"זה היה טעם חיי, לכתוב ולחיות במקום הזה" – חיים גורי
חיים גורי, אחד מהיוצרים החשובים בתרבות העברית והישראלית, הלך לעולמו והוא בן 94.
גורי, חבר כבוד של האקדמיה ללשון העברית, חתן פרס ישראל לשנת תשמ"ח, משורר, סופר, עיתונאי, יוצר קולנוע ומסאי. כמה מיצירותיו הן נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, בהן "הרעות", "המכה ה־81", "באב אל־ואד", "מחברות אלול" ו"שירי חותם".
בריאיון לאתר וואלה לפני כשנתיים הוא אמר: "יש לנו ספרייה גדולה בבית, אני בדרך לגיל 92, זה כבר לא הידד נעורים, זה כבר בתוך הזקנה. הסתכלתי וראיתי את ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון. כל הספרות העברית. את חבריי הסופרים והמשוררים. אמרתי, אני אהיה עוד שנה ועוד שנה, ובסוף אני אהיה כמותם. מה שיישאר ממני זה אותיות. זו מין הרגשה כזאת של אדם בסוף חייו, שהיה משורר, סופר ועיתונאי. וההמשך שלו זה אותיות. לכן קראתי לשירי 'עשוי מאותיות'. לא הייתי כותב את זה בגיל 50."
"וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ."
בערב עיון שערכנו לרגל הוצאת הספר "שפה קמה", אור לנר שלישי של חנוכה תשס"ט (2008), דיבר חיים גורי על עברית התקופה בראי משורריה, ובתוך כך הביא את נקודת מבטו כנער בן הדור הראשון אשר גדל על ברכי העברית:
"נולדתי לעברית, ולא ידעתי שום שפה אחרת. אינני זוכר ששמעתי בבית אף לא פעם אחת ביטוי ביידיש או בשפה זרה אחרת. לאחר פטירת אבי מצאתי מכתבי אהבה ששלח לאימי ואני מקנא בעברית שלו, רבת הרבדים והמעמקים, השונה מן העברית של הדורות המאוחרים, שהייתה חיה בדיבור אבל איבדה משהו מן האופי האסוציאטיבי והקשר למקורות."
אבדה גדולה – יהי זכרו ברוך.
