ההגייה התקנית של מילת היחס אֵצֶל היא במלעיל (ההטעמה בהברה שלפני האחרונה). לפי זה יש לומר: 'הספר נמצא אֵ֫צֶל הספרנית' (ולא אֵצֶ֫ל הספרנית). המילה שייכת לקבוצת השמות הסגוליים, המוטעמים בצורת הנפרד שלהם במלעיל, וכמוה כמילת היחס נֶגֶד.

אצל היא מילת יחס מקראית, ולפי טעמי המקרא אפשר להיווכח מה מקום הטעם. למשל: "וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן־הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵ֥צֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (בראשית מא, ג); "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כׇּל עֵץ אֵ֗צֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים טז, כא).

נטיית אֵצֶל כנטיית הסגוליים ביחיד, כלומר בשווא נח באות השנייה: אֶצְלִי, אֶצְלְךָ, אֶצְלֵךְ, אֶצְלָם, אֶצְלָן (ולא אצלהם או אצלהן) – כמו נֶגְדִּי, נֶגְדְּךָ, נֶגְדֵּךְ, נֶגְדָּם.

משמעויות מילת היחס אצל

את מילת היחס 'אצל' ירשנו מן המקרא, ובו היא משמשת הן במשמעות 'על יד', 'בקרבת־', כגון "קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת… וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא י, יב), הן במשמעות 'ברשות־', כגון "וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ" (בראשית לט, טז). ויש גם 'מֵאֵצֶל' במשמעות 'מליד', כגון בדברי אחת הנשים במשפט שלמה: "וַתָּקׇם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי" (מלכים א ג, כ).

בלשון חז"ל 'אצל' משמשת הרבה במשמעות 'אל' כשהיא מצטרפת לפועל תנועה, כגון בדבריו החריפים של רבן גמליאל לר' יהושע: "גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותך ביום שחל להיות יום הכיפורים להיות בחשבונך" (משנת ראש השנה ב, ט). שימוש זה נחשב בעברית ימינו לשימוש ספרותי.

בעברית של ימי הביניים נוספה לשימושי 'אצל' גם המשמעות של 'בקרב', כגון "מפני שהיה דברם מפורסם אצל האומות" (הכוזרי בתרגום יהודה אבן תיבון), ואף גון המשמעות 'בעינֵי', 'לדעת', כגון "כונתך רצויה אצל הבורא" (שם). בפירוש רש"י לתורה מצינו את 'אצל' במשמע 'ביחס אל', 'בנוגע אל', למשל "כמו שפירשנו אצל 'לא ידוֹן רוחי'" (רש"י לבראשית יח, ג).

בימינו שימושה העיקרי של 'אצל' הוא לציון הימצאות בתחומו או ברשותו של אדם, במקביל למילת היחס ב־ כשאין מדובר באדם, כמו שעולה מהשוואת שני המשפטים האלה: 'הפגישה תהיה בבית של אסתר' לעומת 'הפגישה תהיה אצל אסתר'. במשפטים כמו 'אצלי הכול בסדר', 'עבדתי אצלו שנתיים', 'אצלה הוא לא יוכל לעשות חוכמות' – 'אצל' מביעה גוונים שונים של הימצאות בתחומו של מישהו.

אשר לגיזרון המילה, מוצע לקשור את השורש אצ"ל לשורש מקביל בערבית וצ"ל כגון בפועל وَصَلَ (וַצַלַ) – שעניינו חיבור, הגעה אל וכדומה.

הכתיב המלא הרווח של הצירופים יוֹתֵר מִדַּי ומִדֵּי פַּעַם ביו"ד אחרי המ"ם – "מידי פעם" ו"יותר מידי" – הוא טעות. כדֵי להבין את הטעות נבדוק ממה מורכבות המילים מִדַּי ומִדֵּי:

שתי המילים הן צירוף של מילית היחס מִ־ (מן) והמילה דַּי או דֵּי (צורת הנסמך של דַּי). בכתיב המלא אין כותבים יו"ד אחרי מילית היחס מִ־, וכשם שנכתוב 'מתל אביב', 'מזמן' (ולא "מיתל אביב", "מיזמן"), כך גם נכתוב מדי פעם, יותר מדי.

חשוב שלא לבלבל בין מִדֵּי ומִדַּי ובין מילים דומות שגם הן מורכבות ממילית היחס מִ־, אך בהן באה יו"ד אחרי המ"ם בשל היו"ד העיצורית התחילית שלהן:

• מִיְּדֵי (מידי) = מן + יְדֵי, 'מן הידיים של', למשל: 'קיבלתי את זה מידי סבתי'.
• מִיָּד (מיד) = מן + יָד, 'מן היד של', למשל 'קניתי רכב מיד ראשונה'.
• מִיָּד (מייד) = תואר פועל המורכב מצירוף מן + יָד במשמעות 'עכשיו', 'ברגע זה'.
• מִיָּדִי (מיידי) = שם תואר שנוצר מתואר הפועל מִיָּד (מייד) + ־ִי, באותה משמעות – 'עכשיו', 'ברגע זה'.

צורת המילה התקנית בימינו היא קֵיסָם וברבים קֵיסָמִים, קֵיסְמֵי־, כגון קֵיסְמי שיניים. ואולם בפי רבים אפשר לשמוע את צורת הרבים קִיסְמִים. מניין הגיע אלינו צורת הרבים הזאת?

המילה קיסם מקורה במשנה, ויש לה כמה מסורות הגייה. בכתבי היד המנוקדים ובמסורת הקריאה של יהודי תימן: קֵיסָם, קְסָמִים (השוו עֵנָב – עֲנָבִים). ויש שקראו קִיסָם, קִיסְמִין וצורות אחרות. מילוני העברית של חז"ל נקטו גם הם ניקודים שונים.[1]

בעקבות המסורות האלה והניקודים במילונים השתרשו בעברית המדוברת צורת היחיד קֵיסָם ולעומתה צורת הרבים קיסְמים.

בוועד הלשון ובאקדמיה ללשון התחבטו בשאלת ניקודה של המילה, וכך אפשר למצוא לא פחות משלוש צורות ניקוד למילה:

• קִסֵּם (מילון משנת תרצ"ח – 1938)
• קֵסָם (מילון משנת תשל"ח – 1977)
• קֵיסָם (מילון משנת תשנ"א – 1991)

וברבים:

• קֵיסָמִין (מונחי המטבח, הכלים והתבשילים, תרצ"ג – 1933)
• קִסְּמִים (מילון מטבח, תרצ"ח – 1938; מילון אפייה, תש"ך – 1960)

מה שהנחה את מנקדי המילונים הללו הוא הרצון להשוות את מערכת הנטייה ולהתאים את צורת הרבים לצורת היחיד או להפך. הצורה קִסֵּם נגזרה מצורת הרבים 'קִיסְמין' כפי שהייתה רגילה על לשונם של בני עדות ישראל, כגון במשנת שבת: "הבנות יוצאות בחוטים אפילו בקסמים שבאזניהם" (ו, ו), והיא מותאמת למשקל עברי של מילים כמו סִפֵּק, שִׁלֵּם. בנטיית הרבים בא שווא, כגון טִפֵּשׁ–טִפְּשִׁים, אִלֵּם–אִלְּמִים.

בסופו של דבר הוחלט ללכת על פי צורת היחיד קֵיסָם (בצירי ובקמץ) כפי שהיא מנוקדת בכתבי היד של המשנה (למשל בביצה ד, ו, חולין ט, ד), וממנה לגזור את צורת הרבים קֵיסָמִים.

על מקור המילה קיסם

יש הסבורים שמקור המילה קיסם בשורש קס"ם, שאחת המשמעויות שלו היא חיתוך וגזירה. כך היא משמעות השורש באכדית ובערבית, ובאופן נדיר גם בעברית: "השלחן והטבלה והדולפקי שנתקסמו [=שנחתכו]" (תוספתא כלים בבא בתרא א, ט, במקצת הנוסחים). כנראה התרחב השורש הזה לשורש קרס"ם: "שדה שקצרוה גוים, קצרוה ליסטים, קירסמוה נמלים" (משנה פאה ב, ז), ויש הקושרים אותו לשורשים המקראיים כס"ם, כרס"ם.

מכל מקום הקיסם הוא גזיר קטן של עץ, כפיס שקיסמו או קרסמו אותו מאילן או מכלי עץ כלשהו. משקלו של השם פֵּעָל עשוי להביע את הבינוני הפעוּל (כמו שֵׁכָר שהוא משקה שָׁכוּר, ששיכּרו אותו), וכך קֵיסם הוא שבב עץ קסוּם, גזוּר.[2]

ומה עושים בקיסם? בקיסם חוצצים את השיניים, ככתוב במשנת ביצה: "נוֹטֵל אָדָם קֵיסָם לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו" (בכתבי היד "לחצות" מן השורש חצ"י). משמעותו היסודית של הפועל חָצַץ היא להבדיל, להפסיק על ידי מחיצה, וזה תפקיד הקיסם החוצץ בין שן לשן.

__________________________

[1] חנוך ילון, מבוא לניקוד המשנה, ירושלים תשכ"ד, עמ' 77, מביא בפירוט את הממצאים מן המסורות ומן המילונים.
[2] דוד ילין, "הוראות נשכחות לשרשים עבריים", לשוננו א (תרפ"ח), עמ' 5–26, וראו שם עמ' 20 סעיף ד והערה 3.

The post קֵיסָם וקֵיסָמִים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

פורסם גיליון חדש של ידיעון האקדמיה ללשון העברית (גיליון 63, שבט תשע"ט).
המשך קריאה >>

The post אקדם 63 appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

מבחר מונחים מן המילון למונחי ביטוח – לציון אירוע חגיגי לכבוד המילון שהתקיים בחנוכה תשע"ט

The post למד לשונך 127 appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

מבחר מונחים מן המילון למונחי ביטוח – לציון אירוע חגיגי לכבוד המילון שהתקיים בחנוכה תשע"ט

The post למד לשונך 128 appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

לקריאת המאמר

"כשקראתי לראשונה את יצירת המופת של עגנון "תמול שלשום" עול ימים הייתי, כבן שמונה־עשרה או תשע־עשרה, ולא עמדתי עדיין על דעתי הבלשנית. נדמה לי שגם ליהנות מתוכנו לא הייתי בשל דיי אז. החלטתי לקרוא את היצירה שוב לפני שנים מספר – ועולם חדש נגלה לעיניי. התפעלתי מהיופי ומהעמקות שלה, ומלשונה הנפלאה והייחודית. תוך כדי קריאה סימנתי בעיפרון מקומות שעוררו את תשומת ליבי. ברשימה זו אני מביא חלק קטן מתוצאות עיוניי במקומות ההם. על עניינים רבים העירו כבר לפניי, וציינתי לאלה שלא נעלמו ממני."

The post הערות על לשונו של עגנון אגב קריאה ב"תמול שלשום" appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

נשאלנו מה צורת הרבים של דּוּ־קְרָב – דּוּ־קְרָבוֹת או דּוּ־קְרָבוֹת?

האקדמיה לא דנה בריבויו של הצירוף הזה, אך הצורה המתבקשת היא דּוּ־קְרָבוֹת על דרך צורת הרבים של קְרָב – קְרָבוֹת.

ריבוים של צירופים בעלי תחילית כמו דּוּ הוא בריבוי המילה השנייה על פי צורת הרבים הרגילה שלה. כך למשל:

• דו־תנועה > דו־תנועות
• דו־קוטב > דו־קטבים
• דו־שְׁבועון > דו־שְׁבועונים
• תת־ועדה > תת־וְעָדות (או תתי־וְעָדות).

The post דו־קרב ברבים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

בישיבת מליאת האקדמיה שנערכה בכ"ט בשבט תשע"ט, 4 בפברואר 2019 נבחר ד"ר חנוך גמליאל לחבר מלא באקדמיה לאחר שנתיים שבהן היה חבר יועץ. המשורר והסופר מירון איזקסון וחוקר הלשון ד"ר אורי מור נבחרו לחברים יועצים.

ד"ר חנוך גמליאל הוא ראש החוג ללשון העברית במכללה האקדמית הרצוג. תחום מחקרו הוא העברית שבהשפעת הערבית וחוכמת הלשון בימי הביניים בפרט במרחב האשכנזי. באקדמיה הוא חבר בוועדת הדקדוק.

מירון ח' איזקסון פרסם שנים עשר ספרי שירה ושישה ספרי פרוזה. הוא משמש פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן, בעל טור בעיתון, פעיל בשדה הספרות והתרבות ובתחום היחסים בין דתיים לחילוניים. איזקסון הוא נינו של ד"ר אהרן מזיא שהיה נשיא ועד הלשון העברית.

ד"ר אורי מור הוא מרצה במחלקה ללשון העברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מתחומי מחקרו: לשון חז"ל, העברית והארמית בימי הבית השני, תקן ונורמה בלשון; העברית החדשה המוקדמת, לשון ומגדר. ספרו "עברית יהודאית: לשון התעודות העבריות ממדבר יהודה בין המרד הגדול למרד בר כוכבא" יצא בהוצאת האקדמיה בשנת תשע"ו.

The post ברכות לחברים החדשים באקדמיה appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

• נבחר לחבר־יועץ בשנת תשע"ט

מירון ח' איזקסון נולד בשנת תשי"ז (1956), דור רביעי בארץ, והוא נינו של ד"ר אהרן מאיר מזיא, שהיה נשיא ועד הלשון לאחר אליעזר בן־יהודה. אביו אליהו איזקסון היה נשיא התאחדות האיכרים, ואימו רות איזקסון לבית ציזלינג הייתה יושבת ראש ההנהלה של תנועת ויצ"ו העולמית. מ' איזקסון הוא בוגר הגימנסיה העברית 'הרצליה'.

איזקסון הוא משורר וסופר עברי. עד לשנת תשע"ט ראו אור שנים עשר ספרי שירה ושישה ספרי פרוזה פרי עטו. שירים רבים משלו הולחנו וזכו לביצוע של מיטב הזמרים. אחד עשר מספריו תורגמו ללשונות אחרות ופורסמו בחו"ל. הוא ערך ספרים אחדים ובהם אלבום "בגין" בהוצאת ידיעות אחרונות.

איזקסון משמש פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן. הוא עמד בראש המדור לספרות במועצת התרבות של ישראל ובמועצת הפיס לאומנות, יָסַד את הטור על פרשת השבוע בעיתון "הארץ" וכוֹתֵב שם עתה בענייני דיומא. הוא ייצג את ישראל ואת הספרות העברית באוניברסיטאות ובאירועים בולטים בחו"ל. הוא משמש חבר ועדת המקצוע לספרות של משרד החינוך וחבר בוועדה לחיזוק מדעי הרוח מטעם המועצה להשכלה גבוהה. כמו כן הוא עוסק רבות ביחסי דתיים וחילוניים.

איזקסון זכה בפרס נשיא המדינה לספרות ובפרס ברנר לשירה, בפרס נתן יונתן לשירה ובפרס קוגל לשירה. הוא יקיר העיר הרצלייה.

ספרי שירה

• שחר נגינתי, שירי, 1976
• והנפש לא תמלא, טרקלין, 1978
• עת לבקש, הקיבוץ המאוחד, 1990
• משיכת הקצה, הקיבוץ המאוחד, 1994
• רעשים וכלי בית, הקיבוץ המאוחד, 1998
• ברחתי דמיתי, הקיבוץ המאוחד, 2001
• ביטול הליטוף הנשי, הקיבוץ המאוחד, ריתמוס, 2003
• מבחר ושירים חדשים, הקיבוץ המאוחד, 2007
• בפעם הזאת, הקיבוץ המאוחד, 2011
• ליד הים הגדול, קשב לשירה, 2013
• מעבר, הקיבוץ המאוחד, 2015
• הגיע הזמן להישמר מעצמנו, הקיבוץ המאוחד, 2019

ספרי פרוזה

• חיי משפחה, הוצאת מעריב, 1995
• נשותיו של נתן, הקיבוץ המאוחד – ידיעות ספרים, 1998
• הדירה בשלמה המלך, הקיבוץ המאוחד, 2004
• הריונה של עליזה, הקיבוץ המאוחד, 2009
• המועמד, הקיבוץ המאוחד, 2017
• הרשימה הקובעת, הקיבוץ המאוחד, 2013

The post *מירון ח' איזקסון appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

ההגייה התקנית של מילת היחס אֵצֶל היא במלעיל (ההטעמה בהברה שלפני האחרונה). לפי זה יש לומר: 'הספר נמצא אֵ֫צֶל הספרנית' (ולא אֵצֶ֫ל הספרנית). המילה שייכת לקבוצת השמות הסגוליים, המוטעמים בצורת הנפרד שלהם במלעיל, וכמוה כמילת היחס נֶגֶד.

אצל היא מילת יחס מקראית, ולפי טעמי המקרא אפשר להיווכח מה מקום הטעם. למשל: "וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן־הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵ֥צֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (בראשית מא, ג); "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כׇּל עֵץ אֵ֗צֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים טז, כא).

נטיית אֵצֶל כנטיית הסגוליים ביחיד, כלומר בשווא נח באות השנייה: אֶצְלִי, אֶצְלְךָ, אֶצְלֵךְ, אֶצְלָם, אֶצְלָן (ולא אצלהם או אצלהן) – כמו נֶגְדִּי, נֶגְדְּךָ, נֶגְדֵּךְ, נֶגְדָּם.

משמעויות מילת היחס אצל

את מילת היחס 'אצל' ירשנו מן המקרא, ובו היא משמשת הן במשמעות 'על יד', 'בקרבת־', כגון "קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת… וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא י, יב), הן במשמעות 'ברשות־', כגון "וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ" (בראשית לט, טז). ויש גם 'מֵאֵצֶל' במשמעות 'מליד', כגון בדברי אחת הנשים במשפט שלמה: "וַתָּקׇם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי" (מלכים א ג, כ).

בלשון חז"ל 'אצל' משמשת הרבה במשמעות 'אל' כשהיא מצטרפת לפועל תנועה, כגון בדבריו החריפים של רבן גמליאל לר' יהושע: "גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותך ביום שחל להיות יום הכיפורים להיות בחשבונך" (משנת ראש השנה ב, ט). שימוש זה נחשב בעברית ימינו לשימוש ספרותי.

בעברית של ימי הביניים נוספה לשימושי 'אצל' גם המשמעות של 'בקרב', כגון "מפני שהיה דברם מפורסם אצל האומות" (הכוזרי בתרגום יהודה אבן תיבון), ואף גון המשמעות 'בעינֵי', 'לדעת', כגון "כונתך רצויה אצל הבורא" (שם). בפירוש רש"י לתורה מצינו את 'אצל' במשמע 'ביחס אל', 'בנוגע אל', למשל "כמו שפירשנו אצל 'לא ידוֹן רוחי'" (רש"י לבראשית יח, ג).

בימינו שימושה העיקרי של 'אצל' הוא לציון הימצאות בתחומו או ברשותו של אדם, במקביל למילת היחס ב־ כשאין מדובר באדם, כמו שעולה מהשוואת שני המשפטים האלה: 'הפגישה תהיה בבית של אסתר' לעומת 'הפגישה תהיה אצל אסתר'. במשפטים כמו 'אצלי הכול בסדר', 'עבדתי אצלו שנתיים', 'אצלה הוא לא יוכל לעשות חוכמות' – 'אצל' מביעה גוונים שונים של הימצאות בתחומו של מישהו.

אשר לגיזרון המילה, מוצע לקשור את השורש אצ"ל לשורש מקביל בערבית וצ"ל כגון בפועל وَصَلَ (וַצַלַ) – שעניינו חיבור, הגעה אל וכדומה.

The post אֵ֫צֶל ולא אֵצֶ֫ל appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

סֶבֶב (רוטציה)

סבב בתחום המִנהל והממשל פירושו חילופי אישים במילוי תפקיד לפי סדר שנקבע.
למילה סֶבֶב משמעויות נוספות, ובהן סיבוב סביב ציר וסדרה של פעולות או אירועים – כגון סדרת הופעות במקומות שונים (סבב הופעות) או סדרת משחקי ספורט. יש 'סבב שיחות', 'סבב היכרות', 'סבב חופשות' ו'סבב מינויים'.

המילה סבב נוצרה בעברית החדשה והיא משמרת את המשמעות הבסיסית של השורש – תנועה מעגלית – בדומה למילים סָבַב, סָבִיב, סיבוב וסביבון. מילים אחרות קיבלו משמעויות מושאלות: הֵסֵב, נָסַב, סִבָּה, מְסִבָּה, סְבִיבָה, בִּסְבִיבוֹת.

המונח נקבע במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשע"ג (2013).

The post מילה בחדשות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

האם יש לומר רגשות אשם או רגשי אשמה?
במילון למונחי הפסיכולוגיה של האקדמיה משנת תשנ"ד (1994) נקבע הצירוף הרגשת אשמה, ואולם נראה שאין סיבה לפסול את הצירופים הרווחים האחרים: רגשי אשמה, רגשות אשמה, רגשי אשם, רגשות אשם.

אשם ואשמה במקורות

שתי המילים אָשָׁם ואַשְׁמָה מקורן במקרא. המילה אָשָׁם נפוצה בעיקר לציון קורבן אשם, והיא משמשת גם לציון מתת כספי לכפרה על חטא. בכמה מקומות המילה משמשת גם במשמעות היסודית 'חטא'. כך למשל בדברי אבימלך ליצחק: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם" (בראשית כו, י).

המילה אַשְׁמָה נדירה יותר בתנ"ך, ונראה ששימושה המקורי הוא בתפקיד מקור בנקבה, על דרך לְיִרְאָה, לְאַהֲבָה (=לירוא, לאהוב). לדוגמה: "וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ" (ויקרא ה, כו). בספרי המקרא המאוחרים השימוש במילה נפוץ יותר במשמעות 'חטא', למשל: "בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה" (עזרא ט, יג).

למילה אשמה הייתה עדנה בלשונם של אנשי כת מדבר יהודה. במגילות שנמצאו במדבר יהודה מילה זו נפוצה הרבה יותר מן המילה אָשָׁם. היא נרדפת למילים כמו עוון, חטאת ופשע, ואפשר למצוא אותה גם בצירופים כגון "פשעי אשמה", "עוון אשמה", "אשמת פשע", "זדון אשמה". לעומת זאת בלשון חז"ל המילה אשמה נדירה למדי.

אשם ואשמה בעברית החדשה

בימינו המילים מן השורש אש"ם משמשות במשמעות שונה במקצת מן המשמעות המקורית שלהן: הן מציינות את האחריות למעשה הרע או לתוצאה הרעה. מכאן נובע גם השימוש הנפוץ: "זה לא באשמתי, זה באשמתך". כך גם: "אתה לא אָשֵׁם בזה", כלומר 'לא אתה אחראי לתוצאה הגרועה', וכדומה.

בעברית החדשה נעשתה המילה אשמה למילה הרגילה, ואילו המילה אָשָׁם משמשת בעיקר במטבעות לשון מסוימים: 'לא בי האשם', 'תלה את האשם ב־' (אולי בהשראת המושג ההלכתי "אשם תלוי" – המציין קורבן שיש להביא על חטא שאינו ודאי, לעומת "אשם ודאי"), וכן במונח המשפטי 'אשם תורם' (במקרה שגם הניזוק "תרם" לנזק). כך היא משמשת גם בצירוף 'רגשי אשם' או 'רגשות אשם' לצד 'רגשי אשמה' ו'רגשות אשמה'.

הרגשת אשמה לעומת שאר הצירופים

כאמור, במילון הפסיכולוגיה של האקדמיה נקבע הצירוף הַרְגָּשַׁת אַשְׁמָה כנגד guilt feeling. במילון זה העדיפו להקפיד על ההבחנה בין רֶגֶשׁ (sentiment, affect) – המציין מהות נפשית מסוימת, ובין שם הפעולה הַרְגָּשָׁה (feeling). ואולם דווקא צירוף זה אינו רווח בשימוש.

מחיפוש בעיתונות העברית (באמצעות אתר עיתונות יהודית היסטורית) עולה שלמן אמצע המאה העשרים כל הצירופים 'רגשי אשמה' ו'רגשות אשמה', 'רגשי אשם' ו'רגשות אשם' – משמשים, ואולם לפחות עד סוף שנות השמונים השימוש הרווח יותר היה בצירופים עם המילה 'אשמה'. לעומת זאת החיפוש במרשתת מעלה כי כיום יש העדפה לצירוף 'רגשות אשם' ואחריו בתור 'רגשות אשמה'.

על השדה הסמנטי של אשם ומילים אחרות

גם מילים אחרות המציינות ביסודן מעשה רע – כמילה אָשָׁם – עשויות לציין לא רק את המעשה הרע עצמו אלא גם את הכפרה או את העונש עליו. כך למשל את המילה עָווֹן בדברי קין אל ה' "גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂא" (בראשית ד, יג) הציע הפרשן אבן עזרא להבין כ'עונש', כפירושו: "לא אוכל לסבול זה העונש".

The post רגשי אשמה ורגשות אשם appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

The post עץ נושאים appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

אנדרדוג הוא כינוי לאדם או לקבוצה של אנשים הנחשבים בעלי הסיכויים הנמוכים יותר לנצח בעימות, בתחרות וכיו"ב.

מקור הביטוי בארצות הברית בעולם תחרויות הכלבים. אנדרדוג היה הכינוי לכלב שהפסיד בקרב (הוא שכב על הרצפה ומעליו רכן הכלב המנצח – top dog), ומשם הושאל למשמעות המוכרת כיום – מי שנמצא מלכתחילה בעמדה נחותה יותר וצפוי להפסיד. בעברית המונח משמש בעיקר בספורט ובפוליטיקה אך גם בתחומים אחרים.

אל האקדמיה ללשון הגיעו פניות למצוא למילה זו חלופה עברית, והוועדה למילים בשימוש כללי פונה אל הציבור הרחב להציע הצעות ולהעלות רעיונות.

לפי המשמעות של המושג, מילים הקשורות ל'פחוּת" ו"נחוּת" או "הפסד" מתאימות פחות.

נשמח להצעות יצירתיות ומבריקות.

The post מחפשים חלופה עברית ל"אנדרדוג" appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

את המילה חללית חידש העיתונאי אורי אבנרי ז"ל עוד בראשית שנות ה־50, כשתרגם כתבה לעיתונו העולם הזה. "זה היה מאמר של מומחה חלל גרמני בשם ורנר פון בראון, שעבד באמריקה עבור מאמץ החלל האמריקאי", סיפר אבנרי בריאיון שנערך עימו: "היו שם הרבה מאוד מושגים שלא היו קיימים בעברית, והמצאתי לפחות תריסר מילות חלל. 11 מהן נעלמו כלא היו, אבל המילה חללית החזיקה מעמד".

עד אז רווח בציבור המונח "ספינת חלל", שאבנרי לא ממש אהב. "זה היה תרגום מאנגלית, space ship. אני חשבתי שזה מגוחך, כי 'ספינה' בעברית קשורה לים. מעבר לזה שנאתי מושגים של שתי מילים ותמיד ניסיתי להפוך אותן למילה אחת".

The post חֲלָלִית appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

אנחנו נשאלים הרבה אם יש ביטוי לציון תנועת הראש המסמנת "לא" – כלומר תנועת הראש מצד לצד. תשובתנו היא שאין ביטוי מדויק לתנועה זו. לעומת זאת יש לעברית פתרון נאה לתנועת הראש להבעת "כן" – הפועל הִנְהֵן הגזור מן המילה הֵן במשמע 'כן'.

במקרא תנועת הראש מתוארת בביטויים הניד בראשו ומְנוֹד רֹאשׁ ואף בפועל נָד לעצמו, אלא שכל אלה משמשים להבעת רחמים או לעג כלפי הסובלים מצרה. לדוגמה:

• לָשׂוּם אַרְצָם לְשַׁמָּה שְׁרִיקֹת עוֹלָם, כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיָנִיד בְּרֹאשׁוֹ (ירמיהו יח, טז)
• תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים (תהלים מד, טו)
• אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ (ירמיהו כב, י).

בעברית המאוחרת יותר אפשר למצוא גם את הצירוף נד בראשו באותה המשמעות:

• "על רבי אלעזר בן דמה ינוד ראשינו, שנהרג על מצות תפלין (מתוך סליחה על עשרת הרוגי מלכות)

השימוש בביטויים אלו להבעת רחמים הוא הרגיל בספרות העברית לדורותיה, ואפשר למצוא אותו גם בספרות העברית החדשה (למן המאה התשע עשרה). למשל:

• והוגא הביט אליו בחמלה ובמנוד ראש. (מאפו, עיט צבוע, 1861)
• ואמא מנידה עלי ראש – מאמינה היא לכל דבריו של אבא ומצטערת מאד. (ש' בן־ציון, נפש רצוצה, 1902)
• [שייקספיר] עשה במזמה ובבלי דעת את שיילוק היהודי לשואף דם ונקם, הרי נשחק וננוד בראשנו ל"ראש־של־גוי" זה, שלא יכול להשיג […] כמה נקיים היהודים מדם (ברנר, הערכת עצמנו בשלושת הכרכים, 1914)
• חוה […] שתקה ורק נדה בראשה בעצב כשסיפרה הננסת שעוד באותו יום הובילו אותם כצאן לטבח לקפריסין. (חיים באר, עת הזמיר, 1987)

קרוב לוודאי שהסופרים העבריים של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים התכוונו בתיאוריהם לעיל להטיית הראש מצד לצד (המלֻווה לרוב באחיזת הפנים בשתי כפות הידיים) המביעה צער ואכזבה, ובכך הלכו בעקבות המקורות. תנועת הראש המביעה שלילה שונה במקצת: היא נעשית בסיבוב הראש מצד אל צד ואינה מלווה בתנועות ידיים. לשתי התנועות האלה משתמשות כמה מלשונות אירופה באותו הפועל: בגרמנית – schüttlen, באנגלית – to shake ('לנענע') וברוסית качать ('לנדנד'). לא פלא אפוא שהצירופים שנועדו להבעת צער באמצעות הנעת הראש החלו לשמש להבעת שלילה באמצעות הנעת הראש, וכך נפוץ השימוש בימינו.

עם זה כדי לתאר במדויק את תנועת הראש להבעת 'לא' נוהגים לנקוט לשון מפורשת, כגון 'הניד את ראשו לשלילה', 'נדה בראשה לסירוב', 'נענע ראשו מצד לצד בחוסר הסכמה'. לעיתים אין צורך בזה אם אפשר ללמוד מן ההקשר לאיזו תנועה הכוונה.

עוד נציין שאותם הביטויים עצמם משמשים גם להבעות אחרות שנעשות בהנעת הראש, כגון 'הניד בראשו לשלום', 'הנידה ראשה בתמיהה', 'בירכה אותו במנוד ראש'.

The post הניד ראש, נד בראשו, הנהן appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

• 17.2.2019 – סיפורים על עברית חרוצת לשון
• 3.2.2019 – התחדשנו
• 21.1.2019 – ט"ו בשבט שמח עם מילים חדשות
• 8.1.2019 – תודה שהשתתפתם בחגיגת העברית
• 24.12.2018 – חג עברית שמח
• 16.12.2018 – איך החלטתי לחבר מילון?
• 6.12.2018 – בואו לחגוג איתנו
• 22.11.2018 – מתכוננים ליום העברית
• 15.11.2018 – במו פיהם
• 1.11.2018 – גברתי ראשת העיר
• 21.10.2018 – שפה שאנשים אוהבים
• 10.10.2018 – חדש בעברית!
• 20.9.2018 – מילים תחת סכך אחד
• 6.9.2018 – תהא שנת עברית טובה
• 23.8.2018 – מצפים עוד לך עובר אורח
• 13.8.2018 – 70 שנה למונית
• 30.7.2018 – מה תהיה החלופה העברית לאפטר?
• 12.7.2018 – הכול לטובה וכל הכבוד
• 26.6.2018 – עוד שורות אהובות בעברית
• 14.6.2018 – העברית בחברה הערבית
• 3.6.2018 – חגיגת הנחות בשבוע הספר העברי
• 16.5.2018 – אל תאמר – אמר
• 9.5.2018 – אני הוא האיש השוחה בתוך מימיה של השפה
• 1.5.2018 – מילים חדשות ושאר דברים מדליקים
• 16.4.2018 – שבעים למדינת ישראל
• 27.3.2018 – הצביעו במצעד העשורים של ישראל
• 13.3.2018 – הרווח כולו שלכם
• 26.2.2018 – אני רואה עצמי מחזר של השפה העברית
• 12.2.2018 – מה השורה העברית האהובה עליכם?
• 29.1.2018 – מילה עברית חדשה נולדה
• 18.1.2018 – אירועים ועדכונים מהאקדמיה
• 8.1.2018 – חג עברית שמח!
• 31.12.2017 – מתכוננים ליום העברית
• 21.12.2017 – עדכונים מהאקדמיה
• 7.12.2017 – אושרו מילים חדשות בעברית!
• 21.11.2017 – ישראל חוזרת לעברית נהדרת
• 1.11.2017 – האיגרת שתכין אתכם לחורף
• 16.10.2017 – אחרי החגים כבר כאן
• 18.9.2017 – לכל אוהבי העברית – שנה טובה ומתוקה
• 11.9.2017 – ביאליק והעברית – הצטרפו אלינו לערב בחצר
• 14.8.2017 – תגלית במגילות קומראן
• 24.7.2017 -קיץ של עברית
• 18.6.2017 – יצאו כללי כתיב חדשים!
• 12.6.2017 – שבוע הספר באקדמיה ללשון העברית
• 22.5.2017 – יום ירושלים, תלמידים מחדשים בעברית, פרס האקדמיה ועוד
• 4.4.2017 – חידונים לפסח, על השם אילאיל, הביטוי דג רקק, מה בין כובע לקובע ועוד
• 9.3.2017 – פורים באקדמיה ללשון העברית
• 7.2.2017 – חדש באקדמיה ללשון העברית
• 9.1.2017 – מתכוננים ליום העברית

The post איגרות appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

האנגלית ידועה בשמות הרבים שיש בה לקבוצות שונות של בעלי חיים: עשרות רבות של מילים המיוחדות לקבוצות בעלי חיים שונים – קטנים כגדולים. לעברית שמות לא מעטים לקבוצות בני אדם בגדלים שונים: משפחה, שבט, קהל, קהילה, עדה, ציבור, חוג, קבוצה, קיבוץ, להקה, כת, סוֹד, חֶבֶר, חֶברה, חבורה, צוות, סיעה, אגודה, כנופיה הם רק חלק מהם. לא כן בקבוצות בעלי חיים; לאלה משמשים בעברית ימינו בעיקר ארבעה–חמישה שמות: עֵדֶר, לַהֲקָה, נְחִיל, עֵדָה, וכמובן היחידה הבסיסית, שנשאלה מבני האדם – מִשְׁפָּחָה.

עֵדֶר היא המילה הוותיקה בעברית לציון קבוצות בעלי חיים, בעיקר צאן (כבשים ועיזים), אך גם בקר, כלומר בהמות בית. היא משמשת במקרא עשרות פעמים, וידועה גם משפות שמיות אחרות, ובהן פֵניקית וארמית. על יעקב מסופר כי לפני פגישתו עם אחיו עֵשָׂו, לאחר שנים רבות של נתק ביניהם, הכין לעשו מנחה גדולה של עדרי עיזים ותיישים, רחלים ואֵילים, גמלים מיניקות ובניהם (כלומר נָאקות ובְכרים), פרות ופרים, אתונות ועֲיירים; כל קבוצת בהמות – עדר לעצמה, "וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו, עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ, וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר" (בראשית לב, טז). בהשאלה יכולה המילה עדר להתייחס לבני אדם – גם במקרא: "וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה, כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (ירמיהו יג, יז), ובהמשך שואל הנביא "אַיֵּה הָעֵדֶר נִתַּן לָךְ, צֹאן תִּפְאַרְתֵּךְ".

בימינו משמשת המילה לא רק במובן הצר של בהמות בית, וכך מדברים למשל גם על עדר פילים, עדר צבאים או עדר זבּרות.

המילה לַהֲקָה מצויה במקרא רק פעם אחת – לציון חֶבֶר אנשים דווקא: להקת נביאים (שמואל א יט, כ). ייתכן כי אין כאן אלא שיכול אותיות מן המילים קָהָל או קְהִלָּה (בדומה לשיכול במילים שִׂמְלָה – שַׂלְמָה, כֶּבֶשׂ – כֶּשֶׂב); אך יש שקשרוה אל השורש לה"ק בשפות שמיות אחרות: בחבשית 'זָקֵן', בערבית 'לָבָן', ואם כך פגשו שליחי שאול (בסיפור בספר שמואל) את זקני הנביאים. גם בימינו מוסיפה המילה לשמש לציון חֶבֶר בני אדם, אלא שבימינו מדובר בדרך כלל בקבוצת אומנים מאורגנת (שחקנים, מוזיקאים, רקדנים). בפיוט הקדום ציינה להקה לא רק אוסף של בני אדם (ואף של מלאכים), ונמצא למשל גם 'להקת ברקים' ו'להקת שָׁנִים'. לא נתמה אפוא שכבר בנוסח הארוך למדרש עשרת הרוגי מלכות – סביב 1000 לסה"נ – אנו מוצאים 'להקת חזירים וכלבים'. ובימינו המילה משמשת לציון קבוצות רבות של בעלי חיים, בדרך כלל חיות בר: להקות ציפורים למיניהן, להקות דגים לסוגיהם, להקות זאבים ועוד.

המילה נְחִיל לציון קבוצת בעלי חיים אינה מן המקרא אלא מלשון חכמים. במקורה – בדומה לערבית – שימשה לדבורים בלבד (בערבית נַחְלַה 'דבורה', נַחְל 'דְּבורים'). למשל מן המשנה אנו למדים שאם יצא נחיל דבורים מכוורתו ועבר לרשות אדם אחר, ובעליו המקורי של הנחיל התייאש מלמוצאו, עובר הנחיל לבעליו החדש, ובלשון המשנה: "וְכֵן נְחִיל שֶׁלִּדְבוֹרִים: אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ" (בבא קמא י, ב). בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים גם נחיל דגים (ירושלמי שבת יד, ב), וכיום מציין נחיל בעיקר קבוצות חרקים גדולות, כגון דבורים וצרעות, נמלים, יתושים וארבה, אך גם נחיל מדוזות. לקבוצות מעופפים אפשר גם למצוא שימוש מושאל במילה ענן, כגון ענן יתושים.

על המילים האלה אפשר להוסיף את המילה עֵדָה, אם כי נראה שהשימוש בה כיום הוא בעיקר ספרותי. עֵדָה היא כמובן בראש ובראשונה קהילה, ציבור של בני אדם, אבל כבר במקרא רואה שמשון "וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ" (שופטים יד, ח). אם כן בלשון המקרא לא נחיל דבורים כי אם עדת דבורים, וכך נמצא בספרותנו החדשה עֵדוֹת מעדות שונות, כגון עֲדת ציפורים ועֲדת כלבים.

אפשר שיש מילים נוספות לקבוצות בעלי חיים במקורותינו, אך אלה נדירות וחלקן מסופקות; הרי שתיים לעדרי צאן:

חָשִׂיף: בספר מלכים מסופר על מלחמת אחאב, מלך ישראל, עם בן-הדד, מלך ארם. לאחר תבוסתו הראשונה יצא בן הדד בשנית למלחמה על ישראל באפק, וכך מתוארים יחסי הכוחות בין ישראל לארם: "וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים, וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (מלכים א כ, כז). המילה חשׂיף מתועדת רק כאן, ובמרוצת הדורות היא בדרך כלל הובנה בתרגומי המקרא השונים ואצל המפרשים כעדר קטן.

מַרְעִית: המילה המקראית מַרְעִית מן השורש רע"י מוכרת היום בעיקר בצירוף צאן מרעית– (צאן מרעיתי, צאן מרעיתך וכו'). צאן מרעית הוא הצאן שהרועה רועה, הצאן שבאחריות הרועה. המילה מרעית כשהיא לבדה יכולה לציין את פעולת הרעייה ואת מקום המרעה, אבל היא גם יכולה להיות מילה נרדפת לצאן או לעדרי צאן, כמו בתוכחת ירמיהו: "כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ, עַל כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ וְכָל מַרְעִיתָם נָפוֹצָה" (י, כא).

The post קבוצות בעלי חיים בעברית appeared first on האקדמיה ללשון העברית.

שמות הצדדים והכיוונים הם יָמִין ושְׂמֹאל, ודווקא מפני שהאחד הוא ניגודו של האחר, זהו צמד מילים רווח משחר ימיה של העברית. לדוגמה: "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם, לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים ה, כט).

נטיית שתי המילים האלה בכינויי הקניין היא הנטייה הצפויה: יְמִינִי, יְמִינְךָ, יְמִינוֹ וכו'; שְׂמֹאלִי, שְׂמֹאלְךָ, שְׂמֹאלוֹ וכו'. ואולם מן המילים האלה נגזרים גם שמות תואר בתוספת הסיומת ־ִי, וצורתם אינה הצורה הצפויה: משְׂמֹאל מתקבל שְׂמָאלִי (ולא שְׂמֹאלִי), ומימין – יְמָנִי (ולא יְמִינִי).

התנועה המקורית של המ"ם במילה שְׂמֹאל הייתה a ארוכה, כמו בצורתה בערבית שַׁמַאל. בעוד במרבית צורותיה תנועה זו השתנתה ל־o, שינוי הידוע כמעתק הכנעני, בצורה שְׂמָאלִי מעתק זה לא חל. יש המשווים זאת למילה רֹאשׁ, שצורת הרבים שלה היא רָאשִׁים (ולא רֹאשִׁים), וגם שם התואר הגזור ממנה בא בתנועת a: רָאשִׁי (ולא רֹאשִׁי).

ידוע שבגלל קִרבת המשמעות (קרבה סמנטית) בין צמדי מילים הפוכות הן יכולות להיות מושפעות זו מזו בצורתן. כך למשל יש המסבירים את צורות הפועל לָקַח בלי הלמ"ד, כגון יִקַּח, קַח, כהשפעת צורות הפועל נָתַן בלי הנו"ן (יִתֵּן, תֵּן); כך גם במקרא נמצא את הזוג "וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו" (יחזקאל מג, יא) – 'מובאיו' על דרך גזרת פ"י אף על פי ששורש המילה הוא בו"א.

בדרך דומה השפיעה הצורה שְׂמָאלִי על בת זוגה, וכך כבר בלשון המקרא ניגודו של שְׂמָאלִי הוא יְמָנִי, למשל: "וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז" (מלכים א ז, כא). הצורה יְמִינִי או אִישׁ יְמִינִי משמשת במקרא רק בכינויו של מי שמתייחס על שבט בנימין מפני שבמקרה זה ימיני כמוהו כראובני או שמעוני, ואינו חלק מצמד מילים מנוגדות.

The post ימני ושמאלי appeared first on האקדמיה ללשון העברית.