מלעיל ומלרע – על ההטעמה בעברית

אחד ההיבטים החשובים של השפה – שבדרך כלל אין לו ביטוי בכתב – הוא ההטעמה. מילים נבדלות זו מזו לא רק בעיצוריהן ובתנועותיהן אלא גם במקום הטעם, כלומר בהברתן המוטעמת. כך למשל המילים בוקר (חלק של היום) ובוקר (מגדל בקר) שונות זו מזו קודם כול במקום הטעם: בו-קר לעומת בו-קר. לעיתים לאותה המילה עצמה יש ביצועים בשפה בהטעמות שונות. כך למשל יש מי שיהגה "אוניברסיטת חיפה" ויש מי שיהגה "אוניברסיטת חיפה"; בהגייה המוקפדת תיקרא העיר עפולה אבל בפי רוב הדוברים עפולה.

נציג כאן על קצה המזלג כמה היבטים על נושא ההטעמה בעברית.

מלעיל ומלרע

בכל מילה יש הברה מרכזית הנהגית ביתר הבלטה משאר ההברות: מַ-יִם, תִּנְ-שֶׁ-מֶת, הִתְ-גַּלְ-גֵּל, הִי-פּוֹ-פּוֹ-טָם.[1] הברה זו נקראת 'הברה מוטעמת'.

מילים עבריות מוטעמות בהברה האחרונה או בזו שלפניה:

• הטעמת ההברה שלפני האחרונה מכוּנה מִלְּעֵיל, 'מלמעלה'.
• הטעמת ההברה האחרונה מכוּנה מִלְּרַע,[2] 'מלמטה'.

ייתכן שהמקור למונחים האלה הוא נקודות שסומנו מעל התיבות לציון הטעמת מלעיל ומתחת לתיבות לציון הטעמת מלרע. בספרי הדקדוק בימינו נהוג לסמן את ההטעמה בסימן א֫ מעל האות הראשונה של ההברה המוטעמת: מַ֫יִם, תִּנְשֶׁ֫מֶת, הִתְגַּלְגֵּ֫ל, הִיפּוֹפּוֹטָ֫ם.[3]

איך זה נשמע?

רוב המילים בעברית מוטעמות בהטעמת מלרע: אָדָ֫ם, שֻׁלְחָ֫ן, שָׁנָ֫ה, חָשׁ֫וּב, נְתַנְיָ֫ה, ובכלל זה מילים בנות הברה אחת: כֵּן, לֹא, יָד, חוֹל.

בקבוצות מילים אחדות ההטעמה היא מלעיל – הינה כמה מהן:

• משקלי השם המלעיליים: פֶּעֶל (יֶ֫לֶד, פֶּ֫רַח, נַ֫עַר), פֵּעֶל (סֵ֫פֶר, מֵ֫צַח), פֹּעֶל (חֹ֫רֶף, נֹ֫עַר), פַּיִל (בַּ֫יִת), פֶּעִי (שֶׁ֫בִי), פֹּעִי (עֹ֫בִי)
• משקלי הנקבה המסתיימים ב־ֶת: פַּעֶלֶת (יַבֶּ֫שֶׁת, טַיֶּ֫סֶת), תִּפְעֹלֶת (תִּקְשֹׁ֫רֶת), מִפְעֶלֶת (מִשְׁמֶ֫רֶת)
• מילים בסיומת הזוגי ־ַיִם (אופַנ֫יים)
• פעלים בצורת עבר מדבר, נוכח ומדברים (כת֫בתי, כת֫בתָּ, כת֫בנו)
• פעלים בצורות עתיד וציווי בסיומת ־נָה (תכת֫ובנה, כת֫ובנה)
• שמות בעלי כינויים חבורים (יָדֶ֫יךָ, יָדַ֫יִךְ, יָדֶ֫יהָ, יָדֵ֫ינוּ)
• שמות בסיומת ה' המגמה (צפ֫ונה, יטבָ֫תה)

בקרב מורים לדקדוק מהלכת שיטה פשוטה לזיהוי ההברה המוטעמת – לבטא את המילה בהנגנה של קריאה למישהו מרחוק. כך נוכל לשמוע את ההברה "מוארכת" באופן מלאכותי: "תנש—מת". ההברה ה"מוארכת" היא ההברה המוטעמת.

ההטעמה במקרא

מניין לנו היכן מקום הטעם במילים עבריות?

הטקסט המקראי הועבר במסורת בעל פה מדור לדור, ולצד סימני הניקוד לציון ההגייה הלכה ונתגבשה בימי הביניים מערכת סימנים לציון הפיסוק וההנגנה של הקריאה בספרי המקרא. מערכת זו נקראת 'טעמי המקרא', ולענייננו די לציין כי ברוב המילים סומן הטעם (מטעמי המקרא) בהברה המוטעמת.[4]

נדגים מן המילים בפסוק "חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט" (שמות כח, ד):

• חֹ֫שן, כתֹ֫נת, מצנ֫פת – במלעיל (הטעם בהברה שלפני האחרונה)
• (ו)אפ֫וד, (ו)מע֫יל, תשב֫ץ, (ו)אבנ֫ט – במלרע (הטעם בהברה האחרונה)

במקרים אחדים הטעם מסייע בהבחנה בין מילים שנכתבות ומנוקדות אותו דבר,[5] למשל –

• פעלים בצורת עבר־נסתרת ובצורת בינוני־נקבה בגזרת ע"ו – קָמָה, בָּאָה, שָׁרָה, גָּרָה: "וְרָחֵל בָּ֗אָה עִם הַצֹּאן" (בראשית כט, ט) במלעיל ובצורת עבר, לעומת "וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָ֖ה עִם הַצֹּאן" (בראשית כט, ו) במלרע ובצורת בינוני.
• צורת הקשר וצורת הפסק: אֶת אַחַי אָנֹכִ֣י מְבַקֵּשׁ (בראשית לז, טז) במלרע ובצורת הקשר, לעומת "לָמָּה זֶּה אָנֹ֑כִי" (שם כה, כב) במלעיל ובצורת הפסק.
• פעלים בעבר בו' החיבור ובו' ההיפוך: "וְשָׁאַ֧לְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט" (מלכים א ג, יא) במלעיל ובו' החיבור, לעומת "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵב" (דברים יג, טו) במלרע ובו' ההיפוך.

מלעיל דמלעיל

כאמור מילים בעברית מוטעמות בהברה האחרונה או בזו שלפניה, ואולם בשפות אחרות אפשר שגם הברות רחוקות יותר מסוף המילה יהיו מוטעמות. על כן לא פלא שבמילים שנשאלו לעברית מלשונות זרות יש שהטעם מצוי בהברה השלישית מהסוף: ט֫-ל-פון, או-ני-ב֫ר-סי-טה, קנ֫יי-ד-לך. הטעמה זו מכוּנה 'מלעיל דמלעיל', ומוצאים אותה בעברית החדשה גם בהרכבי מילים דוגמת מ֫י-ש-הו, מ-ת֫י-ש-הו, א֫יכ-ש-הו (זו ההגייה הרווחת, ואין בזה כדי לומר שזו ההגייה התקנית).

במקרים נדירים יש הטעמת מלעיל דמלעיל גם במקרא (בנוסח המסורה), בעיקר כשמדובר ב'נסוג אחור' – צמד מילים שהמילה השנייה בו מוטעמת בהברה הראשונה ולכן הטעמת המילה הקודמת (שאמורה להיות מלרע) נסוגה הברה אחת אחורה,[6] ובהינתן שינוי במבנה ההברות:[7] "נֶ֣עֶרְמוּ מַיִם" (שמות טו, ח).

הטעמת מילים שאולות הנוטות על דרך העברית

ביול֫וגי (במלעיל) או ביולוג֫י (במלרע)? אולימפי֫אדות (במלעיל) או אולימפיאד֫ות (במלרע)?

את שאלת ההגייה של מילים זרות, ובמיוחד מילים שאולות בעלות סיומות עבריות, העלו קרייני החדשות לפני הוועדה לשאלות דקדוקיות שימושיות של האקדמיה ללשון העברית בשנת תשמ"ז. כך הוצגה שאלתם ב'לשוננו לעם':

הוועדה הסכימה כי "קשה לקבל דעה מחמירה בעניין ההטעמה", ואולם קבעה כי "אין מקום לשינוי כללי ההטעמה הנוהגים בעברית". לפי זה אומנם לא תיקָבע מערכת חוקים נפרדת להגיית מילים שאולות, ואולם לצד זה לא תתערב האקדמיה בהגייה הרווחת בפי הציבור.

שמות פרטיים ומילות עגה

בעברית שהתגבשה בארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים אומץ המבטא הספרדי, המבחין בין מלעיל למלרע על פי הדקדוק העברי, ונדחה המבטא האשכנזי, הנוטה להגייה מלעילית.[8] אבל מבטא זה מבצבץ פה ושם בעברית – קודם כול בהגייה המלעילית של שמות פרטיים וכן בהגייה המלעילית של מילים מיוחדות כגון מילות משחק ומילות עגה (סלנג). כך למשל נוהגים להגות את השמות הפרטיים האלה במלעיל: דב֫ורה, א֫ריה, מ֫שה, ח֫נה. גם שמות מקומות וגם שמות או כינויים של קבוצות וחברות רווחים בהגיית מלעיל: רח֫ובות, ר֫אשון לצ֫יון, הת֫קווה, הפ֫ועל, מכ֫בי, המזר֫חי.

מילים הנהגות מלעיל שלא כדין

בדרך כלל אין הדוברים טועים בהטעמת מילים בלשונם, גם אם אין הם משגיחים בדיוק ההטעמה. ואולם יש מילים שמרבית דוברי עברית נוטים לשגות בהן ומטעימים מלעיל במקום מלרע. הינה הקבוצות העיקריות של המילים האלה:

• מילים אחדות המסתיימות ב־ַע: אצבע, אמצע, קרקע, כובע/קובע, ארבע.[9]
• פעלים בעבר בנטיית הנוכחים והנוכחות: כְּתַבְתֶּם, אֲהַבְתֶּן (בדרך כלל גם בשינוי התנועות: "כָּתַ֫בְתֶּם", "אָהַ֫בְתֶּן"; בהיקש לנוכח ולנוכחת המלעיליות: כָּתַבְתָּ, אָהַבְתָּ)
• המספר שְׁמוֹנֶה.
• תפיסה שגויה של תבנית המילה: ע֫ורק (במשקל הסגוליים; ההגייה התקנית: עוֹרֵק).
• צורות נוטות של ראשי תיבות עבריים הגויים: מנכ֫"לית, פצמ֫"רים, רל֫"שיות (הטעם נשמר בהברה המוטעמת של צורת היסוד: מנכ֫"ל > מנכ֫"לית, מנכ֫"לים)
• מילים אחדות בסיומת הנקבה ־ָה: ד֫ודה, גל֫ידה, ויש גם ההוגים ע֫וגה, ר֫יבה, ב֫ובה.
• מילה בסיומת הרבים: ת֫ותים, סל֫טים (צורת היחיד נהגית במלרע, אבל הטעם נותר באותה הברה גם בצורת הרבים).
• שמות תואר אחדים בסיומת ־ִי: (מידע) מודיע֫יני, (בניין) טר֫ומי, (רשימה) ש֫מית.[10]
• מילים בתחום המשחקים, כגון מ֫לכה, נ֫סיך, קל֫פים, ר֫אשון, ש֫ני.
• מילים ארמיות, כגון א֫בא, א֫ימא, ס֫בא, ס֫בתא, ד֫ווקא, בע֫למא (בהשפעת ההגייה האשכנזית והיידיש).
• מיליות אחדות (מילות קישור, מילות שאלה): א֫לא, ש֫מא, א֫ילו, א֫יזה, א֫יזו, כ֫מה.
• בהקשרים מסוימים בהטעמה מודגשת: ת֫מיד, כ֫ולם.

לעיתים רחוקות מטעימים מילים מלעיליות במלרע, כך היא מילת היחס אצל, ובמיוחד ידועים השמות בֹּעַז, אֹהַד וגם דֹּלֶב. בהגיית שמות אלו נראה שמדובר בתיקון יתר ('היפר־קורקצייה') כי הגיית מלרע נתפסת "תקנית" יותר.

לכל אלה אפשר להוסיף צירופים כבולים ושגורים שנוהגים להגות אותם כמילה אחת מלעילית (ואף מלעיל דמלעיל): לפנ֫י כן (במקום לפני כ֫ן), אח֫ר כך (במקום אחר כ֫ך), אח֫ת־עשרה (במקום אח֫ת עשר֫ה), שת֫ים־עשרה (במקום שת֫ים עשר֫ה), חמ֫ש־מאות (במקום חמ֫ש מא֫ות), ש֫ש־מאות (במקום ש֫ש מא֫ות).

————————————————————–

[1] ברבות מן הפניות אנו נשאלים "איפה ההדגשה במילה x?". יש בניסוח הזה מידה של צדק (אף המונח הלועזי הוא (stress, ואולם כידוע 'הדגשה' ו'דגשים' שייכים בדקדוק העברי לעניין אחר.

[2] מן מִלַּאֲרַע בארמית, מילולית: 'מן הארץ'.

[3] אין מדובר בסימן מוסכם. בספרי דקדוק ובמילונים מהלכים סימנים שונים דוגמת 'מֽתג', קו אנכי קצר מתחת לאות (כך במילון אבן שושן) או קו אלכסוני עולה מעל התנועה בתעתיק פונטי (yéled).

[4] כך לפי שיטת ההטעמה הטברנית (בדרך כלל). במסורת הבבלית והארץ־ישראלית אין הטעם בא דווקא בהברה המוטעמת, ואולם בשלבי התפתחותן המאוחרים הן הושפעו בעניין זה מן המסורת הטברנית.

[5] תופעה זו אינה ייחודית כמובן לעברית המקראית. בעברית בת ימינו: בּ֫ירה (המשקה) לעומת בּיר֫ה (העיר הראשית), וכן בלשונות אחרות: השם subject ('נושא') לעומת הפועל to subject ('לחשוף', 'להכניע', 'להגיש').

[6] לפי הבלשנים כושר ההגייה של הדוברים אינו מאפשר להם להגות שתי הברות מוטעמות רצופות. בלשון הדיבור קל להבחין בכך בשתי מילים "מחוברות" (מבחינה פרוזודית): במשפט "כואב לי" – המילים אינן נקראות בהטעמת מלרע בכל אחת מהן ("כוא֫ב ל֫י") אלא כמילה אחת שהטעמתה מלעיל: כוא֫ב־לי. כך גם בצמדי מילים בנות הברה אחת: "ק֫ר־לי", "י֫ש־להּ". אפשר להיווכח בתופעה הזו גם בחריזה של השירה העברית: "[…] הוא קורא: לבי הומ֫ה־לך / […] מר לי שם בים המ֫לח!" ('עמק הירדן', נתן אלתרמן). ובעברית המדוברת: "כ֫יתה־א֫לף", "כ֫יתה־ב֫ית" וכדומה אבל "כית֫ה־יוד־א֫לף", "כית֫ה־יוד־ב֫ית".

[7] השינוי נובע מפתיחת ההברה על ידי תנועת עזר: נֶ֫עְ-רְמוּ > נֶ֫-עֶרְ-מוּ.

[8] זו הייתה דרכם של משוררי העברית החדשה עד ראשית המאה העשרים, וכך למשל בשיר 'אל הציפור' מאת ח"נ ביאליק: שָׁ֫לוֹם רָב־שׁ֫וּבֵךְ, צִפֹּ֫רָה נֶחְמֶ֫דֶת / מֵאַ֫רְצוֹת הַחֹם אֶל־חַ֫לּוֹנִי.

[9] היה מי שהציע שמדובר כאן במעין כלל בעברית המדוברת, אבל יש מילים המסתיימות ב־ַע שנהגות מלרע, כגון קַעֲקַע, והמילה מִלְּרַע עצמה, וכמובן מילים רבות בסיומת ־ָע הנהגות מלרע (מסע, מבצע).

[10] חוקרת הלשון אורה (רודריג) שורצולד הראתה כי ההגייה המלעילית של שמות התואר האלה בעלי הסיומת ־י מושפעים מהטעמת שמות התואר הלועזיים בסיומת ־ִי במלעיל (גנ֫טי, רלו֫ונטי, קונק֫רטית).

The post מלעיל ומלרע – על ההטעמה בעברית appeared first on האקדמיה ללשון העברית.