בשערי כרכי "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה" מאת אליעזר בן־יהודה צוינו השנים על פי שלושה מניינים שונים:
- בכרכים א–ה צוין מניין השנים לחורבן בית המקדש השני;
- בכרכים ו–יב ובכרך המבוא הגדול צוין מניין השנים להצהרת בלפור;
- בכרכים יג–טז צוין מניין השנים למדינת ישראל.
מה פשר הדברים?
עד סוף שנת 1917 תיארכה משפחת בן־יהודה את פרסומיה על פי תאריך חורבן הבית: שנת החורבן נקבעה ל-69 לספירה, שנת א' לחורבן החלה בט' באב של אותה השנה, והסתיימה בח' באב בשנת 70 לספירה, וכן הלאה. השנה האחרונה לפי מניין זה הייתה אתתמ"ט לחורבן (כלומר השנה ה־1849 לחורבן), שהחלה בט' באב תרע"ז, 28 ביולי 1917. ואולם היא הסתיימה (קרוב לוודאי שבדיעבד) עם היוודע דבר הצהרת בלפור, ב־1 בנובמבר באותה השנה.
ב־2 בנובמבר 1917, י"ז במרחשוון תרע"ח, ניתנה הצהרת בלפור, ובעקבותיה החל מניין שנים חדש, על פי תאריך מתן ההצהרה: שנת א' להצהרת בלפור החלה ב־2 בנובמבר 1917 והסתיימה ב־1 בנובמבר 1918, וכן הלאה.
על קביעת תחילת השנה על פי הלוח הכללי ולא על פי הלוח העברי אנחנו יכולים ללמוד מעיתונו של איתמר בן־אב"י "דואר היום". לדוגמה, בגיליון מיום א' ט' במרחשוון תר"ף, 2 בנובמבר 1919, נכתב "ג' להצהרת בלפור" (כלומר [תחילת] השנה השלישית להצהרת בלפור). בכותרת הגיליון שקדם לו, מיום ו', ז' במרחשוון, 31 באוקטובר, נכתב "ב' להצהרת בלפור" (כלומר עדיין השנה השנייה להצהרת בלפור).
בכרכים האחרונים של המילון, שיצאו לאחר הקמת המדינה – 26 שנים לאחר מותו של אליעזר בן־יהודה – שוב השתנה מניין השנים: שנת הוצאתם נקבעה כאמור על פי מספר שנותיה של מדינת ישראל.
