דְּבָרִים בְּגוֹ

'יש סיבה לדבר'; 'יש ממש בדבר'; 'משהו מסתתר מאחורי הדבר'

למשל: טענות הנחקר הגיעו לידיעת חברי הוועדה, והם החליטו לבדוק אם יש דברים בגו. לתדהמתם גילו כי אכן כך הוא.

מקור הביטוי בספרות חז"ל. המילה הארמית גַּו (או גֵּו) פירושה 'פְּנִים', 'תוך'. בחלק הארמי של ספר עזרא נזכרת מגילה שנמצאה באחת מערי מָדַי ונאמר עליה "וְכֵן כְּתִיבבְּגַוַּהּ" (עזרא ו, ב), כלומר 'וכך כתוב בתוכהּ'. הצורה גּוֹ היא צורת הנסמך של גַּו, ובארמית של ספר דניאל היא כתובה באל"ף בסופה: על הצו של נבוכדנאצר מלך בבל להשתחוות לפסל הזהב נאמר כי מי שיפר אותו ולא ישתחווה יושלך לתוך כבשן האש היוקדת, ובלשון הכתוב "יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא" (דניאל ג, ו). מן המילה הזאת משמש בארמית גם תואר הפועל מִלְּגַו (וגם מִלְּגוֹ, מִלְּגֵו) – 'מבפנים', היפוכו של מִלְּבַר – 'מבחוץ'. אפשר שהמילה גו במשמעות 'פְּנים' מצויה גם פעם אחת בספר איוב: "מִן גֵּו יְגֹרָשׁוּ" (ל, ה).

דברים בגו הם אפוא 'דברים בתוך', ומשמעות הצירוף היא שהדברים אינם לריק ויש בהם טעם וממש. וכלשונו של רש"י: "יש כאן דברים מסותרים [נסתרים, נחבאים] בדבר זה, וצריך לתת להם לב" (בהסברו לביטוי בתלמוד, בבלי כתובות קיא ע"א).

הערה: הצורה גּוֹ היא ביסודה צורת הנסמך של גַּו, אלא שקרה לה מה שקרה למקבילתה העברית תּוֹךְ: גם תּוֹךְ ביסודה איננה אלא צורת הנסמך של תָּוֶךְ (כשם ש'מוֹת' היא צורת הנסמך של מָוֶת), אלא שבעברית ימינו החלה תוֹך לשמש גם בנפרד, למשל 'התוך של הפרי טעים מקליפתו'.