוּם בשורוק היא על דרך פועלי ע"ו (שורשים שהאות האמצעית שלהם ו'), כמו קָם–לָקוּם, רָץ–לָרוּץ, שָׁב–לָשׁוּב. פועלי גזרת ע"י נדירים, וכנראה התמעטו עוד יותר בשל ההיקש לצורות הרווחות מגזרת ע"ו – שכן ברוב הנטייה אין הבדל בין שתי הגזרות, למשל שָׂם (שׂי"ם) כמו קָם (קו"ם), שָׁרוֹת (שי"ר) כמו רָצוֹת (רו"ץ). כמו בפועל שָׂם, גם בפעלים אחרים המשויכים לגזרת ע"י מוצאים לעיתים כפל צורות, כגון יָדִין (במקרא ובספרות חז"ל) ויָדוּן (בספרות חז"ל ואילך), לָלוּן לצד לָלִין (שניהם במקרא), לָשׂוּשׂ לעומת יָשִׂישׂ ואף "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ" (ישעיהו סא, י).

____________________

[1] מקובל שכך נוצר גם הפועל הֵבִין בעקבות צורות עתיד כגון יָבִין, שהן ביסודן צורות עתיד של בניין קל. התיעוד של צורות מובהקות בבניין קל מועט, כגון "בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק" (תהלים קלט, ב). ראו יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות של לשון המקרא, ירושלים תש"ע, עמ' 294.