מִמָּה נַפְשָׁךְ

'בכל אופן שתרצה'; 'בין כך ובין כך תגיע לאותה תוצאה'

למשל: ממה נפשך? אם הוא פעל כשורה אין בעיה שנספר זאת, ואם הייתה עברה פלילית – האין מחובתנו לספר זאת?

הביטוי 'מה נפשך' בספרות חז"ל הוא בדרך כלל פתיחה להוכחה של טענה כלשהי. ההוכחה מראה שכל דרך שתיבָּחֵר מובילה למסקנה שהטענה צודקת. הביטוי משמש גם הצעת פתרון במקרה של ספק, והוא מראה למתלבט שכל צד שינקוט יביא אותו בפועל לאותה הכרעה.

למשל: התלמוד מתלבט בעניין מי שקנה עצי פרי בתוך שְׂדה חברו והביא מהם ביכורים – האם הוא חייב לקרוא את פסוקי מקרא ביכורים אף שהקרקע אינה שלו? וכך משיב רב פפא: "מה נפשך? אי ביכורים נינהו – ניקרא; ואי לאו ביכורים נינהו – פסוקי בעלמא נינהו" (בבלי בבא בתרא פב ע"ב, לפי חלק מן הנוסחים), כלומר: מוטב שיקרא את הפסוקים, כי אם ביכוריו הם ביכורים לכל דבר – הוא חייב לקרוא, ואם אינם ביכורים – ייחשב כקורא פסוקים בלי כוונה מיוחדת. (ומה רע בכך?)

'ממה נפשך' – בתוספת מ' השימוש – פירושו 'בדרך של מה נפשך'. לדוגמה: בהלכה יש ספק אם הזמן המכונה "בין השמשות" (שעת הדמדומים שבין שקיעת השמש לצאת הכוכבים) שייך ליום שלפניו או ליום שאחריו. בנוגע לספק זה קובע התלמוד: "העושה מלאכה בִּשְׁנֵי בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך" (בבלי שבת לה ע"ב). כלומר מי שחילל שבת גם בין השמשות של יום שישי וגם בין השמשות של יום שבת נענש מכל מקום, מפני שוודאי עשה מלאכה בשבת – בתחילתה או בסופה. כבר בספרות חז"ל אפשר למצוא 'ממה נפשך' – בתוספת מ' השימוש – גם בפתיחת טיעון (בדיוק כמו השימוש של 'מה נפשך' בלי תוספת מ'), וכך מקובל גם בימינו.

המילה נֶפֶשׁ בביטוי זה פירושה רצון, שכן הנפש נחשבת למקום ששוכנים בו רגשותיו של האדם ובכללם רצונו. יש הסבורים שכבר במקרא יש נֶפֶשׁ במשמע זה, כגון "אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי" (תהלים כז, יב) – אל תמסרני לרצון אויביי, כלומר לעולל לי כרצונם. כך מתפרשים גם דברי אברהם לבני חֵת "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי…" (בראשית כג, ח), ומכאן בספרות חז"ל "ואם נפשך לומר" (בבלי יומא לו ע"ב ועוד רבים) – אם תרצה לומר.

ההגייה נַפְשָׁךְ – במקום נַפְשְׁךָ ­– היא כדרך הגייתו של הכינוי החבור לנוכח בלשון חז"ל (כך גם ב'קדושה': "נַקְדִּישָׁךְ וְנַעֲרִיצָךְ").