לקריאת המאמר

המאמר עוסק בשני מטבעות לשון מוכרים ובגלגוליהם:

בין לטוב בין למוטב (ובגרסאותיו האחרות 'אם לטוב אם למוטב', 'לטוב או למוטב') הוא מעין לשון נקייה למטבע הקדום 'אם לטוב אם לרע'. במהלך הדיון נדון המבנה 'בין… בין…' וכן טיבן של המילים 'טוב' ו'מוטב'.

בקליפת אגוז – לכאורה מדובר בתרגום שאילה של מטבע לשון רווח באנגלית. ואולם מתברר שמדובר במטבע קדום שמקורו בלטינית, וייתכן שהוא התגלגל כבר אל הארמית של התלמוד הבבלי בצורה "באמגוזא ופלגיה אמגוזא" (= 'באגוז ומחצית האגוז'). ביאליק גאל את הניב הקדום וטבע את 'בקליפת אגוז' – לציין דבר גדול המיוצג בדבר זעיר.

The post מטבע ושיבוביו: על שני צירופים וגלגוליהם בספרות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

בחנו את עצמכם: מתי מציבים רווח לפני סימני הפיסוק או אחריהם

(הרעיון לטבלה: "כתיבת תוכן סרבולה – Servula"; פיתוח המשחק: עמי תניא)

The post הרווח כולו שלכם – רווחים בפיסוק appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

האקדמיה ללשון העברית
מחפשת
חשב או חשבת

תיאור עיקרי התפקיד

• ניהול המערך הכספי של הארגון בארץ ובחו"ל
• בניית תקציב ובקרת תקציב בפועל
• ניהול משא ומתן וקשר עם גופים רלוונטיים
• ניתוח הפעילות הכלכלית של הארגון

דרישות התפקיד

• רואה חשבון (בעל רישיון)
• ניסיון בעבודה בגוף ציבורי או ממשלתי
• מיומנויות במערכות מחשוב ובייחוד באקסל ובחשבשבת
• עברית ברמה גבוהה
• אנגלית ברמה גבוהה (קריאה, כתיבה ודיבור)

מקום העבודה: ירושלים

שיעור המשרה: 100%-80% משרה

קורות חיים מפורטים יש לשלוח עד ליום שני, 5 באוגוסט 2019
לכתובת darush2@hebrew-academy.org.il
נא לציין ציפיות שכר

The post חשב או חשבת appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

האקדמיה ללשון העברית ואוניברסיטת בר־אילן מזמינות את הציבור לכינוס

ולשונו תדבר משפט

ביום שני ט' באלול תשע"ט (9 בספטמבר 2019)
באולם פלדמן באוניברסיטת בר־אילן

הכניסה ללא תשלום – מספר המקומות מוגבל

The post ולשונו תדבר משפט appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

- יועצי לשון בכאן – תאגיד השידור הישראלי.
- חשב או חשבת לאקדמיה ללשון העברית.
- כותב או כותבת לרשתות החברתיות.
המשך קריאה >>

The post משרות באקדמיה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לקריאת המאמר

בחוברת מיוחדת של כתב העת לשוננו לעם סוקרת המחברת שפע רב של צירופי לשון על רקע העבודה במדור הספרות החדשה של מפעל המילון ההיסטורי.

לטובת המעיינים בסוף החוברת (שבסריקה) – מפתח של הצירופים הנדונים.

The post צירופי ימינו ומאגר המילון ההיסטורי appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

המאמר מתאר את השתלשלות השימוש בזוגות הצירופים 'לא היו דברים מעולם' וניגודו 'כבר היו דברים מעולם', 'כבר היה לעולמים' וניגודו 'ולא היה לעולמים' – בתולדות הספרות העברית.
המשך קריאה >>

The post להד״ם ואחיו appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

אתם מוזמנים לקרוא על מילים, ניבים וצירופי לשון ממגילת איכה ועל מילות נחמה – לקראת תשעה באב.
המשך קריאה >>

The post תשעה באב appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

האקדמיה ללשון העברית תקיים החודש סיורים מיוחדים בחדר בן־יהודה לילדים, לבני נוער ולמבוגרים

האקדמיה ללשון העברית מזמינה ילדים ומבוגרים לבקר במהלך חודש אוגוסט בבית האקדמיה שבגבעת רם בירושלים וללמוד על האירועים שהובילו לתחיית העברית, על מפעל חידוש המילים ועל מפעל המילון ההיסטורי בעבר והיום.

מדריכים מטעם האקדמיה יספרו למבקרים בסיור מרתק בן שעה על השפה העברית מתקופת הגלות ועד ימינו, על חידושי מילים בעבר הרחוק ועל חידושי המילים של אליעזר בן־יהודה. המבקרים יתוודעו לסיפור חייהם של בני משפחת בן־יהודה ולשפה המיוחדת ששימשה רק את בני המשפחה.

המשתתפים יבקרו בחדר אליעזר בן־יהודה ובו רהיטים וחפצים של בני משפחת בן יהודה, ספרים מספרייתו של מחיה השפה והמכתבה המפורסמת שעליה כתב את מילונו. עוד יוצגו למשתתפים מסמכים אישיים ותמונות של בן־יהודה ובני משפחתו.

לכל קבוצת גיל מותאם סיור ייחודי.

הסיורים לילדים (בני 6– 10) יהיו בשעות הבוקר; לבני נוער (11– 15) בשעות הצוהריים, ולמבוגרים בשעות הערב.

לפרטים על מועדי הסיורים ולרכישת כרטיסים

The post סיורים לילדים, לבני נוער ולמבוגרים בחדר אליעזר בן־יהודה (אב תשע"ט, אוגוסט 2019) appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

כלל ידוע בדקדוק העברי הוא שאחרי שווא נח בגדכפ"ת דגושות בדגש קל, למשל מִדְבָּר, מַהְפֵּכָה, מֶרְכָּז, כַּלְבּוֹ, מִשְׁפַּחְתִּי, נִשְׁבַּר. מדוע אפוא במילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?

מתברר שהכלל הידוע אינו גורף. נמנה להלן את המקרים שבהם אין דגש קל אחרי שווא נח.

בניקוד הטברני של המקרא אנו מוצאים שמות אחדים בבגדכפ"ת רפות, בעיקר אחרי רי"ש שוואית: שַׁרְבִיט, מַרְבַדִּים, קִרְבַת־, יַרְכָתַיִם (לצד יַרְכְּתֵי־),[1] עַרְבִי.[2] אפשר שהעיצור השוטף ר' – שבהגייתו זרם האוויר נע בחופשיות – גרם לרפיון בגדכפ"ת, שבהגייתן זרם האוויר נע בחופשיות יחסית. אך יש שבגדכפ"ת באות רפות במקרא גם אחרי עיצורים אחרים – במילים האלה: שִׁכְבַת־,[3] פִּטְדָה, שָׁפְכָה, אָבְדָן,[4] יִקְבֶךָ, בִּגְדִי, מַמְתַקִּים, רִצְפָה (בימינו מַמְתַּקִּים, רִצְפָּה), כַּדְכֹד (לצד כַּדְכֹּד), יָטְבָתָה, הַבַּיְתָה (כנראה בהשפעת צורת הנפרד בַּיִת).

שמות ברפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח מצויים גם בעברית שלאחר המקרא: עַרְבִית, קִצְבָה (לצד קִצְבָּה), פִּרְכָה, סִרְכָה. בעברית החדשה נקבעו המונחים חֻרְפָה (הצד המושחז של להב הסכין) ועִקְבָה (סימנים שמטביעה כף הרגל) ללא דגש – שתיהן במילון למונחי טכניקה של ועד הלשון משנת תש"ו, 1946.

לצד מילים אקראיות אלה, שקשה למצוא כלל סדור לרפיון בגדכפ"ת שבהן, יש גם כמה מבנים קבועים שבהם לא בא דגש קל בבגדכפ"ת אחרי שווא נח.

משקלים

משקל פַּעְלוּת: מַלְכוּת, יַלְדוּת, עַבְדוּת במקרא; עַצְבוּת בלשון חז"ל; עַרְבוּת בעברית ימי הביניים; וסַמְכוּת בעברית החדשה.

מילים במשקל פַּעְלוּת, כגון מַלְכוּת ועַבְדוּת, קשורות למילים במשקל הסגולי, כגון מֶלֶךְ, עֶבֶד. לכאורה אפשר לטעון שמילים אלו נוצרו בתצורה הקווית (בסיס וסופית): מַלְכּ [צורת היסוד של מֶלֶךְ] + וּת; עַבְדּ + וּת, אלא שאילו כך היה – היינו מצפים לדגש קל: *מַלְכּוּת, *עַבְדּוּת. היעדר הדגש אחרי שווא נח מעיד שמדובר במשקל, משקל שדרך שיטה אין בו דגש קל אחרי שווא נח.

משקל פַּעְלָן: צַרְכָן, חַיְכָן, סַרְבָן, כַּלְבָן, צַלְבָן (על ניקוד משקל פַּעְלָן ראו כאן).

כינויים ונטיות

בגדכפ"ת באות רפות גם בכינויים החבורים לנוכחים ולנוכחות: יַלְדַּתְכֶם, בִּנְכֶם, אֶתְכֶן, אֲלַמֶּדְכֶם.

כמו כן יש צורות מקור נטוי צמודות כינויים במקרא ללא דגש קל: בְּכָתְבוֹ, בְּשָׁכְבוֹ, בְּעָזְבָם, לְשָׂרְפוֹ (לצד בְּנָגְפּוֹ, בְּאָרְבָּם). לעומת צורות אלו, כאשר אחרי השווא הנח יש שווא נע, בא דגש בבגדכפ"ת: בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָסְפְּכֶם.

שווא מרחף

לעניין זה מתקשרות גם הצורות בעלות 'שווא מרחף', כגון מַלְכֵי־, עִזְבוּ, עַרְפִלִּים. אומנם מקורו של שווא זה בתנועה בדומה לשווא נע, אך במהותו הוא שווא נח: הוא בא אחרי תנועה קטנה וסוגר את ההברה ונהגה כאפס תנועה. את היעדר הדגש הקל אחריו אפשר להוסיף לקבוצות שנזכרו לעיל. לצורכי הוראה נוצר המונח 'שווא מרחף' בגלל שתי תכונותיו המשותפות לשווא נע (מקורו בתנועה, אין אחריו דגש קל), אך מבחינה מדעית כאמור מדובר בשווא נח.

עוד דוגמאות להיעדר דגש קל אחרי 'שווא מרחף': כַּלְבֵי־(שמירה), עִשְׂבֵי־(תיבול), לִשְׁכוֹת־(תעסוקה), רִצְפוֹת־(עץ), עַנְפֵיהֶם, כַּנְפֵיהֶם, כִּזְבֵיהֶם (אבל כַּסְפֵּי־, נִסְכֵּי־, רִשְׁפֵּי־ לצד רִשְׁפֵי־);[5] חֶשְׁכַת־(הלילה), נִדְבַת־ (אבל בִּרְכַּת־).

* * *

על אף כל האמור לעיל דיגוש בגדכפ"ת אחרי שווא נח הוא כלל גדול בדקדוק העברי, ונקפיד עליו בכגון אלה: יִקְפֹּץ, נִשְׁבֹּר, אֶצְפֹּר, לִתְפֹּר, לִרְכֹּב, נִתְפַּס, נִגְבְּתָה, תָּקְפּוֹ, חֻרְבָּה, עֻצְבָּה, צִדְפָּה, נִקְבָּה, קִצְבָּה.

___________________________

[1] על פי החלטת האקדמיה בדקדוק, אפשר לנקד דגש בכ"ף: יַרְכָּה, יַרְכָּתַיִם לצד יַרְכָה יַרְכָתַיִם כבמקרא.

[2] גם עֲרָבִי.

[3] צורת הנפרד אינה מתועדת במקרא, ואפשר שהיא שְׁכָבָה ולא שִׁכְבָה.

[4] וגם קָרְבָן ביחזקאל מ, מג, אך בשאר ההיקרויות קָרְבָּן.

[5] ייתכן שבצורות אלה בגדכפ"ת דגושות משום שהן תוכפות לעיצורים שורקים. עוד דוגמאות: כְּאָסְפֵּי־קַיִץ (מיכה ז, א), אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה (יהושע יב, ג ועוד בשני מקומות), צִמְדֵּי כֶרֶם (ישעיהו ה, י).

The post רפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

בארכיון שלנו נמצא את מכתבו של המתרגם הנודע דב גאפונוב בעת שהיה מסורב עלייה סובייטי. הנמען הוא אליעזר לוברסקי. המכתב נכתב בעברית, בערך בשנת 1970. גם המוען וגם הנמען למדו עברית בכוחות עצמם במחתרת.

אחרי מלחמת ששת הימים ניתקה ברית המועצות את הקשרים עם מדינת ישראל, ולימודי העברית בברית המועצות נאסרו. אבל בשנות השישים של המאה העשרים שלטונות ברית המועצות עדיין הכירו בעברית כשפה ככל שפות העולם. בשנת 1963 שוחרי העברית אף הצליחו להוציא לאור מילון עברי–רוסי.

דב (בוריס) גַאפּוּנוּב חי בגאורגייה ולמד עברית בעצמו בעזרת ספרים ומשידורי הרדיו הישראלי. כך למדו את השפה גם פעילים אחרים של התנועה היהודית והציונית. בזמן הפנוי מעבודתו העיקרית עשה דב גפונוב מעשה פלא, לדעת כולם: הוא תרגם לעברית את הפואמה הענקית והמהוללת של אבי הספרות הגאורגית שוטָה רוּסְטָבֶלִי "עוטה עור הנמר". בסוף שנות השישים, כשכבר היה חולה, הוא התחיל בעבודה גדולה אחרת: תרגום יצירות של מיכאיל לֶרמוֹנטוֹב לעברית. אוסף השירים והרומן "גיבור זמננו" יצאו לאור בישראל אחרי מותו. הוא נפטר בטרם עת ממחלה ממארת.

על עבודתו הספרותית קיבל דב גאפונוב את פרס טשרניחובסקי על תרגומי מופת, ועם עלייתו ארצה – כשנה לפני מותו – נעשה חבר הכבוד של האקדמיה ללשון העברית.

מן המכתב שכתב גאפונוב אל אליעזר (לזר) לוּבָּרסקי, פעיל ציון מסורב עלייה – נקל להתרשם מן הסגנון היפה, וגם מן השימוש במילים מן השפה המדוברת – וכל זאת מאדם שהיה מנותק מן החיים העבריים.

The post מכתבו של סירובניק appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

The post ט"ו באב appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

שני הפעלים זָרַע וזָרָה קרובים זה לזה בצליל ובמשמעות: בשניהם יש עניין של פיזור. על כן רבים מתלבטים באילו ביטויים זורעים ובאילו זורים.

נאמר כבר כאן כי בביטויים שלהלן – כולם מיבול בעברית החדשה – מקובלת החלוקה הזאת:

• זורעים אור על משהו
• זורעים הרס, חורבן, בהלה, מבוכה, פירוד וכדומה
• זורים מלח על הפצעים
• זורים חול בעיניים

הזריעה ביסודה היא הטמנת זרעים באדמה כדי שיצמחו. למשל: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (שמות כג, י). ומכאן גם בשימוש מושאל במשלי: "רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר, וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת" (יא, יח), "זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצָר אָוֶן" (כב, ח).

הזרייה היא פיזור, בעיקר של פסולת. כך השמיד משה את עגל הזהב: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק, וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם…" (שמות לב, כ). פעולה זו מוכרת בעיקר בהקשר החקלאי: מעיפים את  גרגירי הדגן כלפי מעלה וכך המוץ קל המשקל עף ברוח והגרעינים נופלים למקומם. פעולה זו נזכרת בדברי נעמי לרות: "הִנֵּה הוּא [בֹּעַז] זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה" (רות ג, ב), והכוונה כמובן שהוא זורה את גרעיני השעורים שבגורן. פעולה זו נמנית עם ל"ט המלאכות האסורות בשבת (משנה שבת ז, ב).

עניין הפיזור וההרחקה מובע במקרא גם בפועל זֵרָה בבניין פיעל – לרוב בהקשר של גלות ישראל: "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם" (ויקרא כו, לג); "וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ" (ירמיהו לא, ט), "וְזֵרִיתִי אֶת כָּל שְׁאֵרִיתֵךְ לְכָל רוּחַ" (יחזקאל ה, י).

ההבחנה בין שני הפעלים במקרא אינה מוחלטת: כך אנו מוצאים את הפועל זָרַע פעם אחת בהקשר של הגליה ופיזור – שבדרך כלל משמש בו הפועל זֵרָה: "וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי" (זכריה י, ט). שני הפעלים משמשים בהקשר של השמדה: "וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח" (שופטים ט, מה), "יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית" (איוב יח, טו)[1] – זריעת המלח וזריית הגופרית נועדו להפוך את המקום לקרקע לא פורייה, ככתוב: "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה…" (דברים כט, כב).

סביר שקרבת המשמעות והצליל גרמה לחילוף בין שני הפעלים, ונזכיר גם את הפועל זָרַק הקרוב לשניהם בצליל ובמשמעות.

בעברית החדשה נוצרו כמה ביטויים משני הפעלים האלה בהשפעת לשונות אירופה:

זרע אור על

המשמעות: האיר עניין שלא היה ידוע, הביא מידע חדש עליו.

רעיון זה מובע גם בביטוי הרווח שפך אור על־. מקור הביטוי בלשונות אירופה: ברוסית – prolit' svet (='לשפוך אור'), באנגלית –  to shed light, to throw light. נראה שהבחירה בפועל זָרַע לביטוי זה קשורה לפסוק בתהלים: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (צז, יא). אומנם הדימוי בפסוק עניינו צמיחה,[2] אך הוא הובן בהמשך כעניין של הפצה ופיזור. כך למשל אפשר למצוא בספרות של המאה ה־19:

• "ועוד יתנוסס בנגהו, ויפיץ אור זרוע על כל סביביו" (אברהם מאפו, עיט צבוע, 1857)
• "והאור הזרוע על פני הטבע, הקסם השפוך עליו נוגע בלבו של הבחור" (מ"י ברדיצ'בסקי, להיות או לחדול, 1894)
• "להפיץ נגוהות־החכמה בכל פנה ועבר, לזרוע אור ההשכלה בתבל…" (הכרמל, 5 בספטמבר 1862)

נעיר כי כיום רווח הרבה יותר הצירוף שפך אור – בבואה מדויקת מן הרוסית.

זרע הרס / חורבן / מבוכה / בהלה / פירוד / מחלוקת / שנאה

המשמעות: גרם להתרחשות שלילית בהיקף רחב.

ביטויים אלו הם בבואה של ביטויים מקבילים בלשונות אירופה. לדוגמה ברוסית זורעים פניקה,  שנאה ומדון (או זרעי מדון). בצרפתית זורעים כאוס. באנגלית זורעים זרעים של ספק. אפשר למצוא את הצירופים האלה בעברית למן המאה ה־19:

• "לא יצלח לאנשים האלה לזרוע שנאה ומשטמה בין רוסיא ואשכנז" (הצפירה, 13 בדצמבר 1876)
• "והשתדלו לזרוע פירוד הדעות ושנאת חנם" (המליץ, 19 באפריל1900)
• "המתאמצים במזיד לזרוע בהלה ולהפריע את מנוחת רוחו של העם" (הצפירה 20 ביוני 1915)
• "מר בוזגלו לא זרע הרס, חורבן ופירור…" (הארץ 3 במאי 1923, עמ' 4)

זרה מלח על הפצעים

המשמעות: הגביר את הכאב או את הפגיעה שכבר נגרמה.

גם מקור הביטוי הזה בלשונות אירופה. כך למשל ברוסית בוזקים מלח על הפצעים, ובאנגלית מעסים את המלח לתוך הפצע (to rub salt in one's wounds).

במקרא המלח מתקשר לפועל זָרַע, כפי שראינו לעיל בפסוק "וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח". ואולם בספרות העברית החדשה אנו מוצאים דווקא את הפועל זָרָה לציון פיזור מלח לצרכים שונים.[3] ומכאן גם זורים מלח על פצעים:

• "להגדיל שׁברי ולזרות מלח על פצעי" (מנדלי מו"ס, האבות והבנים, 1868)
• "המעט ממנו הצרות אשר מצאונו, כי עוד תזרה מלח על פצעי לבבינו?" (פרץ סמולנסקין, התועה בדרכי החיים, 1871)

בהשראת זריית המלח, הפועל זָרָה משמש בימינו לפיזור חומר בצורת פירורים או אבקה, בעיקר על מאכלים. לצידו משמש הפועל בָּזַק (מלשון חז"ל).

זרה חול בעיניים

המשמעות: הטעה במכוון.

ביטוי זה מצוי בגרמנית: jemandem Sand in die Augen streuen [לזרות למישהו חול בעיניים].

באבות דר' נתן נוסח ב מובאת גרסה מורחבת לסיפור הידוע על אודות אדם עז פנים שביקש לבחון את סבלנותו של הלל הזקן, ושאל אותו סדרת שאלות מוזרות, ובהן השאלה הזאת:

מפני מה עיניהם של תרמודים צרות מכל בני אדם? […] אמר לו: מפני שהן סמוכין בזעף למדבר, והרוח עולה עליהם, והיא זורה את החול על פניהם. ועיניהם מתמלצות עליהם, והם נעשות צרות מכל בני אדם. לפיכך עיניהם של תרמודיים צרות מכל בני אדם.

את הביטוי עצמו אפשר למצוא בעיתונות העברית למן המאה ה־19, למשל: "כי בקש להתנצל לפני דרשות ולפני דעת הקהל הרוסית וינסה לזרות חול בעיניהם, בעת אשר ידע באר היטב, כי את אֶחיו לא יונה והכל יכירו שקריו ונכליו" (המליץ, 4.11.1879).

לצד 'לזרות חול בעיניים' אפשר למצוא בספרות העברית גם לזרות אבק בעיניים או לזרות אפר בעיניים באותה המשמעות. נוסחים אלו הם בבואת הביטוי הרוסי puskat’ pyl’ v glaza (להשליך אבק לעיניים). בעברית בת ימינו נשתרש הביטוי לזרות חול בעיניים, ואילו הגרסאות האחרות נשכחו.

מְזָרֶה אֵימָה

בתקופה ההשכלה החלו להשתמש בביטויים מעין 'עינים מזרות אימה'. ביטוי זה מבוסס על מורשת מקראית: "מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע" (משלי כ, ח) – והכוונה היא שהמלך השופט (אלוהים) מסלק במבט עיניו כל רע שיש סביבו.

בספרות של המאה ה־19 אפשר למצוא  לצד 'עיניים מזרות אימה' גם עיניים מזרות פחד, זוועה, חֵמה ואש. לעיתים בעל העיניים מאיים על מי שבמחיצתו, אך יש שהביטוי מכוון לתאר את עוצמת הפחד של בעל העיניים עצמו.

מן השימושים המגוונים הללו התגבש בעברית של המאה העשרים הנוסח עיניים מְזָרוֹת אימה, מבט מְזָרֶה אימה – במשמעות הטלת פחד.

____________________________

[1] אשר לפועל זֹרָה (בבניין פועל) במשלי א, יז: "כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף" – לפי אחד הפירושים הכוונה לפירור מזון על הרשת שנועדה ללכוד את בעל הכנף, ולפי פירוש אחר 'רשת מזורה' היא רשת פרוסה, פזורה על הקרקע.

[2] כמו שאפשר ללמוד מהקשרים אחרים במקרא 'אור' ו'צמיחה' חולקים שדה משמעות אחד. בפסוק כאן מוצע לפרש את שמחה שבצלע השנייה כצורה נרדפת של השורש צמ"ח. יש המפורשים את "אור זרוע" – אור זרוח, וגם הזריחה מתקשרת לצמיחה.

[3] ומעניין השימוש שעושה אליעזר צווייפל, בן המאה ה־19, בפועל זָרָה בהקשר של גופרית ומלח יחד: "רוח בקֹרת קלה זרתה גפרית ומלח לשית מלחה ושמה…" (מינים ועוגב, 1858).

The post זרע אור, זרע הרס, זרה מלח, זרה חול, מזרה אימה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

ביום ראשון כ"ז בתמוז תשי"ב, 20 ביולי 1952, התפרסמה בעיתון דבר ידיעה על מסיבת עיתונאים שערך שר החוץ משה שרת לאחר שובו מביקור בארצות הברית. בצד הידיעה נכתב בתוך מסגרת דיווח קצר תחת הכותרת "בלשנות במשרד החוץ". וכך נאמר בו:

בסיום המסיבה הציע שר החוץ, באופן בלתי רשמי כמובן, שני מונחים עבריים חדשים. א) אנו נוהגים לומר תחולה – החוק חל וכו'. ואיך נאמר למושג 'להפעיל את החוק שיהא חל'? על דרך רום-תרומה-תרוֹם מציע שר החוץ לקבל חול-תחולה-תחוֹל. ובכן 'אנו תוחלים את החוק הזה מעתה' וכו'. ב) אינצידנט – 'תקרית' על דרך תבנית, תפנית וכו'.

בעוד ההצעה הראשונה לא זכתה להתקבל, וכיום איש אינו משתמש בשורש תח"ל בהקשר של תחוּלה – המילה תקרית הפכה לבת בית בשפה, ודחקה לחלוטין את מילת הלעז אינצידנט שרווחה מאוד בשימוש העיתונאי באותן שנים.[1]

ברם, כעבור כשלושה שבועות שלח השר שרת מכתב למערכת 'דבר', ובו סיפר שקדמוהו אחרים בחידוש מילה זו. כך כתב:

לפני שבועות מספר, משקצה נפשי במלה אינצידנט שראיתיה מכערת כותרות בעיתונים, עלה בדעתי להציע למושג זה בעברית את המילה תקרית, גזורה מהשורש קר"ה ונבדלת במשמעותה מהמילה מִקְרֶה בת אותו שורש, כשם שהמילה תבנית הגזורה משורש בנה נבדלת מאחותה מִבְנֶה. חידוש זה נתפרסם בעיתונות. והנה נתבשרתי לשמחתי כי הצעה זו אינה בגדר חידוש כלל, אלא ישנה נושנה היא, ואנוכי לא ידעתי.

שרת מדווח כי פנה אליו הלל הר־שושנים, איש עיתון 'ידיעות אחרונות', והודיעוֹ שהוא הוא שחידש את המילה כבר בשנת 1936 בירושלים – וחידוש זה אף קיבל לימים אישור בוועדה ללשון העיתונות שליד ועד הלשון. אך עוד זה מדבר וזה בא – ממשיך שרת – עוד לפני שהספיק לפנות לעיתון ולהחזיר את זכות הראשונים להר־שושנים, הגיע אליו מכתב מאהרן אבן־חן מנתניה, ובו מעיד אבן־חן כי כבר בשנת 1931, כשעבד במחיצתו של איתמר בן אב"י במערכת העיתון 'דאר היום', השתמשו שם במילה 'תקרית' במובן זה.

שרת מסיים את מכתבו בהבעת קורת רוח על שכיוון "לדעת שוחרי ניב עברי שקדמו לי בחידוש זה", והוא מביע את תקוותו שתעמוד למילה "זכות האבות המשולשת" והיא תשתגר בפי הכלל.

ואכן, מעיון באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' עולה שהשימוש במילה תקרית מתועד לראשונה בעיתונו של בן אב"י 'דאר היום', ואף קודם שנת 1931. למשל, בשנת 1923 הובאו בעיתון דבריו של שמואל רפאלי בטקס חנוכת בית הרב קוק בירושלים, ובהם סיפר על "תקרית מענינת" שאירעה לחובב ציון ד"ר טוביה הינדס בעלייתו ארצה.[2]

כחמש שנים קודם לכן, בשנת 1918, כבר השתמש בן אב"י במילה 'תקרית', במאמר שכתב לרגל הגיע אביו, אליעזר בן־יהודה, לגיל 60 (פורסם ב"ספר זכרון לאליעזר בן יהודה" [בחייו!] בעריכת ראובן בריינין בניו יורק). במאמרו כותב בן אב"י, בסגנונו המליצי, שלא לו, הבן, לפרט את הדברים הגדולים והנשגבים שעשה אביו, ואת אלה הוא משאיר "למבקר, לתולדן ולכותב דברי הימים". הוא עצמו מבקש "לצייר תמונות אחדות שתתארנה קצת מהתקריות היותר מפגיעות בחיי אבי היוצר והלוחם". בהערת שוליים הוא מסביר ש"מפגיעות" פירושו 'דרמטיות', וש"תקרית" היא 'אפיזודה'.[3]

ואכן, השימושים המוקדמים במילה תקרית הם במשמע קוריוז, סיפור קצר – ולא במשמע אינצידנט, היינו סכסוך או אירוע שלילי כלשהו; אך עוד לפני שנת 1936 אנו מוצאים שימוש במילה זו בהקשר של הפגנות והתנגשויות, קרוב לשימושה של תקרית בלשוננו כיום,[4] ונמצא שאכן 'חודשה' מילה זו באותה משמעות שלוש פעמים, בידי שלושה שוחרי עברית שונים.

___________________________

[1] הנה למשל כותרת מעיתון חרות מ־2 בינואר 1952: "אינצידנט דיפלומטי בשדה התעופה לוד". ובמעריב ב־25 במאי 1951: "'אינצידנט דתי' בעיריַת ת"א".

[2]  תקציר הסיפור, למתעניינים: בדרכו לירושלים התעופף כובעו ברוח, וכשהגיע לעיר אמר לבעל המלון שבו התארח שיש לו שתי משימות: לקנות כובע ולפגוש את הרב שמואל סלנט כדי למסור לו דרישת שלום. בנו של בעל המלון התלווה אל האורח ולקח אותו אל הרב שמואל סלנט, אך הינדס חשב שזהו מוכר הכובעים, וכששאל אותו הרב 'מהיכן אדוני' ענה לו ברוגז: "סבא, אין זה עסקך, מכור לי כובע ודי". לאחר שהובהר לו מי העומד מולו הוא היה נבוך למדי, אך הרב הזמינו בבת שחוק להיכנס לביתו, ובא לציון גואל.

[3] התקרית הראשונה שמספר עליה בן אב"י עוסקת במטר אבנים שהושלך לעבר אב"י ובנו ליד שער יפו. כששאל איתמר את אביו מדוע ירו האנשים אבנים לעברם, ענה לו בן־יהודה: "מפני שרוצים אנו, בני, ללמדם לחיות חיי יהודים גאים… האספסוף ישאר אספסוף לעולמים. היום סקל יסקלך באבנים, ומחר פזר יפזר פרחים לרגליך – אם רק תהיה בן אדם עד סופך".
התקרית השנייה עוסקת בנסיעה הראשונה של בן אב"י אל יפו ואל הים התיכון, שבמהלכה חלה האב קשות ואף הפקיד ביד בנו בן השש את דבריו האחרונים אל האם שהייתה ביפו – אך לבסוף התאושש האב והם המשיכו בנסיעתם עד ש"נתגלו לעינינו התוהות גלי ים תכול ונפלא, ים עצום וחי". בהמשך הרשימה מסופר על כניסתו של בן־יהודה לכלא התורכי בחנוכה תרנ"ד ועל עוד מאורעות מחיי המשפחה בירושלים.

[4] ראו למשל במהדורת 'דאר היום' מה' בתשרי תרצ"ג, 5 באוקטובר 1932, בידיעה שכותרתה "תרצ"ב בעולם – סקירה קצרה על מאורעות השנה החולפת", מאת איתמר בן אב"י. המחבר סוקר את אירועי השנה במדינות העולם, וכותב בין השאר על המתרחש בגבול בוליביה ופרגוואי: "תקרית מפתיעה היתה זו של בוליביה ופרגואי במלחמתן הדון־קיחותית. שתי המדינות ניצות זה כבר מאה שנים על חבל הקרוי 'שאקו'… באחד הימים לתחילת הקיץ החולף גויסו כל אזרחי פרגואי ועל אף התערבותו של חבר הלאומים החלה אותה מלחמה מוזרה הנמשכת עד היום".

כתב: יעקב עציון

The post תקרית appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

במשנה אנחנו נתקלים לראשונה ב"אווזים", למשל: "ואין נותנין מים [בשבת] לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנים לפני אווזים ותרנגלים…" (שבת כד, ג).

בארמית של התלמוד הבבלי נזכר העוף בר אווזא או בר אוזא, מילולית: 'בן אווז'. צירוף זה משמש גם בספרות הרבנית.

בספרות העברית של המאה ה־19 – בעיקר זו המתארת את עולם החי – אימצו את ההבחנה המקובלת בין שתי קבוצות קרובות: העופות הקרויים בגרמנית Gans כונו בעברית 'אווז', והעופות הקרויים בגרמנית Ente כונו בעברית 'בר אווזא' (על דרך הארמית) ולעיתים בגרסה 'בר אווז' (על דרך העברית), ויש שכינו אותם 'אווז קטן'.

מנדלי מוכר ספרים משתמש בצירוף 'בר אווזא' בצורתו זו גם לרבים (כעין שם קיבוצי, כנראה בשל הקושי להטותו), ואחרים נוקטים צורת רבות: בר אווזות.

מתי הפך בר־אווז ל'ברווז'? נראה שההלחמה התרחשה בתחילת המאה העשרים.

במילון בן־יהודה עדיין אין ברווז. ב"מִלּוֹן שֶׁל־כִּיס" מאת יהודה גרזובסקי משנת תרס"ז (1907) עדיין בשתי מילים: בַּר־אַוָּז (ענטע). לעומת זאת במהדורה "הַמִּלּוֹן הָעִבְרִי" מאת יהודה גרזובסקי ודוד ילין משנת תרע"ט (1919) השם בא במילה אחת בניקוד המשמר את ההגייה של הצירוף (בבליעת האל"ף ובשימור תנועתה): בָּרַוָּז, בָּרַוָּזָה (והגדרתו: עוף מהעופות השוחים, קטן מאוז ובשרו נאכל). כך גם במילון הגרמני–עברי של לזר וטורטשינר משנת 1927: כנגד Ente / Enterich – בָּרַוָּז, בּר־אַוָּז, בָּרַוֶּזֶת (בסדר הזה ובניקוד הזה).

מקור מוקדם יותר לכתיבה במילה אחת מצאנו בירחון לבני הנעורים "מולדת" משנת תרע"ב, ואף בניקוד העולה בקנה אחד עם ההגייה כיום: "בַרְוָז".

לניקוד השמות אווז וברווז

שאלת ניקוד המילה 'אווז' העסיקה את האקדמיה בדיוניה בכללי נטיית השם. כמה אפשרויות עמדו לפני קובעי הניקוד: אֲוַז, אֲוָז, אַוָּז. מכל אחד מן הניקודים האפשריים הללו נגזרות נטיות שונות, וכן יש להם השפעה על ניקוד השם הנגזר ברווז. בסופו של דבר הכריעה האקדמיה שניקוד המילה יהיה אֲוָז (במשקל קְטָל, שהקמץ בו מתקיים), ולפיכך גם בַּרְוָז; בנטייה: אֲוָזֵי־, בַּרְוָזֵי־.

את הדיונים אפשר לראות בישיבות מליאת האקדמיה: עא, עב, עד.

The post איך נולד הברווז? appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

אנחנו מרכינים ראש עם פטירתו של פרופ' ששון סומך.

פרופ' ששון סומך היה חוקר הספרות הערבית, חתן פרס ישראל בחקר המזרחנות לשנת תשס"ה וחתן פרס אמ"ת לשנת תשס"ח. בעבר שימש מזכיר מדעי באקדמיה ללשון העברית.

פרופ' ששון סומך נולד בשנת 1933 בבגדד. בשנת 1951 עלה עם משפחתו לארץ במבצע עזרא ונחמיה. לתואר הראשון למד לשון עברית והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ולתואר השני למד לשון עברית ובלשנות שמית באוניברסיטה העברית בירושלים בהדרכתם של פרופ' זאב בן־חיים ופרופ' יחזקאל קוטשר. את תואר הדוקטור קיבל מאוניברסיטת אוקספורד על חקר יצירתו של הסופר המצרי נגיב מחפוז.

בשנת 1962 התמנה למזכיר מדעי באקדמיה ללשון העברית ושימש בתפקיד זה עד שנת 1965.

פרופ' סומך לימד בחוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב עשרות שנים. הוא נמנה עם מייסדי האקדמיה ללשון הערבית שקמה בדצמבר 2007 בישראל. כבר מצעירותו פרסם תרגומים של שירה ערבית לעברית.

לצד עבודתו המדעית כתב במשך יותר מארבעים שנה בעיתונות היומית ובכתבי העת הספרותיים בארץ מאמרים לציבור הרחב על הספרות הערבית החדשה ועל הלשון העברית.

בנימוקים לפרס אמ"ת כתב חבר השופטים שהפרס הוענק לו "על תרומתו רבת הערך לפרשנות ולהבנה של הספרות הערבית המודרנית ולטיפוח קשרים תרבותיים בין החברה הישראלית לבין העולם הדובר ערבית".

The post פרופסור ששון סומך זיכרונו לברכה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

​מי צריך את כללי הכתיב? במסגרת סדרת הרצאות על הבר בשיתוף ארגון WIZE – הרצאתה של רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון העברית.

איפה? בבר הדיזי פרישדון, דיזנגוף 121 תל אביב
מתי? כ"ד באלול תשע"ט, 24 בספטמבר 2019.
פתיחת דלתות: 19:00. תחילת ההרצאה: 20:00.

הכניסה חופשית אך מותנית ברישום מראש

האם כותבים אמנות או אומנות? מתי כותבים כול ומתי כל? למה מים ביו"ד אחת ושמיים בשתיים? כל מי שמעיין בטקסטים עבריים מן המקרא ועד ימינו יבחין בחוסר אחידות בכתיב. בהרצאה ננסה להשיב על השאלה מה היתרונות בהסדרת הכתיב בימינו, ומה העקרונות שעומדים בבסיס הכללים שקבעה האקדמיה.

The post מי צריך את כללי הכתיב? appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

אנחנו מזמינים את המורים, את ההורים ואת התלמידים להתכונן איתנו לחזרה ללימודים במבחר קטעי מידע ופרסומים במדור החגיגי באתר.
המשך קריאה >>

The post חוזרים לבית הספר appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

כ"א בכסלו תרפ"ה – י"ט באב תשע"ט | 18 בדצמבר 1924 – 20 באוגוסט 2019

בי"ט באב, 20 באוגוסט, הלך לעולמו חברנו ועמיתנו ד"ר ישראל בן־דוד, והוא שבע ימים. אנחנו מביאים כאן דברים לזכרו.

במכתב שכתב לפרופ' זאב בן־חיים בשנת 1967, לקראת קליטתו כעובד מדעי במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה, סיפר על עצמו:

עליתי ארצה לבדי לאחר פלישת הנאצים לאוסטריה בשנת 1938, ואני בן 13, ובאתי למוסד הילדים "אהבה" שבקרית־ביאליק […] החל בגיל 14 קראתי את פרקי היום בתנ"ך עם ד"ר משה קלוָרי המנוח. בן 17 עברתי לקיבוץ שדה־אליהו שבעמק בית־שאן, ובן 18 התגייסתי לצבא הבריטי. בהיותי במחנה סרפנד הנהגתי בספריית המחנה קריאת פרקי היום בתנ"ך יחד עם הספרן, הלוא הוא בצלאל שחר, היום מנהל המחלקה לתרבות של ההסתדרות. […] בימים ההם התחלתי לתקן את מהדורת מקראות גדולות של שוקן, במקור לפי המסורה ולפי מנחת־שי, ואף באתי בקשרי מכתבים עם ד"ר עלי איתן מוועד הלשון העברית ועם מר יצחק אבינרי. ניסיתי ללמוד ערבית ואנגלית מתוך הקוראן בשתי הלשונות הללו, אך התקשיתי בדבר והמרתי את הקוראן בתנ"ך ערבי.

בן־דוד התגייס להגנה, נלחם במלחמת השחרור, נפצע בירושלים, ולאחר החלמתו השתתף כקצין במבצע חורב.

לאחר כמה שנים שבהן שימש מורה חזר לעסוק בלשון כמגיה ומנקד, עבד במוסד ביאליק, עבד עם פרופ' טור־סיני בסיום מילון בן־יהודה, ומשנת תשט"ז עבד עם אברהם אבן־שושן בניקוד מילוניו. ערך והגיה ספרים בהוצאת מאגנס וב"דביר", ואף לימד דקדוק עברי בבית המדרש למורים העברי בבית הכרם.

משנת 1967 עבד במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, והמשיך לעבוד גם לאחר פרישתו לגמלאות עד לשנת 1998.

בשנת 1990 הגיש את עבודת הדוקטור שלו על צורות ההקשר ועל צורות ההפסק שבמקרא. עבודת הדוקטור התפרסמה בספר "צורות הקשר וצורות הפסק בעברית שבמקרא: תחביר וטעמי המקרא" בהוצאת מאגנס בשנת 1995.

דברים שכתב לזכרו ד"ר גבריאל בירנבאום

ישראל בן־דוד היה בלשן ומדקדק בכל רמ"ח איבריו. הקמץ והפתח, צורות ההפסק וצורות ההקשר, טעמים מחברים וטעמים מפסיקים – כל אלה היו לא רק עיסוקו המדעי והמקצועי; הם היו אהבת חייו, וכתיבתו עליהם הייתה שירה ממש, בסגנונה ובתוכנה.

ספרו "צורות הקשר וצורות הפסק בעברית שבמקרא" הוא פרי עבודת נמלים שבדק בה את כל(!) המילים במקרא שצורתן בהפסק שונה מצורתן בהקשר. חידושו הגדול הוא שהכללים הקובעים אם הצורה תהיה של הפסק או של הקשר תלויים במידה מכרעת בתבנית הדקדוקית של המילה, ולאו דווקא בטעם שהיא באה בו.

הוא האיר את עינינו, בלשנים גדולים וקטנים, לפרטים חשובים שלא שמנו לב אליהם. נזכיר כאן מעט מהרבה מאוד. את בירורו על ניקוד המילים בבלי ופרסי חתם במילים האלה: "בחינת כתבי־יד העתיקים והמדויקים, בחינת תורת הדקדוק ובחינת האטימולוגיה והלשונות הקרובות לעברית – שלושתן עולות בקנה אחד ומלמדות קמץ גדול", כלומר בָּבְלִי, פָּרְסִי. והוא היה בקי גדול בשלושת התחומים האלה של הבלשנות העברית.

עוד לימדנו להכיר צורות נפרד של מילים שבאו במקורות בנטייה, והוכיח שהן הצורות הראויות, ולא אלה ששחזרו המילונים: הֲמִי, הֲמָיָה (מקובל: הֶמְיָה); שְׁוָעָה (הנפרד של שַׁוְעַת־); עָמֵל (עֲמִילָן – הברתה האחרונה היא כינוי קניין); בַּצָּרָה (לצד בַּצֹּרֶת); צֶאֱלָה (יחיד של צֶאֱלִים).

בן־דוד פעל גם "מאחורי הקלעים" בעשרות ספרים כעורך וכמגיה, לרבות במילונו של אברהם אבן־שושן, ותרם רבות ללשונם ולתוכנם.

הוא היה מראשוני העובדים המדעיים במילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון, בעיקר במדור הספרות העתיקה, ועבודתו הייתה בבחינת קב ונקי. היה איש רעים להתרועע, מאיר פניו לכל אדם. עמיתיו באקדמיה ללשון וחבריו בכל מקום יישאו את זכרו באהבה.

סיפור שסיפרה בתו לַחַן הלברטל בדברי ההספד:

אשתף אתכם כאן באנקדוטה מהתקופה שבה הוא הכיר את אימא: אחרי מלחמת השִחרור שניהם נרשמו לקורס מזורז למורים בסמינר בית הכרם. כשאימא נרשמה לקורס נאמר לה שתמורת מחיר סמלי – 2 לירות לחודש – היא תוכל לקבל בסמינר ארוחות צוהריים. אימא אמרה שאין לה כסף לזה. כשהתחילו הלימודים, כולם הלכו לאכול, וקראו לה להצטרף, אבל היא הסבירה שלא נרשמה לארוחות צוהריים. ואז נאמר לה שהיא רשומה. לשאלתה: "מה זאת אומרת? אמרתי בפירוש שאני לא יכולה להירשם", נאמר לה ש"בן־דוד רשם אותך ושילם עבורך". אימא ניגשה אל אבא (שעד אותו רגע היה זר עבורה) ושאלה אותו בכעס מה פירוש הדבר, ואבא ענה לה: "אינני מאמין שבארץ ישראל יהודי יאמר שאין לו כסף לארוחת צוהריים מסובסדת, וכולם יעברו על זה לסדר היום". כזה היה. נדיב לאחרים וחסכן לעצמו, חסכן עד סגפנות.

יהי זכרו ברוך!

The post לזכרו של ישראל בן־דוד appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לקריאת המאמר

The post חילופי חולם (חסר) וקמץ appeared first on האקדמיה ללשון העברית.