חֲדַל אִישִׁים

'אדם עלוב וחלש אופי'

למשל: חבריו ראו בוותרנותו מידה של גדלות רוח, אך הוא ראה עצמו רופס וחדל אישים.

בכמה מקומות בספר ישעיהו מתוארת בהרחבה דמותו של עבד ה' – דמות אשר ניתנו לה פירושים שונים ביהדות ובנצרות. באחד המקומות האלה מתוארת הפתעתם של הגויים נוכח גאולתו של עבד ה', אשר אך קודם לכן היה שפל ובזוי: "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה… נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי… נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ" (נג, א–ג).

את הצורה אִישִׁים רגילים לפרש כאן כריבוי של אִישׁ, ככתוב "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא, וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (משלי ח, ד). ואמנם מצד הדקדוק זו הצורה המתבקשת: אִישׁ–אִישִׁים כמו שִׁיר–שִׁירִים. גם בימינו נוקטים לעתים את צורת הריבוי הזאת, בעיקר בהקשר של אנשים ידועים: 'אישי ציבור', 'אישים בכירים', 'אישים בהיסטוריה'. דווקא צורת הריבוי הרווחת אֲנָשִׁים לא הייתה כלל במקורה צורת הריבוי של אִישׁ כי אם של המילה הנרדפת אֱנָשׁ –  המקבילה הארמית של אֱנוֹשׁ.

חֲדַל אִישִׁים הוא אפוא הפָּחוּת והחלש שבאנשים, ויש מפרשים שהכוונה לאדם בודד ומנודה – מי ששאר בני האדם חדלו להתרועע עמו. הסבר מעניין אחר הציע עמוס חכם בפירוש 'דעת מקרא': לדבריו אפשר שהמילה אִישִׁים כאן איננה ריבוי של אִישׁ כי אם שם מופשט על דרך נְעוּרִים וזְקוּנִים. על פי זה חֲדַל אִישִׁים הוא מי שאין בו תכונה של איש, או בלשון ימינו – חסר אישיות.