תוכן העניינים

מבואות

• החברים באקדמיה, עמ' 7 ◆ מִנהלת האקדמיה, עמ' 9
• א. תקנון האקדמיה ללשון העברית, עמ' 11 ◆ ב. כללי הכתיב, הפיסוק והתעתיק, עמ' 23 ◆ ג. החלטות בדקדוק, עמ' 23 ◆ ד. החלטות במינוח ומילים בשימוש כללי, עמ' 25

שנת התשע"ה

הישיבה השלוש מאות שלושים ושבע (שלז)

א. דברי הערכה לפרופ' אנח'ל סאֶנס־בדיליוס ז"ל, עמ' 29 ◆ ב. תקציב האקדמיה לשנת 2015, עמ' 32 ◆ ג. בלשנות: מונחי תורת ההגה, עמ' 34 ◆  ד. הודעה על ספר העומד להתפרסם, עמ' 42 ◆ ה. מונחים שונים — השלמות ותיקונים, עמ' 42 ◆ ו. ערעור על החלטת ועדת המינוח המרכזית: החלופה לפלטפורמה, עמ' 44 ◆ ז. הודעה, עמ' 44

הישיבה השלוש מאות שלושים ושמונה (שלח)

א. דברי הערכה לחוקר הפיוט במפעל המילון ההיסטורי בנימין לפלר ז"ל, עמ' 46 ◆ ב. מילים בשימוש כללי, עמ' 53 ◆ ג. בחירת ועדות, עמ' 68

הישיבה השלוש מאות שלושים ותשע (שלט)

א. דין וחשבון על התקדמות המיזם "מִנְוֵה האקדמיה", עמ' 69 ◆ ב. דין וחשבון על מפעל המילון ההיסטורי, עמ' 71 ◆ ג. הצגת אתר "מאגרים" החדש, עמ' 74 ◆ ד. יום העברית, עמ' 75

הישיבה השלוש מאות וארבעים (שם)

א. הרצאת ג'פרי כאן "תפיסת השורש בחיבורי המדקדקים הקראים בימי הביניים", עמ' 76 ◆ ב. מונחי טכנולוגיית המידע — פרק 15, עמ' 77 ◆ ג. טכנולוגיית המידע — מונחים יחידים ומונחים שהוגש עליהם ערעור, עמ' 78 ◆ ד. זואולוגיה: אישור שמות סדרת השפּיראים בארץ ישראל, עמ' 84

הישיבה השלוש מאות ארבעים ואחת (שמא)

א. בחירת חברים חדשים, עמ' 86 ◆ ב. בחירת ועדות, עמ' 86

שנת התשע"ו

הישיבה השלוש מאות ארבעים ושתיים (שמב)

א. דיווח על ביקור נציג האקדמיה הבסקית והודעות, עמ' 87 ◆ ב. תקציב האקדמיה לשנת 2016, עמ' 88 ◆ ג. הכתיב חסר הניקוד, עמ' 91 ◆ ד. אישור הודעת ועדת הדקדוק, עמ' 102

הישיבה השלוש מאות ארבעים ושלוש (שמג)

א. המילון למונחי סוציולוגיה, עמ' 105 ◆ ב. הכתיב חסר הניקוד — המשך הדיון, עמ' 113 

הישיבה השלוש מאות ארבעים וארבע (שמד)

ישיבה מיוחדת בבית הנשיא לרגל יום העברית, עמ' 118

הישיבה השלוש מאות ארבעים וחמש (שמה)

א. הרצאת יוסף עופר "תוספות שהוסיפו רד"ק ורמב"ן לספריהם אחרי שנשלמו", עמ' 119 ◆ ב. מינוי ועדה לבדיקת סגולותיהם של מועמדים לאקדמיה, עמ' 120 ◆ ג. מונחים יחידים בטכנולוגיית המידע ותיקונים במונחי סוציולוגיה, עמ' 120 ◆ ד. מילים בשימוש כללי, עמ' 124 ◆ ה. אישור הודעת ועדת הדקדוק, עמ' 128 

הישיבה השלוש מאות ארבעים ושש (שמו)

א. דיווח על תקציב האקדמיה לשנת 2016, עמ' 131 ◆ ב. שינויים בתקנון האקדמיה, עמ' 132 ג. בחירת חברים חדשים, עמ' 136 ◆

שנת התשע"ז

הישיבה השלוש מאות ארבעים ושבע (שמז)

א. תקציב האקדמיה לשנת 2017, עמ' 137 ◆ ב. בחירת ועדת ביקורת, עמ' 140 ◆ ג. ערעור על סעיף בתקנון, עמ' 140 ◆ ד. כללי הכתיב חסר הניקוד, עמ' 142

הישיבה השלוש מאות ארבעים ושמונה (שמח)

א. מונחי הביטוח, עמ' 150 ◆ ב. מונחים בודדים: השלמות ותיקונים במונחי סוציולוגיה, עמ' 152 ◆ ג. מילים בשימוש כללי, עמ' 155 ◆ ד. הקמת ועדה לבחינת סגולות של מועמדים לאקדמיה, עמ' 162 ◆ ה. דיווח על עבודת המזכירות המדעית, עמ' 168

הישיבה השלוש מאות ארבעים ותשע (שמט)

א. אישור זיכרונות האקדמיה לשנים התשע"א—התשע"ד, עמ' 165 ◆ ב. המילון למונחי גאוגרפיה אנושית, עמ' 165 ◆ ג. כללי הכתיב חסר הניקוד: המשך הדיון, עמ' 168

הישיבה השלוש מאות וחמישים (שן)

 א. ממונחי תקשורת רדיו וטלוויזיה, עמ' 179 ◆ ב. מונחים יחידים, עמ' 181 ◆ ג. המילה מִנְוֶה, עמ' 183 ◆ ד. כללי הכתיב חסר הניקוד: סיום הדיון, עמ' 185 ◆ ה. הודעה על הרכב הוועדה למילים בשימוש כללי, עמ' 193 ◆ ו. נספח: הכרעה בעניין הכתיב המלא של מילים לועזיות, עמ' 193

הישיבה השלוש מאות חמישים ואחת (שנא)

ישיבה מיוחדת בבית הנשיא, עמ' 194

הישיבה השלוש מאות חמישים ושתיים (שנב)

בחירת חברים חדשים, עמ' 200

הישיבה השלוש מאות חמישים ושלוש (שנג)

ישיבה מיוחדת במסגרת הקונגרס העולמי השבעה עשר למדעי היהדות, עמ' 201

שנת התשע"ח

הישיבה השלוש מאות חמישים וארבע (שנד)

א. בחירת נשיא וסגן נשיא, עמ' 202 ◆ ב. אישור שינויים בתקנון האקדמיה (בהתכתבות סמוך לאחר הישיבה), עמ' 202

הישיבה השלוש מאות חמישים וחמש (שנה)

א. מילונו העברי—יידי של מאיר ברגר, עמ' 204 ◆ ב. הרצאת אלכסיי יודיצקי "גילויי צפונות בכ"י קאופמן של המשנה", עמ' 207 ◆ ג. בחירת ועדות, עמ' 207 ◆ ד. מונחי בלשנות: תורת הצורות, עמ' 208 ◆ ה. אישור מונחים מתחומים שונים, עמ' 213◆ ו. אישור הודעת ועדת הדקדוק כתיב המילה מִחזור, עמ' 214 ◆ ז. אישור שינויי עריכה בכללי הפיסוק, עמ' 218 

הישיבה השלוש מאות חמישים ושש (שנו)

א. תקציב האקדמיה לשנת 2018, עמ' 219 ◆ ב. אשרור תקנון האקדמיה, עמ' 221 ◆ ג. דין וחשבון על מדור הספרות הרבנית במפעל המילון ההיסטורי, עמ' 222 ◆ ד. מילים במימוש כללי, עמ' 227 ◆ ה. מונחי בלשנות: תורת הצורות — השלמה, עמ' 233

הישיבה השלוש מאות חמישים ושבע (שנז)

א. דברי הערכה לדוד טלשיר ז"ל, עמ' 236 ◆ ב. זואולוגיה: שמות סדרות החרקים; שמות סדרת הזבובאים (שמות משפחות וסוגים עיקריים), עמ' 241 ◆ ג. מונחים שונים, עמ' 243 ◆ ד. מילים במימוש כללי, עמ' 245 ◆ ה. אישור הודעת ועדת הדקדוק, עמ' 248 ◆ ו. בחירות למוסדות האקדמיה, עמ' 250

הישיבה השלוש מאות חמישים ושמונה(שנח)

א. אישור הדוחות הכספיים של האקדמיה ליום 31.12.2017, עמ' 253 ◆ ב. הרצאת חנוך גמליאל "קטגוריית הסביל — עיון משווה בין חכמי ספרד לרש"י, עמ' 255 ◆ ג. מינוי ועדה לבדיקת סגולות המועמדים לאקדמיה, עמ' 255 ◆ ד. זואולוגיה: שמות הפרפרים, עמ' 255 ◆ ה. מונחים שונים, עמ' 258 ◆ ו. מילים בשימוש כללי, עמ' 260 ◆ ז. אישור הודעת ועדת הדקדוק, עמ' 264

נספחים

דוחות

א. פעילות האקדמיה

1. ישיבות ואירועים: א. המליאה והחלטותיה, עמ' 267 ◆ב. יום העברית, עמ' 267 ◆ ג. כינוסים, ערבי עיון, התכנסויות, עמ' 268 ◆ ד. כלי התקשרות, עמ' 270 ◆ ה. פרסים, עמ' 270
2. הוועדים והוועדות: א. ועדות הקבע, עמ' 271 ◆ ב. הוועדה למילים בשימוש כללי, עמ' 272 ◆ ג. ועדות המינוח המקצועיות, עמ' 272

ב. מדורי האקדמיה

• 1. עובדי האקדמיה ונושאי התפקידים, עמ' 278 ◆ 2. מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית, עמ' 282 ◆ 3. המזכירות המדעית, עמ' 286 ◆ 4. מערך ההרצאות, ההשתלמויות וימי העיון, עמ' 290 ◆ 5. האקדמיה במרשתת, עמ' 293 ◆ 6. ייעוץ הלשון ברשות השידור ובתאגיד השידור הישראלי, עמ' 296 ◆ 7. מדור המחשוב, עמ' 297 ◆ 8. מדור ההוצאה לאור ופרסומי האקדמיה, עמ' 299 ◆ 9. הספרייה והארכיון, עמ' 302 ◆ 10. סקירה על קידום הקמת מִנְוֵה האקדמיה ללשון העברית, עמ' 304

תקציב האקדמיה לשנים 2015–2018, עמ' 308

The post זיכרונות כרך סב–סה, תשע"ה–תשע"ח appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לא פעם אנו נשאלים על תקניותם של משפטים שבהם בא כינוי הרמז זֶה בתפקיד אוגד, דוגמת "הוראה זה מקצוע מאתגר", "הכלי העיקרי שאני מנגן עליו זה חליל".

במקרים כאלה מקובל להמליץ על השימוש בכינויי הגוף הוּא, הִיא, הֵם והֵן שמשמשים ברגיל בתפקיד אוגד: "הוראה היא מקצוע מאתגר", "הכלי העיקרי שאני מנגן עליו הוא חליל".

הרחבה

כינוי הנסתר כאוגד

במשפטים שמניים, כלומר משפטים שאין בהם פועל, יש שבין שני חלקי המשפט העיקריים בא כינוי גוף הנסתר הוּא (ולפי הצורך הִיא, הֵם, הֵן). כינוי זה נקרא 'אוגד' על שם מעמדו כמעין איבר מחבר בין הנושא לנשוא. לפי כללי ההתאם, האוגד מתאים במין ובמספר לנושא.[1] כך אפוא ינוסחו המשפטים שלהלן:

• הסיבה העיקרית לעיכוב היא הדיון המתמשך בוועדה.
• העיכוב ביישום ההחלטה הוא התמשכות הדיונים בוועדה.
• הדיונים המתמשכים בוועדה הם הסיבה לעיכוב.

כנגד כינויי הנסתר יבוא הפועל הָיָה בנטיותיו ובהתאמה למין ולמספר של הנושא במשפט שמני המנוסח בזמן עבר או עתיד. למשל: 'הסיבה העיקרית לעיכוב תהיה הדיון המתמשך בוועדה'; 'הדיונים המתמשכים בוועדה היו הסיבה לעיכוב'.

כינוי הרמז כאוגד בימינו

לצד מבנים אלו, רווחים מאוד בעברית בת ימינו משפטים שבהם כינוי הרמז 'זה' משמש בתפקיד אוגד, אולי בהשפעת הלשונות הסלוויות – רוסית, אוקראינית ופולנית – שיש בהן מבנה תחבירי דומה. כך אפשר למצוא: "מצנפת זה סוג של כובע", "הנכס היקר ביותר שלנו זה המשפחה", "הכתובת לכך זה משרד השיכון", "אנשים זה כל הסיפור". בכל המשפטים האלה (שנאספו מן המרשתת) משמש דווקא כינוי הרמז 'זה' ללא קשר למין ולמספר של נושא המשפט.

כינוי הרמז כאוגד בספרות חז"ל

יש מבעלי הסגנון ועורכי הלשון המסתייגים משימוש זה. לדעת אחרים היסוד שיש לשימוש ב'זה' כאוגד בלשון חכמים מאפשר את השימוש בו בימינו, גם אם כיום תפקידו מעט שונה. בספרות חז"ל נעשה שימוש בכינויי הרמז זֶה, זוֹ ואֵלּוּ בתפקיד אוגד במשפטים "מפָרשים", שבהם הנשוא מפרש מושג המוצג בראש המשפט – את שמו, את משמעו, את שיוכו וכדומה.[2] שימוש זה מוכר לרבים מן המדרשים המשולבים בהגדה של פסח:

• "וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ" – זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ… "וְאֶת עֲמָלֵנוּ" – אֵלּוּ הַבָּנִים…

וככלל הוא פזור לאורכה ולרוחבה של ספרות חז"ל. לדוגמה, הפסוק "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח, ח) נדרש על קריאת התורה:

• ר' זעורא בשם רב חננאל: "ויקראו בספר תורת" – זה המקרא. "מפורש" – זה תרגום. "ושום שכל" – אילו הטעמים. "ויבינו במקרא" – זה המסורת… (ירושלמי ד, א; עד, ע"ד)

לשמות המקומות הנזכרים בפסוק "וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת" (יהושע יט, לה) ניתנים זיהויים המתאימים לתקופת חז"ל:

• "חמת" – זו חמי גדר; "רקת" – זו טבריה; "כנרת" – זו גנוסר. (בבלי מגילה ה ע"ב)[3]

תינתן הדעת שבמבנה הזה יש נטייה להתאים את הכינוי הרומז למה שבא אחריו במין ובמספר, כמו שעולה מרוב הדוגמאות לעיל.

ההתאם באוגד 'זה' בעברית החדשה

גם בעברית של ימינו אפשר למצוא משפטים שבמרכזם כינוי רמז המתאים במין ובמספר לנשוא:

• העור שלך זו המומחיות שלנו.
• המשא ומתן זו הדרך המועדפת עליהם.
• שליחויות לבית הלקוח זה הפתרון המועדף.
• שימוש בפסולת כחומר גלם ממוחזר, שימוש בה לייצור אנרגייה או שימוש חוזר – אלו הדרכים להפחתת כמויות הפסולת שאנחנו מייצרים.

יש המציעים לראות במשפטים המודגמים לעיל משפטי ייחוד: החלק שלפני כינוי הרמז הוא חלק ייחוד; כינוי הרמז עצמו הוא נושא המשפט והוא גם כינוי מוסב לחלק הייחוד, ומה שבא אחרי כינוי הרמז הוא הנשוא. לכן כשם שנאמר במשפט עצמאי "זו המומחיות שלנו" בהתאמת כינוי הרמז לשם העצם המשמש נשוא, כך נאמר "העור שלך – זו המומחיות שלנו". בהצעה זו יש כדי להסביר את ההתאם של כינוי הרמז במין ובמספר דווקא לנשוא.[4]

היעדר ההתאם באוגד 'זה'

ואולם השימוש בכינוי הרמז 'זה' דווקא, ללא קשר למין הדקדוקי או למספר (יחיד או רבים) של מה שבא לפניו או של מה שבא אחריו, רווח מאוד. נשאלת השאלה אם שימוש זה הוא רק תוצאה של לשון לא מוקפדת או שיש מבנים שבהם הוא הכרחי.

אחד המבנים ש'זה' משמש בהם אוגד הוא משפט הנפתח בשם פועל, למשל: "לצחוק זה בריא", "לשמח אנשים זה בטבע שלו", "ללמוד זה מה שחשוב". במקרים אלו לא נוכל להחליף את 'זה' ב'הוא' – אולי משום ששם הפועל אינו שם עצם במובן הרגיל של המילה (אין לו מין ומספר). מבנה כזה מצאנו גם אצל סופרים:

"טוב היה לו להירשל לזכור אותה שינה שישן בחדר הרופא, שהימנה הכיר שעדיין לא שכח תורת שינה. לישון לישון ולישון זה כל התכלית, לישון ולהשכיח כל פגעי היום" (ש"י עגנון, סיפור פשוט).

גם במשפט כמו "מחשבים זה מעניין" השימוש ב'זה' דווקא הוא הכרח. המילה 'מחשבים' כאן מכוונת לא למחשבים עצמם אלא למושג רחב יותר: 'תחום המחשבים' או 'לימודי המחשב'. מסיבה זו לא נוכל להחליף את 'זה' ב'הם' ("מחשבים הם מעניינים"), ואם נרצה להימנע מן השימוש ב'זה' נצטרך לבנות משפט אחר: 'תחום המחשבים הוא תחום מעניין' או כיוצא בזה. חדי אוזן יבחינו אולי בהבדל בין "חופשה היא לא מותרות" ובין "חופשה זה לא מותרות". נראה שבמשפט השני המילה "חופשה" מקבלת משמעות של מושג כללי, לאו דווקא 'חופשה' כתקופת זמן מסוימת, אלא 'יציאה לחופשה', 'הימצאות בחופשה'.

* * *

כבענייני תחביר וסגנון אחרים גם בעניין השימוש באוגד 'זה' האקדמיה לא דנה ולא קבעה תקן. עם זאת, כאמור בתחילת הדברים, נראה שהשימוש ב'זה' אופייני ללשון הדיבור, ואם רוצים להתאים את הניסוח למשלב גבוה יותר אפשר לעיתים קרובות להחליף את 'זה' באוגד 'הוא', 'היא', 'הם', 'הן'. במקרים אחרים אפשר להציע שינוי במבנה המשפט. למשל במקום הניסוח "ללמוד זה מה שחשוב" אפשר לנסח 'הלימוד חשוב' או 'הלימוד הוא דבר חשוב'.

מטבע הדברים בהקשרים שבהם הלשון מכוונת אל משלב הדיבור, כגון בפרסומות, בכרזות ובסיסמאות, רווח השימוש באוגד 'זה', וספק אם יש טעם להילחם בזה.

————————————————————–

[1] שאלה לעצמה היא מה הנושא ומה הנשוא במשפט שמני. לא כאן המקום להרחיב בסוגיה זו, אבל נאמר כך: ככלל כאשר שני חלקי המשפט העיקריים הם שמות עצם שניהם עשויים לשמש נושא, בעיקר אם שניהם מיודעים או שניהם אינם מיודעים (כשרק אחד מהם מיודע מקובל שהוא הנושא). עוד אפשר לקבוע שבעברית בת ימינו לרוב הנושא הוא החלק הראשון של המשפט.

[2] יש הטוענים שמבנה תחבירי שבו כינוי רמז מתפקד כאוגד קיים כבר בתנ"ך, במשפטי שאלה דוגמת "הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו" (בראשית כז, כא); במשפט מקביל, שאינו משפט שאלה, היינו נוקטים: "אתה בני עשו" או "אתה הוא בני עשו". ואולם הוצעו לתופעה הזו גם הסברים אחרים.

[3] אבא בנדויד, שעמד על השימוש הזה בלשון חז"ל בספרו לשון מקרא ולשון חכמים, הציע לקיים הבחנה בין האוגד 'הוא' לאוגד 'זה' גם בעברית בת ימינו באותה הרוח. הוא מציג לדוגמה שני משפטים: "חידקל הוא שם הנהר בבבל" לעומת "חידקל זה שם של נהר". לדבריו המשפט הראשון "מזהה דבר ידוע עם דבר ידוע" ולכך מתאים בו האוגד 'הוא', ואילו המשפט השני "מפרש שם שאינו ידוע" ולכך מתאים בו האוגד 'זה' (לשון מקרא ולשון חכמים, עמ' 763).

[4] נעיר כי מקובל להסביר שגם משפטים שמניים שמשמש בהם האוגד הוא, היא, הם, הן – הם מיסודם משפטי ייחוד (עוזי אורנן, המשפט הפשוט, תשל"ט, עמ' 147 ועוד).

The post זֶה בתפקיד אוגד appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

תיאודור הרצל, בספרו "אלטנוילנד" (בשמו העברי: תל אביב) שנכתב בשנת 1902, מתאר קנייה עתידית של זוג כפפות בחיפה בשנת 1923:

ודוד פנה אל המוכרת, וישאל:
– כמה מחיר נעלי הכף [=כפפות] בעד שני האדונים?
– שישה שקלים.
וקינגסקורט הביט בתמהון:
– בשם השטן! מה זאת?
ודוד ענה בצחוק קל:
– זו היא פרשת הכסף שלנו. אנחנו חדשנו את מטבעותינו העתיקים. ערך השקל כערך הפראנק.

תֵּל־אָבִיב, תרגום נחום סוקולוב, תרס"ב, עמ' 119–120

חוזה המדינה לא כתב את ספרו בעברית אלא בגרמנית. הוא אף לא חזה שבמדינה שתקום ידברו עברית, אך הוא חזה נכונה שלמטבע הרשמי במדינת היהודים יקראו בשם שֶׁקֶל.

עם קום המדינה אימצה ישראל הצעירה את הלירה ששימשה בימי המנדט הבריטי, אך כבר ארבעים שנה, מאז שנת 1980, מצטלצלים בארנק הישראלי שקלים – מטבעות הנקראים בשם המטבע העתיק שבו השתמשו אבותינו כאן בארץ. כעבור חמש שנים, באלול 1985, נכנס למחזור השקל החדש – שבא תמורת 1,000 שקלים ישנים.

המילה שֶׁקֶל ​מופיעה לראשונה בתנ"ך בקניית מערת המכפלה, אך השקל שם אינו מטבע אלא יחידת משקל. הפסוק מתאר: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כג, טז). אברהם לא ספר 400 מטבעות, אלא שָׁקַל מטילי כסף כך שיגיעו למשקל 400 שקל.

תיאור מדויק של קניית קרקע באמצעות שקלים נמסר בספר ירמיהו – וגם שם אין מדובר במטבעות, אלא ביחידות משקל: "וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף… וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם" (לב, ט).

בתקופת בית המקדש השני כבר התקבל בעולם השימוש במטבעות בעלי ערך קבוע, שמקבלים את תוקפם מהחותמת השלטונית המוטבעת בהם. אגדה מפורסמת בתלמוד הבבלי מספרת על אביגיל, אשת נבל הכרמלי, שטוענת כלפי דוד המלך שאסור לו להרוג את נבל, כיוון שהוא אינו נחשב מורד במלכות. אתה לא נחשב מלך, אומרת אביגיל לדוד, שכן עדיין "לא יצא טבעך בעולם". "לא יצא טבעך" פירושו שעדיין לא התפרסם וזכה להכרה מטבע מטעמך. בגרסה קרובה של האגדה, בתלמוד הירושלמי, טענת אביגיל מוצגת בלשון שונה מעט: "עדיין מוניטה דמרן שאול קיים". מוניטה בלטינית פירושה מטבע (השוו למילה האנגלית money), וכוונת אביגיל היא שהמטבע שיצא מטעם שלטון שאול עדיין מהלך, וטרם נכנס למחזור המטבע של דוד (אגב, כאן מקור הביטוי "יצאו לו מוניטין" – כלומר: מי שמטבעותיו התפרסמו וזכו להכרה בציבור).

כיוון שהטבעת מטבעות הייתה סממן שלטוני מובהק – בתקופת המרד הגדול ברומאים ביטאו המורדים את עצמאותם באמצעות טביעת מטבעות חדשים, וכך באו לעולם השקלים הראשונים בהיסטוריה שיצאו מטעם שלטון יהודי עצמאי. בצד אחד של המטבע שהונפק בתקופת המרד נכתב (בכתב העברי העתיק) "שקל ישראל", סביב עיטור של צלוחית או בזיך; ובצד השני נחקק "ירושלים הקדושה", סביב ענף ובו שלושה רימונים.

הכיתוב בצד הימני (מהצד התחתון נגד כיוון השעון): ירושלים הקדושה; בצד השמאלי: שקל ישראל.

בחפירות ארכאולוגיות נמצאו מטבעות רבים כאלו מחמש שנות המרד. עדות מעניינת על מציאת מטבע כזה כבר לפני 750 שנה מופיעה בדברים שכתב הרמב"ן, ר' משה בן נחמן, שעזב את ספרד בערוב ימיו ועלה לארץ ישראל. הוא התיישב בעכו, ושם – הוא מתאר – "מצאתי ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פיתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשמר לכותים. וקראו מן הצד האחד 'שקל השקלים' ומן הצד השני 'ירושלים הקדושה'".

הרמב"ן ראה את אחד המטבעות שנטבעו בשנות המרד, וכיוון שהכתב עליהם הוא הכתב העברי העתיק ולא הכתב המרובע שלנו, נתנו לשומרונים (=כותים) לקוראו. הכתב השומרוני (המשמש את בני העדה עד היום) קרוב לכתב העברי העתיק, אך לא זהה, ואולי בשל כך פיענוח הכיתוב לא היה מדויק (הם קראו "שקל השקלים" במקום "שקל ישראל").

בכל אופן עוד לפני הרצל – בספרות העברית החדשה, שהחלה להיכתב לפני כ־200 שנה, שם המטבע העברי היה 'שקל'. כך למשל בספר "אהבת ציון" של אברהם מאפו, הנחשב לרומן העברי הראשון, התשלומים מתנהלים בשקלי כסף – וכך הוא לא רק בספר שעלילתו מתרחשת בימי בית המקדש בירושלים, אלא גם בספר כמו "מסתרי פאריז" – המתאר את קורותיהם של אנשי העולם התחתון בבירת צרפת. כך למשל אומר שם רודאלף השודד: "ופעמים רבות סיפרה לי [בת אחותי] כי אדונה עשיר הוא, ובחדר משכבו ספונים בטמון מאה אלפים שקלי כסף".

כשראשוני התנועה הציונית החליטו על גביית דמי חבר שנתיים, נקרא התשלום באופן טבעי בשם "השקל הציוני". עדיין לא היה מדובר במטבע רשמי של ממש, והתשלום גופו נעשה במטבעות זרים, אך כבר הונפקו שטרות בעברית המעידים על תשלום השקל, וכך התקרבנו עוד צעד אל חידוש המטבע העתיק.

עם קום המדינה, כאמור, שימשה עדיין הלירה (ואגב, גם מילה לועזית זו יסודה ביחידת המשקל העתיקה ליברה – מאזניים בלטינית), אך כעבור פחות מארבעים שנה כבר הפך השקל למטבע הרשמי של המדינה היהודית – והוא אפילו זכה להתחדשות בדמות שקל חדש, שלא לדבר על השנקל…

כתב: יעקב עציון
פורסם לראשונה במוסף דיוקן במקור ראשון, ט"ו באלול תש"ף (4 בספטמבר 2020).

The post גלגוליו של השקל העברי appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

The post תיתורה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לרגל ראש השנה – מדור חגיגי ובו מאמרים, קטעי מידע ותשובות לקראת השנה החדשה.
המשך קריאה >>

The post שנה טובה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

 מה (כנראה) משמעות הצירוף 'ראש השנה' בתנ"ך?

• היום החשוב בשנה
• היום הראשון בשנה, כמו בימינו
• החודש הראשון בשנה
• החודש האחרון בשנה

הרחבה:

מקור הצירוף בספר יחזקאל: "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ…", וההסבר הפשוט ביותר הוא שהכוונה ליום העשירי של החודש הראשון בשנה. לפי חז"ל "ראש השנה" כאן הוא כינוי ליום הכיפורים של שנת היובל.

מה משמעות שם החודש תִּשְׁרֵי?

• לשון שרייה, שתִּשְׁרֶה עלינו טובה בשנה החדשה
• מן האכדית 'תשריתו' – 'התחלה'
• ראשי תיבות: תקיעת שופר רחמי י־ה
• לשון תשורה – 'מתנה'

הרחבה:

שמות חודשי השנה העברית המשמשים בימינו הם שמות החודשים בלוח השנה הבבלי, וגולי בבל הם שהכניסו אותם אל התרבות העברית. השורש שׁר"י במשמע התחלה מוכר גם מן הארמית, למשל בפיוט הידוע 'אקדמות': "אקדמות מלין ושריות שותא" – 'ראשית מילים ופתיחת שיח'.

איזה שם עברי וכנעני קדום של חודש תשרי מתועד בתנ"ך?

• יֶרַח בּוּל
• יֶרַח זִיו
• יֶרַח הָאֵתָנִים
• ד. יֶרַח בֶּן יוֹמוֹ

הרחבה:

הכינוי 'ירח האתנים' נזכר בספר מלכים א: "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי", והוא מוכר גם מכתובות פניקיות.

ירח בול הוא שמו הקדום של חודש מרחשוון, ירח זיו – של חודש אייר. וירח בן יומו? זה בכלל שם של טעם נדיר מטעמי המקרא…

איזו עונה מציינת המילה סתיו בתנ"ך?

• סתיו
• חורף
• אביב
• קיץ

הרחבה:

בשיר השירים נאמר: ״כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ". בלשונות אחיות לעברית מילים קרובות ל'סתיו' משמען 'חורף', וזה גם מתאים יותר לפסוק העוסק בסוף עונת הגשמים ולא בראשיתה. נראה שרק באמצע המאה ה־19 קיבלה המילה סתיו את משמעה המוכר לנו כיום – עונת המעבר שבין הקיץ לחורף.

הציפור המזוהה עם הסתיו ועם ראשית השנה היא כמובן הנחליאלי. מי חידש את שמה?

• יהודה לייב גורדון
• חיים נחמן ביאליק
• אשר צבי גינצברג (אחד העם)
• שלום יעקב אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)

הרחבה:

מנדלי מוכר ספרים חידש מילים ומונחים רבים בתחום הטבע והמדעים בחיבורו 'תולדות הטבע' – תרגום של חיבור גרמני ידוע מאת הרולד אוטמר לנץ. שמות עופות נוספים שחידש: ירגזי, עפרוני, סבכי וגִבְּתוֹן.

איזה זמן מציין הצירוף 'בפרוס השנה החדשה'?

• ערב השנה החדשה, לקראת תחילה השנה
• תחילת השנה ממש, כלומר שני הימים של ראש השנה
• הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים
• כל חודש תשרי

הרחבה:

המילה פְּרוֹס מתועדת בלשון חז"ל והיא מציינת את הזמן שלפי החג. על פי ההסבר המקובל מקורה במילת יחס יוונית שפירושה 'לפני', 'לקראת', 'בכיוון', ויש הקושרים אותה דווקא למילה היוונית פרהסיה במשמעות הכרזה, ובהקשר זה – הכרזה על בוא החג (כמובן גם כן לפני החג). בספרות חז"ל עצמה היו שפירשו זאת מלשון פריסה, חיתוך – במשמעות מחצית החודש הקודמת לחג.

איזו מן המילים נרדפת בתנ"ך לשופר?

• יוֹבֵל
• עוּגָב
• שְׁמִינִית
• כל התשובות נכונות

הרחבה:

המילה יוֹבֵל מציינת ביסודה אַיִל. 'קרן היובל' היא 'קרן האַיִל', ומכאן קיבלה המילה יוֹבֵל לבדה את אותה המשמעות, ככתוב: "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות יט, יג). יש הסוברים שגם המילה שׁוֹפָר ציינה ביסודה את הזָכר שבעיזים או בכבשים, וכי היא קרובה למילה צָפִיר ('צְפִיר עיזים') שמשמעה 'תיש'.

עוגב בתנ"ך – כלי מיתר (ויש הסבורים אבוב), שמינית – כנראה כלי בעל 8 מיתרים.

"יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" – מה פשר הצורה יְהִי?

• צורת העתיד של הפועל הָוָה, הנרדף לפועל הָיָה
• צורת עתיד מקוצר של יִהְיֶה, המביעה משאלה ואיחול
• צורה מלשון המקרא (לעומת יִהְיֶה בלשון חז"ל)
• צורה מלשון חז"ל (לעומת יִהְיֶה בלשון המקרא)

הרחבה:

יִהְיֶה היא צורת העתיד הרגילה של הפועל הָיָה. יְהִי היא צורת עתיד מקוצר (יוסיב) השייכת למערכת הזמנים של לשון המקרא. זו צורה מודלית, המביעה ציווי ("יְהִי אוֹר") או איחול, משאלה וכדומה ("יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ). בעברית בת ימינו היא מוכרת בעיקר מצירופים כבולים כגון לוּ יְהִי, וִיהִי מָה, יְהִי רָצוֹן, יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ. בלשון חז"ל רגילה הצורה יְהֵא על דרך הארמית – לרוב היא מחליפה שם את הצורה יִהְיֶה, אך היא עשויה להחליף גם את יְהִי להבעת איחול ומשאלה.

"שנה הלכה, שנה באה, אני כפיי ארימה" – מה פשר הצורה אֲרִימָה?

• צורה משובשת שננקטה רק לצורך החרוז והמשקל
• צורת הנקבה של אָרִים, ומכאן שהשיר מושר מפי ילדה ולא ילד
• צורת עתיד מוארך של אָרִים, המשמשת לזירוז עצמי
• צורה שירית מן הבניין הנדיר הִתְפָּעֲלָה

הרחבה:

כמו צורות העתיד המקוצר, גם צורות עתיד המוארך לקוחות ממערכת הזמנים של לשון המקרא. צורות אלו משמשות בעיקר לזירוז עצמי (קוהורטטיב), לדוגמה: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ", "אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל". צורות כמו 'ארימה' אפשר למצוא בשירים נוספים, למשל: "הבה נגילה… הבה נרננה", "הבה נרימה נס ואבוקה, יחד פה נשירה שיר החנוכה".

​

"בראש השנה, בראש השנה, פרחה עננה ברקיע הסתיו" (נעמי שמר) – מה הייתה כנראה המשמעות המקורית של המילה עֲנָנָה?

• מילה נרדפת לענן
• ענן קטן
• גוש עננים
• ענני נוצה קלים

הרחבה:

באיוב ג, ה נאמר: "יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה". בלשוננו עֲנָנָה נרדפת לעָנָן, אך בספר איוב משמעה כנראה 'גוש עננים', כמו דָּגָה – קבוצת דגים.

"בראש השנה, בראש השנה, בראש מתנגנת מנגינה משונה" (עברי לידר) – באיזו משמעות שימשה בעבר המילה מַנְגִּינָה?

• שיר לעג
• נגינה
• קונצרט
• כל התשובות נכונות

הרחבה:

מַנְגִּינָה יש בתנ"ך רק פעם אחת, והיא מתפרשת כשיר לעג: "שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, אֲנִי מַנְגִּינָתָם" (איכה ג, סג). בעיתונות העברית מסוף המאה התשע־עשרה מַנְגִּינָה היא 'קונצרט', 'נגינה' ועוד, אך לבסוף התקבעה בה המשמעות לחן, מלודיה.

"כי ידוע הרי שחודש תשרי זהו חודש מאוד חגיגי" (דתיה בן־דור) – מה מקור המילה חגיגי?

• מילה מקראית
• מילה מלשון חז"ל
• מילה מלשון ימי הביניים שחידשו התיבונים על פי הערבית
• מילה מן העברית החדשה, חידוש של אליעזר בן־יהודה

הרחבה:

במילון העברי הגדול של אליעזר בן־יהודה אפשר לראות ליד המילה חֲגִיגִי את הסימן המיוחד שבו הוא ציין מילים שחידש בעצמו.

המזל של חודש תשרי הוא מאזניים – מה הקשר בין המילים מֹאזְנַיִם ואָזְנַיִם?

• המאזניים קרויים על שום צורתם המזכירה שתי אוזניים.
• האוזניים קרויות על שום צורתן המזכירה מאזניים.
• מאזניים ואוזניים הן משורש אז"ן ושתיהן קשורות לשיווי משקל (מערכת שיווי המשקל של הגוף נמצאת באוזניים).
• אין קשר גיזרוני בין המילים – הכתיב מֹאזְנַיִם באל"ף עתיק, אך כנראה אינו מקורי.

הרחבה:

בעברית שתי המילים נראות שייכות לאותו השורש, אך מן הערבית והארמית עולה שמדובר בשורשים שונים. בערבית אֹזֶן היא אֻדְ'ן (أُذْن) ובארמית אֻדְנָא, ואילו המקבילה הערבית של מֹאזְנַיִם היא מִיזַאן (مِيزَان) בז' רגילה, וכך גם בארמית: מוֹזְנָוָן, מוֹזְנַיָּא. מכאן שהאות ז באוזן והאות ז במאזניים לא הגיעו מאותו מקור. ההשוואה לערבית ולארמית מלמדת גם כי השורש המקורי של 'מאזניים' היה וז"ן – שורש שעניינו שקילה המשמש בערבית גם בימינו. אלא שכבר בתקופה קדומה קשרו הדוברים את המאזניים לאוזניים, ועל כן החלו לכתוב את המילה בא' במקום בו'.

מהי דִּבְשִׁית?

• כלי לדבש
• סוכריית דבש
• עוגת דבש קטנה
• דַּבֶּשֶׁת של בֶּכֶר (גמל צעיר)

הרחבה:

את המילה דִּבְשִׁית חידשה האקדמיה ללשון העברית בשנת תשע"א (2011), ואיתה חודשה המילה דִּבְשׁוֹן – מקלון להוצאת דבש בעל ראש מעוגל ומחורץ.

לקישוט שולחן החג אפשר להשתמש בראנר. מהי החלופה העברית של ראנר?

• רַצְרַץ
• מַפֹּנֶת
• שְׁבִילָה
• מַצָּעִית

הרחבה:

שבילה היא מפה ארוכה וצרה, כעין שביל, ששמים על המפה הגדולה לאורך השולחן. המילה כלולה ברשימת המונחים "תבשילים וכלי בישול" שפרסם ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913), ועל פי עדותו של אליעזר בן־יהודה היא נהגה בלשון הדיבור בתקופתו.

מה נוכל להגיש לשולחן במָגֵס?

• יין
• מרק
• גרגרי רימון
• מיני תרגימה

הרחבה:

מגס הוא קערה עמוקה להגשת מרק לשולחן. המילה נשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל מן היוונית (magis = קערה). המילה מגס נקבעה במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח, ובגרסה 'מָגוֹס' ברשימה "תבשילים וכלי בישול" משנת תרע"ג (1913).

מה נוכל לאחל לקבוצת נשים?

• לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתְבוּ וְתֵחָתֵמוּ
• לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵבְנָה ותֵחָתֵמְנָה
• לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתַבְנָה ותֵחָתַמְנָה
• כל התשובות נכונות

הרחבה:

הצורות המיוחדות לנקבה רבות בסיומת ־נָה היו סדירות בלשון המקרא הקלסית (בתורה ובנביאים), אך כבר בספרי המקרא המאוחרים יש עדויות לשימוש בצורת הזכר גם לנשים, כגון במגילת אסתר: "וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן", וכך רגיל בלשון חכמים. לכן אפשר לומר גם לנשים "תִּכָּתְבוּ וְתֵחָתֵמוּ" (תֵּחָתֵמוּ צורת הפסק של תֵּחָתְמוּ להוספת חגיגיות). אשר לצורות כגון תִּכָּתֵבְנָה, תֵּחָתֵמְנָה בצירי לעומת תִּכָּתַבְנָה, תֵּחָתַמְנָה בפתח – לפי קביעת האקדמיה שתי האפשרויות תקניות.

שנה טובה ומתוקה! מה מיוחד בניקוד הצורה מְתוּקָה?

• שיש בה שווא ולא צירי
• שיש בה קמץ לא פתח
• שיש בה שורוק ולא קיבוץ ודגש
• שאין בה דגש קל אחרי השווא

הרחבה:

על פי רוב תנועת o המשתנה בנטיות לתנועת u  מעידה על חולם חסר בצורה היסודית ועל קיבוץ ואחריו דגש בנטיות, למשל: דֹּב דֻּבָּה, חֹק חֻקִּים, כָּחֹל כְּחֻלָּה, עָמֹק עֲמֻקִּים ועוד רבים. לעומת זאת במילה מָתוֹק יש חולם מלא ובנטייה יש שורוק: מְתוּקָה, מְתוּקִים, מְתוּקוֹת. כך גם בנטיות המילים מָגוֹר ומָנוֹס (שלושתן מן המקרא).

The post חידון לראש השנה – הפתרונות המלאים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

"הָיָה בְּעוֹכְרָיו" – גרם כישלון.

מקור הביטוי "היה בעוכריו" בסיפור בת יפתח. כזכור יפתח נדר נדר לה' ולפיו אם בני עמון יינתנו בידו (כלומר הוא ינצח אותם) "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה" (שופטים יא, לא). כשחזר לביתו אחרי הניצחון "וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" (שם, לד). כשהוא ראה אותה הוא קרא את בגדיו ואמר "אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב". (שם, לה).

הפועל עָכַר מציין במקרא גרימת מבוכה, קלקול, הבאת אסון וכדומה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ" (בראשית לד, ל). וכך גם בצירוף 'עוכר ישראל': "וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל" (מלכים א יח, יז).

אם כן 'עוכרים' הם מקלקלים, פוגמים וכדומה. כאשר יפתח אומר לבתו שהיא הייתה בעוכריו, הרי זה כמו לומר שהיא הייתה בשונאיו, שהיא הצטרפה לאנשים הפוגעים בו, שכן ביציאתה לקראתו ושלא בכוונה היא הביאה עליו – ובראש ובראשונה עליה – אסון.

עם השנים קיבל הביטוי 'היה בעוכריו' משמעות מופשטת. אין הכוונה עוד לאדם שונא אלא לנסיבות המרֵיעות את מצבו של אדם וכדומה.

נוסיף כי רק מלשון חז"ל מוכרת המשמעות 'דלוח', 'לא צלול' לשורש עכ"ר, כגון "מים עכורים", וסביר שזו המשמעות המקורית של השורש. אם כן אף על פי שלשון חז"ל מאוחרת ללשון המקרא דווקא בה נשמרה המשמעות המקורית של השורש, ואילו המשמעויות המוכרות מן המקרא הן מושאלות.

The post הָיָה בְּעוֹכְרָיו appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

מיכאלינה ידצ׳אק ודמיאן קבפּיסיביץ׳ הם שני צעירים פולנים הלומדים בפקולטה ללימודי העברית באוניברסיטת ורשה בפולין.

לאחרונה קיבלנו מהם דרך האתר פנייה מפתיעה ובה הם ביקשו להודות לנו באופן אישי על הפעילות המקוונת שלנו באתר וברשתות החברתיות וכך הם כתבו: "כבר שנים רבות אנחנו מתבוננים בתוכן שמפורסם באתרי האקדמיה ברשתות החברתיות. אנחנו מתלהבים מכל הערה והערה על אטימולוגיה, ענייני דקדוק או תקניות לשונית…  האקדמיה היא הארץ המובטחת שלנו (אפילו אם מקוונת)".

התרגשנו מעצם הפנייה הבלתי אמצעית, תהינו גם על הרקע מאחורי הפנייה היפה הזאת: מה גורם לשני צעירים פולנים שאינם יהודים לבחור ללמוד עברית?

ביקשנו ממיכאלינה ודמיאן לכתוב לנו מספר מילים עליהם ועל החיבור שלהם לשפה – מדוע החליטו ללמוד עברית? מה המשמעות שעומדת מאחורי הבחירה הזאת וגם ביקשנו מהם לפרט על האתגרים שלהם בלימוד השפה.

מיכאלינה וסיפורה

אני מיכאלינה ואני סטודנטית מפולין. אני לומדת עברית באוניברסיטת ורשה וכבר שנה אני גם מלמדת את השפה הזו. איך לתאר את החיבור שלי לעברית?

איך לספר בקטע קצרצר על התחביב שהפך לכל החיים שלי?

אולי זה התחיל כבר בילדותי? אי אפשר לחיות בפולין ולא להתעניין בהיסטוריה ובתרבות של היהודים! ככה למדתי שנים רבות על תולדות עם ישראל בתור תלמידה וסטודנטית. או אולי זה בא יותר מאוחר כשהבנתי שהדרך הטובה ביותר להכיר את התרבות המסוימת היא ללמוד את השפה שלה? בסך הכול, אחרי כמה שנים באוניברסיטה החלטתי לשנות את התוכניות הקודמות שלי ולהגשים את חלומי. לפני ארבע שנים התחלתי ללמוד בחוג ללימודי העברית באוניברסיטת ורשה ומיד ידעתי שזה המקום שלי.

גם אחרי כמה ביקורים בארץ הבנתי שאין לי כבר דרך חזרה! התאהבתי לגמרי בתרבות, בספרות ובעיקר – בשפה עצמה! התאהבתי בשפה עתיקה, אבל חיה ומשתנה כל הזמן; בשפה שמלאה מילים תנ"כיות המתארות חיים יומיומיים; בשפה עם דקדוק מסודר הבונה בנייני מציאות משורשי מילים; בהיגיון של כללים ובשיגעון של אסוציאציות.

אבל שתדעו – לימודי עברית הם מסע יפה אך לא קל! איך בכלל לדעת אם רוצים לשרש,להשריש או להשתרש? וחוץ מזה,אולי בן גוריון צדק שכדאי לוותר על "את", כי אין צ'אנס להשתמש בזה כראוי! ומה הקטע של  ה״א הידיעה? יא אללה, זה לא יאומן, או ייאמן!

בכל זאת אני רוצה שהמסע המשוגע הזה יימשך – כדי שתמיד יהיה לי עוד משהו לגלות ולהתפלא, עוד משהו ללמוד וללמד. כדי לעבוד בעברית עם עברית וליהנות מזה כמו שנהניתי מן היום הראשון של הלימודים שלי.

דמיאן וסיפורו

אתחיל עם וידוי – אני אחד מחנוני השפות האלה שדווקא מתחלקים על השכל כאשר הם רואים שפה חדשה או מאפיין דקדוק יוצא דופן ואחר כך לא מסוגלים להפסיק לחשוב עליו – ללא ספק כולנו מכירים אנשים כאלה, או, בעיקר, הם אנחנו.

למדתי היסטוריה באוניברסיטת ורשה ועכשיו אני לומד את השפה העברית. למה דווקא עברית? אני בא מלודז׳, גדלתי בשכונות שלפני מאה שנה היוו את הרובע היהודי בעיר ורציתי איכשהו להתקרב אל הנוכחות היהודית של לודז׳.

אולי צריך הייתי אז לפנות אל יידיש שהייתה רווחת בקרב תושבי העיר היהודיים, אבל באותו זמן חשתי סוג של נטייה לטקסט המקראי כטקסט תרבות וגם כמורשת לשנוית מרשימה. אז הלכתי לחוג ללימודי העברית ואחרי שבוע אחד של שיעורים הבנתי שני דברים:

א. אני אוהב את השפה ומשפחת השפות השמיות חסרה לי כל חיי – אני כרגע לא יודע מה עשיתי עד כה בלי הרהורים על ערבית, ארמית, סורית ועברית.

ב. אריק איינשטיין הוא מלך המוזיקה ואיןף ולא יהיה כמוהו. בינתיים התקבלתי לאולפנים בארץ, נסעתי לשוודיה, ראיתי את תל אביב באמצע השיטפון בינואר והתחלתי לעבוד כמורה לעברית בלודז׳.

אחד האתגרים הקשים גם למורה וגם לתלמיד: שומו שמיים! איך אני אקרא את זה ללא תנועות?

בסדר גמור, יש חיים בלי תנועות, אבל הייתי צריך ללמוד ערבית במקביל, אם אני רוצה בכלל להבין מה קורה. זה באותו זמן די מתסכל (כי יש יותר חומר בלתי צפוי ללמוד) ומרתק (יש יותר חומר בלתי צפוי ללמוד!).

סיפורנו

יום אחד דיברנו אחרי הלימודים והתלהבנו (ולא בפעם הראשונה) מתוכן שפורסם באתר האקדמיה. אז תפסה אותנו מחשבה פשוטה ונועזת: "ומה אם כתבנו לאקדמיה… haha, just kidding… unless"?

הודות ללימודים שלנו אנחנו יודעים היטב שהעולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד- אז פנינו אליכם. והסיפור עדיין נכתב.

The post סיפור האהבה של מיכאלינה ודמיאן לשפה העברית appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לכל הפתרונות
גרסה להדפסה​

The post חידון לראש השנה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

במהלך השבוע שהתחיל בט"ו בטבת, 12 בינואר חגגה חברת סיטיפס את שבוע השפה העברית תש"ף בשיתוף האקדמיה ללשון העברית.

תחנות הרכבת הקלה עוטרו בכרזות מאוירות וצבעוניות שהסבירו למשתמשי הרכבת מילים וביטויים הקשורים לתחבורה ולנסיעה הציבורית וללשון הירושלמית. בקרי הרכבת הקלה חילקו לנוסעים חוברות המאגדות את כל הכרזות.

לעיון בחוברת

The post עברית שפה קלה – יום העברית תש"ף appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

> בישיבה שסז (ל' בסיוון תש"ף, 22 ביוני 2020) נקבעו כמה ענייני ניקוד: דגש קל או היעדרו בנטייתם של כמה שמות: בִּגְדּוֹ אבל יִקְבוֹ; כַּסְפֵּי־, נִסְכֵּיהֶם, רִשְׁפֵּי־, טַרְפֵּי־ (מן טָרָף), אבל צִמְדֵי־ (ראו השתנות תנועה שלפניה שווא נע), אָסְפֵי־; נטיית מורג וסנסן בחיריק כבמקרא; פִּתְגָם וגם פִּתְגָּם. נוספו השמות השאולים גּוֹפָן, לַבְקָן, לוֹכְסָן, לֻלְיָן לשמות הנוטים בקיום הקמץ (כלל יב בכללי הקמץ).

> בישיבה שסו (א' בשבט תש"ף, 27 בינואר 2020) עודכן כלל ג בכללי הקמץ ונוספו בו נטיות הרבים של המילים כְּלוֹנָס ומֵירְכָה (וכן דְּיוֹקָן), לשמות שהקמץ מתקיים בהם נוספה המילה וָזִיר (כלל טו בכללי הקמץ), בוטלה ההבחנה בין גַּרְגֵּר לגַרְגִּיר ושתי הצורות כשרות בהוראה הכללית, נקבע הניקוד צַבָּר (במקום צָבָר); נקבע כי בניקוד של מילים ושמות לועזיים לאחר אותיות מש"ה יבוא דגש, למעט בפ"א רפה ובכ"ף רפה (5.2 ניקודן של מילים לועזיות, ח2); בכתיב המלא לא תיכתב יו"ד בצורת הנסמך החריגה בִּן־ (כלל ג, 2ב)

> בישיבה שסד (ז' בסיוון תשע"ט, 10 ביוני 2019) נוספו השמות עֲנָנָה ונְאָצָה לרשימת השמות הנוטים בביטול הקמץ, ונקבע שמין צורת הרבים עֲשָׂרוֹת (כשם עצם) הוא נקבה (כלל ט בכללי הקמץ); נקבע כלל לצורת הרבים של משקל פַּיִל, ונקבע ניקודו של שם סימן הניקוד סֶגּוֹל (בדגש בגימ"ל).

> בישיבה שסא (א' בשבט תשע"ט, 7 בינואר 2019) נוספו השמות בלדר, גזבר וטפסר לכללי הקמץ (כלל יב2); נקבעה הטעמת השם שֶׂכְוִי; הותרו צורות רבים של שמות תואר כגון פּוֹרִיִּים, יְפֵהפִיִּים מגזרת ל"י; שונתה ההחלטה על ריבוי כִּבְשָׂה; הוחלט על נטיית הנוכחת של המיליות הִנֵּה ועוֹד; הותרו צורות כגון תַּאַסְפִי יַאַסְפוּ לצד תֶּאֶסְפִי, תֶּאֶסְפוּ (3.2 ג2); הוחלט על חילופי גזרות אחדים: זָח והֵזִיחַ לצד הֵזֵחַ, הֵגֵס והֵגִיס, נִמּוֹשׁ (3.9ב 9–11); הוחלט על הגיית ב"פ בשמות לועזיים אחרי אותיות וכל"ב (5.1ז); ונקבע שאין לנקד בדגש קל את האות ג' במילים לועזיות כמו ג'ונגל (5.2ח).

> בישיבה שנח (כ"ג באלול תשע"ח, 3 בספטמבר 2018) הוחלט על ניקוד הלחמים ונטייתם, על צורת הפעלים נַעֲוָה, נַעֲלָה, על נטיית הָוָה בציווי ועל הגיית אותיות ב"פ במילים לועזיות אחרי אותיות וכל"ב (5.2 סעיף י); כמו כן נוספו כמה פעלים מגזרת פ"נ שהבלעת הנו"ן בהם הכרח, ונוספה דוגמה לכלל 3.2 ג(3)(א).

The post עדכונים אחרונים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

על פניות הציבור

עשרות רבות של שאלות בענייני לשון מגיעות מדי יום ביומו אל המזכירות המדעית של האקדמיה. הפונים אלינו הם מכל שכבות הציבור והם שואלים על מינוח עברי, על הגייה, על כתיב ופיסוק ועל תעתיק, על פירושי מילים, על מקורם של ביטויים וניבים, על ניסוח תקני ועוד.

המזכירים המדעיים של האקדמיה משיבים על השאלות. התשובות מבוססות על הידע המקצועי הייחודי של עובדי האקדמיה, על ספרות המחקר ועל מאגרי המידע של מפעל המילון ההיסטורי. במידת הצורך המשיבים מתייעצים עם מומחים מתוך האקדמיה ללשון ומחוצה לה.

כאשר השאלה היא על התקן בעברית ("נכון או לא נכון") התשובה ניתנת על סמך החלטות האקדמיה. אם אין החלטה בעניין, התשובה היא בגדר עצה בלבד על סמך המקורות, מסורות הלשון והספרות המחקרית העוסקת בעניין הנדון. מקצת השאלות מועברות לוועדת הדקדוק של האקדמיה. שאלות על מונחים שלא נקבעה להם חלופה עברית מועברות לעיתים לוועדות המינוח המקצועיות ולוועדה למילים בשימוש כללי.

יש לכם שאלה? שאלו כאן

The post על פניות הציבור appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

אליעזר בן־יהודה היה חלוץ הדיבור העברי וחוקר העברית. הוא חולל והניע את תהליך השיבה המלאה אל העברית. בן־יהודה פעל להפצת רעיונותיו באמצעות עיתוניו, הקים את ועד הלשון העברית וחיבר את מילונו הגדול לעברית לתקופותיה, שהמשכו במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית.

ראו גם: יד בן־יהודה, חידושי בן־יהודה, הוקרת אונסק"ו לבן־יהודה

בן־יהודה הצעיר

אליעזר יצחק פרלמן נולד בכ"א בטבת תרי"ח (7 בינואר 1858) בעיר לוז'קי (Luzhki; אז בפלך וילנה של החבל הצפון מערבי של הקיסרות הרוסית, היום בצפון בלארוס). את השכלתו הראשונית רכש אליעזר ב"חדר". בשנת 1871, בהגיעו למצוות, הוא נשלח אל דודו בעיר פולוצק ללמוד בישיבה. ראש הישיבה הרב יוסי בלויקר, שהיה משכיל נסתר, הפגיש את הנער עם הדקדוק העברי (שהיה אסור אז ללימוד) ועם ספרות ההשכלה. משגילה זאת הדוד, העביר את אליעזר לעיירה גלובוקויה, ובה התוודע הנער לשלמה נפתלי הרץ יונאס, חסיד חב"ד לשעבר שהפך למשכיל, ולבנותיו דבורה (לימים אשתו הראשונה) וביילה (פולה, לימים אשתו השנייה). בשנים 1874–1877 למד אליעזר בבית הספר הראלי בדווינסק (דינאבורג), ולאחר סיום לימודיו נסע לפאריס ללמוד רפואה (1878). אולם הוא נאלץ להפסיק את לימודיו כשחלה בשחפת. תחת זאת החל ללמוד בבית המדרש למורים של חברת "כל ישראל חברים".

עוד בתקופת לימודיו בבית הספר התעורר אליעזר למאבקו של העם הבולגרי לעצמאות, בעקבותיו נתפס לרעיון "תחיית ישראל על אדמת אבות", ומאוחר יותר – גם לרעיון תחיית הדיבור העברי. את רעיונותיו פרסם לראשונה במאמרו שאלה נכבדה, שנדפס בווינה בכתב העת השחר שבעריכת פרץ סמולנסקין בניסן תרל"ט (1879). על המאמר הוא חתם – לראשונה – בשם העט בן־יהודה.

בסוף חורף תרמ"א (1881), לאחר ששהה באלג'יר החמה בשל מחלת השחפת, הוא חזר לאירופה ונשא לאישה את אהובתו דבורה יונאס בווינה. בתשרי תרמ"ב (אוקטובר 1881) עלה הזוג הצעיר לארץ ישראל. עם הגיעם ליפו הפך אליעזר פרלמן את שם העט שלו לשמו הרשמי ומאז נקרא אליעזר בן־יהודה. כן הכריז שמאותו רגע ואילך ידבר עברית בלבד, ובכך הקים הזוג הצעיר את הבית העברי הראשון. השניים קבעו את מושבם בירושלים.

בן־יהודה מת בביתו שבירושלים בליל שבת, אור לכ"ו בכסלו תרפ"ג (16 בדצמבר 1922), בעודו שוקד על כתיבת ערכים לכרך השמיני של מילונו.

בן־יהודה והעיתונים העבריים

בן־יהודה החל לעבוד בעיתון חבצלת של ישראל דוב פרומקין, והמשיך בעבודתו שם עד סוף שנת 1884.

עוד בעת שעבד אצל פרומקין הוציא בן־יהודה לאור את עיתונו הראשון, מבשרת ציון, שנדפס כתוספת לחבצלת (תרמ"ד, 1884). לאחר שעזב את חבצלת החל בן־יהודה להוציא לאור את הראשון בעיתוניו העצמאיים, הצבי (תרמ"ה, 1884). הוא עסק בעיתונות כשלושים שנה, עד זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בן־יהודה השתמש בעיתוניו ככלי להפצת דעותיו בעד התחייה הלאומית ונגד היישוב הישן בירושלים ומנהג ה"חלוקה" שנהג בו וכן להפצת חידושי הלשון  שלו. מאבקיו של בן־יהודה וניסיונו ליצור עיתונות חופשית העלו עליו את חמת השלטונות הטורקיים, ואלה סגרו מדי פעם בפעם את עיתוניו. בחנוכה תרנ"ד (1893) אף אסרו את בן־יהודה לזמן קצר. כדי להערים על השלטונות ולהמשיך להוציא את עיתוניו נאלץ בן־יהודה לשנות את שמותיהם.

הקמת אגודות

בן־יהודה פעל גם באפיקים אחרים: בשנת תרמ"ב הוא יסד – עם יחיאל מיכל פינס – את חברת תחיית ישראל, שמטרתה תחייתו הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל והחייאת השפה העברית.

כעבור כשמונה שנים, באלול תרמ"ט (ספטמבר 1889), יסד בן־יהודה – עם הרבנים יעקב מאיר (לימים הרב הראשון לציון) וחיים הירשענזאהן ועם חיים קלמי – את חברת שפה ברורה, ששמה לה למטרה "להפך לכל בני עמנו יושבי ארץ אבותינו שפה אחת ברורה, שפת אבותינו הקדמונים הקדושה לנו קדש קדשים" (כך הגדירו ראשי החברה את מטרתה במכתב משנת תרמ"ט, 1889).

כעבור חודשים ספורים (תחילת תר"ן, סוף 1889) נוסד ועד הספרות של חברת שפה ברורה. בן־יהודה נבחר לנשיאו, ונוסף עליו שימשו חברים בוועד הרב חיים הירשזענזאהן, דוד ילין, זאב יעבץ, אברהם משה לונץ, הרב יעקב מאיר ויחיאל מיכל פינס. כעבור זמן קצר שינה הוועד את שמו לועד הלשון. חברת שפה ברורה וועד הלשון התקיימו עד שנת תרנ"א (1891). באלול תרס"ד (1904) חודשה פעולתו של ועד הלשון, ולאחר הקמת המדינה הוא היה היסוד להקמתה של האקדמיה ללשון העברית.

משפחת בן־יהודה

עוד בשנתם הראשונה של אליעזר ודבורה בן־יהודה בארץ ישראל, בט"ו באב תרמ"ב (1882), נולד בנם בן־ציון, הילד העברי הראשון. לימים שינה בן־ציון את שמו לאיתמר בן־יהודה. הוא היה לעיתונאי ועסקן ציוני, והתפרסם גם כנואם מצוין. הוא מת בשנת תש"ג (1943). בכ"ב באלול תרנ"א (1891) מתה דבורה בן־יהודה משחפת, והיא בת 36. כעבור חצי שנה, בשנת 1892, נשא בן־יהודה לאישה את אחותה ביילה, שעלתה לשם כך לארץ ישראל. בעצת בעלה שינתה ביילה את שמה לחמדה.

חידושי המילים  ומילוניו הראשונים של בן־יהודה

עוד בשבתו בפאריס, כאשר נתפס לרעיון תחיית הלשון העברית, נתן בן־יהודה את דעתו לחסרונן של מילים עבריות לציון מושגים לועזיים, ובשל כך החל לחדש מילים עבריות למילוי החסר. המילה הראשונה שחידש הייתה מילון, והיא החליפה את הצירוף 'ספר מילים' שהיה נהוג עד אז (והוא עצמו תרגום המילה הגרמנית Woerterbuch). נוסף על כך החל בן־יהודה ברישום מילים מיצירות ספרות עבריות מכל התקופות לשם הכנת מילון עברי מקיף. מילון זה, מלון הלשון העברית הישנה והחדשה, החל לצאת לאור בברלין בשנת 1908.

להוצאת המילון קדמו שלושה ניסיונות של בן־יהודה להוציא לאור מילון עברי־עברי – בשנת תרמ"ז (1887), בשנת תרנ"ה (1895) ובשנים תרס"א–תרס"ו (1900–1905). כמו כן הוציא בן־יהודה מילון כיס עברי־אשכנזי־רוסי (1901) ומילון רוסי־עברי־אשכנזי (1907; בשיתוף יהודה גרזובסקי).

מילונו הגדול של בן יהודה

מילונו הגדול, מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, נחשב למפעל חייו הגדול ביותר של בן־יהודה, זולת החייאת הדיבור העברי. המילון יצא לאור בהדרגה בשנים 1908–1959, ובשלמותו הוא מונה שישה עשר כרכים, ועליהם נוסף כרך המבוא הגדול. חמשת כרכיו הראשונים של המילון נדפסו עוד טרם מלחמת העולם הראשונה, והם היחידים שראו אור לפני מותו של בן־יהודה, אור לכ"ו בכסלו תרפ"ג (16 בדצמבר 1922). בן־יהודה עוד הספיק לערוך את הכרך השישי והשביעי של המילון, והם נדפסו לאחר מותו. את הכרך השמיני והתשיעי ערך משה צבי סגל, פרופסור למקרא ולבלשנות שמית באוניברסיטה העברית בירושלים. את שאר הכרכים, לרבות כרך המבוא הגדול, ערך נפתלי הרץ טורטשינר (טור־סיני), פרופסור ללשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ונשיא ועד הלשון העברית, ולימים – נשיאה הראשון של האקדמיה ללשון העברית.

לקריאה נוספת

• ראובן מירקין, "פרקים בתולדות המילונות העברית החדשה – מאמר שני: מילון בן־יהודה", לשוננו נד (תש"ן), עמ' 311–323
• ראובן מירקין, "תרס"ח–תשי"ט (1959-1908) אליעזר בן־יהודה, מלון הלשון העברית הישנה והחדשה", לשוננו לעם נז חוברת ג (תשס"ח): "המילונות העברית במאה העשרים: מחברת ראשונה 1900-1920", עמ' 180–190
• ראובן סיוון, "אליעזר בן־יהודה ותחיית הדיבור העברי", לשוננו לעם כד חוברת ג–ד (תשל"ג), עמ' 65–116
• נתן אפרתי, "אליעזר בן-יהודה: פנים לא מוכרות בעשור האחרון של חייו", העברית נט, חוברת א-ב (תשע"א)

ראו גם

• אליעזר בן־יהודה: במלאת 155 שנה להולדתו, ערוץ אוניברסיטת בר־אילן ב־YouTube, ינואר 2013
• מאה שנה להולדת אליעזר בן־יהודה – על בול ומעטפה דואר ישראל

The post חייו ופועלו appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לקריאת המאמר

על אף האזכורים המעטים יחסית של האפיקומן בספרות חז"ל הוא זכה לעמוד במרכז שלל דיונים ביצירה התורנית מחד גיסא, ובספרות המחקר מאידך גיסא. דיונים אלו נסבו בראש ובראשונה על היבטים הלכתיים הקשורים באכילת האפיקומן, ובייחוד על התפנית התמוהה שעבר עת הפך מדבר אסור ("אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן") לחובה הלכתית בליל הסדר (מצת האפיקומן). מרתק גם מקומו של האפיקומן בדיונים תאולוגיים־היסטוריים. השערות שונות ומופלגות הועלו בנוגע למשמעותו כחלק מן הפולמוס היהודי—נוצרי בעת העתיקה ובהמשך בימי הביניים, גם בחקר הפולקלור לא נפקד מקומו של האפיקומן, בדגש ואפילו בעת החדשה. על מנהג "גנבת" האפיקומן בסדר הפסח. מאמר זה לא נועד להכריע בין הפוסקים, התאולוגים, ההיסטוריונים ואנשי הפולקלור או החינוך שנשאו ונתנו בסוגית האפיקומן. עניינו בסקירת השיח הלשוני שנסב על אודות האפיקומן במרוצת הדורות. דומה שניתן לראות בשיח זה מקרה בוחן ודוגמה מרתקת לאופן העיסוק במילים נוכריות שנקלטו בשדה היצירה היהודי. תולדות הדיון באפיקומן משקפות את התועלת העצומה שייחסו חכמי ישראל ללימוד לשונות זרות ככלי לחשיפת מכמניה של הספרות היהודית הקדומה, אך הן מבטאות גם את הדילמות הערכיות שנתעוררו אצלם בעקבות זאת. גילוי מוצאן הנוכרי של מילים מעין אלו בספרות התנאית עשוי היה להבליט את משוגותיהם של אמוראים, גאונים ראשונים ואחרונים, שתהו על קנקנן כעיוורים המגששים באפלה וניסו לפצח את סודם של מונחים בדרכים הנראות מעתה חסרות עוגן ובסיס.

The post "אפיקומן הוא! כי לא ידעו מה הוא" על דרכיה של מילה אחת בתולדות המילונאות העברית appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

אחרי הצוהריים איכנס לבית אימי,
והיא תספר לי את זיכרונותיה.

אנו מציעים סדנת כתיב מקוונת (ב'זום').

בסדנה נדון בכללי הכתיב המלא, בייחוד בכללים שהשתנו לפני שנים אחדות.

המועדים לבחירתכם:

• יום שני, ח' בחשוון תשפ"א (26 באוקטובר), בשעה 09:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום שני, ח' בחשוון תשפ"א (26 באוקטובר), בשעה 19:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום שני, כ"ט במרחשוון תשפ"א (16 בנובמבר), בשעה 19:00 (להרשמה)
• יום רביעי, ב' בכסלו תשפ"א (18 בנובמבר), בשעה 18:00 (להרשמה)

המנחה: ד"ר אורלי אלבק

משך כל סדנה: שעה וחצי

המחיר: 30 ש"ח

(ביום הסדנה יישלח קישור לנרשמים.)

מדיניות לביטול ההשתתפות: המבטל עד 48 שעות לפני הסדנה לא יחויב.

טלפון לביטול:
02-6493555

יש שאלות? כתבו לד"ר אורלי אלבק

סדנת כתיב ביום שני, כ"ט במרחשוון תשפ"א (16 בנובמבר), בשעה 19:00

סדנת כתיב ביום רביעי, ב' בכסלו תשפ"א (18 בנובמבר), בשעה 18:00

The post סדנת כתיב מקוונת appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

אנו מציעים סדנת עריכה מקוונת (ב'זום') לאוהבי העברית.

בסדנה נערוך טקסט – נבדוק את הניסוח, הכתיב והפיסוק ונציע חלופות כנדרש.

המועדים לבחירתכם:

• יום ראשון, י"ב באב תש"ף (2 באוגוסט), בשעה 19:00  (הכרטיסים אזלו)
• יום רביעי, כ"ט באב תש"ף (19 באוגוסט), בשעה 18:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום רביעי, י"ג באלול תש"ף (2 בספטמבר), בשעה 10:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום שני, י"ח באלול תש"ף (7 בספטמבר), בשעה 17:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום ראשון, ל' בתשרי תשפ"א (18 באוקטובר), בשעה 10:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום ראשון, ל' בתשרי תשפ"א (18 באוקטובר), בשעה 17:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום שני, כ"ב במרחשוון תשפ"א (9 בנובמבר), בשעה 11:00 (להרשמה)
• יום רביעי, כ"ד במרחשוון תשפ"א (11 בנובמבר), בשעה 18:00 (להרשמה)

המנחה: ד"ר אורלי אלבק

משך כל סדנה: שעה וחצי

המחיר: 30 ש"ח

מדיניות לביטול ההשתתפות: המבטל עד 48 שעות לפני הסדנה לא יחויב.

טלפון לביטול:
02-6493555

יש שאלות? כתבו לד"ר אורלי אלבק

(ביום הסדנה יישלח קישור לנרשמים.)

סדנת עריכה ביום שני, כ"ב במרחשוון תשפ"א (9 בנובמבר), בשעה 11:00

סדנת עריכה ביום רביעי, כ"ד במרחשוון תשפ"א (11 בנובמבר), בשעה 18:00

The post סדנת עריכה מקוונת appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לאור הביקוש הרב אנו מציעים עוד מועדים לסדנת פיסוק מקוונת (ב'זום') לאוהבי העברית.

בסדנה נפסק טקסט על פי כללי הפיסוק.

המשתתפים יוזמנו להשתתף השתתפות פעילה ולשאול שאלות.

המועדים:

• יום שני, כ' באב תש"ף (10 באוגוסט), בשעה 19:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום חמישי, ז' באלול תש"ף (27 באוגוסט), בשעה 18:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום רביעי, י"ג באלול תש"ף (2 בספטמבר), בשעה 16:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום שני, י"ח באלול תש"ף (7 בספטמבר), בשעה 9:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום רביעי, ג' בחשוון תשפ"א (21 באוקטובר), בשעה 18:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום רביעי, י' בחשוון תשפ"א (28 באוקטובר), בשעה 11:00 (הכרטיסים אזלו)
• יום שני, ט"ו במרחשוון תשפ"א (2 בנובמבר), בשעה 10:00 (להרשמה)
• יום רביעי, י"ז במרחשוון תשפ"א (4 בנובמבר), בשעה 17:00 (להרשמה)
• יום שני, ז' בכסלו תשפ"א (23 בנובמבר), בשעה 10:00 (להרשמה)
• יום רביעי, ט' בכסלו תשפ"א (25 בנובמבר), בשעה 19:00 (להרשמה)

המנחה: ד"ר אורלי אלבק

משך כל סדנה: שעה וחצי

המחיר: 30 ש"ח

מדיניות לביטול ההשתתפות: המבטל עד 48 שעות לפני הסדנה לא יחויב.

יש שאלות? כתבו לד"ר אורלי אלבק

סדנת פיסוק ביום שני, ט"ו במרחשוון תשפ"א (2 בנובמבר), בשעה 10:00

סדנת פיסוק ביום רביעי, י"ז במרחשוון תשפ"א (4 בנובמבר), בשעה 17:00

סדנת פיסוק ביום שני, ז' בכסלו תשפ"א (23 בנובמבר), בשעה 10:00

סדנת פיסוק ביום רביעי, ט' בכסלו תשפ"א (25 בנובמבר), בשעה 19:00

The post סדנת פיסוק מקוונת appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

אתם מנקדים שירים או ספרי ילדים? אתם מתלבטים כיצד לנקד על פי הכללים? בואו ללמוד את כללי הניקוד.

המרצה: ד"ר גבריאל בירנבאום

ד"ר בירנבאום לימד ניקוד באוניברסיטה במשך שנים רבות. הוא היה המזכיר המדעי של האקדמיה ללשון העברית וחוקר בכיר במפעל המילון ההיסטורי.

השתלמות בת עשרה מפגשים, כל המפגשים מ־10:00 עד 11:30 (להרשמה)

המחיר: 300 ₪

מדיניות לביטול ההשתתפות

* נרשם שיבטל את השתתפותו עד 48 שעות לפני פתיחת ההשתלמות יחויב רק ב־15 ₪ בעבור דמי ביטול.

** נרשם שיבטל את השתתפותו ב־48 השעות האחרונות שלפני פתיחת ההשתלמות יחויב במלוא התשלום.

טלפון לביטול:
02-6493555

יש שאלות? כתבו לד"ר אורלי אלבק

The post השתלמות בת עשרה מפגשים בניקוד appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

התלבטות מסוג אחר שנתונים בה דוברי העברית היא מה נאה יותר לומר 'הזכרתי לך כמה פעמים' או 'הזכרתי לך מספר פעמים' וכיוצא בזה.

יש הנמנעים מניסוח כגון 'כמה פעמים' בטענה כי כַּמָּה היא מילת שאלה, ולכן אין להשתמש בה במשפט חיווי. נביא כאן תשובה של אשת הלשון שושנה בהט על טענה זו.[1]

המילה 'כמה' עיקרה מילת שאלה, ואולם כהרבה מילות שאלה, עברה אף היא לשמש ברבות השנים כמילה במשפטי חיווי, ובעיקר לציין כמות מרובה. כתוב בזכריה: "כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים" (זכריה ז, ג). וכך אתה מוצא בתלמוד: "שהרי כמה פעמים נשאלה הלכה זו ביבנה" או: "משה רבנו גזר כמה גזרות ותיקן כמה תקנות". ואף באות 'ש' אחריה, כגון "כמה שתרצה" בדברי רש"י. מדוגמאות אלו אנו לומדים שהמילה 'כמה' משמשת לא רק בשאלה אלא אף במשפטי חיווי, והמסקנה המתחייבת היא ש'כמה וכמה פעמים' ביטוי נאה הוא, והוא בא להורות על הישנות הפעולה פעמים הרבה. הלוא פסוק מפורש הוא במלכים: "עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ וכו' (מלכים א כב, טז).

נמצא שהצירוף 'כמה פעמים' אין בו שום פסול, אם אדם מבקש לציין בו פעמים אחדות בלי לנקוב בשם המספר – ובעיקר יפה הוא לציון מספר רב. כנגדו 'מספר פעמים' או 'פעמים מספר' יפה הוא בעיקר, כשמדובר על מספר מועט.

מכל הדברים יוצא אפוא שאין להשוות את המילה 'כמה' למילות השאלה 'למה', 'איפה', 'מדוע', שאינן יפות אלא לשאלה בלבד. המילה 'כמה' יפה למשפט שאלה ולמשפט חיווי כאחד, ובעניין זה דין אחד לה ולמילה 'מה', שאף היא יפה למשפטי חיווי, כגון "מה שהיה הוא שיהיה".

עד כאן תשובתה.

נוסיף שהשימוש במילה כַּמָּה להעצמה ולהגדלה מוכר גם בלשון ימינו בקריאות כגון "כמה נחמד!", "כמה טוב שבאת הביתה!". ואף על פי כן בהקשרים דוגמת 'כמה פעמים' המילה כַּמָּה נתפסת בתודעתנו בעיקר כמציינת חוסר דיוק מספרי (ולא ריבוי), ומכאן קָצרה הדרך לשימוש בה גם למספר לא מדויק מועט. יתרה מזו: נראה שכיום השימוש בה למספר מועט הוא שימושה העיקרי, ואילו ברצות הדוברים לציין שהכוונה למספר לא מדויק גדול הם מכפילים אותה – 'כמה וכמה פעמים' – או נוקטים ניסוח מעצים אחר כגון 'פעמים רבות'.

ומה דינו של הצירוף 'מספר פעמים'? שושנה בהט אינה מסתייגת ממנו, ולצידו היא מציעה גם את היפוך הסדר: 'פעמים מספר'. לעומתה יש ממתקני הלשון שביקשו להקפיד דווקא על הסדר השני, שבו המילה 'מספר' באה לאחר שם העצם – על דרך "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ט, כ) וכפירוש רש"י שם: "ימים מועטין".^[1] לשיטתם המבנה ההפוך 'מספר פעמים' אינו יפה למשמעות 'מעט', שכן שימושו הרגיל במקרא הוא לציון מספר מדויק דווקא, כגון "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א, ב), "וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (יהושע ד, ח). ואף יש שראו בסדר 'מספר פעמים' השפעה של הלעז (a number of).

האקדמיה ללשון העברית לא פסקה בשאלה זו בהיותה שאלה של סגנון; אך כמו שהראה אורי מור במאמרו "ימים מספר, מספר ימים", שתי הדעות – זו המכשירה את המבנה 'מספר ימים' וזו הפוסלת אותו – מצויות בקרב מתקני הלשון.

לעניין זה נעיר כי בפי רבים התנסחות כמו 'רציתי להעלות מספר בעיות', 'מספר ימים לא יכולתי להגיע לעבודה' נתפסת כמתאימה ללשון רשמית יותר מן המקבילות עם הצירופים 'כמה בעיות' או 'כמה ימים'. ואולם אין להבחנה זו על מה שתסמוך.

לבסוף נזכיר שאפשר גם לנקוט ימים אחדים, פעמים אחדות.

________________________

[1] התשובה מתוך ספרה "למה ומדוע: ילקוט לבירורי לשון" (ירושלים תשל"ד, עמ' 115), והיא מובאת כאן בהתאמות קלות של כתיב ופיסוק.

The post כמה פעמים או מספר פעמים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

רבים בציבור אין דעתם נוחה כאשר נוקטים צירופים כמו 'כמות הנדבקים בנגיף', 'כמות התלמידים בכיתה'. לדעתם לא ראוי להשתמש במילה 'כמות' לציון קבוצה של בני אדם, שכן מילה זו נתפסת כמציינת מסה כללית של חומר ולא מקבץ של פרטים שלכל אחד מהם חשיבות בפני עצמו. במקומה הם מבקשים שתינקט המילה 'מספר': 'מספר הנדבקים בנגיף', 'מספר התלמידים בכיתה'.

הבחירה במילים 'מספר' או 'כמות' בהקשר האנושי וגם בהקשרים אחרים היא ביסודה בחירה סגנונית, ואינה עניין של 'נכון' או 'לא נכון'. ואולם מכיוון שבאוזניהם של רבים צורם השימוש במילה 'כמות' בהקשר האנושי נוכל להמליץ על העדפת המילה 'מספר'.

הרחבה

תולדות המילים 'מספר' ו'כמות' שונות למדי.

המילה מִסְפָּר מצויה בעברית משחר ימיה. שימושיה במקרא מלמדים שהיא מציינת כל דבר שנספר  ללא הבחנה בין בני אדם לדוממים או לישויות מופשטות, למשל:

• "וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ…" (שופטים ז, ו)
• "וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים יָמִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים" (שמואל א כז, ז)

מילה זו נפוצה גם בשלילה בצירוף 'אין מספר' לציון דבר שכמותו כה רבה עד שאי אפשר לספור אותו:

• "וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר" (בראשית מא, מט)
• " כִּי אָפְפוּ עָלַי רָעוֹת עַד אֵין מִסְפָּר" (תהלים מ, יג)

המילה כַּמּוּת חדשה יותר בלשוננו: היא נוצרה בעברית של ימי הביניים בהשפעת המילה הערבית كَمِّيَّة (כַּמִּיַּה), ומבחינה צורנית היא מורכבת ממילת השאלה כַּמָּה[1] ומן הסיומת ־וּת המציינת שם מופשט (בחיבורים עבריים מימי הביניים אף אפשר למצוא לעיתים את הצורה 'כמיה' כבערבית ממש). כַּמּוּת משמשת ניגוד לאֵיכוּת – אף היא צורה מופשטת שביסודה מילת שאלה: אֵיךְ.

הכמות וגם האיכות היו במקורן מונחים פילוסופיים מדעיים – שתיים מתוך עשר הקטגוריות של אריסטו להמשגת העולם. בהקשר זה משמעה של המילה כַּמּוּת רחב בהרבה מזה המוכר לנו כיום – כל מידותיו הפיזיות של דבר, ובכלל זה משקלו, אורכו, נפחו ועוד, כנגד איכות המציינת את תוכנו.[2] עד היום הניגוד בין שתי המילים האלה מתקיים, למשל בתיאור של ספר "קְטן הכמות ורב האיכות". גם שמות התואר כמותי ואיכותי משמשים ניגודים. אך לעומת השימוש המקורי של כמות לציון מידות פיזיות בכלל, כיום שימושה מצומצם לציון גודלו של דבר – בעיקר לפי מספר או משקל.

נחזור לשאלת השימוש במילים 'מספר' ו'כמות' בציון גודל.

יש המציעים לנקוט 'מספר' כאשר מציינים גודל במספרים מוגדרים, למשל 'מספר הבקבוקים בכל ארגז הוא 12', 'מספר התלמידים בכיתה בישראל ירד ל־27 בממוצע'. ואילו בשיעור לא מדויק, המתואר בשמות תואר כמו 'גדול' ו'קטן', מתאימה לפי שיטה זו המילה כמות: 'הושמדה כמות גדולה של פירות', 'נעשה מאמץ להקטנת כמות הזבובים'.

בדומה לכך אפשר להציע שכאשר מדובר בקבוצות של פרטים שאפשר לספור – בין שהם בני אדם ובין שהם בעלי חיים, צמחים או דוממים – ננקוט 'מספר': 'מספר רב של קונים התגודד בכניסה למרכול', 'מספר בעלי החיים הצטמצם בעקבות השרפות', 'רק מספר קטן של מיזמי בנייה יגיעו לסיומם השנה'. לעומת זאת לתיאור מה שאינו ספיר, כמו חומרים, ננקוט את המילה 'כמות'. למשל: 'כמות קטנה של שלג ירדה בפסגות הגבוהות', 'הקפה נצרך בכמות עצומה ברחבי העולם'.

גישה שלישית היא העמדה שהוצגה בראש תשובתנו: הקפדה על שימוש ב'מספר' כשמדובר ביצורים חיים ובייחוד בבני אדם, בין בציון מספר מדויק בין בציון אומדן, כגון 'מספר רב במיוחד של אזרחים נענה לקריאה'. לעומת זאת בהקשרים אחרים אפשר להשתמש הן ב'מספר' הן ב'כמות' ('כמות הבקבוקים בארגז היא 12') ללא הבחנה חותכת.

הבדלי השימוש המוצעים לעיל אינם רשמיים ואינם מחייבים. עם זאת התהוותן של הבחנות מסוג זה בשימוש המילים היא מדַרכה של הלשון החיה; הבחנות אלו עשויות להעשיר את השפה ולהוסיף בה דיוקים.

——————————————————

[1] מילה זו עצמה מקורה במילת השאלה 'מה' בתוספת כ' השימוש, בדומה למילות השאלה 'במה', 'למה'.

[2] הינה מובאה יפה מן העת החדשה המוקדמת מאתר "מאגרים "של מפעל המילון ההיסטורי, ובה מפורטות עשר הקטגוריות ומוסברת בין השאר המילה 'כמות' בהקשרה הפילוסופי:
"[…] כי כל הנמצאים, בעשרה לשונות כלולים, ואלה שמותם {א} העצם {ב} הכמות {ג} האיכות {ד} הצירוף {ה} האנה {ו} המתי {ז} ההנחה {ח} הקנין {ט} הפועל {י} הנפעל […] הכמות ר"ל [=רוצה לומר], כמה עצם זה, אמה או ב' אמות במידה, שקל או ב' שקלים במשקל, הין או ב' הין במשורה […]"(פינחס אליהו הורביץ, ספר הברית, 1797).

The post כמות אנשים או מספר אנשים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.