חשמל

המילה חַשְׁמַל היא מן הדוגמות המפורסמות לשימוש במילים מקראיות סתומות פשר (או סתומות פשר למחצה) בהוראה חדשה וַחדישה בעברית של ימינו. בקצרה – אלו הם גלגוליה.

המילה חשמל מופיעה במקרא 3 פעמים, שלושתן בתיאור מעשה המרכבה שבספר יחזקאל, שלושתן בצירוף המילה כְּעֵין: “כְּעֵין הַחַשְׁמַל” (א, ד; א, כז), “כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה” (ח, ב). לחשמל אין אח ורע בעברית, לא ברור שורשהּ ומקורהּ,[1] ומדורי דורות נתקשו רבים בפירושה: בתרגום הארמי למשל הסתפק המתרגם בנתינת גוון ארמי בלבד: ‘חַשְׁמְלָא’, ובספרות חז”ל היא פורשה על דרך הנוטריקון (ראשי תיבות): “מאי [=מהו] חשמל? אמר רב יהודה: חיות אש ממללות”, או, על פי אפשרות דומה אחרת: “עִתים חשות [=שותקות] עִתים ממללות” (בבלי חגיגה יג ע”א–ע”ב). לפי שתי האפשרויות זהו מין גורם שמימי, יצור פלא או מלאך,[2] ומכל מקום מדובר בדְרוּש מובהק, והרי שמצוקת הפשר נותרת בעינה.[3]

יש מפּרשני המקרא שנטו לבאר על פי ההקשר. הפסוקים מספרים על מראה מופלא עתיר הבזקים וניצוצות – וכעין זה פירשוה. נתרשם אפוא מן הפסוקים:

וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ… וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל [=נחושת מלוטשת ומבריקה]… וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק. וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. (א, ד–יד)

וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מׇתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ וּמִמׇּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה. (ח, ב)

הפרשן ר’ אליעזר מבלגנצי (המאה ה־12, צרפת) מודה שהמילה סתומה ושאין לנו לבארהּ אלא על־פי ההקשר: “אין אנו בקיאין בלשון המקרא ברוב דברים ואין לנו אלא הענין. וענינו יורה עליו כי זוהר צח וברור במאֹד מאֹד הוא, כזוהר ברירוּת החמה שנראית נעה ונדה כגלי מים, כלהבת אוכלת מתוך האש”. לפי פירושו הכוונה לאור מבהיק ומיוחד. וכן מוצאים פירושים קרובים, דוגמת ‘החלק הזך שבשלהבת’.

מחקר המקרא בעת החדשה זכה להסתייע בפירותיו של מחקר לשונות המזרח הקדום וניסה להסמיך את חשמל למילים דומות בלשונות אלו לציון אבן חן או מתכת יקרה.[4] ומסתבר לפרש כן גם על פי המבנה ‘כְּעֵין + [x]’ (כעין = כמראה, כגון) שבכל היקרויותיו כולל חומר מבריק שבטבע: “כְּעֵין הַבְּדֹלַח” (במדבר יא, ז); “כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל” (יחזקאל א, ז; דניאל י, ו); “כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ” (שם טז) או “כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ” (שם י, ט).

ואולם פרשנות עתיקה אחת השפיעה על המילה חשמל יותר מכול: בתרגום המקרא ליוונית מן המאה השנייה לפסה”נ, הוא תרגום השבעים, תורגמה המילה חשמל במילה היוונית ἤλεκτρον (בתעתיק: electron). מילה זו יוצאת ביוונית עתיקה לשתי הוראות: ‘נֶתֶךְ, סגסוגת של זהב וכסף’ וגם ‘ענבר’ היינו שְׂרף עץ מאובן שצבעו צהבהב.[5] סביר להניח שהמתרגם התכוון להוראה הראשונה, ומכל מקום גם לשיטה זו מדובר בהתנצנצות של חומר יקר ומבהיק.

אלא שהמילה היוונית אלקטרון פרשׂה לה כנפיים; היא נשאלה בלטינית בצורה electrum (ובה השתמש גם מתרגם המקרא ליחזקאל), ומכאן נגזר שם התואר electricus (‘של ענבר’). באמצע האלף השני נשאלו מילים אלו באנגלית (electric על פי הלטינית, וממנו שם העצם electricity) בקרב אנשי מדע אנגלים לציון תכונתו של חומר למשוך אליו עצמים אחרים באמצעות חיכוך (‘חשמל סטטי’) על שום תכונתו זו של הענבר, הידועה מימי קדם.

מי שהעיד על עצמו שגאל את המילה העברית חַשְׁמַל מאלמוניותה – על פי הוראתה המודרנית בלשונות אירופה, בהשראת תרגומי המקרא ובהשפעת מדרש חז”ל – היה הסופר והמשורר יהודה לייב גורדון (יל”ג) בשירו ‘שני יוסף בן שמעון”: “הָאוֹר, הַחֹם, הַקִּיטֹר, הַחַשְׁמַלָּה / כָּל כֹּחוֹת הַטֶּבַע הֵם מַלְאֲכֵי מַעְלָה”.[6]

חידוש זה התקבל בקרב הדוברים, למורת רוחם של אנשי הלשון. אך אלו התרצו לבסוף וקיבלוה בבחינת “שבשתא כיון דעל על”. הינה למשל דבריו של פרופ’ נפתלי טור־סיני (בהערות לערך ‘חשמל’ במילון בן־יהודה, עמ’ 1806):

ואעפ”י שאין כל יסוד אמִתי ליחֵס לחשמל משמ’ זו, כי אין ספק בדבר שלא היתה לחשמל משמ’ electrum, וההרכבה של חשמל אינה אלא דרשה, אעפי”כ, בודאי כְּדַי הוא יל”ג לקבל השִמוש שהשתמש בו במלה מן המלים למושג מן המושגים, והצרך עשה שנתקבל השמוש הזה בהדבור ובהספרות ואין מערער ע”ז [על זה].

על מילה זו אין עוררין גם בימינו.[7]

———————————————

[1] ו’ גזניוס בדקדוקו ללשון המקרא (§85s) העלה את ההשערה שאולי היא מן המילים שנוספת למ”ד בסופן כגון בַּרְזֶל, כַּרְמֶל וגִּבְעוֹל. אין להצעה זו ראיה של ממש.

[2] המילה חשמלים אומצה בקבלה ובפיוט לציון ‘מלאכים’, לצד ‘אופנים’, ‘שרפים’ ודומיהם.

[3] בפירוש רש”י (ביחזקאל א, ד) על דברי חז”ל: “ומדרש שדרשו בו רבותינו ‘חיות אש ממללות’ אינו מיושב על הענין”.

[4] הניסיונות הבולטים – באכדית: elmēšu [בשיכול עיצורים] ‘אבן חן מבריקה’; ḫašmanu ‘אבן חן כחלחלה’; ešmarū, ‘כסף’, ‘זהב לבן’; במצרית: ḥsmn ‘ברונזה’; בעילמית: ismalu ‘מין תכשיט’.

[5] ככל הנראה היא התגלגלה מן ἠλέκτωρ ‘קורן, בוהק’. מקורהּ של מילה יוונית זו לא הוברר דיו.

[6] יל”ג אומנם השתמש בה במובן electricity, ואולם הביע את דעתו שראויה היא לשמש חלופה לטלגרף, על פי דרשת חז”ל “חשים למלל” (הוא מבאר את ‘חש’ כאן במובן זריזות ומהירות, כמו “חש בז” שבישעיהו ח, א, ולא בלשון שתיקה כבמקור).

[7] אף בערבית משמשת המילה השאולה מפרסית كَهْرَبَاء (כַּהְרַבַּאא), במקור: ‘ענבר’. ואילו דוברי הפרסית שאלו מן הערבית את המילה برق (בַּרְק), ‘ברק’.

The post חשמל appeared first on האקדמיה ללשון העברית.